ביטול צו איסור פרסום שם המתלוננת

1. נגד המבקש הוגש כתב אישום בת"פ 796/97 בבית משפט השלום בטבריה בגין סחיטה באיומים (5 עבירות) על פי סעיף 428 א לחוק העונשין - התשל"ז-1977 (להלן: "החוק"), מעשה מגונה (2 עבירות) לפי סעיף 348 א לחוק, שימוש לרעה בכוח המשרה (4 עבירות) עבירה לפי סעיף 280 (ו) לחוק, הדחה בחקירה, עבירה לפי סעיף 245 (א) לחוק והטרדת עד (2 עבירות), עבירה לפי סעיף 249 לחוק. 2. המדינה ביקשה כי הדיון יישמע בדלתיים סגורות (ב.ש. 200/97). ביום 2.3.97 דחה כב' השופט ממן את בקשת המדינה לקיים את הדיון בת"פ 796/97 בדלתיים סגורות. בהחלטתו קבע כי אופי המעשים המגונים המיוחסים למבקש, הינו כזה שהמתלוננות (משיבות 5-2) תוכלנה להעיד עליהם מבלי שתיגרם פגיעה בצנעתן ומבלי שהמוסר הציבורי יינזק. אולם, בהתחשב בכך שב"כ המבקש הצהיר כי לא יתנגד ששם המתלוננות לא יפורסם, החליט כב' השופט ממן כי: "... בשלב זה ועד למתן החלטה אחרת ניתן בזה צו האוסר פירסום שמן של המתלוננות...". 3. ביום 5.2.98 זיכה כב' השופט אברהם את המבקש מן המיוחס לו בת"פ 796/97. בהכרעת דינו קבע כב' השופט אברהם כי שוכנע כי המבקש לא הטריד מינית את המשיבות 5-2. כן קבע כי המשיבות 5-2 התארגנו והחליטו לפעול כנגד המבקש לאחר שהגיעו למסקנה כי הוא העומד מאחורי פיטוריהן. 4. בד בבד עם הגשת ערעור על פסק דינו של כב' הש' אברהם (ע"פ 412/98) הגישה המדינה ביום 19.3.98 בקשה (ב"ש 678/98) לאיסור פרסום שמות המתלוננות 5-2. בבקשה צוין כי איסור הפרסום מבוקש כדי להגן על צנעת הפרט של המתלוננות וכן שהבקשה מתיישבת עם הוראות חוק בתי המשפט (נוסח משולב) התשמ"ד-1984 סעיף 68 ב (3) (5) (7) הקובעים כדלקמן: "68. (ב) בית המשפט רשאי לדון בענין מסויים, כולו או מקצתו, בדלתיים סגורות, אם ראה צורך בכך באחת מאלה: (3) לשם הגנה על המוסר; (5) לשם הגנה על ענינו של מתלונן או נאשם בעבירת מין או בעבירה על פי החוק למניעת הטרדה מינית התשנ"ח-1998; (7) הדיון בפומבי עלול להרתיע עד מלהעיד עדות חופשית או מלהעיד בכלל". בית המשפט נעתר לבקשה מבלי לנמקה. 5. ביום 1.11.98 דחה ביהמ"ש המחוזי בנצרת את ערעור המשיבה 1 על זיכויו של המבקש. פסה"ד אישרר החלטת בימ"ש השלום לפיה הפללת המבקש נעשתה תוך מתן עדויות לא אמינות. לאחר מתן פסק הדין הגיש המבקש בקשה לבית המשפט המחוזי נצרת לביטול צו איסור פרסום שמות המתלוננות ובקשתו נדחתה ביום 27.5.99. בהחלטה נאמר כי בשלב זה יישאר הצו על כנו וכי משיינקטו הליכים משפטיים כנגד המשיבות 5-2 יוכל המבקש לעתור ליתן פרסום להליך שיינקט שאז תינתן גם למתלוננות עצמן האפשרות לנקוט עמדה לגבי בקשה מעין זו. 6. ביום 31.8.99 הוגשה בקשה לרע"פ לביהמ"ש העליון (רע"פ 5877/99). ביום 18.10.01 הורה ביהמ"ש העליון כי בימ"ש זה ישמע טיעוני באי כוח הצדדים לרבות ב"כ המשיבות 5-2 ויתן החלטה בדבר הבקשה לביטול צו איסור הפרסום זאת עקב חוסר הבהירות בהחלטת בית המשפט המחוזי בכל הנוגע למלים "...בשלב זה... ". 7. הצדדים הגישו בקשות דחיה מרובות, פעם צד זה ופעם הצד האחר. בית המשפט נענה לבקשות אלה. לפיכך נדחה הדיון בבקשה זו לפי בקשתם עד למועד של 23.3.03. 8. ב"כ המבקש טען בפנינו כי לבית המשפט המחוזי נצרת, בית המשפט של הערעור, לא היתה סמכות בחוק להמשיך או לחדש את צו איסור הפרסום. ב"כ המבקש מסכים כי אין צו איסור הפרסום בטל משנסתיים משפט הנאשם בזיכוי ואפילו מוחלט אלא יש לדון בכל מקרה לפי הנסיבות. גם אם יימצא מקור לסמכות זו הרי שהופעלה ללא שיקול הדעת הנכון. האינטרס הציבורי לאסור פרסום שמות המתלוננות בעבירות מין אינו קיים כאשר הנאשם יוצא זכאי במשפטו וכאשר בית המשפט קבע כי המתלוננות התארגנו והחליטו לפעול נגדו ולא אמרו אמת. מטרת החוק איננה לעודד הגשת תלונות שווא על ידי הבטחת חיסיון ובמקרה זה אין נצרכת הגנה על שמן הטוב של המתלוננות. עוד טען המבקש: מיום שזוכה, אין המתלוננות בגדר "מתלוננות עבירת מין" ולכן אינן יכולות "להנות" מאיסור הפרסום