ביטול כתב אישום אלימות במשפחה

1. עסקינן בבקשה לפסיקת פיצויים לפי סעיף 80 לחוק העונשין, התשל"ז - 1977 (להלן: "החוק") ותקנות סדרי הדין (פיצויים בשל מעצר או מאסר), תשמ"ב - 1982 (להלן: "התקנות"). 2. כנגד המבקש הוגש כתב אישום בעבירות של איומים (ריבוי עבירות), תקיפה בנסיבות מחמירות-בת זוג (ריבוי עבירות), תקיפה בנסיבות מחמירות הגורמת חבלה של ממש, תקיפת קטין על ידי אחראי והדחה בחקירה. 3. המבקש כפר במיוחס לו וטען כי הגשת התלונה כנגדו "הינה חלק ממזימת רעייתו (המתלוננת), להיפרד ממנו כשילדיהם המשותפים בחזקתה, וכן שהמבקש "ייטול" בהתחייבות בכתב על כתפיו, באופן בלעדי, את החובות שנצברו על ידי שניהם במהלך שנות נישואיהם" (ראה מענה מפורט לכתב האישום - הוגש ביום 19.11.08). 4. בישיבת יום 22.2.10, במהלך שמיעת ראיות התביעה ולאחר עדותה של המתלוננת, הודיעה המשיבה - המאשימה כי היא חוזרת בה מכתב האישום שלא בהסכמת המבקש (סעיף 94(א) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב - 1982), זאת "לאור המצב הראייתי בתיק" - "עדותה של המתלוננת" והקושי להעיד את אמה בשל מצבה הרפואי. על יסוד הודעת המשיבה זוכה המבקש מכל העבירות שיוחסו לו. 5. המבקש היה נתון במעצר מיום 13.8.08 ועד ליום 19.8.08 (מעצר ימים) ומיום 21.8.08 ועד ליום 24.8.08 לאחר הגשת כתב האישום ועד לשחרורו בתנאים מגבילים, לרבות מעצר בית בו היה נתון עד בסמוך לאחר שמיעת עדותה של המתלוננת ביום 29.3.09, שאז נתנה המשיבה הסכמתה להקלה בתנאי שחרורו של המבקש, לרבות ביטול מעצר הבית. יצוין, כי הגם שהמבקש שוחרר טרם הגשת כתב האישום, עתרה המשיבה עם הגשתו למעצרו של המבקש עד תום ההליכים. בית המשפט הורה על שחרורו של המבקש בתנאים מגבילים, תנאים שנבחנו אף בערר שהגיש. 6. טיעוני הצדדים 6.1 לשיטת המבקש זכאי הוא לפיצוי בגין התקופה הארוכה בה נשללה חירותו (מעצר בפועל ומעצר בית) ולהשבת הוצאות הגנתו הן מן הטעם כי לא היה יסוד להאשמה כנגדו והן מן הטעם כי נתקיימו בעניינו אותן "נסיבות אחרות המצדיקות" פסיקת פיצוי. לטענת המבקש "גיבוש כתב האישום כנגדו נעשה מתוך שיקול דעת לקוי ותוך התעלמות ברורה מכל תמרורי האזהרה שצצו מכל עבר", לרבות: כבישת תלונתה של המתלוננת, עיתוי הגשת התלונה (לאחר שהומצא לה צו ביה"ד הרבני בעניינם של הילדים המשותפים), הימנעות המתלוננת מעריכת עימות עם המבקש, תמלילי שיחות טלפון שקיים המבקש עם המתלוננת ואמה, בהן אין כל אזכור להתנהגות פלילית של המבקש, בקשתו של המבקש לעמוד לבדיקת פוליגרף שלא נעתרה וטענות חסרות השחר בדבר היותו "מהמר" ו"נרקומן". עוד ובנוסף יוצא המבקש חוצץ כנגד התנהלותה של המשיבה, אשר מצאה "מקום לבקש את מעצרו עד תום ההליכים", "גם לאחר שהיה משוחרר במשך מס' חודשים". 