1. המבקשת הגישה תובענה לאכיפת פסק חוץ, תובענה הנסמכת על הוראות חוק אכיפת פסקי-חוץ, תשי"ח-1958 (להלן - "החוק"). 2. המבקשת, תושבת ארה"ב, הגישה כנגד המשיב (וכן תשעה אחרים שההליכים כנגדם הופסקו לבקשת המבקשת) כתב תביעה לבית המשפט הפדרלי המחוזי היושב במחוז הדרומי של מדינת פלורידה U.S. District Court, Southern District of Florida)). בית המשפט הנ"ל יכונה להלן "בית המשפט הפדרלי". בתביעה זו, שהוגשה ביום 14.2.95, תבעה המבקשת פיצויים בסכום כולל של 2 מיליון דולר, בתוספת ריביות. התביעה הוגשה על ידי המבקשת כנציגת עזבון בעלה המנוח, מר קל קובנס ז"ל. ביום 1.7.96 ניתן על ידי בית המשפט הפדרלי פסק-דין סופי, המחייב את המשיב לשלם למבקשת סכום של 3,700,235.25 דולר, בתוספת ריבית מיום מתן פסק הדין, פסק דין זה (להלן - "פסק הדין") הוא הפסק שהמבקשת מבקשת לאכוף על המשיב באמצעות ההליך דנן. 3. לבקשה צורף תצהירו של עו"ד רוברט אדר (Ader), הפרקליט אשר טיפל בענייניה של המבקשת בארה"ב בכל הנוגע לתובענה הנ"ל. בין היתר מצהיר עו"ד אדר, כי לבית המשפט הפדרלי היתה סמכות ליתן את פסק הדין; כי פסק הדין ניתן לאחר שהמשיב הגיש תגובה לתובענה, בה הודה כי כתב התובענה נמסר לו; כי החלטותיו של בית המשפט הפדרלי נשלחו לכתובת אותה מסר המשיב בתגובתו הנ"ל; כי למשיב לא עומדת עוד זכות לערער על פסק הדין; כי פסק הדין ניתן לאכיפה בארה"ב וכי לא התקיימו הליכים משפטיים נוספים לאחר מתן פסק הדין. הוסכם, כי עו"ד אדר לא ייחקר על תצהירו, ותחת זאת הוא השיב בכתב על שורת שאלות שנשלחו לו על ידי בא כוח המשיב. 4. יצויין, כי התובענה דנן הוגשה לבית משפט זה ביום 20.6.01, עשרה ימים לפני תום התקופה שנקבעה בסעיף 5 לחוק (חמש שנים מיום מתן הפסק). מכאן אחת מטענותיו המקדמיות של המשיב, שהוסכם כי תידונה במסגרת פסק הדין, לפיה התובענה התיישנה. טענה זו מבוססת על העובדה שהתובענה דנן לא הומצאה למשיב בטרם חלפה תקופת חמש השנים. ליתר דיוק, הטענה היא שעד היום לא הומצאה התובענה למשיב בהמצאה כדין. בהקשר זה הוגש מטעם המבקשת תצהירו של מר יחיאל רוזנטלר, שהיה השליח למסירת התובענה למשיב, לפיו "כחודש" לאחר הגשת התובענה הוא הגיע לישיבת רמת איתרי בתלפיות, מקום מגוריו של המשיב. מר רוזנטלר ניסה להיכנס לדירת המשיב, אך למרות ששמע קולות מתוך הדירה, לא זכה לכל מענה. השליח הדביק את מסמכי התובענה על הדלת ולאחר ששב למקום, כעבור כחצי שעה, נוכח כי המסמכים לא היו עוד מודבקים על הדלת. בתצהיר התשובה שהגיש המשיב, הוא טוען שמעולם לא נמסרה לו התובענה דנן. לתצהיר זה צירף המשיב מכתב שכתב בא-כוחו, עו"ד שטוב, לבא כוח המבקשת ובו נטען, כי רק במהלך בוררות המתנהלת בין המשיב לבין אחרים, נמסר לו על קיום פסק הדין (הפדרלי) ועל ההליך לאכיפתו בארץ ואין בכך משום המצאה כדין. 5. אינני סבור שיש ממש בטענותיו הנ"ל של המשיב. המועד הקובע לענין סעיף 5 לחוק, כמו בדיני ההתיישנות הכלליים, הוא מועד הגשת הבקשה לאכיפתו של פסק החוץ ולא מועד ההמצאה למשיב. המבקשת לא אחרה מועד זה. לענין מסירת התובענה דנן - לאחר שהמשיב הגיש תשובה לגוף הענין אינני סבור שתישמע מפיו הטענה הפורמלית לפיה לא בוצעה מסירה כדין. אכן, ספק אם בפעולותיו של השליח מר רוזנטלר במסירת התובענה הוא מילא במלואן אחר הוראות תקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984 (להלן - "התקנות"), שכן על פי תקנה 489 לתקנות, לא היה השליח יכול להסתפק בניסיון יחיד למסור את המסמך למשיב בטרם הדביק את המסמכים על דלת ביתו. על פי התקנה הנ"ל שליח בי-דין צריך לפעול "בשקידה ראויה וסבירה" בניסיונותיו למסור את המסמכים לנתבע עצמו או לבן משפחתו, ולענין זה מקובל שאין די בניסיון בודד. אכן, מחקירתו של מר רוזנטלר עולה כי ידע היטב היכן מתגורר המשיב, אך הוא גם ידע שהמשיב מרותק למיטתו (עמ' 37 לפרוטוקול). ואולם, כאמור, למשיב נודע בפועל על הגשת התובענה והוא מסר תשובה לגופה. במצב זה, של ידיעה בפועל על קיום ההליך והשתתפות בו, לא תשמע עוד הטענה בדבר העדר מסירה כדין. בענין זה נפסק, בגדר בקשת נתבע לבטל פסק דין שניתן נגדו בהעדר הגנה, כי די בכך שיוכח שידע בפועל על קיום התביעה כדי שלא יוכל לטעון שהתביעה לא הומצאה לו כדין (ע"א 203/84 יעיש נ' אהרון, פ"ד מ(1) 328, בעמ' 333-334 וכן בעמ' 335; ע"א 29/76 שונדמן נ' קרקובסקי, פ"ד ל(3) 423, בעמ' 428; ע"א 483/65 ארנולד ואח' נ' צ'רנוב, פ"ד כ(2) 215, בעמ' 219; ע"א 23/83 יוחימק ואח' נ' קדם ואח' פ"ד לח(4) 309, בעמ' 315; בש"א 548/94 לוי נ' עו"ד גולדשטיין ואח', תקדין-עליון 94(2), 1779 ואסמכתאות המפורטות שם). גם בענין קביעת מועד המצאת פסק דין לצורך חישוב המועד להגשת ערעור הועדף מועד "הידיעה" על פני מועד "ההמצאה" (רע"א 1113/97 אסמאעיל נ' סלימאן ואח', תקדין-עליון, כרך 97(2), 59). לאחרונה אף נפסק, לצורך בחינת תוקפה של המצאה אל מחוץ לתחום השיפוט, כי: "דרך ההמצאה הינה שאלה טכנית גרידא, ואין בה כדי להשפיע על הסוגיה המהותית של האפשרות לקיים הליך כנגד צד, שהוכח כי קיבל בפועל את כתבי הטענות הרלוואנטיים" (רע"א 8402/03 Raytheon Co. נ' אשבורן חברה לסוכנויות ומסחר בע"מ, תקדין-עליון, 2003(3), 1721). קל וחומר שכך הם פני הדברים בעניינו של המשיב, שהגיש תשובה והתדיין עם יריבו לגוף הענין. יתכן שאם המשיב לא היה מגיש תשובה לא ניתן היה לקבל פסק דין בהעדר הגנה. אך לאחר שתשובה כזו הוגשה, אין מקום לטענה לפיה התשובה הוגשה רק "מטעמי זהירות" תוך שמירה על הזכות לבקש מחיקת התובענה, בנימוק שזו לא הומצאה, כפי שנזכר בסעיף 2 לתצהיר התשובה של המשיב. לפיכך דין טענתו האמורה של המשיב להדחות. 