הקבוע בסעיפים 68(ב)(5) ו-70(א) לחוק בתי המשפט; לפיכך, שגה ביהמ"ש כאשר החיל את הסעיפים הנ"ל על המתלוננות גם לאחר שנפסק כי הן בגדר מתלוננות שווא והמערער יצא זכאי בדין; צו איסור הפרסום התבסס על הטעם כי האינטרס הציבורי בדבר שמירה על פרטיותן של מתלוננות, אפילו זוכה הנאשם, וכן האינטרס הציבורי למנוע הרתעה של נפגעים בעבירות מין מלהעיד, גובר על האינטרס של עיקרון פומביות הדיון. גם אם הדברים עשויים להיות נכונים כאשר הנאשם מזוכה מבלי לקבוע ממצאים לגבי מניעי המתלוננות, אין הם חלים כאשר קבע ביהמ"ש כי מדובר בעלילה. במקרה כזה, אין לראות במתלוננות "נפגעות", ואינטרס הפומביות יחד עם הרצון להרתיע מתלונני שווא, צריך לגבור; זכותו של אדם לשם טוב היא חלק מזכותו החוקתית לכבוד, כך גם זכותו לשיקום שמו הטוב. התרת פרסום פרטיו של מתלונן כזב יש בה כדי לאפשר את שיקומו של שמו הטוב של הנאשם אשר יצא זכאי בדינו; לנאשם אינטרס אישי בפרסום שמות המתלוננות. הוא הגיש תביעה אזרחית נגדן ופרסום שמן עשוי להוביל לכך שאנשים נוספים שנפגעו ממעלליהן יבואו ולמסור פרטים ועדויות. 9. המשיבה 1, המדינה, מצביעה על כך כי מטרת סעיף 68 ב לחוק בתי המשפט בדומה לזו של סעיף 352 לחוק העונשין היא לשמור על צנעת המתלוננים ולהתגבר על רתיעתו של נפגע בעבירת מין מלהתלונן במשטרה בשל החשש מפרסום ורדיפה. מטרת הוראות אלה בחוק בתי המשפט ובחוק העונשין היא לעודד קורבנות עבירות מין להתלונן במשטרה על ידי צמצום החשש שמא תחשף זהותם ותיפגע צנעתם ופרטיותם על ידי פרסום שמם והמעשים המגונים עליהם באה התלונה. האינטרס הציבורי דורש להסיר מעל המתלונן כל חשש מחשיפה הכרוך בהגשת התלונה ולעודד אותו למסור עדות בלי לחשוש שמא תוודע ברבים זהותו קיים גם אם עדותו לא תתקבל על ידי ביהמ"ש או שמסיבות אחרות הסתיים ההליך הפלילי בזיכוי הנאשם. קיימים מקרים רבים בהם מזוכה נאשם זיכוי מוחלט מעבירת מין שיוחסה לו ובכל זאת לא יהא בכך להצדיק את פרסום פרטי הפרשה ושמם של המתלוננים ברבים. כך למשל, זיכוי מחמת העדר יסוד נפשי של הנאשם או כשלא נמצא סיוע לעדות של קטין. גם אם נגמר התיק בזיכוי, עדיין ייתכנו מקרים בהם במהלך המשפט הוכחו עובדות אשר פרסומן ברבים עלול לגרום לפגיעה בצנעת הפרט ובשם הטוב של המתלוננות. הגנה זו נמשכת גם לאחר מתן פסק הדין וגם לאחר שהפך לחלוט והיא איננה תלויה בתוצאות פסק הדין. במקרה זה, פורסם דבר זיכויו של המבקש ברבים. בקשתו כי פרקליטות מחוז הצפון תורה על פתיחת חקירה פלילית נגד המתלוננות בגין עדות שקר נדחתה וערעור על החלטה זו נדחה. גם עתירה לבג"צ בעניין זה נדחתה. הוא הגיש תביעה אזרחית נגד המתלוננות התלויה ועומדת. בקשתו לביטול צו איסור הפרסום נובעת מרצון נקמה. אין מקום להעדיף את האינטרס של המבקש בנקמה על פני צנעתן של המתלוננות ושמן הטוב ועל האינטרס הציבורי כבד המשקל לעודד קורבנות עבירות מין להתלונן במשטרה ללא חשש שדבר זהותם יתגלה ברבים. יש להעדיף את ההגנה על עניינו של מתלונן בעבירות מין ואת האינטרס הציבורי לעודד הגשת תלונות ועדות על עבירות מין שחשיפה ציבורית עלולה לשתק, על עיקרון פומביות הדיון כפי שנקבע בסעיף 68 לחוק בתי המשפט. הגנה זו צריכה להימשך גם לאחר מתן פסק דין, והפיכתו לפסק דין חלוט. אינטרס ציבורי זה אינו תלוי כלל בתוצאות המשפט ואינו מושפע מפסק דין של זכוי או הרשעה. 10. המתלוננת מס' 2 טענה כי סעיף 358 חוק העונשין, סעיף 2 (11) לחוק הגנת הפרטיות התשמ"א-1981 וסעיף 7 לחוק יסוד כבוד האדם וחירותו כמו גם חוקים נוספים שחוקקו לאחר קיום הדיון הפלילי, החוק למניעת הטרדה מינית התשמ"ח-1998 וחוק זכויות נפגעי עבירה, התשס"א-2001 משליכים גם הם על המסגרת הנורמטיבית וניתן ללמוד מהם על עמדתו של המחוקק ועל העדפתו הברורה של האינטרס הציבורי שבעידוד קורבנות ונפגעי עבירות מין להגיש תלונות ולמסור עדות. 11. המתלוננת מס' 4 טענה כי כאשר עלו המתלוננות לדוכן העדים למסור את עדותן נאמר להן כי חל איסור פרסום של שמותיהן. המתלוננת לא יזמה את הגשת התלונה נגד המבקש אלא חוקרי המשטרה הם שהגיעו אליה ושידלו אותה למסור את גרסתה. יש להמשיך צו זה שבהסתמך עליו העידו. לזיכויו של המבקש לא צריכה להיות כל השפעה על צו בדבר איסור פרסום שמות המתלוננות. לבית המשפט אין סמכות לדון בבקשה לאור הוראות סעיף 74 של חוק בתי המשפט (נוסח משולב) התשמ"ד 1984 הקובעת כי: "...