המבקשים הואשמו בעבירות (מסוג ברירת קנס) לפי סעיף 20 בחוק העזר לירושלים (שילוט), התש"מ-1980, בכך שהדביקו מודעות במקום שלא הותר להדביקן. כתבי האישום נגדם בוטלו, ומכאן בקשתם לשפותם בשל הוצאותיהם לפי סעיף 80 בחוק העונשין, התשל"ז-1980. השאלה המרכזית הטעונה הכרעה היא האם הופלו המבקשים לעומת, אחרים ששמם הופיע על המודעות שהודבקו, לעומת מדביקי מודעות אחרות - פשקעווילים - שהודבקו באותם מקומות שבהם הודבקו המודעות שבעניינן הואשמו, ולעומת מדביקי מודעות אחרות - פשקעווילים - בכלל בירושלים. א.רקע עובדתי - האישומים, רקע דיוני והעובדות שאינן שנויות במחלוקת 2.המבקשת 1 הואשמה בכך שעברה עשרים וחמש עבירות שעניינן הדבקת מודעות ביום 3.8.2007 שתוכנן הודעה על אירוע של "הילולת האבות" במערת המכפלה שבחברון (ת"פ 8937/07). המבקש 2 הואשם בבכך שעבר ארבעים עבירות שעניינן הדבקת מודעות, שלושים מתוכן ביום 30.7.2007 ועשר מתוכן ביום 8.8.2007, שעניינן הופעה בשם "לחיים בירושלים" של הזמרים אברהם פריד ויעקב שוואקי (ת"פ 8725/07 ות"פ 8932/07). המבקש 3 הואשם בכך שעבר עשרים וחמש עבירות שעניינן הדבקת מודעות, עשר מתוכן ביום 30.7.2007, וחמש עשרה ביום 1.8.2007, שגם עניינן פרסום ההופעה "לחיים בירושלים" (ת"פ 9371/07 ות"פ 9599/07). יוער כי סך כל העבירות הוא תשעים, ולא ברור מדוע נאמר בסיכומי המאשימה שנגד הנאשמים הוצאו חמש מאות וחמש הודעות קנס, המתייחסות לחמש מאות וחמש עבירות. 3.אין מחלוקת כי מלכחתחילה ניתנו הודעות קנס בעניין המודעות האמורות רק נגד המבקשים. במודעות של "הילולת האבות" לא מופיע שמו של אף אדם, ובתחתית המודעה מופיעים "הצלת המקומות הקדושים" ו"ועד מניין רבני חברון", וכן מופיע מספר טלפון לבירורים (תמונות המודעות - ת/5). במודעות של ההופעה "לחיים בירושלים", מופיעים שמות רבים. שמות הזמרים אבהרם פריד ויעקב שוואקי, הזמרים האורחים אלעד שער ואהרן רזאל, שמותיהם של המנהלים המוסיקליים, שמו של המנחה, המבקש 2 (מנחם טוקר), שמו של היזם, המבקש 3 (אור פרץ), וכן שמו של המפיק בפועל. בנוסף מופיעים סמליהם של נותני החסות (חברת "טפרברג"), וחברת "אריאל" - חברה עירונית, שהיא הזכיינית לתליית מודעות בלוחות המודעות בירושלים (המודעה - ת/1). 4.בהתאם להצהרותיו של מר ישראל קלצ'קין, מחברת ישראגוד פרסום בע"מ מיום 20.9.2007, כל המודעות שעניינן האישומים הנדונים הודבקו על-ידו, וכי שולמה אגרה כחוק עבור מודעות אלו על-ידי הגורמים שפרסמו אותן. לכן הודיע שכל הקנסות בשל הדבקת מודעות אלו באחריותו (נ/10 ונ/11). בדיון שהתקיים ביום 29.11.2008 התייצב מר קלצ'קין והודיע על הסכמתו להחליף את המבקשים בכל ברירות הקנס שבחמשת התיקים הנדונים, וכך נעשה. באותו יום גם ניתנה הכרעת דין, שלפיה הורשע מר קלצ'קין בתשעים עבירות לפי סעיף 20 בחוק עזר לירושלים (שילוט), ולבקשתו לעניין גזר הדין, אוחדו חמשת התיקים עם תיקים נוספים שנדונו לפני כבוד השופט גד ארנברג. ביום 23.3.2009 ניתן גזר הדין בכל התיקים שאוחדו, לרבות חמשת התיקים הנדונים, שצורפו לת"פ 8788/07. בכל התיקים הורשע מר קלצ'קין בחמש מאות וחמש עבירות של הדבקת מודעות, ובגזר הדין הוטל עליו קנס בסך 20,000 ₪. 5.בדיון האמור, מיום 29.11.2008, גם בוטל כתב האישום נגד שלושת המבקשים (ראו את התיקון בעניין זה ואת ההחלטות בעמ' 2-1 בפרוטוקול הדיון מיום 31.12.2007). בעקבות ביטול האישום, ביקשו המבקשים כי בהתאם לסמכותו מכוח סעיף 80 בחוק העונשין, יפסוק בית המשפט שיש לשפותם בשל הוצאותיהם. ראיות הצדדים נשמעו בדיון זה ובדיון שהתקיים ביום 31.12.2007. לאחר השלמות שונות ודחיות מטעמים שונים, הוגש סיכום טענות המבקשים ביום 27.8.2009 וסיכום טענות המשיבה הוגש ביום 22.9.2009. ב.