במשך 58 חודשים עבד התובע (להלן גם: "העובד") במקום עבודה אחד, לפי משכורת חודשית קובעת של 5,500 ש"ח, נכון ליום הפסקת עבודתו. העבודה הופסקה עקב השעייתו ביום 13.8.07. התובע פוטר באופן פורמאלי ביום 11.9.07. בכל תקופת עבודת התובע הוא עבד בתחום הביטוח, תוך חילופי מעבידים, כאשר הנתבעת (להלן גם: "המעביד") היא המעבידה האחרונה, אשר החלה להעסיקו כ-19.5 חודשים קודם להפסקת עבודתו. התביעות המונחות לפני בית הדין (ראה מיקוד הדיון מיום 18.2.09), הן: "יתרת פיצויי פיטורים". "תמורת הודעה מוקדמת". 3. "שכר עבודה" ופיצויי הלנה, בקשר לתקופת ההשעיה (מיום 14.8.07 ועד 10.9.07). (התובע חזר בו מתביעתו בעניין דמי ההבראה- ראה לעניין זה עמ' 5 לפרוטוקול מיום 24.9.09, שורה 9). יתרת "פיצויי פיטורים" ו"הודעה מוקדמת": אין חולק כי התובע פוטר על ידי הנתבעת ביום 11.9.07, ומבלי שניתנה לו הודעה מוקדמת כלשהי (עמ' 1 לפרוטוקול מיום 18.2.09, שורות 11-12). אלא, שלטענת הנתבעת פיטורי התובע נבעו כתוצאה ממעשים פליליים חמורים שביצע התובע במסגרת עבודתו אצלה, המצדיקים פיטורים לאלתר, תוך שלילת פיצויי פיטורים ותמורת הודעה מוקדמת. לטענתה, לתובע שולמו 70% פיצויי פיטורים, וזאת לפנים משורת הדין, אף כי מעשיו כאמור מצדיקים שלילת פיצויי הפיטורים במלואם. סעיף 17 לחוק פיצויי פיטורים קובע לאמור: "בענף העבודה שאין בו הסכם קיבוצי, רשאי בית הדין האזורי לעבודה לקבוע שפיטוריו של עובד היו בנסיבות המצדיקות פיטורים ללא-פיצויים או בפיצויים חלקיים שיקבע; בדונו בענין זה יונחה בית הדין האזורי לעבודה על פי הכללים שבהסכם הקיבוצי החל על המספר הגדול ביותר של עובדים". בהעדר ראיה בדבר ההסכם הקיבוצי החל על המספר הגדול ביותר של עובדים בענף, ובהתאם להוראת סעיף 17 לחוק פיצויי פיטורים, חלות איפוא הוראות תקנון העבודה ש"הן בבחינת מסגרת לשיקולים המנחים את בית הדין, בהפעלת שיקול דעתו בשלילת פיצויי פיטורים ותמורת הודעה מוקדמת" (ע"ע 300353/98 יוסף הרמן נ' סונול ישראל בע"מ, מיום 29.12.02). סעיף 53 לתקנון העבודה קובע לאמור: "עשה העובד אחת מאלו - א. הפר משמעת באופן חמור; ב. ... ג. גנב, מעל או חיבל במהלך התקין של העבודה; ... י. עבר עבירה פלילית חמורה. יהיה צפוי: א. ...; ב. לפיטורים ללא הודעה מוקדמת ו/או שלילה חלקית של פיצויי פיטורים; ג. לפיטורים ללא הודעה מוקדמת וללא פיצויי פיטורים.". הדין בנוגע לזכאות לפיצויי פיטורים יהא נכון גם לעניין ה"הודעה המוקדמת". נקודת המוצא היא שהתובע זכאי להודעה מוקדמת בת חודש ימים, בהתאם להוראות חוק הודעה מוקדמת לפיטורים והתפטרות, התשס"א - 