החלטות בית משפט לפי סעיפים 68, 69 ו-72 אין אחריהן ולא כלום". 12. השאלות שמעורר ערעור זה הן: א. מה משך צו איסור פרסום שמות מתלוננים שניתן בתחילת הדיון? ב. מה מקור הסמכות להמשכו של צו איסור פרסום שמות המתלוננות לאחר שניתן פס"ד המזכה את הנאשם מכל עבירה? ג. האם בשיקולים אם להמשיך את צו איסור הפרסום או לא יש לקחת בחשבון את תוצאות המשפט? 13. מקור הסמכות: עקרון הפומביות מהווה אחת מזכויות היסוד של חשוד/נאשם, עיקרון פומביות הדיון הינו מרכיב חשוב במשטר הדמוקרטי. הוא מהווה אחת מזכויות היסוד של הציבור כמו זכות הציבור לדעת, ואחד מעמודי התווך של האמון שנותן הציבור ברשות השופטת. פומביות הדיון מהווה ערובה לתקינותו של ההליך המשפטי, לביצור אמון הציבור בבתי המשפט ולמימוש חופש הביטוי (ע"א 5185/93 היועץ המשפטי נ' רינה מרום פד"י מט (1) 318). אין לכרסם בזכות זו אלא עפ"י הוראה מפורשת של המחוקק. קדמי, יעקב. על סדר הדין בפלילים (חלק שני, ספר ראשון) (תשנ"ח, 1998) 691. מעיקרון הפומביות נגזרת החירות לפרסם (ר"ע 176/86 פלונית נ' פלוני, פ"ד מ (2) 497, 499). 14. זכות הפרסום הינה אחד מפניו של עקרון הפומביות (קדמי 701) וכמו עקרון הפומביות יש לשמור עליה, למעט בחריגים המפורשים בחוק. עיקרון פומביות הדיון המשפטי הוא עקרון יסוד חוקתי הנמצא בסעיף 3 לחוק יסוד השפיטה: "בית משפט ידון בפומבי זולת אם נקבע אחרת בחוק או אם בית המשפט הורה אחרת לפי חוק". בסעיף 68 (א) לחוק בתי המשפט (נוסח משולב) התשמ"ד-1984 נאמר: "בית משפט יידון בפומבי". 15. שבעה יוצאים מן הכלל מהוראה זו מנויים בסעיף 68 (ב) לחוק בתי המשפט. זוהי רשימה סגורה ואין לגרוע ממנה ואין להוסיף עליה עילות. את היוצאים מכלל הפומביות יש לפרש בדרך הצמצום (ע"פ 353/88 וילנר נ' מדינת ישראל פד"י מה (2) 444, 450 ו-451). סעיף 70 א לחוק בתי המשפט קובע כי: "לא יפרסם אדם דבר על דיון שהתנהל בבית המשפט בדלתיים סגורות אלא ברשות בית המשפט". למונח "דבר" ניתנה משמעות רחבה ומקיפה, והוא כולל כל פרט הקשור בדיון. מכאן, שאם התנהל המשפט בדלתיים סגורות ונאסר פרסום שמן של המתלוננות, הרי שפרסום שמן לאחר גמר ההליך המקורי ומתן פסק דין, הוא דבר אותו צריך ביהמ"ש לאשר מפורשות. (ע"א 5185/93 היועץ המשפטי לממשלה נ' רנה מרום, תקדין עליון 95(1) 1075, עמ' 11 לפסה"ד). המילה "דבר" כפי שנקבע בהלכה כוללת גם את שמות הצדדים (ר"ע 176/86 פלונית נ' פלוני פד"י מ (2) 497, 500). גם כאשר ניתן צו לדיון בדלתיים סגורות ניתן לבית המשפט שיקול דעת לסעיף 70 (א) לחוק בתי המשפט להתיר פרסום ההליך אשר נסגר בשל סגירת הדלתות, דבר המשקף את האינטרס הציבורי כבד המשקל בפומביות הדיון. 16. בצד איסור פרסום כאשר ניתן צו לניהול הדיון בדלתיים סגורות, קיים איסור פרסום ספציפי כאשר לא ניתן צו לסגירת דלתות והוא המופיע בסעיף 70 (ד) לחוק בתי המשפט שזה לשונו: "70.(ד) בית משפט רשאי לאסור כל פרסום בקשר לדיוני בית המשפט, במידה שהוא רואה צורך בכך לשם הגנה על בטחונו של בעל דין, עד או אדם אחר ששמו הוזכר בדיון". מושג המפתח באיסור פרסום על פי סעיף זה הוא הגנה על בטחונו של בעל הדין. מושג זה של "בטחון" איננו מתייחס לרכושו ולקנינו של אדם ואינו כולל הגנה בפני עיתונות או פגיעה בשם. בפסה"ד מרום נאמר מפי כב' השופט חשין: "מושג זה של הגנה על בטחון בודאי אינו כולל הגנה בפני עיתונות שיודעת להיות מאוד תוקפנית, עוינת, מציצנית". במקרה אחר מדינת ישראל נ' פלוני פ"ח (ירושלים) 3004/400 תק מח 2000 (2) 8880 יצא בית המשפט המחוזי בירושלים מתוך הנחה כי הביטוי "בטחונו של בעל דין" יכול לכלול את בטחונו הפיזי של הנאשם, דהיינו, חשש של פגיעה בידי בעל הדין עצמו. במשפט יואב יצחק, מעריב נ' ארנון מוזס ומיכל מוזס, תק על 42 (3) 1634 נקבע כי הזכות לפרטיות הגם שהיא זכות יסוד נסוגה בפני עיקרון הפומביות. 