פירוט הראיות מטעם הצדדים (1) ראיות המשיבה 6.מטעם המאשימה העיד מר עוזי בונדק, פקח בפיקוח העירוני בעיריית ירושלים, שנתן את הודעות הקנס. בעניין המודעות של ההופעה "לחיים בירושלים", אמר שהיו מודעות שבהן הופיעו שמות כמפורט מעלה (ת/1 עד ת/4), ולכן הודעות הקנס ניתנו למבקשים 2 ו-3 ששמותיהם כאמור, הופיעו במודעות. היו גם מודעות שבהן הופיעו רק שמות הזמרים, שהתייחסו לאותה הופעה (ת/3), ולכן גם הן יוחסו למבקשים 2 ו-3. הודעות הקנס ניתנו בעקבות תלונה של חברת אריאל (ת/7), וגם בגלל שהעובדה שהסמל של אריאל מופיע על המודעות, נגרם נזק תדמיתי לעיריית ירושלים (פרוטוקול מיום 29.11.2007 בעמ' 3). הודעות הקנס בעניין "הילולת האבות" ניתנו למבקשת 1, מכיוון שעל-פי המידע שהתקבל מחברת בזק, מספר הטלפון שמופיע במודעה הוא של המבקשת 1 (ת/6) (עמ' 3). 7.בחקירתו הנגדית נשאל מר בונדק בעניין מדיניות אכיפת חוק העזר בעניין הדבקת מודעות במקומות שלא הותר להדביקן. מר בונדק הסביר שככלל החוק נאכף ביחס לכל מודעה שמודבקת בניגוד לחוק, אם ניתן להגיע אל האחראים להדבקתה או אל שולחיהם. מר בונדק נשאל באופן מיוחד בעניין מודעות שהודבקו על-ידי הבד"ץ של העדה החרדית, והשיב שאף אחד אינו חסין מפני הודעות קנס, גם לא הבד"ץ, וכי נעשה ניסיון להגיע לאחראים לכל המודעות שניתלות בניגוד לחוק. בפועל, לא זכר אם ניתנו הודעות קנס בעבר לבד"ץ העדה החרדית, וגם אישר שלא ניתנו הודעות קנס ל"ועד לטוהר מחננו" שקרא להחרים את ההופעה של "לחיים בירושלים" (עמ' 4). באשר למתן הודעות הקנס בעניין ההופעה "לחיים בירושלים" דווקא למבקשים 2 ו-3, על אף שבמודעה מופיעים גם שמות של אנשים וגורמים אחרים, הסביר מר בונדק, שהבחירה בהם הייתה בשל "האחריות המרבית שיש לגורמים המסויימים שנמצאים במודעה". הוא גם הסביר שלא ניתנו הודעות קנס לחברת אריאל, שאחראית על הדבקת מודעות באופן חוקי בעיר, לאחר שנערך איתה בירור והובהר על-ידה שהוטעתה בכך שעל-אף שהסמל שלה מופיע במודעות, הן הודבקו באורח לא חוקי. מסיבה זו החברה הגישה את התלונה (ת/7). במענה לשאלה מדוע לא נערך בירור דומה עם המבקשים 2 ו-3 השיב מר בונדק, שהמבקש 2 הגיע ביוזמתו, והוסבר לו מדוע ניתנו לו הודעות הקנס (עמ' 5). 8.בחקירה החוזרת הוסיף מר בונדק והסביר שהסיבה לכך שלא ניתנו הודעות קנס ל"ועד למן טוהר מחננו" היא שזו קבוצה ללא שם עמותה, אלא מסוג ה"גורמים שממציאים לעצמם שמות", שלא ניתן לדעת מי עומד מאחוריהם. כך יש עוד גורמים רבים אחרים שפועלים בדרך זו בחברה החרדית ומפרסמים "פשקעווילים" על כל דבר שהם בוחרים להודיע עליו לרבים. לא ניתן לדעת מי עומד מאחוריהם, אלא אם כן נתפסים המדביקים של המודעות בשעת מעשה (עמ' 6). מר בן-גביר שאל, אם ניתנו הודעות קנס לאותם רבנים ידועים, ששמותיהם מופיעים בשולי המודעות של "הועד למען טוהר מחננו", שמופיעים מתחת למודעות של ההופעה "לחיים בירושלים", כך שניתן לדעת במי מדובר (ת/2, ת/3). על כך השיב מר בונדק, שלא ידוע מי אחראי לאותן מודעות, וכי הוא "מעריך שאותם רבנים שחתומים על אותן מודעות, לא יודעים שהם חתומים עליהן". יחד עם זאת הוסיף במענה לשאלות בית המשפט, כי לא ידוע לו אם אותם רבנים הוזהרו שלא לשתף פעולה עם פרסום "פסקי הלכה" בדרך של מודעות שניתלות בדרך לא חוקית. גם לא ידוע לו על מדיניות שלא לאכוף את החוק על רבני העדה החרדית, החתומים על פסקי הלכה שמתפרסמים בדרך זו. מכל מקום, כאמור, אישר שלא ניתנו הודעות קנס לרבנים ששמותיהם מופיעים במודעות, והוסיף שלא יכול היה לראות את תוכנן של המודעות. 9.