6. בטרם תפורטנה יתר עובדות המקרה, יש מקום להתייחס לטענות סף נוספות שהעלה המשיב. טענה אחת עניינה באיחור בהגשת הסיכומים. סיכומי המבקשת נשלחו לבית המשפט באמצעות פקסימיליה ביום 15.7.03 בשעה 16:39 (דהיינו - לאחר שעות העבודה). מדובר, אם בכלל, באיחור של מה בכך (המועד האחרון להגשת הסיכומים נקבע ליום 15.7.03), וגם אם ייקבע שהסיכומים הוגשו למעשה רק ביום 16.7.03, אין בכך כדי להצדיק את בקשת המשיב לפיה התובענה תידחה או תימחק, שהרי אי הגשת סיכומים במועד כמוה כאי התייצבות המבקשת לדיון (תקנה 160(ד) לתקנות), ובנדון נמסר לבית המשפט שיקול דעת באיזו סנקציה לנקוט. בנסיבות הענין אין כל מקום לנקוט בצעד הקיצוני המתבקש כנגד המבקשת, מה גם שהמשיב לא הצביע על כל נזק שנגרם לו כתוצאה מהאיחור (אם היה כזה) או על עיוות דין שנגרם כתוצאה מכך. מוטב היה אילו טענה זו כלל לא היתה נטענת. 7. המשיב טוען עוד, כטענה מקדמית, טענה של חוסר יריבות בינו לבין המבקשת, שכן פסק הדין ניתן בתביעה שהגישה המבקשת כנציגה של עזבון בעלה המנוח, והטענה היא שאת התובענה דנן הגישה המבקשת באופן אישי. גם דין טענה זו להדחות. כפי שעולה מתצהירו של עו"ד אדר, שצורף לבקשה, התובענה דנן גם היא מוגשת על ידי המבקשת כנציגתו היחידה של העזבון (ראו סעיף 2 לתצהיר). נמצא שהמבקשת פועלת כאן, כפי שפעלה בארה"ב, כנציגת העזבון. 8. בתצהיר התשובה שהגיש המשיב נטען, כי אינו חייב מאומה לבעלה המנוח של המבקשת, שמעולם לא קיבל תביעה מהמבקשת, שלא הוזמן לדיון בבית משפט בענין זה, כי פסק הדין אינו נוגע לו, כי כלל לא מדובר בפסק דין, כי עדיין ניתן לערער על פסק הדין וניתן לבקש את ביטולו (אגב, עד לכתיבת פסק דין זה לא הודיע המשיב כי נקט בהליך כלשהו בבחינת ערעור על פסק הדין או הגשת בקשה לביטולו), כי פסק הדין נוגד את תקנת הציבור מאחר ורק הוא (מבין עשרת הנתבעים) חוייב ומטעם זה פסק הדין גם נגוע במרמה. לאחר שבמסגרת הליך גילוי מסמכים נמסר למשיב העתק מכתב הנחזה להיות תגובה ששלח לבית המשפט הפדרלי לאחר שהתביעה נמסרה לו בארה"ב, הגיש המשיב תצהיר נוסף. בתצהיר זה נטען כי המשיב אינו זוכר שאי פעם כתב מכתב זה, בין היתר בשל מחלתו. בתצהיר זה מתכחש המשיב לחתימתו על המסמך האמור, אך, לחלופין, הוא מציין שיש במסמך משום הגנה מפני התביעה שהוגשה נגדו בארה"ב. 9. אותו מסמך, שבו דובר לעיל, הוא נספח ז' לחוות דעתו של עו"ד רזיאל גסלר, שהוגשה על ידי המבקשת. עו"ד גסלר, מומחה לדין האמריקני הרלבנטי, צירף לחוות דעתו העתק מלא של תיק בית המשפט הפדרלי, תוך סימון כל המסמכים במספור שוטף ותוך הגדרת חלק מאותם מסמכים כנספחים לחוות הדעת. מעיון בחוות הדעת ובמסמכים שצורפו לה, מתקבלת התמונה הבאה: ביום הגשת התביעה לבית המשפט הפדרלי הוצאו על ידו הזמנות לדין, ובהן הזמנה למשיב (כתב התביעה סומן כנספח ג' לחוות הדעת וההזמנה למשיב סומנה כנספח ד'). ביום 15.2.95 בוצעה מסירת ההזמנה לדין לידי המשיב שהיה אותה עת מאושפז בבית חולים בעיר צ'לסי במדינת מישיגן. אישור המסירה צורף לחוות הדעת כנספח ו' שלה, ועולה ממנו כי ההזמנה נמסרה ישירות למשיב (אם כי הוא לא חתום על אישור המסירה). תגובתו של המשיב נשלחה לבית המשפט הפדרלי בדואר ("מסירה מיוחדת") מישראל (נספח ח' לחוות הדעת). בתגובה מיום 22.3.95 (נספח ז' לחוות הדעת, עמ' 48 לתיק בית המשפט הפדרלי), מזכיר המשיב את מספר התביעה בה מדובר (294-95), כפי שזה מופיע גם על כתב התביעה עצמו (נספח ג' לחוות הדעת). במכתבו מציין המשיב כי קיבל את ההזמנה לדין מספר שבועות לפני כתיבת המכתב בעת ששהה בבית חולים בארה"ב. המשיב טוען כי מצב בריאותו לקוי והוא נזקק לזמן נוסף לטפל בענין. המשיב מוסיף ומציין במכתבו כי לאחר שחרורו מבית החולים שב לביתו בישראל ומתייחס גם לתביעה עצמה, בטענו כי היא אינה אמת, כי מר קובנס המנוח שחרר אותו מחבותו (על פי שטר חוב) וכי השניים היו ידידים עד למותו של זה. המשיב מסיים את מכתבו בבקשה כי בית המשפט יודיענו כיצד לנהוג ומוסר את כתובתו על פי מספר תא דואר בירושלים (ת.ד. 1083) בצירוף מספר טלפון. 10. כזכור, המשיב התכחש בתצהירו לכתיבת המכתב. בחקירתו בבית המשפט התקשה המשיב (או שמא בחר להתקשות) בזיהוי חתימותיו על מסמכים שונים, כולל חתימתו על התצהיר שהגיש לבית המשפט במסגרת ההליך הנוכחי! (עמ' 40 לפרוטוקול). התקבל רושם ברור לפיו המשיב מתחמק מלהשיב תשובות ישירות וכנות אף לשאלות פשוטות, שהתשובות עליהן אמורות להיות ברורות וחד משמעיות. בהקשר זה גם לא אישר המשיב כי הוא חתום על המכתב הנ"ל. לטובת המשיב יצויין, כי מדובר באדם קשיש וחולה ואייחס את תשובותיו התמוהות למצבו זה. עם זאת יובהר, כי התרשמתי שהמשיב הבין היטב את משמעות הדברים ואת השאלות שנשאל בחקירתו. בכל מקרה, אין מקום לקבוע כי המשיב לא חתום על מכתב התגובה שנשלח לבית המשפט הפדרלי. בגדר כך גם אינני רואה לייחס כל משקל לטענתו הסתמית של המשיב לפיה מספר תא הדואר המופיע על המכתב אינו תא הדואר שלו, ומספרו הנכון של תא הדואר הוא 10052 (עמ' 43, ש' 21-22 לפרוטוקול). אם אכן כך הדבר, מה היה קל יותר מלהציג אישור מרשות הדואר, או מסמכים אחרים המחזקים טענה זו, שכלל לא נטענה בתצהיר המשיב והיא טענה כבושה שעלתה לראשונה בחקירה נגדית, כחלק משלל התירוצים שהשמיע המשיב. כנגד עדות בעייתית זו של