העתירה שבכותרת - עניינה החלטת רשות האוכלוסין וההגירה מיום 4.7.2013. בהחלטה זו בוטל מעמד רישיון ישיבת הקבע שבו אחז העותר. רקע רלבנטי העותר הוא יליד 1974 והיה רשום במרשם האזור. בשנת 1994 יצא לגואטמלה. שם נולדו בנותיו. בשנת 1998 הגישה משפחת העותר (אביו, אימו, העותר ואחיו) יחד עם עותרים נוספים - כולם תושבי הכפר ביר עונה - עתירה לבג"ץ. באותה עתירה נטען שהם עומדים בתנאים לקבלת רישיון לישיבת קבע למרות שלא התפקדו במפקד האוכלוסין במזרח ירושלים בשנת 1967. טענת העותרים הייתה שהתגלה על ידי רשויות המדינה שהכפר ביר עונה מצוי בתחום המוניציפאלי של ירושלים. על כן הם זכאים למעמד של תושבי קבע בישראל. בעקבות עתירות אלה אושר הסדר מיוחד ועותרים באותה עתירה - ובכלל זה גם העותר בעתירה שלפניי - קיבלו מעמד של רישיון ישיבת לקבע (בג"ץ 3652/96; בג"ץ 699/98 אבו סעד נ' המפקד הצבאי (14.6.2005)). רישיון ישיבת הקבע לעותר עצמו ניתן ביום 10.8.2004. העותר המשיך לשהות בגואטמלה והוא שב לישראל רק בשנת 2009 (להוציא שני ביקורים בני מספר ימים בישראל בזמן שחלף). קודם לכן הונפקה לו תעודת מעבר ישראלית בשגרירות גואטמלה ביום 2.8.2007. אלא שביום 23.9.2008, לאחר שפנה לשגרירות ישראל בגואטמלה לצורך הארכת תוקף תעודת המעבר, נמסר לו שתושבותו פקעה וזאת עקב קבלת רישיון לישיבה בגואטמלה. לאחר מכן התנהלו הליכים שונים לרבות עתירה לבית משפט זה (עת"מ 1170/09) בעניין החלטת המשיב על אודות פקיעת רישיון ישיבת הקבע. העתירה שבכותרת הוגשה גם היא בסופו של יום בעניין החלטה זו של פקיעה (וערר עליה). לאחר הגשת העתירה הודיע המשיב שהוא נכון לבחון את עניינו של העותר פעם נוספת ואף התקיים לעותר שימוע. בסופו של דבר התקבלה ההחלטה הנזכרת לעיל בדבר ביטול מעמדו של העותר בישראל. ומדוע בוטל מעמדו של העותר? החלטת הרשות בהחלטת הרשות הנזכרת מיום 4.7.2013 צוין שכעותר בבג"ץ 699/98 הנזכר טען העותר למגורים בכפר ביר עונה עוד משנת 1967 ועד להגשת העתירה ולאחריה. על יסוד נתונים אלה העותר נרשם במרשם האוכלוסין בישראל כתושב קבע. לפי ההחלטה, העותר עצמו - כאשר ביקש בשגרירות בגואטמלה להאריך את תעודת המעבר שלו - הצהיר שמשנת 1994 מגוריו הקבועים הם בגואטמלה ולא בישראל. מסמכים אשר המציא העותר עצמו הראו שהוא קיבל רישיון לישיבת קבע בגואטמלה בשנת 1996 והוא התגורר שם עד לשנת 2009. בהחלטה צוין, שנתונים אלה אושרו בשימוע שנערך לעותר. תוצאתם היא ש"הוטעינו לחשוב כי מר אבו סעד התגורר בביר עונה בתקופה הרלבנטית, ועל סמך טענה זו קיבל מר אבו סעד רישיון לישיבת קבע בישראל". לאחר שהתברר שמשנת 1994 ועד לשנת 2009 חי העותר מחוץ לישראל - "הוחלט לבטל את רשיונו לישיבת קבע בישראל". העתירה בעתירה (המתוקנת - לאחר ההחלטה הסופית שהתקבלה) נטען שהחלטת המשיב בעניינו של העותר אינה כדין ודינה להתבטל. העותר תושב ירושלים עוד משנת 1967. יש לראותו כתושב עוד ממועד זה. העותר לא הסתיר מעולם כל מידע מן המשיב