עד נוסף שהעיד מטעם המשיבה היה מר מאיר דדיה, הממונה על הפיקוח העירוני בעת מתן עדותו. מר דדיה הדגיש בעדותו כי אין כל הפליה באכיפת החוק בעניין הדבקת מודעות בדרך לא חוקית, וכי בעבר אפילו ניתנו הודעות קנס לאגף לתרבות בעיריית ירושלים ((פרוטוקול מיום 31.12.2007, עמ' 3). מר דדיה לא ידע להסביר מדוע חברת אריאל לא קיבלה הודעות קנס בעניין המודעות של ההופעה "לחיים בירושלים", הגם שהסמל שלה מופיע על המודעה. גם לאחר שהושמעה לו הקלטה של מדביק מודעות לא חוקיות שעליהן חתומים רבנים והבד"ץ של העדה החרדית, עמד בדעתו כי אין אפליה באכיפת החוק. הגם שנשאל מספר פעמים, חזר מר דדיה וטען שלא התכונן לשאלה, ואינו יודע להשיב לגבי הודעות קנס סצפציפיות, אם ניתנו או לא ניתנו. לבסוף השיב למר בן-גביר במילים אלו, כי אם אמנם לא ניתנו הודעות קנס אז "תתבע את הפקח. הוא עשה עבירה" (שם, עמ' 5-4). 10.למאשימה ניתנה אפשרות להגיש ראיות נוספות בעניין הודעות קנס הניתנות בעניין הדבקת מודעות, וביום 24.1.2008 הוגשה מטעמה בקשה להגיש "רשימה חלקית" של הודעות קנס שניתנו בשנת 2007 בנפת "מרכז", שלטענת המאשימה כוללת את השכונות החרדיות. מאחר שנפה זו, כטענת המאשימה "כוללת את השכונות החרדיות", אך קרוב לודאי כוללת גם אזורים אחרים, קשה לראות במידע שהגישה המאשימה מידע שממנו ניתן ללמוד הרבה. חלק לא מבוטל של הודעות הקנס ניתן גם נגד מר קלצ'קין, שכאמור הורשע בחמש מאות וחמש עבירות מהסוג הנדון. בנוסף, אני מתקשה להתעלם מן העובדה שמספר רב של הודעות קנס ניתן נגד "הופמן" ונגד "מוסדות קבר רחל" (עניינם שלמען הגילוי הנאות, נדונו לפני). "הופמן" זו חברת הסעות, שזה גורם עסקי, והמודעות מטעמו איננן בבחינת "גילוי דעת". כך גם ביחס למודעות מטעם "מוסדות קבר רחל". ברשימה גם מופיעה המבקשת 1 כמי שקיבלה הודעות קנס, עובדה שאף היא ידועה מהתיק הנדון. מכל מקום, דומה כי לעניין רשימה זו, יפים הדברים שנכתבו על-ידי מר בן-גביר בתגובתו מיום 1.4.2008, שבה נאמר בין השאר, כך: "... הפכנו והפכנו ברשימה ומצאנו כמעט את כולם: את האדון הופמן שמארגן הסעות ואת האדון קלצ'קין שמוכר לכולנו, את האדון בוזגלו, משמע העירייה לא מפלה בין ספרדים לאשכנזים בדין, ואולם, את מי לא מצאנו?... את הבד"ץ של העדה החרדית ... ולהווי ידוע לבית המשפט כי עם כל הכבוד לכל השמות והארגונים, הרי שהבד"ץ מדביק יותר מכולם, ועל פי המסופר מודעותיו הם הם שמחזיקים את קירות גאולה ..." [הנקודות במקור]. (2) ראיות המבקשים 11.המבקש 2, מר מנחם טוקר, שהיה מנחה ההופעה של "לחיים בירושלים" העיד על "מלחמת תרבות" שהייתה סביב אירוע זה. דובר בהופעה של גדולי הזמר החרדי, בעוד ש"הועד למען טוהר מחננו" השקיע תקציב ענק בפרסומים שונים נגד ההופעה. דבר שפגע במכירת הכרטיסים וגרם לציבור לחשוש להגיע להופעה. למרות זאת, בשיתוף עם עיריית ירושלים וחברת אריאל, הוחלט על קיומה במועד. להערכתו, גם את המודעות הלא רשמיות (שנראות בת/3) פרסמו גורמים שהתנגדו להופעה, כדי שיינתנו הודעות קנס למארגנים, שייפגעו גם בדרך זו. מסיבה זו הדגיש את העובדה "המוזרה", ש"הוועד למען טוהר מחננו", שהשחית ולכלך את ירושלים במודעות שהודבקו מטעמו, וגם פגעו כלכלית במארגני ההופעה, לא קיבל הודעות קנס (פרוטוקול מיום 29.11.2007 בעמ' 7). 12.