המשיב, קיימים אותות רבים ומובהקים המצביעים על כך שהמכתב מיום 22.3.95 (נספח ז' לחוות הדעת של עו"ד גסלר) אכן נכתב על ידי המשיב: א. בכותרת נייר המכתבים שעליו נכתב המכתב, מודפס שמו של המשיב. ב. במכתב נזכרת התובענה שהומצאה למשיב בבית חולים (בשמה ובמספרה) והדבר מתיישב עם הפרטים הנקובים באישור המסירה (נספח ו'). ג. במכתב קיימת התייחסות ברורה לנושא התביעה ולבעלה המנוח של המבקשת, כמו גם למצבו הבריאותי של המשיב, עליו הצהיר גם בתצהירו. ניתן, איפוא, לקבוע, כי הוכח שהמשיב קיבל לידיו הזמנה לדין (כפי שהוא מאשר במכתבו) וכי הגיב לתובענה במסמך האמור. נמצא, כי לפני בית המשפט הפדרלי היה מונח מסמך שניתן להגדירו ככתב הגנה, מה ששלל את האפשרות שיינתן פסק דין בהעדר הגנה. עוד ניתן לקבוע, כי לעדות המשיב משקל נמוך ביותר והיא נגועה בחוסר מהימנות בולט, תהא הסיבה לכך אשר תהא. 11. לאחר משלוח המכתב הנ"ל, לא הוסיף המשיב להתעניין בגורל התביעה על אף שבמכתבו לבית המשפט ציין, כי הוא זקוק לפרק זמן נוסף להיערכות. ביום 20.2.96, כ- 11 חודשים לאחר מועד משלוח תגובת המשיב לתביעה, פנתה המבקשת לבית המשפט הפדרלי בבקשה למתן פסק דין על יסוד טענה של העדר עילת הגנה ("Summary Judgment"). בקשה זו תכונה להלן - "הבקשה למתן פסק דין". העתק בקשה זו (נספח ט' לחוות הדעת) נשלח למשיב על פי הכתובת שמסר במכתבו (תא דואר 1083 בירושלים). בקשה זו נשלחה למשיב בדואר רגיל ובתיק בית המשפט הפדרלי מצוי רק אישור משלוח, אך לא אישור מסירה. ביום 1.5.96 ניתנה החלטה שיפוטית לפיה מוענקת למשיב ארכה נוספת של 20 יום להשיב לבקשה. בהחלטה זו כלולה אזהרה למשיב באשר לתוצאות אי מתן תשובה לבקשה (נספח יא לחוות הדעת). גם החלטה זו נשלחה לתא הדואר של המשיב, בדואר רגיל. ביום 31.5.96 נענה בית המשפט הפדרלי לבקשה וציווה על מתן פסק דין על פי הבקשה הנ"ל, בין היתר לנוכח העדרה של תשובת המשיב לבקשה (נספח יב' לחוות הדעת). ביום 4.6.96 נמחקה התביעה כנגד יתר הנתבעים, לבקשת המבקשת, ובאותו תאריך ביקשה המבקשת מבית המשפט הפדרלי פסק דין על יסוד ההחלטה מיום 31.5.96. גם בקשה זו נשלחה לתא הדואר של המשיב בדואר רגיל. ביום 1.7.96 ניתן פסק דין סופי (נספח ה' לחוות הדעת) והעתקו נשלח לתא הדואר של המשיב בישראל. 12.על פי הוראת סעיף 3 לחוק, על המבקשת מוטל להוכיח קיומם של ארבעת התנאים המפורטים בסעיף הנ"ל, כתנאי להכרזה על פסק-הדין כפסק אכיף. סעיף 3(1) קובע כי יש להוכיח ש"הפסק ניתן במדינה שלפי דיניה בתי המשפט שלה היו מוסמכים לתתו". המומחה ד"ר גסלר פירט בהרחבה בחוות דעתו מדוע מוסמך היה בית המשפט הפדרלי ליתן את הפסק. המשיב, מצידו, הגיש את חוות דעתו של עו"ד לואי גארב. עו"ד גארב מקדיש את מרבית דבריו לביסוס הטענה שלמשיב לא ניתן יומו בבית המשפט הפדרלי ואינו מתייחס במישרין לסמכותו של בית המשפט הפדרלי. אציין, לענין חוות דעת זו, כי התברר שעו"ד גארב אינו מצוי בדין הפדרלי האמריקני או בדיני מדינת פלורידה ומר גארב אישר, בחקירתו, כי אינו מומחה לדין האמריקני וגם לא התיימר להיות מומחה כזה (עמ' 30 לפרוטוקול). לפיכך, אין מקום לבסס ממצאים בנוגע לדין האמריקני על חוות דעת זו (לכשירותו של מומחה לדין זר ראו: ע"א 6796/97 ברג יעקב ובניו (רהיטים) בע"מ נ' Berg East Imports Inc. פ"ד נד(1) 697, בעמ' 707-708. פס"ד זה יכונה להלן - "ענין ברג"). ככל שעניינה של חוות דעתו של עו"ד גארב בבחינת הוראות הדין הישראלי לפיהן לא יוכרז פסק-חוץ כאכיף אם לא ניתנה לנתבע אפשרות סבירה לטעון טענותיו (סעיף 6(א)(2) לחוק), אינה נדרשת לכך חוות דעת מומחה. בסיכומי המשיב לא מצאתי כי המשיב חולק על חוות דעתו של עו"ד גסלר בענין סמכות בית המשפט הפדרלי ליתן את הפסק, אלא ככל שהדבר נוגע לשאלת המצאתם למשיב של מסמכי הבקשה למתן פסק דין (לאחר המצאת ההזמנה לדין, שבוצעה בתחומי ארה"ב), ולפיכך אין צורך לחזור על האמור בחוות הדעת של עו"ד גסלר בנדון. השאלה המרכזית בעיני היא, האם העובדה, שהבקשה למתן פסק דיןSummary) Judgment) נשלחה למשיב בדואר רגיל - כך שלפני בית המשפט הפדרלי לא היה אישור שבקשה זו, וההחלטות שניתנו במהלך הדיון בה, נמסרו למשיב - מהווה מכשול בדרך להכרזה על הפסק כאכיף. יתכן ומדובר בשאלה שנוגעת לסמכות בית המשפט הפדרלי, במובן סעיף 3(1) לחוק, שכן אם לא בוצעה מסירה כדין לא היה בית המשפט הפדרלי מוסמך ליתן את הפסק (השוו: ע"א (מחוזי-י-ם) 1095/96 אליזבט טיילור נ' מאוריציו שמחון, דינים-מחוזי, כרך כו(5), 920, אליו אשוב בהמשך), וייתכן שיש לסווג את השאלה כשאלה של מתן אפשרות סבירה למשיב לטעון את טענותיו (במובן סעיף 6(א)(2) לחוק). אכן, סיווג השאלה משליך לענין נטל ההוכחה, ונשוב לסוגיה זו בהמשך. 13. בשלב זה נניח, לפי שעה, לשאלה הנוגעת לאופן משלוח מסמכי הבקשה למתן פסק דין (Summary Judgment), ונסכם, כי על פי האמור בחוות דעתו של עו"ד גסלר, היתה לבית המשפט הפדרלי סמכות עניינית לדון בתובענה (סעיפים 29-36 לחוות הדעת), כמו גם סמכות אישית, בהתבסס על מסירת ההזמנה לדין למשיב בעת שהוא שהה בארה"ב (סעיפים 37-52 לחוות הדעת). כאמור, המשיב לא חלק על דברי עו"ד גסלר בכל הנוגע להוכחת הדין האמריקני הרלבנטי ולפיכך אינני רואה צורך לפרט כאן את הוראות החוק וההלכות הפסוקות ששימשו את עו"ד גסלר בחוות דעתו המפורטת, המקיפה והמלומדת. 