17. לאור הוראות סעיף 68 לחוק בתי המשפט והפרשנות שניתנה בפסיקה למילה "בטחון" בסעיף 70 (ד) לחוק בתי המשפט, יש לבדוק את מקור סמכותו של בית המשפט במקרה שלפנינו להמשך צו איסור פרסום שמות המתלוננות. 18. כזכור, דחה בית המשפט בערכאה הראשונה את הטענה כי מפאת צנעת הפרט יש לקיים את הדיון בדלתיים סגורות וציווה על איסור פרסום שמות המתלוננות מאחר והדבר היה בהסכמת הצדדים. בבית המשפט המחוזי כערכאת ערעור ניתן המשך לצו לאיסור הפרסום שלא מכוח הסכמת הצדדים אלא מכוח סמכותו של בית המשפט. מודגש כי מדובר במקור הסמכות להמשיך את הצו לאחר שפסק הדין נהפך לחלוט. כאמור, כל הצדדים מסכימים כי צו איסור הפרסום שניתן בערכאה הראשונה, לא בטל אוטומטית עם הזיכוי והיה צורך בבקשה זו כדי לבטלו (פס"ד מרום). שזו היתה כוונת המחוקק וכך יש לפרש את הסעיפים 68 ו-70 לחוק בתי המשפט, אנו למדים מנוסח סעיף 68 (ב)(3) הגנה על המוסר וסעיף קטן 5 הגנה על עניינו של מתלונן וכן סעיף 70(ד) הגנה על בטחונו של בעל דין. בכל המקרים האלה המטרה של הגנה על המוסר, על עניינו של מתלונן ועל בטחונו של בעל דין יכולה להיות קיימת הן במהלך המשפט והן לאחר שהסתיים. לכן אין לומר שצו איסור פרסום של מתלוננות איננו יכול להמשך גם לאחר שניתן פסק הדין בין אם מדובר בזיכוי או בהרשעה של הנאשם. אולם במה דברים אמורים? כאשר קיים בסיס חוקי להפעלת סמכותו של ביהמ"ש להמשך קיומו של צו איסור הפרסום. 19. כאמור, כאשר המשפט לא נדון בדלתיים סגורות, לפי סעיף 68(ב) יחול הכלל של פומביות הדיון לפי סעיף 68(א), זולת אם נקבע אחרת בחוק. סעיף 68 (ב) הקובע את היוצאים מהכלל של סעיף קטן 3 "הגנה על המוסר" סעיף קטן 5 "לשם הגנה על עניינו של מתלונן" וסעיף קטן 7 "הדיון הפומבי עלול להרתיע עד מלהעיד עדות חופשית או מלהעיד בכלל - אינו חל במקרה שבפנינו מאחר והבקשה לדיון בדלתיים סגורות נדחתה בערכאה הראשונה בנימוק ש"מעשים אלה המהווים לכאורה עבירה של מעשה מגונה כמיוחס למשיב הם באופי כזה שהמתלוננות תוכלנה להעיד עליהן מבלי שתיגרם פגיעה בצנעתן ומבלי שהמוסר הציבורי יינזק". על החלטה זו לא הוגש ערעור. 20. עיון בפסקי הדין בהם נדונה שאלת איסור הפרסום או ביטולו מראה כי בכל המקרים הללו עמדה בפני בית המשפט השאלה כיצד להשתמש בשיקול הדעת שניתן לבית המשפט בסעיף 70 (א) לחוק בתי המשפט להתיר פרסום הליך שהתנהל בדלתיים סגורות. עליו להבחין אם המטרה לשמה נסגרו הדלתיים עומדת בעינה ולהפעיל את שיקול דעתו כך שעיקרון הפומביות ייפגע במידה המזערית האפשרית להשגת מטרה זו. בהקשר זה נאמר במשפט יואב יצחק נ' מוזס על ידי כב' השופטת דורנר כדלקמן: "גם כאשר הדיון התקיים בדלתיים סגורות - בין מכוח הוראה קטגורית בחוק, ובין על-פי שיקול-דעת שהחוק העניק בעניין זה לבית המשפט - לא יצווה בית המשפט על איסור פרסום של פסק-דינו אלא אם שוכנע כי התכלית שלשמה נסגרו הדלתיים נותרה בעינה. לעניין זה יקפיד בית המשפט על כך שאיסור הפרסום יהיה במידה שאינה עולה על הנדרש, על כן, מקום שבו ניתן להשיג את התכלית שלשמה התקיים הדיון בדלתיים סגורות על ידי פרסום חלקי של פסק הדין, יורה בית המשפט על דרך זאת". 21. מניין אפוא מקור הסמכות של בית המשפט הזה להורות על איסור פרסום שמות המתלוננות כאשר המשפט לא התנהל בדלתיים סגורות? האם ניתן לשאוב אותה מסעיף 70 לחוק בתי המשפט הדן באיסור פרסום כאשר משפט איננו מתנהל בדלתיים סגורות? סעיף קטן (ד) לסעיף 70 לחוק הנ"ל מעניק סמכות לבית משפט לאסור במקרה כזה כל פרסום בקשר לדיוני בית משפט אך ורק לצורך הגנה על בטחונו של עד או בעל דין. כאשר אין מדובר, כמו במקרה שלפנינו, על הגנה על בטחונו של עד, לא ניתן להצביע על מקור סמכות לבית המשפט של הערעור להמשיך את צו איסור פרסום שמות המתלוננות. 