מר בן-גביר העיד על אלפי מודעות המודבקות באורח לא חוקי ברחבי ירושלים, והגיש תמונות המתעדות דוגמאות לכך (נ/9א'-י"א). לדבריו, "אין לי דבר וחצי דבר נגד בד"צ העדה החרדית, ואין לי דבר וחצי דבר נגד רבנים, אבל לא יכול להיות שהעירייה תחליט שלרב פלוני מותר ולרב אלמוני אסור. לא יכול להיות שלארגון אחד מותר ולארגון מחדשי היישוב היהודי אסור. אין דבר כזה". גם אחרי ששלח את הודאתו של מר קלצ'קין, והתחייבותו לשאת באחריות להדבקת המודעות (נ/10 ו-נ/11), לא בוטלו האישומים, הגם שהיה זה מספר שבועות לפני הדיון הראשון (פרוטוקול מיום 31.12.2007). במהלך עדותו השמיע הקלטת שיחה בינו, לאחר שהתחזה למארגן אירוע של "הרב פינטו", לבין גורם שמדביק מודעות לגורמים חרדיים ולבד"ץ של העדה החרדית, שממנה עלה שלמרות הדבקת אלפי מודעות מטעם רבנים ומטעם הבד"ץ של העדה החרדית, מעולם לא ניתנו להם הודעות קנס (התמליל - נ/12). ג.טענות הצדדים (1) טענות המבקשים 13.המבקשים טוענים כי שתי החלופות של סעיף 80 בחוק העונשין מתקיימות ומצדיקות מתן שיפוי להוצאותיהם. גם העובדה שלא היה יסוד לאשמה וגם העובדה שמתקיימות נסיבות אחרות שמצדיקות זאת. עוד טוענים הם כי גם במקום שבו בוטל האישום, חלה הוראת סעיף 80. 14.החלופה שלפיה לא היה יסוד לאשמה מתקיימת בכך שעוד קודם לדיון בבית המשפט הראו המבקשים שהדבקת המודעות לא נעשתה על-ידיהם, אלא על-ידי מר קלצ'קין, שהודה בכך והתחייב לשאת באחריות. לפיכך, משעה שהמאשימה התעקשה להמשיך בניהול ההליכים נגד המבקשים, הגם שהיו ברשותה ראיות לכך שאין יסוד לאשמה, מתקיים תנאי זה. בעניין זה מוסיפים המבקשים וטוענים שהוראת סעיף 80 חלה גם במקום שבו לאחר שהוגש כתב האישום, התברר שאין הצדק להמשך ההליכים. 15.החלופה שלפיה נסיבות אחרות מצדיקות את שיפויים, חלה בכך שהמבקשים הופלו לעומת גורמים אחרים שלגביהם לא נאכפת העבירה של הדבקת מודעות באורח לא חוקי. אפליה זו חלה בשלושה מישורים אלו: האחד, בכך שניתנו הודעות קנס נגד המשיבים 2 ו-3 ולא נגד גורמים אחרים שפרטיהם מופיעים במודעה של ההופעה "לחיים בירושלים", ובכלל זה נגד חברת אריאל. הפליה אשר נמשכה בכך שעם חברת אראל נערך בירור, מה שאין כן עם המבקשים 2 ו-3. השני, אפליה בכך שבאותו מקום, ועל אותו קיר נתלו מודעות של ההופעה וגם מודעות שעליהם חתומים רבנים ידועים, אך נגד הרבנים לא הוגשו הודעות קנס. בעניין הסברו של מר בונדק, שמרבית המודעות שעליהם חתומים הרבנים הוסתרו במודעות של ההופעה, השיבו המבקשים, שהעבירה של הדבקת מודעות אינה תלויה בתוכנה של המודעה. השלישי, אפליה כללית, בכך שכדבר שבשגרה מודבקות מידי יום ברחבי ירושלים מאות ואלפי מודעות שעליהן חתום בד"ץ העדה החרדית או רבנים שזהותם ידועה, אך העבירה אינה נאכפת ביחס למודעות אלו וגורמים אלו, הניתנים לזיהוי, אינם מקבלים הודעות קנס. (2) טענות המשיבה 16.טענתה הראשונה של המשיבה היא שהסכימה לביטולן של הודעות הקנס נגד המבקשים לאחר שמר קלצ'קין הסכים להודות באחריותו לעבירות של הדבקת המודעות. אך היה זה עניין "טכני" של החלפת נאשמים, שאותו עשתה כדי לייעל את הדיון. אילו ידעה שהמשמעות היא שההליכים יימשכו לאור בקשת המבקשים לפצותם, לא הייתה מסכימה להחלפה זו. אקדים ואומר כבר עתה, כי ראוי היה לטענה זו שלא תיטען ממספר נימוקים: ראשית לכל, משהודה מר קלצ'קין שהוא זה שהדביק את המודעות, קרוב לוודאי שהמבקשים בכל מקרה היו מזוכים מן העבירות שבהן הואשמו, כך שבכל מקרה הייתה המאשימה חשופה לתביעה לתשלום פיצויים. הדרך שבה יכול היה הדבר להימנע, היה אילו בעקבות העברת הודעותיו של מר קלצ'קין (נ/10 ו-נ/11), הייתה חוזרת בה המאשימה מהאשמת המבקשים. שנית, אין כל רלוונטיות לשיקוליה של המאשימה לבטל את האישומים נגד המבקשים. העובדה היא שאלו בוטלו. שלישית, גם טענת המאשימה שמדובר בהליך "טכני" של החלפת אישומים אינה רלוונטית לנוכח האמור לעיל. אפילו הייתה המאשימה בוחרת להמשיך בניהול ההליכים, כטענתה, ההכרעה אם יש להרשיע נאשם, במקום שבו נאשם אחר מודה שהוא זה שעבר את העבירה ולא הנאשם ששמו מופיע על כתב האישום, נתונה לבית המשפט ולא למאשימה. 