14. סעיף 3(2) לחוק קובע, כי יש להוכיח ש"הפסק אינו ניתן עוד לערעור". גם בהקשר זה ניתן לקצר ולהפנות לחוות דעתו של עו"ד גסלר, שכלל לא נסתרה (סעיפים 53-61 לחוות הדעת). עו"ד גסלר ציין בחוות דעת משלימה, שניתנה לאחר שנחקר בבית המשפט (ב"כ המשיב לא דרש לחקור את המומחה על חוות הדעת המשלימה), כי המועד להגשת הודעה על כוונה להגיש ערעור הוא שלושים יום מיום רישום פסק הדין על ידי מזכיר בית המשפט (ופסק הדין נרשם ביום 11.7.96, על פי האמור בתיק בית המשפט הפדרלי), ולענין זה אין רלבנטיות אם פסק הדין נמסר בפועל למשיב. אכן, קיימת זכות לבקש את ביטול הפסק תוך שנה מיום מתן פסק הדין ובמקרים חריגים אף לאחר פרק זמן זה (סעיפים 29-39 לחוות הדעת המשלימה), אך לענין סעיף 3(2) לחוק נפסק, כי הקובע הוא מועד הערעור ולא המועד להגשת הליכי תקיפה אחרים כנגד הפסק הזר, אם הם קיימים (ראו: רע"א 2214/00 קרלו נובילי רובינטריה ס.פ.א. נ' משה קטן בע"מ, פ"ד נד(4)403 והאסמכתאות שבסעיף 6(א) להחלטה זו). כאמור, המשיב לא הציג חוות דעת נגדית שבכוחה היה לקעקע את חוות דעתו של עו"ד גסלר, לפיה המועד להגשת הודעה על כוונה לערער הוא שלושים יום מיום רישום הפסק, ואין לענין זה רלבנטיות לשאלה האם הפסק נמסר בפועל למשיב, אם לאו. לפיכך הוכח שהפסק אינו ניתן עוד לערעור, מה גם שמאז שנודע למשיב על פסק הדין, חלף פרק זמן ניכר ועולה מחוות דעתו של עו"ד גסלר שכיום בודאי הפסק אינו ניתן עוד לערעור. 15. סעיף 3(3) לחוק קובע, כי יש להוכיח ש"החיוב שבפסק ניתן לאכיפה על פי הדינים של אכיפת פסקי דין בישראל, ותוכנו של הפסק אינו סותר את תקנת הציבור". נראה כי אין מחלוקת על חלקו הראשון של הסעיף הנ"ל (האפשרות לאכוף פסק דין כספי בישראל). טענת המשיב היא, שתוכנו של הפסק סותר את תקנת הציבור. המשיב תולה טענה זו בשניים: העובדה שסכום פסק הדין עולה בהרבה על הסכום שננקב בכתב התביעה והעובדה שהמבקשת מחקה את תביעתה נגד תשעה נתבעים והותירה רק את המשיב כנתבע. לענין אחרון זה אינני רואה כיצד הוא נוגד את תקנת הציבור, שהרי תובע רשאי להחליט כנגד מי הוא מפנה את תביעתו, גם אם קיימים נתבעים פוטנציאליים אחרים, מה גם שעו"ד אדר הבהיר, בתשובותיו שבכתב לשאלות שנשאל על ידי בא כוח המשיב, כי לא ניתן היה לבצע מסירה ליתר הנתבעים, וזו הסיבה למחיקת התביעה נגדם. בענין סכום הפסק, הפנה עו"ד גסלר בחקירתו לעמ' 61 של תיק בית המשפט הפדרלי שבו מצוי חישוב החוב והמשיב טען בענין זה טענה סתמית ללא כל חישוב נגדי. זאת ועוד, כדי שפסק-חוץ לא ייאכף מהטעם שהוא סותר את תקנת הציבור, עליו להיות נוגד "עקרונות, השקפות ואינטרסים של החברה ושל המדינה, שהם כה עקרוניים וכה בסיסיים עד שנראה לדחות מפניהם פסקי חוץ מחייבים" (ע"א 1137/93 אשכר נ' היימס, פ"ד מח(3) 641, בעמ' 651 מול האות ז', להלן - "ענין אשכר"). בענין אשכר מפרט בית המשפט עקרון זה, בהסתמך על פסיקה ודברי מלומדים ומגיע למסקנה כי: "בתתנו דעתנו לתחום פרישתו זה של מושג תקנת הציבור בענייננו, מסקנה נגזרת היא כי רק לעיתים נדירות נדחה מפניה פסק-חוץ, וטענה על דבר היותו של פסק-חוץ מוטעה או גורם אי-צדק לא יהיה די בה" (שם, עמ' 653, מול האות א'). בגדר כך, גם אם בפסק הדין כלול חיוב בפיצויים עונשיים בסכום משמעותי, אין הדבר עולה כדי סתירה לתקנת הציבור במובנה הנ"ל. ועוד נפסק, כי עצם העובדה שהפסק ניתן במעמד צד אחד, גם בה אין כדי לסתור את עיקרי הצדק הטבעי (שם, עמ' 647-648). לענין זה של מתן פסק דין במעמד צד אחד, הן באספקט של סמכות בית המשפט הפדרלי והן באספקט של מתן אפשרות סבירה למשיב לטעון טענותיו לפניו, עוד נשוב בהמשך. בשלב זה בידינו לפסוק, כי הוכח שפסק הדין עומד בתנאי הקבוע בסעיף 3(3) לחוק. 16.לענין קיומו של התנאי שבסעיף 3(4) לחוק ("הפסק הוא בר ביצוע במדינה בה הוא ניתן") אין מחלוקת בין הצדדים והדבר בוסס היטב בסעיפים 62-66 לחוות דעתו של עו"ד גסלר, שלא נסתרה. 17.המשיב מוסיף וטוען, כי לא הוכח האמור בסעיף 4(א) לחוק, לפיו "פסק-חוץ לא יוכרז כאכיף אם ניתן במדינה שלפי דיניה אין אוכפים פסקים של בתי המשפט בישראל". טענה זו לא נטענה בתשובה לבקשה ונזכרה לראשונה בסיכומי המשיב ודי בכך כדי לדחותה (ראו תקנה 357 לתקנות). זאת ועוד, הטענה נטענת באורח סתמי לחלוטין מבלי שהיא תיתמך ולו באסמכתא אחת. גם אם הנטל להוכיח טענה זו מוטל על כתפי המבקשת, היה ראוי ליידע אותה כי טענה זו תטען, כדי לאפשר לה להציג ראיות בנדון המצב המשפטי בארה"ב בכל הנוגע לאכיפת פסקי דין ישראליים שם. והעיקר - אין התנאי הקבוע בסעיף 4(א) לחוק כלול בין העניינים שעל המבקש אכיפת פסק-חוץ לטעון בבקשתו - ראו תקנה 354(2) לתקנות - ולפיכך אין לבוא בטרוניה למבקשת שלא הקדימה וטענה להתקיימות עקרון ההדדיות בבקשתה, ולא הוכיחה ענין זה. כאמור, המבקשת גם לא היתה אמורה להשיב לטענה זו שלא נטענה בתשובת המשיב. נמצא, כי דין הטענה להדחות. 18.המשיב טוען בהרחבה בסיכומיו כי פסק הדין הושג במרמה (סעיף 6(א)(1) לחוק). חלק ניכר מהטענות נוגע למערכת העובדות שביסוד התביעה שהוגשה לבית המשפט הפדרלי. בענין זה נפסק, שטענת מרמה בפסק זר לענין סעיף 6(א)(1) לחוק תוכל להשמע מקום בו תשמע טענת מרמה כנגד פסק דין מקומי, והוא - רק אם הטענה מסתמכת על אירוע מאוחר שהתרחש לאחר מתן פסק הדין, על גילויה של ראיה חדשה שלא היתה ידועה ולא היתה יכולה להיות ידועה בעת ההתדיינות, או על ראיה חיצונית למשפט עצמו הנוגעת לתרמית בניהול המשפט (ע"א 490/88 המוטראן הקופטי של הכסא הקדוש של ירושלים והמזרח הקרוב נ' עדילה ואח', פ"ד מד(4)397). על יסוד הלכה זו אין מקום לטענות המרמה שהעלה המשיב. המשיב טוען, כי מחיקת יתר הנתבעים, העובדה שההזמנה לדין נמסרה למשיב עת היה מאושפז בבית חולים, שיגור המסמכים לתא דואר בישראל מבלי ליידע את בית המשפט על כך שהמשיב אינו עוד בארה"ב, העדר אישור מסירת "תיק מוצגים" למשיב כחלק מהתובענה והסתרת קיומו של פסה"ד משך תקופה ארוכה מהווים מרמה. על פי הפסיקה המפורטת לעיל, אין באף אחת מהטענות הנ"ל משום מרמה שבכוחה למנוע אכיפת פסק חוץ. 19.