22. ניתן אולי לאמר כי סמכותו של בית המשפט להורות על היוצא מן הכלל ינקה בערכאה הראשונה מהסכמת הצדדים. (למרות שניתן לראות מצב בו נציג העיתונות היה פונה לבית המשפט בשלב בו נדחתה הבקשה לדיון בדלתיים סגורות ותובע פרסום בהסתמך על זכות הציבור לדעת שאז יתכן ובית המשפט היה נעתר לבקשתו). בערכאת הערעור היה מקור הסמכות גם בצורך להשאיר את צו האיסור על כנו כל עוד פסק הדין לא נהפך לחלוט. אולם, יש לבדוק אם סמכות זו עדיין קיימת והאם יש להשתמש בה לאור שתי התפתחויות חדשות: ראשית, המבקש יצא זכאי ופסה"ד נהפך לחלוט בערעור. שנית, הוא ביטל את הסכמתו לאיסור פרסום שמות המתלוננות. 23. האם ניתן לומר כי לביהמ"ש סמכות טבועה להעניק צו איסור פרסום למתלונן על מנת להגן על עניינו או לעודד מתלוננות בעבירות מין בעתיד להתלונן במשטרה ולהופיע להעיד בבית המשפט? כוונה כזו אכן קיבלה ביטוי בהצעת החוק לתקון סעיף 358 לחוק העונשין. בהצעת החוק 1779 מיום 02.09.86 נאמר: "אחד הגורמים העשויים להרתיע נפגע בעבירת מין מלהתלונן במשטרה הוא החשש מפרסום ומחשיפה. בעקבות המלצת הועדה המשותפת מוצע לאסור פרסום שמו של נפגע בעבירת מין וכן פרסום פרטים העלולים לזהותו כנפגע בעבירה כזו, אלא אם כן נתן את הסכמתו לפרסום לפני ביהמ"ש". מכאן שכוונת הסעיף היתה לעודד נפגעים בעבירות מין להתלונן במשטרה ולהעיד בבית המשפט וזאת ללא שום קשר לתוצאות המשפט. הכוונה היתה על מנת להשיג את תכלית המחוקק כי צו איסור פרסום שמות מתלוננים יכול להינתן כבר בשלב של התלונה במשטרה, לאחר הגשת כתב האישום ויכול להמשך גם לאחר מתן פסק הדין של זיכוי. אולם, בכוונה טובה לא די, ואין בסעיף 352 (א) לחוק העונשין שבא במקום הסעיף שתוקן, כדי להעניק סמכות זו. הסעיף קובע כדלקמן: "(א) המפרסם ברבים שמו של אדם או של כל דבר שיש בו כדי לזהות אדם כמי שנפגע בעבירה לפי סימן זה, דינו מאסר שנה. (ב) לא ישא אדם באחריות פלילית לפי סעיף קטן (א) אם האדם שמו או זהותו פרסומו כאמור נתן את הסכמתו לפרסום בפני בימ"ש". לשון הסעיף איננה ברורה. הוא מדבר על הגנה על "מי שנפגע בעבירה". כלומר, יש צורך בקביעה פוזיטיבית בפס"ד כי פלוני נפגע בעבירה ואם אין קביעה כזו באם המתלונן לא נפגע, ספק אם יהווה פרסום שמו עבירה. אין להבין מלשון הסעיף כי מי שפירסם שם מתלונן בעבירת מין בטרם נקבע כי המתלונן נפגע בעבירה, עבר עבירה פלילית וצפוי לשנת מאסר, למרות שלא ניתן צו שיפוטי האוסר את הפרסום. גבולות סמכותו של בית המשפט להורות על איסור פרסום נקבעו בסעיפים 68 ו-70 לחוק בתי המשפט ולא בסעיף 352 לחוק העונשין. סמכות זו היא נשוא ההחלטה ולאו דווקא הפירוש שיש לתת לסעיף 352 הנ"ל. אין ביהמ"ש יכול לחרוג מהאמור בסעיפים אלה על סמך סמכות טבועה בו לאור עקרון היסוד החוקתי כי ביהמ"ש ידון בפומבי וכי ביהמ"ש יכול להורות אחרת אך ורק לפי חוק. 24. האם ניתן לומר כי מול עקרון פומביות הדיון עומד העקרון של ההגנה על פרטיות והאחרון גובר עליו בהיותו מעוגן בחוק יסוד? סעיף 7(א) לחוק יסוד כבוד האדם וחירותו קובע כי: "כל אדם זכאי לפרטיות ולצנעת חייו". סעיף 2(1) לחוק הגנת הפרטיות התשמ"ה - 1985, קובע כי פגיעה בפרטיות הינה פרסומו של עניין הנוגע לצנעת חייו האישיים של האדם או להתנהגותו ברשות היחיד. ראשית, ביהמ"ש בערכאה ראשונה קבע כי אין מדובר בפגיעה בצנעת הפרט או במוסר הציבורי. כאמור, על החלטתו שלא לקיים דיון בדלתיים סגורות מנימוק זה לא הוגש ערעור. סעיף 74 לחוק קובע כי אין לערער על החלטות בית המשפט לפי סעיפים 68, 69, ו-72, כב' השופטת בן פורת פרשה את סעיף 74 הנ"ל באופן מצמצם וקבעה שהוא חל רק במקרה בו נתקבלה הבקשה בדיון דלתיים סגורות אך לא במקרה בו נדחתה הבקשה. (ר"ע 176/86 פלונית נ. פלונית פד"י מ (2) 497). לפיכך, ההוראה על פי סעיף 74 אינה חלה על החלטה הדוחה בקשה לקיים דיון בדלתיים סגורות. המשפט עצמו הסתיים בערכאה הראשונה בפס"ד של זיכוי שתוצאתו