17.בעניין התנאי הראשון הקבוע בסעיף 80 טוענת המשיבה, כי לאור הוראת סעיף 25 בחוק העזר (שילוט), ניתן להגיש כתב אישום נגד מי ששמו או כינויו מופיעים במודעה, וגם נגד מי שהזמין את פרסומה. מכאן שאין לומר כי לא היה יסוד לאשמה. 18.בעניין טענת האפליה לסוגיה, מביאה המאשימה מדברי העדים מטעמה, מר בונדק ומר דדיה, כי אין כל אפליה באכיפת העבירה של הדבקת מודעות שלא כחוק, וכי החוק נאכף בעניין כל מודעה שנתלתה שלא כחוק, כל עוד ניתן להגיע אל האחראים למודעה. העובדה שמופיעים שמות של רבנים על המודעה אינה מספיקה, מכיוון שלפי הערכת הפיקוח, שעליה העיד מר בונדק, אותם רבנים שחתומים על אותן מודעות אינם יודעים שהם חתומים על המודעות. ד.דיון סעיף 80 בחוק העונשין 19.סעיף 80 בחוק העונשין, התשל"ז-1977, שעניינו "הוצאות ההגנה מאוצר המדינה", קובע בפסקה (א) באלו נסיבות נאשם שזוכה יהיה זכאי לפיצוי, לשיפוי בגין הוצאות הגנתו, או לשניהם. זו לשונו: "משפט שנפתח שלא דרך קובלנה וראה בית המשפט שלא היה יסוד להאשמה, או שראה נסיבות אחרות המצדיקות זאת, רשאי הוא לצוות כי אוצר המדינה ישלם לנאשם הוצאות הגנתו ופיצוי על מעצרו או מאסרו בשל האשמה שממנה זוכה, או בשל אישום שבוטל לפי סעיף 94(ב) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982 בסכום שייראה לבית-המשפט; במשפט שמנהל קובל רשאי בית-המשפט להטיל על הקובל תשלום כאמור". בענייננו בוטל האישום לפני מתן הכרעת הדין (לפי סעיף 94(ב) בחוק סדר הדין הפלילי), ואין מדובר בנאשם שנעצר או שנאסר בשל האשמה שממנה זוכה. לפיכך המבקשים אינם זכאים לפיצוי, אלא לכל היותר עשוי להימצא שהם זכאים לשיפוי בגין הוצאות הגנתם. תנאי לכך, הוא שיימצא שמתקיימת אחת משתי העילות שקבועות בסעיף 80, כי "לא היה יסוד להאשמה" או שיימצא שהתקיימו "נסיבות אחרות המצדיקות זאת". העילה הראשונה: "לא היה יסוד להאשמה" 20.בע"פ 4466/98 ראמי דבש נ' מדינת ישראל ואח', פ"ד נו (3) 73 (22.1.2002) דן כבוד השופט מישאל חשין בהוראת סעיף 80 בהרחבה רבה, ובנסיבות אשר בהתקיימן תקום זכותו של נאשם שזוכה לפיצוי או לשיפוי, לפי העניין. בעניין העילה הראשונה, קבע כי "עד שנגיע לכלל מסקנה כי לא היה יסוד להאשמה, אין די בכך שניווכח כי נאשם זוכה במשפטו. זיכויו של נאשם הוא תנאי מוקדם והכרחי אך אין הוא תנאי מספיק". על בית-המשפט לבדוק את תשתית הראיות שעמדה לחובת הנאשם קודם להגשת כתב האישום, ואם היה בכוחה לבסס הרשעה בעיני תובע סביר. אם יימצא כי המעשה אינו עולה לכדי עבירה, או כי לא הייתה תשתית ראיות ראויה, כי אז ניתן יהיה לומר שאכן לא היה יסוד להאשמה" (שם, פסקה 16). המבחן לכך הוא מבחן הסבירות "במקום שהתביעה נהגה בסבירות ובזהירות ראויה, כראוי לתביעה, לא נאמר כי לא היה יסוד להאשמה גם אם בערבו של יום יצא נאשם זכאי בדינו ... ואילו אם התביעה נהגה שלא בסבירות ושלא בזהירות ראויה, תישא המדינה בהוצאותיו של הנאשם ...". המבחנים דומים לאלו הקבועים בדיני הנזיקין, המקימים חבות מצד המזיק להיטיב את נזקיו של הניזוק (שם, פסקאות 16-17). עוד הוסיף שהעילה, שלא היה יסוד לאשמה, תקום ב"מצב קיצוני של אי סבירות בולטת" (שם, פסקה 47). 21.