נותר לדון במכלול הטענות הנוגעות לעובדה, כי פסק הדין ניתן מבלי שיונח לפני בית המשפט הפדרלי אישור מסירה, המעיד על כך שהבקשה למתן פסק דין (הבקשה למתן Summary Judgment) אכן הגיעה לידי המשיב (כמו גם יתר ההחלטות שניתנו אגב בירורה של בקשה זו). עו"ד גסלר, המומחה מטעם המבקשת, אישר, כי אין בתיק בית המשפט הפדרלי כל אישור מסירה שמעיד על מסירת המסמכים הנ"ל למשיב, במובחן מאישורים על עצם משלוח המסמכים לכתובת אותה מסר המשיב עצמו, דהיינו - לתא הדואר בירושלים. עו"ד גסלר עמד בחוות דעתו, ובחקירתו, על האבחנה בין מסירת ההזמנה הראשונית לדין, שאז נדרש אישור מסירה שמעיד על מסירת הכתב לנתבע ממש, לבין מסירת מסמכים אחרים, לאחר שהנתבע מסר לבית המשפט מען למסירת מסמכים. במקרה אחרון זה, על פי הדין האמריקני שפורט בחוות הדעת ובחוות הדעת המשלימה, די במשלוח בדואר רגיל, כאשר קיימת בדין האמור חזקה לפיה מסמכים שנשלחו בדרך זו אכן הגיעו לידי הנמען. עו"ד גסלר אף טרח והבהיר, בחוות דעתו המשלימה, כי על פי הפסיקה הפדרלית הנוהגת בארה"ב הכלל האמור חל גם כאשר המען אינו אלא תא דואר וגם כאשר הנמען שוהה מחוץ לגבולותיה של ארה"ב. כפי שכבר צויין, לא הובאה חוות דעת נגדית בעניינים אלה והמומחה לא נחקר עליהם ולפיכך אין צורך בפירוט הדינים האמריקניים הנזכרים בחוות דעתו של עו"ד גסלר, וניתן לקבוע כי אכן אלו הוראותיו של הדין הזר הרלבנטי להליך שננקט נגד המשיב. 20. רתיעת בית המשפט מליתן תוקף לפסק דין שניתן במעמד צד אחד מובנת, אם כי, כמפורט לעיל, נפסק במפורש כי עובדה זו כשלעצמה אינה מקימה למשיב טענה כנגד אכיפת פסק-חוץ. במקרה דנן, הקושי אינו מתמצה רק בעובדה כי פסק הדין ניתן במעמד צד אחד, אלא נובע גם מכך שהמהלך שהוביל למתן פסק הדין (הדיון בבקשה למתן פסק הדין) נעשה מבלי שהיתה לבית המשפט הפדרלי הוכחה ממשית (מעבר לחזקה לפיה מסמך הנשלח בדואר מגיע ליעדו) על כך שהבקשה והחלטותיו של בית המשפט הפדרלי אכן נמסרו למשיב. בדרך כלל עובדת מתן הפסק במעמד צד אחד הביאה לטענת הגנה הנסמכת על הוראת סעיף 6(א)(2) לחוק, בדבר אי מתן אפשרות סבירה לטעון טענות. עמדה על כך פרופ' ס' וסרשטיין-פסברג בספרה: פסקים זרים במשפט הישראלי - הדין והגיונו, תשנ"ו, בעמ' 17, תוך הפניה לפסה"ד בענין אשכר: "לאחרונה הובהר שגם מתן פסק דין בהעדר הגנה איננו בהכרח מעיד על פגיעה בהזדמנות הנתבע לטעון את טענותיו, וכי פסק דין כזה איננו חשוף לטענת הגנה זו רק בשל היותו פסק דין שניתן במעמד צד אחד". בהערת שוליים 17, בעמ' 11 לספרה הנ"ל, מוסיפה פרופ' וסרשטיין-פסברג את הדברים הבאים: "הבעייתיות שבאכיפתם של פסק דין שניתנו במעמד צד אחד באה לידי ביטוי בע"א 1137/93 אשכר נ' היימס, פ"ד מח(3) 641 ( ... ) ובפרשת Adams v. Cape Industries Plc. [1990] Ch. 433. בשני המקרים הללו, השופטים סרבו לאכוף את הפסק מסיבות אחרות, ודחוקות מעט. אולם ברור בשתיהן שהבעיה נגרמה בשל העובדה שהפסק ניתן במעמד צד אחד ומבלי לדון בענין לגופו. בשיטה הישראלית, כברוב שיטות המשפט, מתן פסק דין בהעדר הגנה, כאשר הנתבע אינו משתתף בהליך, הוא אמצעי לעודד נתבעים להשתתף בהליך, אמצעי שמחזק את המערכת המשפטית נגד נתבעים סרבנים. פסקי דין כאלה נעדרים אותו חותם על של נכונות שמאפיין פסקי דין רגילים, ויש בהם מימד עונשי. בהקשר של פסקי דין זרים, מימדים אלה מקשים על קליטת הפסק. עם זאת, אין לשכוח שלעיתים קרובות נתבעים נמנעים מלהשתתף בהליך זר דווקא כדי למנוע את האפשרות שהפסק ייאכף, משום שבהעדר זיקת סמכות אחרת, רק השתתפותם בהליך מעניקה לבית המשפט הזר סמכות בעינינו". גם בענין ברג שהוזכר לעיל, ניתן בבית המשפט הזר (במדינת ניו-ג'רסי) פסק דין במעמד צד אחד, שחייב את המערערת לשלם למשיבה סכום כסף. בין יתר טענותיה טענה המערערת הנ"ל, אשר הגישה כתב הגנה, שלא קיבלה צווים שהוצאו על ידי בית המשפט ושחייבו אותה לחתום על שטרי בוררות, שאם לא כן תימצא כלא מקיימת את הצווים ושמיעת העדויות תתקיים בהעדרה. המערערת אכן לא התייצבה לישיבת ההוכחות ובסופו של דבר נפסק כנגדה במעמד צד אחד. המערערת טענה שלא ניתנה לה הזדמנות סבירה להתגונן בטרם ניתן נגדה פסק דין וכי לבית המשפט לא היתה סמכות ליתן את הפסק. טענותיה הנ"ל נדחו גם בבית המשפט העליון. הטענה בדבר אי קבלת הצווים הנ"ל נטענה הן בגדר הגנה שעניינה העדר ההזדמנות הסבירה להתגונן והן בגדר הגנה בדבר העדר סמכות לבית המשפט הזר. בגדר הכפירה בסמכות בית המשפט הזר, נטען על ידי המערערת כי המצאת הצווים לא נעשתה כדין. בית המשפט העליון בחן האם המצאת הצווים למערערת באמצעות הדואר היא המצאה כדין. בחינה זו נעשתה תוך היזקקות להוראות "האמנה בדבר המצאתם, בחוץ לארץ, של כתב בי-דין וכתבים שלא מבי-דין בעניינים אזרחיים או מסחריים" (להלן - "אמנת האג"), שאושררה בארץ והיא כלולה בתוספת לתקנות המצאת מסמכים לפי אמנת האג 1965, תשל"ז-1975 (להלן - "תקנות האג"). נפסק, כי על פי הוראות האמנה ניתן לשלוח לישראל כתבי בי-דין באמצעות הדואר (על פי האמור בסעיף 10(א) לאמנת האג). אכן, ממשלת