אלא להיפך, המשיב הוא שהסתיר את מעמדו של העותר - כתושב ביר עונה וכחלק מירושלים - מן העותר ומאחרים. עוד צוין כי העותר, אשתו ובנותיו מתגוררות בארץ מזה שנים. המעבר לגואטמלה היה זמני. עוד נטען על ידי העותר, שהוא לא הטעה את המשיב בשעתו, עת ניתן לו מעמד תושב הקבע. כניסות העותר ויציאותיו מישראל היו רשומות ועמדו לפני המשיב. העותר אף מסר למשיב את הדרכון הפלסטיני שהיה בידיו עת קיבל את תעודת הזהות. על הדרכון הוטבעו חותמות ואשרות מגואטמלה. מעבר לכך, הייתה בדיקה מדוקדקת בשנת 2004 של מעמד התושבים באופן פרטני בכפר ביר עונה. אין מקום היום בחלוף זמן כה רב לטענת המשיב שלפיה העותר אינו זכאי למעמד בשל נתונים שהוא עצמו דיווח עליהם למשיב ומבלי שהוא הסתיר אותם מעולם. ואשר לשהייתו בגואטמלה - טען העותר שעצם יציאתו לחו"ל מלכתחילה הייתה בשל קשיי החיים בארץ, ולאחר שהוא הוטעה לחשוב שהוא תושב הגדה המערבית ולא זכאי למעמד קבע בישראל. הוא נסע על מנת לחפש פרנסה. הוא עזב מאז את גואטמלה ומרכז חייו הקבוע משנת 2008 הוא בישראל. התשובה בתשובת המשיב נטען שההחלטה שקיבל היא סבירה ומידתית. מדובר בהחלטה הנסמכת על תשתית עובדתית איתנה ומטעמים אלה יש לדחות את העתירה. טוען המשיב, שהעותר לא היה זכאי לרישיון קבע בשנת 2004. זאת, שכן הוא התגורר בגואטמלה שנים רבות קודם לכן ואף קיבל שם מעמד של תושב קבע. הוא הוסיף להתגורר בחו"ל שנים רבות לאחר קבלת המעמד בישראל. ממילא העותר לא קיים מרכז חיים בישראל כנדרש. תושבותו בוטלה שכן זו ניתנה לו "על יסוד מידע כוזב". בתשובה הודגש, שמתן המעמד לעותר ולבני משפחתו שהיו בעלי דין בעתירה שהתבררה בבג"ץ, נסמך בראש ובראשונה על האמור בעתירה ובתצהיר שצורף לה. מהם עלה, שהעותר ובני משפחתו התגוררו בביר עונה ברצף משנת 1967. לאחר שימוע שנערך לנציגי משפחת העותר ודברים אלה שנרשמו בעתירה, הסכימה בשעתו המדינה להעניק תושבות לבני המשפחה ולעותר. המשיב טען עוד, שהעותר לא ציין מעולם לפני הרשות המינהלית שהוא לא מתגורר בישראל ושניתן לו מעמד בגואטמלה. בהיותו תושב אזור לא היה תיעוד בידי המשיב - להבדיל מן המפקד הצבאי - על יציאותיו וכניסותיו לישראל. העותר אף מילא טופס בשנת 2004 לקבלת מעמד בישראל וציין בו את מענו הקבוע בישראל כ"ירושלים ביר עונה". גם בכך הטעה את המשיב. הודגש בתשובה, שתנאי למתן המעמד לתושבי הכפר ביר עונה היה מגורים רצופים משנת 1967 ועד למתן המעמד. ומכל מקום, מרכז חייו של העותר לא היה בישראל בשנת 2004 ולא ניתן היה להעניק לו סטטוס של בעל רישיון לישיבת קבע בהיעדר מרכז חיים בישראל שכן מדובר בתנאי-בלעדיו-אין לכל מתן של רישיון לישיבת קבע. לו ידע המשיב על כך שהעותר לא מתגורר בביר עונה משנת 1994 ואף קיבל מעמד של קבע במדינה זרה - לא היה העותר מקבל מעמד בישראל של רישיון לישיבת קבע. דיון והכרעה לאחר שעיינתי במכלול החומר שלפניי (ובכלל זה בהשלמות הטיעון שהוגשו בהסכמה לאחר הדיון); ושמעתי את טענות ב"כ הצדדים - מסקנתי היא שדין העתירה להתקבל במובן זה שהחלטת המשיב על ביטול הרישיון לישיבת הקבע של העותר - מבוטלת. טעם הדבר הוא שנסיבות המקרה ובכלל זה התשתית העובדתית שעליה נסמך המשיב בהחלטתו אינם מצדיקים צעד קיצוני של ביטול מעמד; ובאין יסוד מספיק לטענת ההטעיה או הטעות שנטענת כלפי העותר ביחס לרכישת מעמד ישיבת הקבע בשנת 2004. נקודת המוצא היא שלשר הפנים שיקול דעת רחב בכל הקשור במתן רישיון לישיבה בישראל (ראו למשל בג"ץ 431/89 קנדל נ' שר הפנים, פ"ד מו(4) 505, 520-519 (1992)). אין גם ספק שניתן להורות על ביטול רישיון ישיבה שניתן (ראו סעיף 11א(2) לחוק הכניסה לישראל, תשי"ב-1952). זאת למשל, כאשר המעמד הושג בהטעיה של המשיב (ראו בג"ץ 9047/00 יגמור נ' שר הפנים (12.1.2003); עע"ם 8844/04 שעבאן נ' משרד הפנים (12.2.2006)). עם זאת, נוכח המשמעות הקשה של ביטול מעמד - ובכלל זה ביטול רישיון לישיבת קבע - יש צורך בראיות משכנעות וברורות ובראיות בעלות משקל משמעותי בכדי לבסס החלטה מעין זו (וראו עת"מ (י-ם) 1729/09 קיסיה נ' שר הפנים (6.6.2012) והאסמכתאות שם; עת"מ (י-ם) 6146-03-13 אבו קובע נ' שר הפנים (30.7.2013)). על רקע זה השאלה הראשונה שיש להידרש אליה היא טענת המשיב שלפיה העותר הטעה אותו בשנת 2004 עת טען לכאורה, שהוא מתגורר ברציפות בביר עונה ומבלי שחשף אותה העת - לפי הטענה כאמור - שהוא מתגורר עוד משנת 1994 בגואטמלה. האם העותר הטעה את המשיב? ממכלול החומר שלפניי, לא מצאתי תשתית מספקת בנסיבות המקרה למסקנת המשיב שלפיה העותר הטעה את המשיב בשלבים שקדמו לקבלת המעמד בשנת 2004 (יחד עם העותרים האחרים תושבי הכפר ביר עונה). כך, בשל מספר טעמים: ראשית, נוסח העתירה המקורית שהוגשה לבג"ץ והתצהיר שצורף לה. המשיב טען כאמור שהמעמד ניתן לעותר על יסוד הצהרתו בעתירה ההיא שהוא מתגורר ברצף בביר עונה. אלא שהעתירה בבג"ץ ציינה כעותרים בעיקר את ראשי המשפחות כאשר אביו של העותר צוין שם כעותר 6 (וצוינו בכותרת גם שמות ילדיו ובהם העותר בעתירה שלפניי). באופן כללי ביותר, בהצגתם של למעלה ממאתיים עותרים, נכתב בעתירה כי "חלקם הגדול של העותרים ילידי בירעונה והתגוררו בה כל חייהם" (סעיף 8). באופן נקודתי, כל שנרשם בגוף העתירה לגבי העותר ומשפחתו היה "העותר מס' 6 מתגורר עד היום עם משפחתו בבית זה בו נולד וגדל". לאותה עתירה צורף תצהיר של דודו של העותר. אותו דוד הצהיר שאחיו (שהוא אביו של העותר) "עודנו מתגורר בבית שבנו הוריי". עיקר תצהירו של הדוד התמקד באי ההתפקדות של תושבי ביר עונה בשנת 1967 למפקד האוכלוסין ולגילוי המאוחר של הטעות בעניין מעמדו של הכפר. לא צורף תצהיר של העותר עצמו או פירוט על אודותיו. שנית, המשיב לא סתר את טענת העותר שלפיה דרכונו הפלסטיני נמסר למשיב בעת קבלת התושבות, והוא למעשה הסכים לטענה זו במסגרת הטיעון המשלים מטעמו. לפי עמדת העותר, שלא נסתרה, בדרכון זה היה ביטוי לאשרות ולשהייה בגואטמלה. המשיב טען אמנם בהשלמת הטיעון מטעמו שדרכונו של