2001. אלא שעל פי סעיף 10(2) לחוק הנ"ל, המעביד יהיה פטור מחובת מתן הודעה מוקדמת "בנסיבות שבהן העובד שפוטר אינו זכאי לפיצויים, על פי הוראות סעיפים 16 או 17 לחוק פיצויי פיטורים". הנה כי כן, גם לעניין ההודעה המוקדמת, יש להחיל על העובד את אותם קווים מנחים המופעלים לעניין פיצויי הפיטורים. הנטל להוכיח קיומן של נסיבות המצדיקות שלילת פיצויי פיטורים, מוטל על המעביד (דב"ע ל/3-6 אליהו שמואלי ואח' - שושנה שרייר, לא פורסם). במקרה דנן, שוכנענו כי המעביד אכן עמד בנטל להוכיח הצדקה להפחתה מסויימת ב"פיצויי הפיטורים" ו"תמורת ההודעה המוקדמת". מר רון אוז'לבו (להלן: "רון"), אשר שימש במועדים הרלוונטיים לכתב התביעה כמנהל גבייה ארצי לביטוח חיים אצל הנתבעת, הצהיר כי בהתאם לנהלי המעביד, לתובע כעובד החברה, אסור היה לבצע כל פעולה בפוליסה האישית שלו או של בני משפחתו. כך אסור היה עליו להפיק פוליסות, לבצע שינוי מסלול השקעה בפוליסות קיימות ו/או לפדות פוליסות של מבוטחים. תפקידו כלל רק קליטת כסף, שיוכו, הסדר חוב, תיקוני גבייה וביטולי פוליסה עקב אי תשלום פרמיה ע"י מבוטח (סעיף 3 לתצהירו). בפועל, במהלך שנת 2007 נתברר לרון, כי התובע ביצע פעולות חריגות. לטענת רון, במקרה אחד הגיש מבוטח תביעה לאובדן כושר עבודה, תביעתו נדחתה, ולאורה ביקש לקבל החזר כספי ההפקדה. בקשתו סורבה, אלא שאז פנה הסוכן לתובע, אשר ביצע ביטול של הפוליסה רטרואקטיבית והחזיר את מלוא הפקדות הפרמיה, זאת ללא כל סמכות ( סעיף 5 לתצהירו). רון המשיך והצהיר כי לאחר אותו מקרה החליט הוא לבצע מעקב אחר פעולות התובע וגילה לתדהמתו שהתובע מבצע פעולות שוטפות בפוליסות אישיות של אשתו ושלו עצמו (סעיף 7 לתצהירו). כמו כן גילה, כי התובע נתן צ'קים אישיים דחויים למערכת הקופה שלו עצמו, כשבפועל הזרים אותם במערכת כאילו הופקדו בתאריך מזומן. למעלה מזאת, בסמוך לאחר ההפקדה במזומן ובטרם הגיע מועד הפרעון, הגיש התובע בקשה ל"פדיון הפוליסות" ומשך את כל הכספים, כאשר חלק מאותם צ'קים דחויים לא כובדו על ידי הבנק (סעיף 8, נ/1-נ/2). לטענת רון, התיעוד של אותם צ'קים "נעלם" באורח פלא. רון טוען כי במקרה נוסף נתגלה כי התובע, ללא כל סמכות או הרשאה, ביצע תשלום למבוטח, על אף שתביעתו לביטוח חיים נדחתה (סעיף 9 לתצהירו). בבית הדין העיד רון כי הוא לא היה מנהלו הישיר של התובע (עמ' 6 שורות 15-20). למרות זאת, לדבריו ביקר את עבודת העובדים שתחתיו באופן שוטף, וכפי שהצהיר, הוא זה שערך בדיקה באופן אישי לגבי הפעולות האסורות שבוצעו על ידי התובע. לטענתו של רון, כל עובדי החברה הכירו את ההנחיות (חלקן כתובות וחלקן בהנחיות