ישראל הסתייגה מהוראות סעיפים 10(ב) ו- 10(ג) לאמנת האג, המאפשרים המצאת כתבי בי-דין באמצעות פקידים שונים, וקבעה כי המצאה כזו תיעשה אך ורק באמצעות הנהלת בתי המשפט, אך לא הסתייגה מהאפשרות הגלומה בסעיף 10(א) לאמנה בדבר המצאה באמצעות הדואר: "משלוח כתבי בי דין במישרין באמצעות הדואר, המבוצע ללא התערבות רשויות המשפט בישראל, הוא מסלול המצאה שנשאר פתוח כקבוע באמנה, ללא כל הסתייגות מצד מדינת ישראל" (עמ' 705 לפסק הדין בענין ברג). המבקשת טוענת כי פסק הדין הנ"ל, בענין ברג, מהווה אסמכתא לאפשרות לשלוח כתבי בי דין באמצעות הדואר, גם ללא אישור מסירה. אין לקבל טענה זו ולו מן הטעם שפסק הדין כלל לא התייחס לאפשרות זו, לאחר שנקבע שם כעובדה שהמערערת קיבלה לידיה את הצווים (הטענה נגעה אך לאופן ביצוע המסירה). קביעה זו, בדבר קבלתם בפועל של הצווים, מצויה גם בפסק דינה של הערכאה הראשונה שדנה בפרשה (ת"א (מחוזי-ת"א) 162/97, דינים-מחוזי, כרך לב(2) 97). מכאן, שעל יסוד הלכת ברג ניתן לקבוע, שלא היה פגם במשלוח המסמכים למשיב באמצעות הדואר; אך אין בהלכה זו התייחסות למצב בו לא נמסרו המסמכים כנגד אישורי מסירה, מצב שמכוחו נטענת טענת המשיב בדבר העדר הזדמנות סבירה להתגונן. בענין הטענה שלא ניתנה למערערת אפשרות סבירה להתגונן נפסק בענין ברג, כי לנוכח הקביעה שהצווים התקבלו אצל המערערת, כך שאי התייצבותה נבעה מהתרשלותה-שלה, "המערערת, אשר ידעה על ההליכים ולא טרחה להתעדכן באשר להתפתחותם, לא תשמע בטענה כי לא ניתנה לה אפשרות סבירה לטעון טענותיה ולהביא ראיות בפני בית המשפט הזר" (שם, עמ' 709). בענייננו מתחדדת שאלה זו - האם בית המשפט הפדרלי נתן למשיב הזדמנות סבירה להתגונן ולטעון טענותיו בענין הבקשה למתן פסק דין, כאשר הבקשה וההחלטות המחייבות את המשיב להשיב לה נשלחו למשיב בדואר רגיל ללא אישור מסירה, כך שבעת מתן פסק הדין לא עמדה לפני בית המשפט הפדרלי ראיה על כי המשיב קיבל לידיו מסמכים אלה. לענין סמכותו של בית המשפט הפדרלי, מצויה לפנינו חוות דעתו של עו"ד גסלר, ממנה עולה כי הדין החל בבית המשפט הזר מסמיכו ליתן את פסק הדין בנסיבות הענין, אף אם לא היו לפניו אישורי מסירה של כתבי בית הדין השונים שנשלחו למשיב בענין הבקשה למתן פסק דין. חוות דעת זו לא נסתרה ויש בכך משום תשובה לטענת המשיב בנושא העדר סמכותו של בית המשפט הפדרלי. אלא, שכאמור, יש לבחון את הסוגיה גם מבעד לטענת ההגנה המבוססת על הוראת סעיף 6(א)(2) לחוק. נעלה מספק, שאם, על פי עקרונות המשפט הישראלי, לא ניתנה לנתבע הזדמנות סבירה להתגונן, אין די בכך שהמצאת המסמכים נעשתה על פי הוראות הדין הזר, כך שבית המשפט הזר פעל, מבחינתו-שלו, בסמכות. אם, לדוגמה, על פי הדין הזר די בהצבת הודעה על מועד ההליכים על לוח המודעות בבית המשפט הזר, נדמה כי ייקבע בבית המשפט בישראל שבמצב זה לא ניתנה לנתבע הזדמנות סבירה להתגונן. 21.בטרם אבחן את השאלה, האם ניתנה למשיב הזדמנות סבירה להתגונן, מן הראוי לבחון את הסוגיה האם משלוח המסמכים למשיב, בגדר הבקשה למתן פסק דין, בדואר רגיל וללא אישור מסירה, נעשה באופן הנוגד את הוראות אמנת האג שהוזכרה לעיל, שכן אם המסירה נוגדת את הוראות האמנה, התוצאה תהיה, שבית המשפט הפדרלי לא היה רשאי ליתן את פסק הדין. אקדים את המאוחר ואציין, כי הגעתי לכלל מסקנה לפיה במקרה דנן לא פעל בית המשפט הפדרלי בניגוד להוראות האמנה. ממשלת ארה"ב אישררה את אמנת האג בשנת 1967 ובמעמד האשרור הצהירה כי הוראות האמנה יחולו על כל המדינות שבארה"ב (ע"א (מחוזי-י-ם) 1095/96 אליזבט טיילור נ' מאוריציו שמחון, דינים-מחוזי, כרך כו(5), 920, בסעיף 8 לפסק הדין). כפי שהוסבר בפסק הדין הנ"ל, ובהעדר ראיות לסתור, אשר איש מבעלי הדין לא טרח להביא בנדון גם לאחר שניתנה לצדדים אפשרות להשלים את טיעוניהם בשאלת משמעותה של אמנת האג לענייננו, אין אלא לקבל הסבר זה, כפי שניתן בפסק דינו הנ"ל של בית המשפט המחוזי בירושלים, כמבטא נכונה את הדין האמריקני, ולו על פי חזקת שוויון הדינים. הוראות האמנה הן בבחינת "חוק עליון" ולא ניתן לרכוש סמכות על ידי המצאת מסמכים בניגוד לה (שם, שם). מכאן, שהוראות האמנה גוברות על הוראות הדינים הפנימיים בנוגע להמצאת מסמכים, דינים המפורטים בחוות דעתו של עו"ד גסלר. יש לבחון האם אמנת האג קובעת דרך שונה להמצאת מסמכים מהדרך שננקטה במקרה דנן על ידי בית המשפט הפדרלי. סעיף 15 לאמנת האג קובע כדלהלן: "מקום שצריכים היו להעביר כתב-הזמנה, או כתב שווה ערך, לחוץ לארץ, לשם המצאה, לפי הוראות אמנה זו, והנתבע לא התייצב, לא יינתן פסק הדין עד אשר ייקבע כי: א. הכתב הומצא בצורות הקבועות בתחיקתה של המדינה המתבקשת לשם המצאתם של כתבים שנערכו בארץ זו, והמיועדים לבני אדם הנמצאים בשטחה, או כי: ב. הכתב נמסר בפועל לידי הנתבע, או במעונו, לפי כל דרך אחרת שנקבעה באמנה זו, וכי בכל אחד מן המקרים הללו, הוצאה ההמצאה או המסירה אל הפועל בזמן מספיק כדי לאפשר לנתבע להגן על עצמו. כל מדינה בעלת האמנה תהא בת חורין להצהיר, כי שופטיה יהיו רשאים, למרות הוראות הפסקה הראשונה, לפסוק דין, גם אם לא נתקבלה תעודת אישור להמצאה או למסירה, מקום שנתמלאו התנאים דלקמן: א. הכתב הועבר לפי אחת מן הצורות שנקבעו באמנה זו. ב. פרק זמן של לא פחות מששה חודשים, שנראה כמתאים בעיני השופט במקרה המיוחד, אכן חלף מאז תאריך משלוח הכתב. ג. שום תעודת אישור מכל סוג שהוא לא נתקבלה, על אף שנעשה כל מאמץ סביר כדי להשיגה, באמצעות רשויותיה המוסמכת של המדינה המבקשת. על אף הוראות הפסקאות דלעיל, רשאי השופט לצוות, במקרה של דחיפות, על כל אמצעים זמניים או אמצעי מנע". הוראת סעיף 15 הנ"ל משמיעה לנו, כי במקרה בו נתבע לא מתייצב, לא יינתן פסק דין "עד אשר יקבע" אחד משניים אלה: א. הכתב הומצא לנתבע בדרכים הקבועות בחוקי המדינה המתבקשת; ב.