שאין מדובר בקורבנות של עבירות מין. שנית, עקרון פומביות הדיון עומד בפסקת ההגבלה שביסוד כבוד האדם וחירותו מאחר והוא בא בחוק ההולם את ערכיה של מדינת ישראל שנועד לתכלית ראויה ובמידה שאינה עולה על הנדרש. בכל מקרה תחול הוראת סעיף 10 לחוק יסוד כבוד האדם וחירותו לפיה אין בחוק כדי לפגוע בתוקפו של דין שהיה קיים מתחילתו. חוק הגנת הפרטיות מכיר בעקרון פומביות הדיון, בזכות הדיווח מדיונים הנערכים בביהמ"ש ובזכות הציבור לדעת (סעיפים 18(1) ו-18(2)(ו) לחוק. 25. ברע"א 3007/02 יואב יצחק - מעריב נ. ארנון מוזס התעוררה השאלה של היחס בין עקרון פומביות הדיון לזכות הפרטיות של המתדיינים והעדים ונקבע שם כי: "הזכות לפרטיות - הגם שגם היא זכות יסוד - נסוגה מפני עקרון הפומביות. אכן, כמו עקרון הפומביות קבועה גם הזכות לפרטיות בחוק-יסוד. סעיף 7 (א) לחוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו מורה כי "כל אדם זכאי לפרטיות ולצנעת חייו". אלא שסעיף 3 לחוק-יסוד: השפיטה מהווה הוראה מיוחדת הגוברת על סעיף 7 (א) לחוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו. חוק-יסוד: השפיטה וחוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו דן בזכות לפרטיות במלוא היקפה, מסדיר בחוק-יסוד: השפיטה את הסוגייה המיוחדת של פומביות הדיון. בהוראות הכלליות הקבועות בחוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו בדבר הזכות לפרטיות אין כדי לשנות את ההסדר החוקתי המיוחד שנקבע בסעיף 3 לחוק-יסוד: השפיטה, כפי שפורש בפסיקה. אכן, לפי סעיף 3 לחוק-יסוד: השפיטה, עקרון פומביות הדיון אינו מוחלט, וניתן לפגוע בו לפי חוק "רגיל". אך חוק הקובע הסדרים לעניין פומביות הדיון כפוף לחוק-יסוד: השפיטה, המסדיר סוגייה מיוחדת זאת". 26. המסקנה העולה מן האמור הינה כדלקמן: מכיוון שהדיון התנהל בדלתיים פתוחות לא חלו הוראות סעיף 68(ב) לחוק, ומכיוון שלא התעוררה שאלה של הגנה על בטחון העד לא חלה גם הוראת סעיף 70(ד). סמכות ביהמ"ש להורות על צו איסור הפרסום נבעה אך ורק מהסכמת הצדדים. הסכמת המבקש פגה עם זיכויו ולכן לא קיים יותר מקור סמכות להמשך הצו. (יש לציין כי ספק אם הסכמת הצדדים היתה מספקת אילו היו נציגי העיתונות מבקשים מבית המשפט שלא לאסור את פרסום שמות המתלוננות בהעדר החלטה על דלתיים סגורות). תכלית החוק הינה לקיים משפט פומבי ולשמור על פתיחות הדיונים וזכות הציבור לדעת. ולפיכך, אין לתת משקל למניעים של הצדדים, כמו יצר הנקמה של המבקש. אין מקום לשקול מה מניע את המבקש לבקש את ביטול הצו, ויש להחליט אך ורק על פי העילות שנקבעו בחוק לאיסור פרסום. השאלה אפוא איננה מה הם מניעיו של מי שמבקש ביטול צו איסור פרסום שמות המתלוננות שתחילה הסכים לו. השאלה היא מהו מקור סמכות בית המשפט להמשך צו כזה, ובאם קיימת סמכות זו, האם יהיה זה נכון להשתמש בה ולהמשיך את צו איסור הפרסום? 27. אין מנוס מהמסקנה כי לביהמ"ש הזה כערכאת ערעור אין כיום סמכות כזו. הכלל הבסיסי הוא שאין פוגעים בעקרון הפומביות, לרבות בדרך של איסור פרסום אלא על יסוד הוראה מפורשת בחוק או על פי החלטת בימ"ש על פי עילות מפורשות שנקבעו בחוק. בית משפט קמא דחה את הבקשה לשמוע את הדיון בדלתיים סגורות על פי העילות שבסעיף 68 (ב) לחוק בתי המשפט והחלטה זו לא ניתן להפוך באמצעות צו לא מנומק שניתן בערכאת הערעור בבית המשפט המחוזי. עובדה היא שהמשפט התנהל בדלתיים פתוחות וכל מי שרצה יכול היה לשבת באולם ולשמוע את עדויות המתלוננות ולזהות אותן. 28. אולם, גם אם היה הדיון מתקיים בדלתיים סגורות באופן שניתן היה לטעון שהמטרה לשמה נסגרו הדלתיים נותרה בעינה ולכן יש להמשיך את צו איסור פרסום שמות המתלוננות לתמיד, בהסתמך על התכלית של סעיף 68(ב)(5) להגן על "עניינם" של המתלוננות ועל התכלית של סעיף 68(ב)(7) לעודד מתלוננות להעיד - היה מקום להגיע, במקרה זה, למסקנה כי אין מקום להשאיר את צו איסור הפרסום בעינו לאחר שהמבקש זוכה כליל מכל אשמה. 29. המבקש לא