בענייננו, אין ספק כי מלכתחילה, משהופיעו שמותיהם של המבקשים על המודעות, ניתן היה להגיש נגדם את כתבי האישום (או ליתר דיוק, ליתן להם את הודעות הקנס). סעיף 25 בחוק העזר לירושלים (שילוט), אכן קובע שדי ששמו של הנאשם או כינויו מופיע על המודעה - לעניין המבקשים 2 ו-3 - או שהוא מזמין המודעה - לעניין המבקשת 1 - כדי שניתן יהיה להאשימו בעבירה לפי סעיף 20, שבה הואשמו המבקשים. לפיכך השאלה היא, אם לאור הודעתו של מר קלצ'קין כי הוא אחראי לעבירה של הדבקת המודעות הנדונות (נ/10 ו-נ/11), היה על המאשימה לבטל את האישומים נגד המבקשים ולהאשים את מר קלצ'קין. ככלל, ניתן להשיב על כך בחיוב. יחד עם זאת, עמדת המאשימה שלפיה המתינה עד אשר יתייצב מר קלצ'קין בבית המשפט ויודה בכך שעבר את העבירות היא בהחלט סבירה. לפיכך, מאחר שהיה יסוד להאשמה, ומיד לאחר שמר קלצ'קין הודה בבית המשפט בוטלו האישומים נגד המבקשים, אין לומר שמתקיימת העילה הראשונה שלפיה לא היה יסוד להאשמת המבקשים. העילה השנייה: "נסיבות אחרות המצדיקות זאת" 22.במסגרת העילה השניה, הבוחנת אם ישנן "נסיבות אחרות המצדיקות" לפצות את הנאשם או לשפותו בגין הוצאות הגנתו, על בית המשפט לבחון אם מטעמים של "צדק" יש מקום לחיוב זה. זאת "תוך הבנה שזיכויו של נאשם באשר הוא אין די בו כדי לזכות בפיצוי" (ראמי דבש, פסקאות 20-18). המבחן לכך הוא בעיקר אם נמצא שלנאשם נגרם "עוול". כלשון כבוד השופט חשין "מושג-מפתח לענייננו הוא מושג העוול" (שם, פסקה 18 גם, וראו: ע"פ 277/78 מדינת ישראל נ' טוביהו, פ"ד לג(1) 297, 303). 23.על-פי המבחנים שנקבעו בפסיקה בעניין עילה זו (ראמי דבש, פסקאות 20-19), פעילות בלתי-תקינה של רשויות החקירה והתביעה יצדיקו מתן פיצוי או שיפוי, אם יימצא שנגרם לנאשם עיוות דין, או אם נגרם לנאשם נזק משמעותי אחר בשל ניהול ההליך. בית המשפט מונה שורה של דוגמאות ושיקולים למקרים שיצדיקו פיצוי או שיפוי, ומנגד מקרים שבהם לא תהיה לכך הצדקה. בית המשפט גם עמד על אינטרסים נוספים שאותם יש לשקול, כמו האינטרס הציבורי שלא לרפות את ידי התביעה ולהרתיעה מלמלא את חובתה בהעמדת עבריינים לדין, הנטל שייפול על קופת הציבור והחשש שהליכים אלו, שיספחו עצמם להליכים הפליליים, יגדילו את העומס המוטל ממילא על בתי המשפט (שם, פסקה 40). שיקול נוסף הוא שמדובר בעבירות קנס, שזהו הליך קצר, השונה מההליך הפלילי הרגיל, ולכן יש להקפיד יותר שלא נמצא הופכים את ההליך הטפל, הבקשה לפיצוי, להליך העיקרי (שם, פסקה 49). בעניין זה יש לזכור כי "מדובר בעבירות קלות שעונשן קנס, והן אינן נושאות עימן סטיגמה פלילית" (כבוד השופטת (כתוארה אז) ד' ביניש בע"פ 1382/00 עמית בן ארויה נ' מדינת ישראל (6.6.2002), בפסקה 4). 24.מאחר שכאמור, המבחן העיקרי והמנחה הוא אם נגרם "עוול" לנאשם, נראה שלא יכולה להיות מחלוקת שהעילה השנייה, שעניינה נסיבות אחרות שמצדיקות את הפיצוי או השיפוי, תקום במקום שבו הוכח שנגרמה הפליה בעצם ההעמדה לדין של הנאשם שזוכה. כפי שנטען על-ידי מר בן-גביר בסיכומי טענותיו, במקום שבו הוכחה הפליה בהעמדה לדין, והוכח שהאפליה אינה מוצדקת, מצביע הדבר בהכרח על התנהגות פסולה של הרשות שהעמידה לדין, וממילא גם על עוול שנגרם לנאשם. ככלל, אכיפה חלקית מותרת, ויש מקרים שבהם היא אף עשוייה להיות מוצדקת. אולם אכיפה חלקית, או אכיפה בררנית היא פסולה ואף תצדיק ביטולו של כתב אישום בשל כך, אם הוכח שהאכיפה הבררנית "פוגעת בשוויון במובן זה שהיא מבדילה לצורך אכיפה בין בני-אדם דומים, או בין מצבים דומים לשם השגת מטרה פסולה, או על יסוד שיקול זר או מתוך שרירות גרידא. דוגמה מובהקת לאכיפה בררנית היא, בדרך-כלל, החלטה לאכוף חוק כנגד פלוני, ולא לאכוף את החוק כנגד פלמוני, על בסיס שיקולים של דת, לאום או מין, או מתוך יחס של עוינות אישית או יריבות פוליטית כנגד פלוני" (כבוד השופט י' זמיר בבג"ץ 6396/96 סימונה זקין נ' ראש עיריית באר שבע, פ"ד נג(3) 289, 305-304. ראו גם: ע"פ 4855/02 מדינת ישראל נ' ד"ר איתמר בורוביץ, פ"ד נט(6) 776 (2005), פסקה 26). בהמשך הדברים מוסיף בית המשפט כי "אכיפה כזאת נוגדת באופן חריף את העיקרון של שוויון בפני החוק במובן הבסיסי של עיקרון זה. היא הרסנית לשלטון החוק; היא מקוממת מבחינת הצדק; היא מסכנת את מערכת המשפט. הסמכות להגיש אישום פלילי היא סמכות חשובה וקשה ... היא חייבת להיות מופעלת באופן ענייני, שוויוני וסביר" (שם). הוכחת אפליה במקרה הנדון 25.