הכתב נמסר בפועל לידי הנתבע או במעונו. כפי שראינו, המצאה באמצעות הדואר היא המצאה ראויה גם על פי האמנה, ואולם, במקרה המיוחד בו ניתן פסק דין בהעדר התייצבות, נדרשו, לכאורה, דרישות נוספות. על פי הדרישות הנ"ל נראה כי מתחייב קיומו של אישור על ביצוע המסירה. מסקנה זו נובעת מכך שהסעיף מציין שעל בית המשפט הזר לקבוע שהמסירה בוצעה, וכיצד ייעשה זאת ללא אישור מסירה? המסקנה האמורה גם מתחייבת מהחלופה הראשונה (המצאה בדרך הקבועה בדיני המדינה המתבקשת), שכן על פי תקנה 480 לתקנות, המצאה באמצעות הדואר נעשית "בדואר רשום עם אישור מסירה". החלופה השניה מדברת על "מסירה בפועל לידי הנתבע או במעונו". משלוח הכתב לתא דואר, ללא אישור מסירה, אינו עונה על חלופה זו. המסקנה, לפיה מדובר כאן בדרישה כי ההמצאה תאושר באישור מסירה, מתחזקת גם לנוכח חלקה השני של הוראת הסעיף הנ"ל, לפיה ניתן לוותר על התנאים הנ"ל ולפסוק "גם אם לא נתקבלה תעודת אישור להמצאה או למסירה". כאמור, על פי הקבוע בחלקו השני של סעיף 15 לאמנת האג, ניתן לוותר על התנאים הנ"ל, ואולם תחת תנאים אלה נקבעו תנאים אחרים, שוודאי לא התקיימו בענייננו: לא חלף פרק זמן של ששה חודשים ממשלוח הבקשה למתן פסק דין (20.2.96) ועד מתן הפסק (1.6.96) ולא הוכח כי נעשה מאמץ סביר כדי לקבל אישור מסירה. נמצא, כי, לכאורה, לא בוצעה מסירה כדין על פי הוראת סעיף 15 לאמנת האג. 22. לאחר עיון בהוראות אמנת האג, ובטיעוניהם המשלימים של בעלי הדין בענין זה, מסקנתי היא, שאין הוראות סעיף 15 לאמנה רלוונטיות לענייננו. סעיף 15 לאמנת האג חל על המצאת "כתב הזמנה או כתב שווה ערך" ("a writ of summons or an equivalent document") ולא על המצאת כל "מסמך" או "כתב בי-דין" ("judicial document"). בסעיף 15 לאמנת האג מדובר על המצאת המסמך המכונה אצלנו "הזמנה לדין", מסמך שמסירתו לנתבע גם מקנה סמכות לבית המשפט, ולא על מסמכים משפטיים אחרים שנשלחים לאחר שסמכות זו הוקנתה. האמנה מבחינה בין הוראות המתייחסות להמצאת "כתבי בי-דין", הנזכרים בסעיפי אמנה שונים, לבין ההוראות המתייחסות להמצאת "כתב הזמנה או כתב שווה ערך" (סעיפים 15 ו- 16 לאמנת האג). גם בתקנות האג מצויה אבחנה דומה, כאשר תקנות 3-7 מדברות על המצאת "מסמכים", בעוד שתקנה 8 עוסקת בהמצאת "הזמנה לדין". עולה מסעיף 15 לאמנת האג, כי כאשר מדובר ב"הזמנה לדין" הדרישות נוקשות הרבה יותר ועל בית המשפט לוודא מסירה בפועל בטרם יינתן פסק דין בהעדר הגנה. בענייננו, ההזמנה לדין נמסרה למשיב בעת ששהה בארה"ב, כך שאין תחולה להוראות אמנת האג על המצאה זו. המסמכים הנוספים שנשלחו למשיב, לאחר שהגיש "כתב הגנה", אינם בגדר "כתב הזמנה או כתב שווה ערך" ולפיכך העובדה שלא הומצאו בדרך הקבועה בסעיף 15 לאמנת האג, אינה בבחינת פגם. אגב, גם אין לשלול את האפשרות שהמשיב אינו בגדר נתבע "שלא התייצב" ("has not appeared"), שכן המשיב הגיש מסמך שהתיימר להיות כתב הגנה ובכך ניתן אולי לראותו כמי "שהתייצב" לפני בית המשפט הפדרלי וגם מטעם זה לא חלה הוראת סעיף 15 לאמנה. בכל מקרה, כלל לא מדובר בענייננו בפסק דין שניתן בהעדר הגנה, אף כי פסק הדין ניתן במעמד צד אחד. 23. ניתן, איפוא, לשוב לשאלה המרכזית, והיא - האם הרים המשיב את הנטל להוכיח שלא ניתנה לו הזדמנות סבירה להתגונן מפני ההליכים שיזמה המבקשת בגדר הבקשה שהגישה לבית המשפט הפדרלי למחיקת הגנתו של המשיב בנימוק של העדר "עילת הגנה". על מנת שתתקבל טענתו זו של המשיב, יש לקבוע כממצא, שהוא אכן לא קיבל את המסמכים שנשלחו לו בענין הבקשה הנ"ל. כזכור, לא מדובר במסמך יחיד, אלא במספר מסמכים שנשלחו על ידי בית המשפט הפדרלי ושהזמינו את המשיב להגיב לבקשה למתן פסק דין. ודוק - אין צורך לקבוע שהמשיב קיבל בפועל את אותם מסמכים כדי לדחות את טענת ההגנה הנדונה. לצורך דחיית טענת המשיב די בקביעה שלא הוכחה אי קבלת המסמכים על ידי המשיב. לצורך קביעה זו גם אין זה הכרחי כי יוצגו אישורי מסירה. אני מודע לכך כי מוטל על המשיב הנטל להוכיח עובדה בעלת אופי שלילי ובגדר כך די בראיה בעלת משקל שאינו רב כדי להעביר את הנטל המשני, נטל הבאת הראיות, על שכם המבקשת (ע"א 296/82 נבנצל ואח' נ' ג'רסי ניוקליאר - אבקו איזוטופס אינק, פ"ד מ(3) 281, בעמ' 301), אם כי, גם במצב זה: "שומה עלינו לשמור על העקרון הבסיסי בדיני הראיות כי נטל השכנוע רובץ על בעל הדין טוען טענה המהווה חלק מעילתו" (שם, שם). במקרה דנן אני סבור שהמשיב אף לא עמד בנטל הראשוני ובכל מקרה עלה בכוחן של הראיות שהציגה המבקשת להרים את נטל הבאת הראיות. אבאר את עמדתי. ראשית, המסמכים נשלחו לכתובת שהמשיב עצמו ראה לנכון לציין במכתבו לבית המשפט הפדרלי והדבר עולה מהאישורים המצויים בתיק בית המשפט הפדרלי אודות משלוח הכתבים (ראו, למשל, נספח י' לחוות דעת עו"ד גסלר, ועמ' 117, 121, 128 ו- 131 לתיק בית המשפט הפדרלי). שנית, וזה העיקר, לנוכח חוסר מהימנות המשיב, כפי שעמדנו עליו לעיל ביחס להתכחשותו לחתימותיו על מסמכים שונים וביחס לטענתו בדבר מספר תא הדואר שלו, אינני סבור שעדותו, כי לא קיבל את מסמכי בית המשפט הפדרלי, היא ראיה מספיקה כדי לקבוע שאכן מסמכים אלה לא התקבלו על