זוכה בגלל קושי ראייתי, הוא לא זוכה בגלל אי הוכחת יסוד משפטי. במסגרת הכרעת הדין קבע ביהמ"ש כי שוכנע באופן חיובי שהמבקש לא הטריד מינית את המשיבות 2 עד 5, הוא גם קבע כי הן התארגנו והחליטו לפעול נגדו לאחר שהגיעו למסקנה כי הוא שעמד מאחורי פיטוריהן. בנסיבות אלה אין לטעון כי ביטול איסור הפרסום פוגע בקורבנות של עבירות מין להתלונן במשטרה. לפיכך, גם אם יש ממש בטענה כי האפשרות של פרסום שמות המתלוננות לאחר גמר המשפט עלול לפגוע במגמה לעודד קורבנות של עבירות מין להתלונן במשטרה מחשש שמא תחשף זהותן ותפגע צנעתן (ויש ממש בטענה)- אין טענה זו חלה על המקרה הנוכחי כי בתחילת המשפט קבע בית המשפט כי אין המדובר בפגיעה בצנעת הפרט ובמוסר הציבורי. 30. באשר להשפעת ביטול צו איסור הפרסום בתיק זה על מקרים עתידיים של מתלוננות בעבירות מין אין לומר כי סעיף 68 (ב)(7) מאפשר לבית המשפט לשקול מדיניות של הרתעת עדים פוטנציאלים במקרים עתידיים לבוא ולהעיד. הסעיף מדבר אך ורק על עדים שעדותם חשובה ורלוונטית לדיון הקונקרטי הנמצא בפני בית המשפט. סעיף 358 לחוק העונשין המתוקן לא נתן ביטוי לכוונת המחוקק כפי שהובעה בהצעת החוק. סעיף 358 (א) המתוקן האוסר פרסום שמו של אדם שנפגע בעבירת מין כפוף, לפחות בתקופת המשפט ועד שפסק הדין נעשה חלוט - לצו איסור פרסום שניתן על ידי בית המשפט על פי הוראות החוק. 31. כמו כן אין לתת משקל לטענה כי הובטח למתלוננות ששמן לא יפורסם ורק בתנאי זה הסכימו להעיד. האינטרס הציבורי והוראות החוק גוברים על כל התחייבות שניתנה למתלוננות על ידי הרשות. שאלה היא מדוע יש להתייחס למתלוננות בעבירות מין במקרים בהם יצא הנאשם זכאי אחרת מאשר למתלוננים או לעדים במשפטי רצח, שאין מקום להחיל לגביהם את סעיף 70 (ד) לחוק. יפים לענין זה דברים שנאמרו בבית המשפט המחוזי בירושלים בתיק פ"ח (ירושלים) 3004/00 מדינת ישראל נ' פלוני, תק-מח 2000 (2) 8880 בבקשה להורות על פרסום פרט מזהה אודות נאשם לפי סעיף 70 (ד) לחוק בתי המשפט: "אכן, הפגיעה כתוצאה מפרסום שמו של הנאשם - בעיקר לאור מעמדו ומקצועו - יכולה להיות ממשית. אנו ערים לכך ומביאים זאת בחשבון. דא-עקא, שמתוך עקרון השוויון המנחה אותנו, לא נוכל להתייחס לנאשם דנן בשונה מכל נאשם אחר, שאם נעשה כן, או-אז קיים חשש, שהכלל המצוי בחוק, בדבר פומביות ההליך וחופש פרסום פרטים לגביו, יסוכל על פי עמדה סובייקטיבית שמביע נאשם. אילו הונחו לפנינו נתונים קונקרטיים משכנעים, המבדילים נאשם זה מנאשמים רבים אחרים, בעבירות אחרות, דומות ושונות קלות או חמורות, היה מקום לשקול את הטיית כף המאזניים אל עבר איסור הפרסום, אולם לא כך בענייננו. בעיקר אמורים הדברים לגבי אנשים המשרתים את הציבור, או בעלי מקצועות חופשיים, שברור כי מעצם קיומו של ההליך הפגיעה בהם היא מהותית יותר". 32. הכלל כפי שנקבע בפס"ד מרום הוא "ולעולם תטה הכף אל עבר פומביות הדיון". לפיכך, הנימוק שיש לאפשר פרסום שמות המתלוננות על ידי מי ששמו טוהר בפסק דין חלוט שניתן באישום של ביצוע עבירת מין תוך כדי אמירה מפורשת בפסק הדין כי מדובר בעלילה של המתלוננות לצרכיהן, גובר על הטענה שיש להגן על עניינה של מתלוננת בעבירת מין, גם לאחר מתן פסק דין חלוט. כנגד האינטרס הציבורי בעידוד עדויות מתלוננות בעבירות מין ומתן הגנה להן על ידי מניעת חשיפה, יש להעמיד את זכותו של המערער ששמו טוהר לפרסום בלתי מוגבל הקשור בשמו הטוב לאחר פסק דין חלוט של זיכוי, ולאי מתן הגנה בפני פרסום למתלוננות שווא ומוסרות עדויות לא אמינות בבחינת שלא יהא חוטא נשכר. על הטענה כי פרסום כזה יכול להרתיע מתלוננות בעבירות מין מחשש שהנאשם ייצא זכאי, שכן לא תמיד מבטיחה תלונת אמת את הרשעתו של הנאשם - יש לומר, כי כל מקרה לגופו וכאשר כמו במקרה שלפנינו נקבע בלשון בלתי משתמעת לשתי פנים כי מדובר בעלילה - זהו בדיוק הדבר הרצוי, דהיינו שמי שמתכוונת להעליל עלילת שווא ולהעיד עדות שקר בעבירת מין - מן הראוי שתדע מראש כי שמה עלול להתפרסם בציבור אם