שנמסרות לעובדים בעל פה ו/או באתר החברה- עמ' 7 שורות 10-13, 21-22), לפיהן לעובדי החברה אסור לטפל בפוליסות אישיות של עצמם ושל בני משפחתם, והיו לכך בחברה עובדים ייעודיים (עמ' 7 שורות 28-32). גב' מרינה רובנוב (להלן: "מרינה") המשמשת כרואת חשבון באגף הביקורת של המעביד, הצהירה כי בעקבות פנייתו של רון אל אגף הביקורת, נערכה על ידי האגף בדיקה של הפעולות שבוצעו על ידי התובע שלא במסגרת תפקידו. במסגרת אותה בדיקה נתגלה כי התובע ביצע פעולות שלא היה מוסמך לבצען, כגון: הקמת הצעת ביטוח במערכת, הפקת פוליסה במערכת, ביטול פוליסה מתחילתה (רטרואקטיבית), ביטול גורם פוליסה (מתן הנחה למבוטח), ביצוע פעולות בפוליסות אישיות שלו ושל אשתו, הפקת הוראת תשלום להחזר פרמיה, טיפול בחיתום (סעיפים 3-5 לתצהירה). לתיק בית הדין הוצג תדפיס פעולות שבוצעו בפוליסה של התובע (נ/3), כאשר על פי ההסבר שמסרה מרינה בתצהירה, העולה מהתדפיס הוא, כי התובע ביצע שינוי מסלולי השקעה בפוליסה האישית שלו, תוך הקדמת תאריך תוקף הפעולה ביחס לתאריך ביצועה. כמו כן, על פי ההסבר של מרינה, עולה מהתדפיס, כי התובע ביצע פעולות נוספות שאינן במסגרת סמכותו, כגון: הפקה, עדכון הצעה, ביטול מלכתחילה, מימוש יתרת זכות בגבייה, הפיק לעצמו הוראת תשלום להחזר פרמיה וסילוק של הפוליסה, כאשר פעולות דומות נעשו גם בפוליסות של בני משפחתו. בנוסף הצהירה, כי התובע מילא עבור עצמו טופס חיתום רפואי הקובע את תנאי הפוליסה, וזאת כ"פקיד מקליד", עליו חתם בעצמו, זאת בניגוד לנהלי החברה על פיהם תנאי החיתום נקבעים על ידי עובדי צוות ההפקה או על ידי חתמי החברה (סעיפים 6-7 לתצהירה). נוסף לכך, עולה לדבריה מהתדפיס, כי העובד הקטין לעצמו את דמי הניהול מ-13% ל-8% (נספח 4 לתצהירה). מרינה ציינה עוד מספר מקרים נוספים, שבהם ביצע העובד פעולות אסורות שלא היה מוסמך לבצען (סעיפים 8-9, נספחים 5-6 לתצהירה). מרינה הוסיפה כי התובע זומן לשימוע בנוכחות מבקר החברה, רון, והיא עצמה, שבמהלכה לא הכחיש התובע את המעשים המיוחסים לו ואף הודה כי הינו מצוי בבעיות כלכליות, שהובילו אותו לביצוע המעשים האמורים (סעיף 10 לתצהירה, ר' גם סעיף 10 לתצהירו של רון). בחקירתו בבית הדין ניסה התובע לטעון כי המערכת היתה חסומה בפניו לביצוע הפעולות המיוחסות לו (עמ' 5 שורות 17-19). אך הדבר נסתר על ידי רון ומרינה, שהעידו כי נכון לתקופה הרלוונטית לכתב התביעה, המערכת לא היתה ממוגנת וכל עובד יכול היה לבצע כל פעולה (עמ' 7 שורות 25-27, עמ' 10 שורות 1-2). העובד מצידו ניסה גם להפריך את גרסת המעביד, ולטעון כי ייתכן ומישהו אחר ביצע את הפעולות