מכאן אפוא, שאם יימצא שאמנם הוכחה אפליה במקרה הנדון, כי אז ממילא נגיע למסקנה שמתקיימת העילה השנייה, שלפיה מתקיימות נסיבות אחרות המצדיק לשפות את המבקשים. המבקשים טענו, כמפורט מעלה, כי בשלושה דברים הופלו לעומת אחרים. האחד, בכך שלא ניתנו הודעות קנס לכל אלו שפרטיהם הופיעו על המודעות, ושעימם גם לא נערך בירור כפי שנערך עם אחרים. השני, בכך שלא ניתנו הודעות קנס גם לאחרים ששמותיהם מופיעים במודעות אחרות שהודבקו על אותו קיר. השלישי, בכך שכדבר שבשגרה נתלות מודעות שלא כדין ברחבי העיר על ידי גורמים רבים, והחוק אינו נאכף כלפיהם. נדון בכל השלושה כסדרם. 26.הפליית המבקשים 2 ו-3 לעומת האחרים ששמם מופיע במודעה: הפליית המבקשים 2 ו-3 לעומת האחרים ששמם מופיע במודעה, היא הפליה ברורה, מה גם שבפי המשיבה לא היה כל הסבר מניח את הדעת לכך. הפקח מר בונדק הסביר שיש לו שיקול דעת בעניין, אולם הוא לא הסביר מה עמד מאחורי שיקול דעת זה. כך למשל, לא הסביר מדוע ניתנו הודעות הקנס למנחה האירוע (המבקש 2) ולא לזמרים (אברהם פריד ויעקב שוואקי). מדוע ניתנו הודעות קנס ליזם (המבקש 3) ולא למפיק (משה (צ'יקו) בן-זמרה). נניח שאמנם סבורה המשיבה כי במקום שידוע מי עומד מאחורי המודעה ומי אחראי לפרסומה, לא היה מקום ליתן הודעות קנס לנותני החסות (חברת אריאל וחברת "טפרברג"). אך לא ברור מדוע מנחה האירוע, שמעמדו דומה למופיעים בו, צריך לקבל הודעת קנס, ולא המופיעים. כך גם לא ברור מדוע היזם שונה מהמפיק. נמצא אפוא, שבמתן הודעות הקנס למבקשים 2 ו-3 דווקא, להבדיל מהאחרים שהוזכרו, יש הפליה ברורה. 27.הפליית המבקשים 2 ו-3 לעומת אחרים שמודעות מטעמם הודבקו על אותו קיר: גם הפליית המבקשים 2 ו-3 לעומת אחרים ששמם מופיע במודעות אחרות שהודבקו על אותו קיר היא הפליה ברורה. בתמונות שהגישה המשיבה, שבהן נראות המודעות של ההופעה "לחיים בירושלים", נראות מודעות שבשוליהן חתומים רבנים חשובים ובעלי שם, המוכרים בקהל החרדי אף בכינויים כמו "גדולי הדור" והם ידועים כבעלי השפעה רבה בקרב הציבור החרדי לגווניו (ת/2, ת/3). הטענה של הפקח בונדק, כי לא ראה את כל תוכנה של המודעה, אלא רק את שמות החתומים עליה, אינה רלוונטית. שכן האיסור לתלות מודעות ללא היתר, אינו תלוי בתוכנן של המודעות. כך גם הערכתו שאותם רבנים חשובים אף אינם יודעים על המודעות אינה אלא הערכה, אשר לא נבדקה. ראוי שבמקום שבו מודבקות מודעות באופן לא חוקי תאכף עבירה זו נגד מי ששמו מופיע במודעה, כמצוות סעיף 25 בחוק העזר. למצער ראוי שייבדק עימו אם ידע שנעשה בשמו שימוש באורח לא חוקי. אך מאחר שהדבר לא נעשה, ומאחר שעל אותו קיר ניתלו מספר מודעות, והוגש כתב אישום רק בעניין מודעה אחת, ולא נגד השנייה, הרי שלא יכולה להיות מחלוקת שזו הפליה ברורה. כך ככלל וכך על אחת כמה וכמה שבמקום אחד - הופעת "לחיים בירושלים" - הודעות הקנס ניתנו למנחה האירוע. בעוד שגם ביחס אליו ניתן היה להעריך, כפי שהעריך הפקח בעניין הרבנים, שאינו יודע ואינו מתעסק עם הדבקת המודעות. 28.