תחשף העלילה במשפט, וייתכן שידיעה זו תמנע תלונות שווא ומשפטי סרק הגורמים לבזבוז משאבים כספיים ונפשיים כאחד. 33. אני מסכימה עם כב' השופטת מוניץ כי הפגיעה בעקרון פומביות הדיון היא מזערית שכן הדיון כבר התפרסם, וכי עיקרון הפומביות איננו מוחלט ועליו לסגת כשלעומתו אינטרס ציבורי חשוב ממנו או כאשר הוא מתנגש עם זכות חוקתית אחרת המצדיקה את הפגיעה המזערית הזו בעיקרון הפומביות. אולם, על מנת להותיר פגיעה מזערית ככל שתהיה בעיקרון פומביות הדיון, חייבת להיות זכות אחרת הניצבת על כף המאזניים ושחיוני להגן עליה. המתלוננות לא הצליחו לשכנע בקיומה של זכות לעומתית חוקתית כזו כאשר סעיפים 68 ו-70 לחוק בתי המשפט אינם מסייעים להן ובית המשפט קבע כי אין בפרסום פגיעה בצנעת הפרט שלהן. 34. לאור האמור לעיל, הייתי מקבלת את הבקשה ומבטלת את האיסור על פרסום שמות המתלוננות. כב' השופט זיאד הוארי: הנני מצטרף למסקנה אליה הגיעה השופטת ד"ר נאוה אפל-דנון על פיה יש לקבל את הערעור ולבטל את האיסור על פרסום שמות המתלוננות. עם זאת ברצוני להוסיף מספר הערות: א. הנני מסכים לכך שסעיפים 68 (ב) ו-70 (ב) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב] התשמ"ד-1984 (להלן: "חוק בתי המשפט") לא חלים על המקרה שלפנינו מהנימוקים שפורטו על ידי חברתי כב' השופטת דנון. ב. הסכמת המבקש לאיסור פרסום שמות המתלוננות פקעה מיניה וביה עם זיכויו של המבקש בבית משפט השלום ואישור הזיכוי בערכאת הערעור ואף הפיכת פסק הדין לחלוט. אין לצפות מהמבקש שיסכים על איסור פרסום שמות המתלוננות גם לאחר תום ההליכים נגדו. התוצאה הינה כי בנסיבות העניין אין לבית משפט זה סמכות לאיסור פרסום שמות המתלוננות. ג. הכלל שנקבע בפסיקה הוא שאת היוצאים מן הכלל לעקרון פומביות הדיון יש לפרש על דרך הצמצום (ראה לדוגמה פרשת מרום, סעיף 25 לפסק הדין) יישום עקרון זה על המקרה שלפנינו מלמד כי את המונח "בטחונו של בעל דין או עד או אדם אחר ששמו הוזכר בדיון" שבסעיף 70 (ד) לחוק בתי המשפט יש ליתן לו פרשנות מצומצמת, הכוונה בטחונו של אדם משמעותה בטחונו האישי בלבד ותו לא. הפרשנות שנתנה חברתי כב' השופטת מוניץ למונח זה היתה פרשנות מרחיבה ומנוגדת להלכה הפסוקה. ד. היוצא מן הכלל שנקבע בסעיף 70 (ד) לחוק בתי המשפט הינו יוצא מן הכלל מיוחד להבדיל מהיוצאים מן הכלל שנקבעו בסעיף 68 (ב) לאותו חוק שהם יוצאים מן הכלל כלליים, הראיה לכך שבסעיף 70 (ד) השתמש המחוקק במונח "לשם הגנה על בטחונו של בעל דין או עד" ואילו בסעיפים 68 (ב) (4) ו-(5) השתמש המחוקק במונח "עניינו של קטין, עניינו של מתלונן...". ללמדך שסעיף 70 (ד) לחוק בתי המשפט השתמש המחוקק במונח מצומצם יותר שבו התייחס לנסיבות מיוחדות: "לשם הגנה על בטחונו של בעל דין או עד" בהן העניק המחוקק לבית המשפט שיקול דעת מצומצם להתיר את הפרסום. בעוד שבמקרים שפורטו בסעיף 68 (ב) לרבות סעיפי המשנה 68 (ב) (4) ו-(5) השתמש המחוקק במונח "עניינו של...". נהיר לכולי עלמא שמונח זה רחב יותר וטומן בחובו גם המונח "בטחונו של אדם". לאור זאת נראה לי כי מתן משמעות מרחיבה למונח "בטחונו של אדם" שבסעיף 70 (ד) כפי שעשתה חברתי השופטת מוניץ פירושה מתן הגדרה כמעט זהה למונח "עניינו של אדם" שבסעיף 68 (ב) לחוק דבר שיש בו כדי לסכל את תכלית החוק ולרוקן משמעות מונח זה מתוכנו וחזקה היא שהמחוקק לא התיימר להשחית מילים סתם. ה. מעבר לנדרש ראוי לציין כי בעניין שלפנינו המדובר בנסיבות חריגות ומיוחדות ואין להסיק מכך כי פרסום שמות המתלוננות בעניינן שלפנינו עלול להרתיע בעתיד מתלוננות בעבירות מין מלהגיש תלונות במשטרה מחשש שהנאשם ייצא זכאי. המדובר בהליך שמתחילתו התנהל בדלתיים פתוחות, והאיסור שניתן התייחס רק לפרסום שמות המתלוננות. המבקש זוכה בתיק זיכוי מוחלט וביהמ"ש קבע פוזיטיבית כי המתלוננות רקמו מזימה והעלילו על המבקש לכן בנסיבות חריגות אלה גם מן ההיבט הציבורי אין כל מניעה לפרסם את שמות המתלוננות. צו איסור פרסוםאיסור פרסוםפרסוםצווים