המיוחסות לו, תוך שימוש בסיסמתו האישית. אך לא עלה בידו להוכיח זאת. מה גם שהדבר נסתר בעדויותיהם של רון ומרינה, אשר העידו כי ככלל הדבר אינו אפשרי (עמ' 8 שורות 3-12, עמ' 9 שורות 29-30, ר' גם עמ' 8 שורות 21-24). התובע טען עוד כי לא הוצג בפניו כל נוהל האוסר לבצע שינויים בפוליסות אישיות, והוסיף כי קיבל את אישורו של ראש הצוות לבצע את הפוליסה (עמ' 6 שורות 2-4). אולם, התובע לא הביא לעדות מטעמו את אותו "ראש צוות", שלטענתו אישר לו לבצע הפעולות האמורות, והדבר אומר דרשני. באשר לנ/1, התובע אישר כי מדובר בהמחאה שלו. לטענתו, הוא לא זה שהפקיד אותה, אך גם זאת לא הוכח. התובע טען בהקשר זה כי : "יש מחלקה מיוחדת של הגביה שהם מפקידים. לא אני עשיתי אז זה. זה השיק שלי אבל לא אני הפקדתי אותו. ... לא כתוב בחלק העליון מי ביצע את הפעולה. השם שלי רשום אבל לא מראה שאני ביצעתי את הפעולה." (עמ' 6 שורות 11-16). לעומת זאת, רון העיד כי כל עובדי הגבייה, כדוגמת התובע נדרשים להפקיד שיקים בסוף חודש ובתקופות של לחץ (עמ' 8 שורות 19-21) . באשר לנ/2 נחקר התובע ומסר: "בשורה שכתובה אשתי יכול להיות שזה פוליסה אחרת של אשתי, מה רע שאני מפקיד לה כסף לפוליסה, ואם את טוענת שאסור היה לי לעשות את זה, אז למה את לא חוסמת את המערכת" (עמ' 6 שורות 23-25). התובע הוסיף והעיד: "אני פתחתי פוליסה לי ולאשתי אבל לא נגעתי בהם חוץ מזה. סגרתי פוליסה אחת. פתיחת וסגירת החשבון, חוץ מכך לא עשיתי דבר נוסף... לשאלתך- שם המשתמש זה תעודת הזהות שלי. זה פעולות שאני עשיתי. אפוא שמוקף בעיגול זה המספר תעודת זהות שלי, זה אני עשיתי או מישהו אחר עשה מהמחשב שלי". ובהמשך: "לעניין שינוי מסלול השקעה- חקירה יכולה לבדוק אם מישהו שינה לי את מסלול ההשקעה. לפי תעודת הזהות אני עשיתי את שינוי מסלול ההשקעה, אבל זה לא בהכרח, צריך לבדוק". התובע שוב ניסה לטעון כי ייתכן ואדם אחר עשה שימוש בסיסמתו האישית ועשה פעולות בשמו, אך לא הוכח כי כך היו פני הדברים, כפי שכבר צוין לעיל (עמ' 7 שורות 1-14). בהמשך העיד התובע כי: "אם את טוענת שיש עוד עשרות פעולות מסוג זה שאני עשיתי, זה יכול להיות אבל זה לא פוליסות שלי. אם את טוענת שעשיתי שינוי למפרע גם אצל אנשים אחרים בפוליסות אחרות, אני משיב: אני עשיתי את העבודה שלי." (עמ' 7 שורות 21-23). התובע הגדיל והעיד כי: "אני לקוח. ביקשתי מכלל ביטוח לשנות מסלול, ואז אני שיניתי לפי אותה בקשה שהרי אני גם לקוח וגם עובד בחברה" (עמ' 8 שורות 16-17). התובע הוסיף והעיד כי: "לגבי אשתי- מדובר בהמחאות, אין הרבה אופציות, אי אפשר לשנות. אין הוכחה שאני שיניתי