הפליית שלושת המבקשים לעומת גורמים אחרים שמכסים את ירושלים במודעות: גם הפליה זו, ככל שהוכחה, היא הפלייה ברורה. ביחס למספר עובדות, שעניינן המודעות המכסות את קירותיה של ירושלים, ובייחוד בשכונות החרדיות, לא הייתה מחלוקת בין הצדדים. אם הייתה, הרי שאין לה מקום. ואלו הן: האחת, זו תופעה כה נפוצה עד שאין צורך בראיות להוכחתה. הבאת ראיות להוכחתה כמוהן כהבאת ראיות לזריחת השמש ביום (הגם שלמרות זאת, הביאו המבקשים דוגמאות רבות לכך (נ/9)). השנייה, מדובר בתופעה המכערת את העיר ומלכלכת את רחובותיה. או כדברי מר בן-גביר "אם בית המשפט יצא לרחובות ירושלים בית המשפט ימצא אלפי מודעות מודבקות ברחובות ירושלים. התובע אמר שהעיר מלוכלכת. אני בכל הכבוד מצטרף לדעה זו" (פרוטוקול מיום 31.12.2007, עמ' 6, שורות 16-14). השלישית, היא הרלוונטית לענייננו, ועניינה בעצם התופעה של "גילויי הדעת" או "הפשקעווילים", המודבקים על קירותיה של ירושלים. אין חולק שתופעה זו מתייחסת לאלפי מודעות התלויות ברחבי העיר, ובייחוד בשכונות החרדיות, ברגע זה ובכל רגע אחר. לא יכולה להיות מחלוקת בדבר עצם קיומה של התופעה, שכוללת הדבקת מודעות בכמויות עצומות מידי יום, לילה ואף מידי כמה שעות. נכונה טענת הפקח כי במקרים רבים לא ניתן לדעת מי עומד מאחורי המודעות, וכי אלו גורמים שמסתתרים מאחורי שמות מזדמנים ומתחלפים, כמו למשל, "הוועד למען טוהר מחננו" במקרה הנדון, או כל גורם אחר. אך במקרים רבים, רבים מאד, מופיעים שמות של רבנים או של גורמים מזוהים אחרים החתומים על אותם "גילויי דעת". כך למשל, בד"ץ העדה החרדית, המככב במודעות שצולמו והוגשו על-ידי המבקשים. אין צורך בראיות למכביר לשם הוכחת הטענות, כמו שאמר מר בן-גביר בתגובה שהגיש ביום 1.4.2008 "ולהווי ידוע לבית המשפט כי עם כל הכבוד לכל השמות והארגונים, הרי שהבד"ץ מדביק יותר מכולם, ועל פי המסופר מודעותיו הם הם שמחזיקים את קירות גאולה ...". המשיבה לא הפריכה את טענת המבקשים, שקירות העיר מכוסות במודעות, וגם לא את הטענה שלא נעשה דבר וחצי דבר לאכיפת החוק בעניינן. המשיבה יודעת זאת היטב, אולי יותר מכל אחד אחר. העובדה שהעדים מטעמה ניסו לטעון שאין אכיפה בררנית בעניין הדבקת מודעות, מטילה צל כבד על עדותם. שהרי הם הם שיודעים היטב שלא ניתנות הודעות קנס בעניין כל אותם פשקעווילים "המחזיקים את קירות גאולה", ודבריהם היו חסרי כל כיסוי ראייתי או אחר. כידוע, אלפי ברירות קנס עברו תחת ידי, ועל עדים אלו לקחת בחשבון גם עובדה זו בעת מתן עדותם. בהחלט יתכן שאותם רבנים נכבדים, אותם "גדולי הדור", אינם אחראים להדבקת המודעות. אולם אם הם ידעו שהם צפויים לתת את הדין על השימוש בשמם בהדבקת מודעות באופן לא חוקי, יש לקוות שגם בכך ישפיעו על קהלם, ולא רק באמור במודעות עצמן הנושאותן את שמם. אולי אז גם ניתן יהיה לומר כי אמנם "עשרה קבים יופי ירדו לעולם, תשעה נטלה ירושלים ואחד כל העולם כולו" (תלמוד בבלי, מסכת קידושין, מט עמ' ב'). מכל מקום, המשיבה לא הפריכה את העובדה הידועה שקירותיה של העיר ירושלים, ובייחוד באזורים מסויימים, מכוסים במודעות שמודבקות בניגוד לחוק, ולא נעשה דבר לאכיפת החוק בעניין זה. אכיפת החוק דווקא נגד המבקשים, בעוד שבאופן מכוון, כפי שעלה מראיותיה של המשיבה עצמה, לא נאכף החוק כלפי גורמים אחרים, היא אכיפה בררנית מובהקת ופסולה. ה.סיכום 29.משהגענו לכלל מסקנה שאמנם במתן הודעות הקנס לנאשמים נהגה המשיבה בדרך של אכיפה בררנית פסולה, וזאת מן הטעמים שעליהם עמדנו, הרי שהוכח שנגרם למבקשים עוול בהעמדתם לדין בשל הדבקת מודעות בניגוד לחוק. משבוטל האישום נגדם הרי שמתקיימת העילה שלפיה נסיבות אחרות מצדיקות לשפותם בשל הוצאותיהם. 30.שקלתי את העובדה שהמבקשים הואשמו בעבירות קנס, שהן עבירות פעוטות יחסית. אך יחד עם זאת, לאור ריבוי העבירות שבהן הואשם כל אחד מהמבקשים, הרי שהיה כל אחד מהם צפוי לקנס בסכום גבוה מאד (הקנס בשל כל עבירה הוא 430 ₪). לפיכך, ובהתחשב בכל הטעמים שעליהם עמדתי, המשיבה תשפה את כל אחד מהמבקשים בסך 2,000 ₪, שישולמו תוך שלושים יום מהיום. שילוטקנס