6.2 מנגד סבורה המשיבה כי דין בקשתו של המבקש להדחות, באשר עניינו אינו בא בגדרה של הוראת סעיף 80 לחוק העונשין, התשל"ז - 1977, כפי שנתפרשה בפסיקה. לדידה, בעת הגשת כתב האישום היתה קיימת תשתית ראייתית מספקת להגשתו, לרבות הודעותיה המפורטות של המתלוננת, אשר זכו לחיזוק בהודעותיהן של אמה (הגב' סוזן ואזנה) ואחיותיה (הגב' אביבית ואזנה והגב' יסמין אבו חליפה) ובמזכר שערכה העובדת הסוציאלית (הגב' איריס יהושע) ביחס לסימן כוויה בו הבחינה על גבו של בנו הקטין של המבקש. כמו כן נמצאו תימוכין לגרסת המתלוננת בדבר היות המבקש מהמר בהודעותיו שלו. לעמדת המשיבה עניינו של המבקש אינו מעלה אף "נסיבות אחרות המצדיקות" פסיקת פיצוי. המשיבה התנהלה לאורך ההליך המשפטי באופן ראוי, ההולם את חומר הראיות שהיה בפניה בכל עת, כשראיה לכך תשמש החלטתה לחזור בה מכתב האישום בסמוך לאחר שנתבררו אותם קשיים ראייתים, אשר היה בהם כדי לשנות הערכתה בדבר סיכויי הרשעתו של המבקש. 7. המסגרת הנורמטיבית 7.1 הוראת סעיף 80 לחוק מעניקה לבית המשפט סמכות שבשיקול דעת מקום ש"ראה שלא היה יסוד להאשמה, או שראה נסיבות אחרות המצדיקות זאת ... לצוות כי אוצר המדינה ישלם לנאשם הוצאות הגנתו ופיצוי על מעצרו או מאסרו בשל האשמה שממנה זוכה או בשל אישום שבוטל לפי סעיף 94(ב) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ה - 1982 בסכום שיראה לבית המשפט". הוראה זו זכתה לדיון מעמיק בפסיקה ענפה, לרבות בענין ע"פ 4466/98 דבש נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(3) 73 (הרכב שבעה שופטים) ובה גובשו ועוצבו אמות המידה ליישומה על רקע הרציונאל המונח בבסיסה - האיזון הנכון שבין הפגיעה בזכויות הפרט המצדיקה פיצוי לבין משקלו של האינטרס הציבורי שעלול להיפגע עקב מתן פיצויים בדרך של הרתעת יתר של התביעה (ראה: ע"פ 700/00 טוויל נ' מדינת ישראל, ע"פ 1382/00 בן ארויה נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(4) 714, רע"פ 4121/09 שגיא נ' מדינת ישראל). שני תנאים מצטברים נדרשים על מנת שבית המשפט יהא רשאי לעשות שימוש בסמכותו מכוח הוראת סעיף 80 לחוק. הראשון - זיכויו של נאשם בדין או ביטול כתב אישום על פי סעיף 94(ב) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ה - 1982. השני - אחד משתי חלופות : בראות בית המשפט "שלא היה יסוד להאשמה" או מקום שראה כי "נסיבות אחרות המצדיקות זאת". בעוד התנאי הראשון הינו פורמאלי ונוקשה נדרשו בתי המשפט ליצוק תוכן לתנאי השני, על שתי חלופותיו. 7.3 "לא היה יסוד להאשמה" זיכויו של נאשם בדין הינו, כאמור, תנאי מוקדם והכרחי אך בו כשלעצמו אין כדי להוכיח כי לא היה יסוד להעמדתו לדין. בית המשפט נדרש לבחון את התשתית הראייתית שהיתה מונחת בפני התביעה עובר להגשת כתב האישום וכל אימת שיוברר כי זו היתה רעועה ומשוללת יסוד באופן שתובע סביר לא יכול היה לצפות להרשעתו של הנאשם, יהא מקום לקבוע כי "לא היה יסוד להאשמה"- "עד שנגיע לכלל מסקנה כי לא היה יסוד להאשמה, אין די בכך שניווכח כי נאשם זוכה במשפטו. זיכויו של נאשם הוא תנאי מוקדם והכרחי אך אין הוא תנאי מספיק. שומה עליו על בית-המשפט להוסיף ולבדוק את תשתית הראיות שהייתה עובר להגשת כתב-האישום לבית-המשפט, שרק כך יוכל להגיע לכלל מסקנה אם היה ואם לא היה יסוד להאשמתו של פלוני בדין פלילי. כך, למשל, ניתן לומר כי לא היה יסוד להאשמה במקום שהמעשה אינו עולה כלל כדי היותו עבירה, או במקום - והוא השכיח - שאין תשתית ראיות ראויה. ... יש לבחון באורח אובייקטיבי "אם חומר החקירה שהיה בפני התביעה עובר להגשת כתב-האישום היה מעלה אצל תובע סביר ציפייה כי יש בו ראיות לכאורה לבסס ההרשעה"... נדע כי לא היה יסוד להאשמה מקום "ששום משפטן בר-דעת, לא היה חושב שיש מקום להביא האשמה נגדו" ... כך הוא כאשר "לא היה לאל ידי התביעה הכללית, מלכתחילה, להוכיח בוודאות סבירה", פרטים מרכזיים באישום ... עוד נאמר, כי יש מקום לבחון, לאחר מעשה, אם הזיכוי היה צפוי מראש" (פרשת דבש עמ' 88-89) לא כן מקום בו "התביעה נהגה בסבירות ובזהירות ראויה, כראוי לתביעה, ... גם אם בערבו של יום יצא הנאשם זכאי בדינו. במקום זה נאמר ... כי הנזק והצער ינוחו על מקומם, ובלשון השאולה ממקום אחר נאמר:THE LOSS LIES WHERE IT FALLS" (פרשת דבש עמ' 89) 7.4 "נסיבות אחרות המצדיקות" פיצוי עילה חלופית - שיורית זו תוארה על ידי כב' השופט חשין בפרשת דבש כעילה ללא גבולות וסייגים, אשר "אין לה גוף ולא דמות- הגוף ושואבת היא כוח ואון במישרין ממעיין הצדק ... האמור להורות לבית-המשפט הדרך, כמובן תוך הבנה שזיכויו של הנאשם באשר הוא אין די בו כדי לזכות בפיצוי" (פרשת דבש עמ' 91), כשמטרתה להקנות לבית המשפט שיקול דעת רחב לקבוע אם יש מקום להעניק פיצוי ושיפוי לנאשם שזוכה הגם שמלכתחילה היתה הצדקה להגשת כתב האישום נגדו, אך קיומן של נסיבות נוספות אחרות מצדיק זאת (ראה:ע"פ 5923/07 שתיאווי נ' מדינת ישראל, רע"פ 4121/09 שגיא נ' מדינת ישראל). אותן "נסיבות נוספות אחרות" נחלקות לשלושה סוגים - "נסיבות שעניינן הליכי-המשפט בכללם; אופי זיכויו של הנאשם ונסיבותיו האישיות של הנאשם (נסיבות חיצוניות למשפט" (פרשת דבש עמ' 118) ומותירות בפני בית המשפט כר נרחב של שיקולים אליהם עליו להידרש (ראה: ע"פ 7826/96 רייש נ' מדינת ישראל, פ"ד נא(1) 481). 8. מן הכלל אל הפרט לאחר שנתתי דעתי למכלול כולו, לטעוני הצדדים ולפסיקה הנוהגת באתי לכלל דעה כי דין הבקשה להדחות. 8.1 "אין יסוד להאשמה" בשים לב לתשתית הראיתית שהיתה מונחת בפני התביעה - המשיבה ערב הגשת כתב האישום, עליה למדה אני מתוך הראיות שהוצגו, דומה עלי כי לא ניתן לקבוע שהגשת כתב האישום לקתה בחוסר סבירות ובלשונו של כב' השופט ג'ובראן ברע"פ 4121/09 שגיא נ' מדינת ישראל "מצב קיצוני של אי סבירות בולטת". בפני המשיבה הונחו ראיות בדמות הודעותיה של המתלוננת, הנתמכות בחלקן בהודעות בני משפחה והעובדת הסוציאלית, הודעותיו של המבקש ותמלילי שיחות טלפון שקיים עם המתלוננת ובני משפחתה. חומר הראיות גילה, על פניו, גרסאות עובדתיות סותרות, מצב שכיח למדי בתיקי אלימות במשפחה ודומה עלי כי העדפת גרסת המבקש על פני גרסת המתלוננת עניין הוא לבית המשפט לענות בו, גם מקום בו עולות אותן "תהיות ותמיהות" עליהן עמד המבקש בטיעוניו ואשר עשויות היו, לדידי, באותה עת להביא לכל היותר לידי מסקנה בדבר "כרסום" בראיות התביעה, אך לא לקעקוע המסד הראייתי שבסיס כתב האישום מיסודו, כך שההחלטה להגיש כתב אישום בהתבסס על תשתית ראיות זו הייתה סבירה. דומה כי יפה לענייננו קביעתו של בית המשפט (כב' השופטת ארבל) בענין ע"פ 5205/04 גואטה נ' מדינת ישראל - "... בעת גיבוש ההחלטה על הגשת כתב האישום עמדו בפני התביעה גרסאות קוטביות ביחס למעשי העבירה הנטענים - זו של המתלונן ואביו וזו של המערער ואחרים שמסרו עדות ביחס לאירועים בהם היו נוכחים, חלקם עובר לאירוע הנטען בכתב האישום. במצב דברים זה, שאינו יוצא דופן, כאשר קיימת גרסת המתלונן ולמולה גרסת הנאשם, ולעיתים נתמכת כל אחת מן הגרסאות בראיות נוספות, ההחלטה להגיש כתב אישום בהתבסס על תשתית ראיות זו הייתה סבירה. אוסיף, כי בית המשפט מצא אמנם סתירות בגרסאותיהם של המתלונן ואביו ולא נתן בהם אמון, ולמולם נתן אמון בעדותם של המערער ועדים אחרים, אולם דברים אלה יפים הם לשעה שלאחר שמיעת עדותם של אלה בבית המשפט ועמידתם בחקירה נגדית. אין הם יפים לעת שהוגש כתב האישום. בשלב גיבוש ההחלטה האם להגיש כתב אישום עמדה בפני התביעה תשתית ראיות מספקת" לשון אחר- נוכח התשתית הראייתית שהונחה בפני המשיבה ערב הגשת כתב האישום, אשר לשיטתי שלי אין בה כדי לחייב את המסקנה כי תלונת המתלוננת מופרכת מיסודה, נהגה המשיבה באופן ראוי עת החליטה להגיש את כתב האישום, כשסופו של יום אין בו כדי ללמד על ראשיתו. 8.2 "נסיבות אחרות המצדיקות" פיצוי לאחר שבחנתי התנהלותה של המשיבה לאורך ההליך המשפטי כולו באתי לכלל דעה כי לא נפל בה אותו פגם או ליקוי העולה כדי "נסיבות אחרות המצדיקות" פסיקתו של פיצוי. 8.21 בהתייחס לעצם הגשת כתב האישום הרי שסבורה אני כי בשים לב לתשתית הראייתית שהיתה מונחת בפני המשיבה היה מקום להגשת כתב האישום ולא שוכנעתי בדבר קיומם של מחדלי חקירה, אשר ראוי כי יעמדו לחובת המשיבה. נחה דעתי כי לא ניתן היה בשלב החקירה לבצע עימות (ראה מזכר מיום 17.8.08 וכן מכתב עו"ס מיום 14.8.08), מה גם שספק רב אם היה בו כדי לשנות את הערכת מסכת הראיות. 8.22 באשר לעתירת המשיבה להורות על מעצרו של המבקש עד תום ההליכים המשפטיים, דומה עלי כי זו לא חרגה ממתחם הסבירות בשים לב להערכתה את מסוכנותו של המבקש ככזו המצויה ברף הגבוה (חרף העדר עבר פלילי), זאת על יסוד פנייתה של המתלוננת למקלט לנשים מוכות ושהייתה בו באותה עת (ראה מכתב עו"ס מיום 14.8.08). אציין כי טענתו של המבקש לפיה עתרה המשיבה למעצרו "לאחר שהיה משוחרר במשך מס' חודשים", תמוהה בלשון המעטה. כתב האישום והבקשה למעצר עד תום ההליכים הוגשו ביום 20.8.08 - יום אחד בלבד לאחר שחרורו של המבקש (19.8.08) והבקשה התבררה לגופה במהלך מספר חודשים כשהמבקש משוחרר בתנאים מגבילים. לא נעלמה מעיני העובדה כי בהמלצת בית המשפט חזרה בה המשיבה מערר שהגישה על ההחלטה לשחרר את המבקש ולא לעצרו עד להגשת כתב האישום, אך אף בשים לב לכך אין בידי לקבוע כי החלטתה לשוב ולעתור למעצרו היתה נגועה בזדון, בחוסר תום לב או נבעה משיקולים זרים. החלטתה שלא לעמוד על הערר נוכח המלצת בית המשפט טרם גיבוש הראיות כדי כתב אישום אין בה, לדידי, כדי לגרוע מסבירות החלטתה על בסיס התשתית הראייתית, לרבות הערכת המסוכנות לשוב ולעתור למעצרו של המבקש בחלוף יום אחד בלבד לשחרורו, פרק זמן אשר אין בו כשלעצמו כדי להצדיק שינוי הערכתה הראשונית. דומה כי לא הרי שחרור ליום אחד בלבד כשחרור לפרק זמן ממושך, אשר התנהלות הנאשם במהלכו יכול וראוי שתשמש אינדיקציה של ממש להערכת מסוכנותו מחד ולהצדקת העתירה לשוב ולעוצרו מאידך. 