ימי ערך לענין הפוליסה של אשתי" (עמ' 8 שורות 19-20). עצם העדר הכחשה מנומקת, והסתפקות באמירה סתמית כי "אין הוכחה", פועלת כנגד התובע. לאור כל האמור לעיל, המעביד עמד בנטל הרובץ על כתפיו, להוכיח כי מתקיימת בנסיבות דנן העילה לשלילתם /ואו הפחתתם של פיצויי הפיטורים. המעביד עצמו הקל עם העובד וזיכה אותו ב- 70% מפיצויי הפיטורים. בנסיבות דנן, לא מצאנו מקום לפסוק לתובע השלמת פיצויי פיטורים לפיצויים מלאים, מעבר למה שקיבל בפועל. הונחה "הפרת משמעת" ברמה המצדיקה פגיעה בפיצויי הפיטורים ותמורת ההודעה המוקדמת. עם זאת, אנו סוברים כי יש לזכות את התובע ב"תמורת הודעה מוקדמת" חלקית, בגובה מחצית ממשכורתו החודשית הקובעת, ובסך של 2,750 ש"ח . גם כאשר ביה"ד מחליט להפחית מפיצויי הפיטורים ותמורת ההודעה המוקדמת, עליו לעשות כן באופן מידתי, ובהתאם לנסיבות העניין. שכר עבודה לתקופה שמ- 14.8.07 עד 10.9.07: בפסיקה נקבע כי מעביד אינו רשאי להשעות עובד, וזאת ללא מקור משפטי המסמיך אותו להשעותו. מקור כזה יכול שיהיה: חוק, הסכם אישי או קיבוצי. כן נקבע, כי בהעדר מקור חוקי המסמיך את המעביד להשעות את העובד, להפסקת העבודה של העובד בעל כורחו יש תוצאות משפטיות הניתנות להגדרה משפטית. (ראה - דב"ע לט/3-101 יצחק טוביהו נ' המועצה לענף החלב לישראל בע"מ, פד"ע יא 18; ע"ע 1271/02 צבי דדון נ' מטבחי זיו תעשיות 1990 בע"מ; ניתן ביום 26.2.04 (להלן: "ענין דדון"). הפסקת עבודה כזו, כמוה כפיטורים על ידי התנהגות. במקרה שלפנינו ניתן לומר, כי במהלך התקופה מיום ההשעיה- 14.8.07 - ועד למועד הפיטורים הפורמאלי ביום 11.9.07 - לא היה כל מקור נורמטיבי להשעיית התובע, כאשר אין חולק כי לתובע לא שולם שכר, והוא אף לא הועסק בפועל על-ידי הנתבעת. לאור האמור, זכאי התובע לשכר עבודה מלא בגין תקופה זו ובסך הכל 5,000 ₪ נוספים שיפסקו לזכותו. עם זאת, לא מצאנו מקום לפסוק לתובע פיצויי הלנת שכר מעבר להפרשי הצמדה וריבית חוקית; וזאת בהתחשב במחלוקת הכנה והממשית באשר לעצם הזכאות לתשלום השכר בתקופת ההשעיה, וגם כי אין מדובר בשכר ממש (תמורת עבודה), אלא בפיצוי על היעדר השתכרות. סוף דבר: התביעה מתקבלת באופן חלקי בלבד. הנתבעת תשלם לתובע את הסכומים הבאים: "תמורת הודעה מוקדמת" בסך של 2,750 ₪. פיצוי על היעדר השתכרות בתקופת ההשעיה, בסך של 5,000 ₪. שני הסכומים הללו יישאו הפרשי הצמדה וריבית חוקית ממועד הפסקת העבודה (11.9.07), ועד התשלום בפועל. הנתבעת תישא בהוצאות (חלקיות) של ההליך השיפוטי ותשלם לתובע סך של 1,500 ₪ נוספים, כהוצאות שכ"ט עו"ד. זכות ערעור: לבית הדין הארצי תוך 30 יום. פוליסה