ידו. מדובר בכפירה סתמית וכללית והמשיב לא טרח לתמוך עדות זו בנתונים נוספים כלשהם. לא ניתן לבסס על עדותו החמקנית של המשיב, ממצא לפיו אפילו מסמך אחד מבין מסמכים אלה, שנשלחו לכתובת שהוא עצמו מסר (וכזכור, אין מדובר במסמך בודד אלא בשורת מסמכים), לא הגיע ליעדו. כאמור, הנטל על המשיב להוכיח כי לא ניתנה לו הזדמנות סבירה להתגונן (ע"א 541/77 רוזנשיין נ' ספרטוס, פ"ד לב(2) 701, בעמ' 705) וכאשר הראיה היחידה שהציג המשיב בענין זה אינה אלא עדותו הבלתי מהימנה, ומנגד הראיות שהציגה המבקשת מצביעות על משלוח מספר רב של מסמכים לכתובת שמסר המשיב עצמו, אינני סבור שניתן לקבוע, כי המשיב לא קיבל את מסמכי בית המשפט הפדרלי ומטעם זה לא ניתנה לו הזדמנות סבירה להתגונן. זאת ועוד, ראינו כי המשיב הסתפק במשלוח מכתב ובו טענות הגנה כלליות ביותר, חסרות פירוט מינימלי, שאינן אלא הכחשה גורפת של חבותו (נספח ז' לחוות דעתו של עו"ד גסלר). ניתנה למשיב האפשרות לפרט כראוי את הגנתו, בין בעצמו ובין באמצעות עורך דין, והוא לא עשה כן. הצעד הבא שננקט בבית המשפט הפדרלי היה הבקשה לפסק דין, מהלך שנעשה כ- 11 חודשים לאחר שהמשיב שלח לבית המשפט הפדרלי את מכתבו הנ"ל. במשך כל אותם חודשים לא טרח המשיב לברר מה עלה בגורל ההליך נגדו, על אף שבמכתבו מיום 22.3.95 מציין המשיב, כי הוא זקוק לזמן נוסף כדי להיערך בענין התביעה. זמן נוסף זה חלף מבלי שהמשיב נצלו. אין זו התנהגות סבירה וראויה של מי שמוגשת נגדו תביעה כלשהי, קל וחומר כאשר מדובר בתביעה לתשלום סכומים כה נכבדים של מיליוני דולרים. בפרק הזמן האמור היתה למשיב הזדמנות טובה וסבירה לפרוש הגנה מלאה ומפורטת לפני בית המשפט הפדרלי והוא לא עשה כן. אכן, המשיב טען במכתבו לבית המשפט הפדרלי כי הוא חולה, אך המבחן לקיומה של הזדמנות סבירה להתגונן הוא מבחן אובייקטיבי. בענין זה נפסק בע"א 802/89 אינדורקסיס נ' אינדורקסיס פ"ד מו(2) 366, בעמ' 369, כי, לצורך ההגנה שבסעיף 6(א)(2) לחוק: "השאלה היא לא אם הנתבע, מסיבות סובייקטיביות שלו, התקשה להתפנות למשפט ולטפל בהכנת הופעתו, אלא - האם, אובייקטיבית, בבית המשפט שדן בעניינו של הנתבע, מבחינתו, נתן לנתבע הזדמנות סבירה להתייצב לדיון וליטול בו חלק". על פי ההלכה הפסוקה, הטענה לפיה לא ניתנה לנתבע אפשרות סבירה לטעון את טענותיו ולהביא ראייותיו לפני מתן הפסק הזר, אינה אלא טענה בדבר פגיעה בעיקרי הצדק הטבעי או בדבר קיומו של הליך שאינו הוגן (ענין אשכר, בעמ' 645 מול האות ג'). דחיית בקשה לאכיפת פסק זר על יסוד טענה זו תיעשה אך במקרים נדירים (ראו בספרה הנ"ל של פרופ' ס' וסרשטיין-פסברג בעמ' 17). על הטוען טענה זו "לעורר בלב בית המשפט חשש ממשי שנפגעו זכויותיו" (ע"א 490/88 המוטראן הקופטי של הכסא הקדוש של ירושלים והמזרח הקרוב נ' עדילה ואח', פ"ד מד(4) 397, בעמ' 406). בפרשה שנדונה בפסק הדין בע"א 29/76 שונדמן נ' קרקובסקי, פ"ד ל(3) 423, הסתפק בית המשפט בהודאה מסוייגת של הנתבע לפיה ידע שהוגשה נגדו תביעה בגרמניה, גם אם נותר ספק שההזמנה לדין נמסרה לו כדין, לצורך הקביעה שהיתה לאותו נתבע הזדמנות סבירה להתגונן. קל וחומר בענייננו, שההזמנה לדין נמסרה למשיב ומסמכי בית המשפט הפדרלי נשלחו לכתובת אותה מסר. בנסיבות המקרה דנן גם אין לומר כי סדר הדין הנוהג בבית המשפט הפדרלי, שעל פיו די במשלוח הודעות בדואר רגיל ללא אישור מסירה (ובלבד שיש ראיה על מסירת ההזמנה לדין), חורג "חריגה צורמת מכללי הצדק הטבעי" (בלשון כב' הנשיא וינוגרד, בת"א (מחוזי-ת"א) 1486/94 A.E.L. Leasing Co. נ' לימון, דינים-מחוזי, כו(7), 140), שהרי אין למהר ולקבוע כי הליכי שיפוט זרים המקובלים במדינות בנות תרבות נוגדים את עקרונות הצדק הטבעי, רק מכיוון שסדרי הדין הישראליים שונים וכוללים דרישות מחמירות יותר. בענין זה יפים דבריו של פרופ' ע' שפירא במאמרו "הכרה ואכיפה של פסקי חוץ", עיוני משפט, כרך ה' (1976), 38, בעמ' 44: "... עצם קיומה של נכונות עקרונית לבחון את סבירותם והגינותם של הליכי שיפוט זרים, אין פירושו שהפורום המקומי יחוש להפעילה הלכה למעשה כדבר שבשגרה. עיון בפסיקה האנגלית והאמריקנית מגלה, שיחסית נדירים הם המקרים בהם נדחו פסקי-חוץ מחמת היותם נוגדים את העקרונות המקומיים של צדק טבעי. איפוק זה מעיד על ערנותם של השופטים להשלכות הפוליטיות הבינמדינתיות של הסוגיה הנדונה". יודגש, כי מקום בו ייקבע ממצא לפיו הנתבע לא קיבל בפועל את כתבי בי-דין, מסיבות שאינן תלויות בו (כגון שהתחמק מלקבלם או מסר בכוונה כתובת שגויה), יתכן שעל יסוד ממצא זה לא יהיה מנוס מלקבוע כי לא היתה לו הזדמנות להתגונן הואיל ובית המשפט הזר פסק נגדו מבלי שוידא תחילה קבלת כתבי בי-דין על ידי הנתבע. במקרה דנן שונים פני הדברים, שכן קבעתי שלא עלה בידי המשיב לשכנע שלא קיבל את המסמכים בדבר הבקשה למתן פסק דין ושלא ניתנה לו הזדמנות סבירה להתגונן מפני התביעה. במצב זה לא יהיה זה ראוי לקבוע כי סדר הדין הנוהג בבית המשפט הפדרלי לענין המצאת כתבי בי-דין באמצעות דואר בלבד ללא אישור מסירה, הוא כשלעצמו, בהעדר ראיה שהנתבע הספציפי לא היה מודע להליך, סדר דין שאין להשלים עימו ושמבסס טענה של חוסר אפשרות סבירה להתגונן. 24. על יסוד כל האמור לעיל הגעתי למסקנה כי דין הבקשה להתקבל ואני מכריז על פסק הדין, כהגדרתו בסעיף 2 דלעיל, כפסק אכיף. 25. המשיב יישא בהוצאות המבקשת ובנוסף להוצאות ישלם למבקשת שכר טרחת עורך דין בסכום של 120,000 ש"ח להיום ובתוספת מע"מ. משפט בינלאומיאכיפת פסק חוץ