8.23 התנהלותה של המשיבה בסמוך לאחר שמיעת עדותה של המתלוננת וכוונתי להסכמתה להקלה בתנאי השחרור, לרבות ביטול מעצר הבית מעידה כאלף עדים על עמדתה העניינית והראויה בניהול ההליך. משהתחוור כי גרסתה של המתלוננת אינה מונחת על אדנים מוצקים, מצאה המשיבה, כמתחייב, ליתן ביטוי מיידי לכך בדמות הקלה בתנאי השחרור ומשהתברר בהמשך כי קיים קושי ראייתי נוסף בדמות מניעה רפואית מלהעיד את אמה של המתלוננת, שבה ובחנה המשיבה את מארג הראיות כולו, כשנוכח הערכתה המחודשת כ"תובע סביר" את סיכויי ההרשעה החליטה לחזור בה מהאישומים כולם- "מקום שהתביעה שקלה מחדש עמדתה והחליטה לחזור בה מכתב האישום, נפסק כי אין לחייבה בהוצאות הגם שלא חל שינוי בנסיבות; טעם הדבר: יש לעודד את התביעה, ולא לרפות ידיה, לשקול מחדש המשך ניהולו של ההליך הפלילי, ועל דרך זו להקטין את הנזק והטרחה העלולים לבוא על הנאשם" (פרשת דבש בעמ' 92) 8.24 לאור כל האמור לעיל, סבורה אני כי פסיקת פיצוי בעניינו של המבקש עלולה להרתיע הרתעת יתר את התביעה, לגרוע משיקול הדעת המסור לה ולפגוע באינטרס הציבורי הראוי בדבר קיומם של הליכים פליליים במדינת חוק- "הסמכות להעמיד לדין היא תנאי שאין בלתו לקיומה של מדינת חוק, אך הפעלתה של סמכות זו לעולם כרוכה במתן שיקול דעת לגורם אשר הוסמך לקבל את ההחלטה על העמדתו לדין של אדם. לפיכך, יש להביא בחשבון - גם לעת שדנים בבקשה לפי סעיף 80 לחוק - כי לעולם קיימת האפשרות של טעות בשיקול הדעת בשאלת ההעמדה לדין, ובנוסף כי קיים אינטרס ציבורי שלא להביא להרתעת יתר של התביעה מלהעמיד אדם לדין מקום שיש בידה ראיות מספיקות להגשת כתב אישום נגדו (ע"פ 6137/05 שלומוב נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 8.1.07); ע"פ 1382/00 בן ארויה נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(4) 714, 718 (2002). להלן: עניין בן-ארויה; עניין עסאף, עמ' 604; ע"פ 7826/96 רייש נ' מדינת ישראל, פ"ד נא(1) 481, 490 (1997). להלן: עניין רייש)" (פרשת גואטה, פסקה 6) הנסיבות שבאו בפני אינן חריגות ודומה כי משותפות הן "לכלל ההליכים הפליליים המסתיימים בזיכוי, וכפי ששבנו ושנינו בפסיקה, לא די בזיכוי, אפילו הוא זיכוי מוחלט, או מלא, כדי להצדיק על דרך הכלל זכאות לפיצויים" (פרשת גואטה, פסקה 12). הכרה בזכותו של המבקש לקבל פיצוי משמעה הרחבת החריג המעוגן בהוראת סעיף 80 לחוק מעבר לגבולותיו כפי שהותוו בפסיקה ופסיקת פיצוי, הלכה למעשה, לכל נאשם שזוכה בדינו לאחר ששהה במעצר מלא או במעצר בית. סוף דבר העולה מן המקובץ הוא כי עניינו של המבקש לא בא בגדרה של הוראת סעיף 80 לחוק, זאת משלא מצאתי כי בנסיבות כפי שבאו בפני יש לקבוע כי לא היה יסוד להאשמה או כי נתקיימו נסיבות אחרות המצדיקות פיצוי/שיפוי. לפיכך דין הבקשה להדחות וכך אני מורה. משפט פליליאלימותביטול כתב אישוםאלימות במשפחה