העותר "עבר לצה"ל ולא נעשה בו שימוש על ידי המשיב". ועוד טען, שהמשיב לא בחן מסמכי נסיעה אלה לשם הכרעה בשאלת מעמדו של העותר אלא הסתמך על הצהרותיו של העותר ועל בדיקות שנערכו במקום. אולם גם אם זה היה מצב הדברים מנקודת מבטו של המשיב, עדיין המשמעות היא שככל שהדברים אמורים בייחוס הטעיה לעותר משנת 2004 - קיים קושי בעמדת המשיב. שהרי המשיב מאשר שהיה בידיו המידע הרלבנטי כביכול אלא שהוא לא עשה בו שימוש. שלישית, מתן המעמד לעותר ולבני משפחתו בשנת 2004 לא התבסס רק על האמור בעתירה ובתצהיר שצורף לה. כעולה מן המוצג מש/2, שהוא מכתב שנשלח אל עו"ד קורן בפרקליטות המדינה, מאת עו"ד סלומון בלשכה המשפטית של משרד הפנים, נעשתה בדיקה מפורטת ביחס לקבוצות העותרים השונות. בין היתר נערך שימוע למשפחת אבו סעד (ל"נציגי הקבוצה"). במש/2 נרשם ש"מנתוני השימועים ובדיקת הממצאים בשטח הראו עותרים אלה בבירור כי הינם מן המשפחות הותיקות והמקוריות של שכונת ביר עונא בתחום שיפוט י-ם וחיו שם במשך שנים רבות. העותרים נתנו תיאור של ההיסטוריה המשפחתית במקום וכן הציגו את התפתחות מקומות המגורים של המשפחה שהתרחבה בקבוצת הבתים הסמוכה בהם מתגוררים". משמעות מכתב זה היא כאמור שמתן המעמד לא נעשה רק על יסוד העתירה והתצהיר שצורף לה אלא גם על יסוד בדיקה ושימוע נוספים לרבות "ממצאים בשטח". בבוא הרשות המינהלית בחלוף מספר שנים בטענה שלפיה העותר הטעה את הרשות ומסר לה מידע שגוי על אודות יציאתו לגואטמלה והמעמד שהיה לו שם - ובנסיבות אלה - קיים קושי וספק עובדתי; ספק הפועל לטובתו של העותר בהינתן הנטל המשמעותי המוטל על הרשות המבקשת לבטל את מעמדו. רביעית, המשיב מצא יסוד לטענת ההטעיה שהופנתה כלפי העותר, בנוסף, בטופס קבלת אשרה ורישיון לישיבת קבע בישראל שהגיש העותר בשנת 2004. המשיב טען כאמור שבאותו טופס רשם העותר כמענו הקבוע את ביר עונה בירושלים הגם שהתגורר בגואטמלה. ועוד נטען, שהוא לא רשם באותו טופס את מענו בחו"ל הגם שקיימים בטופס שדות רלבנטיים לעניין זה. אלא שגם בראיה זו, אין די כדי לבסס את מסקנת המשיב בנסיבות המקרה בדבר ההטעיה הנטענת וביטול המעמד. אציין תחילה בעניין זה, שהמשיב טען בתשובתו שהעותר ציין את מענו "הקבוע" בישראל "ירושלים ביר עונה". אלא ששדה המען בטופס אינו כולל את המילה "הקבוע" אלא רק את המילה "המען". ובכל הקשור למקום מגורים בחו"ל, שכביכול נדרש העותר למלא לפי הטופס עצמו, הרי שהמען בחו"ל שמופיע כשדה בטופס הוא תחת החלק בטופס שכותרתו "פרטי המוזמן". חלק זה של הטופס לא מולא כלל על ידי העותר, שכן לא דובר במתן מעמד למוזמן אלא לעותר כ"מבקש". ניתן אולי היה למצוא קושי מסוים בציון "מען" בביר עונה, אולם נתון זה ממילא אינו עומד לבדו והוא מצטרף לנתונים שלעיל ובכלל זה מסירת הדרכון. במכלול נסיבות זה, לא מצאתי כי יש לראות בעצם ציון המען בביר עונה כהטעיה של המשיב. ויודגש, כי אין חולק על כך שמשפחתו של העותר ובכלל זה אביו, אימו ואחיו התגוררו אותה העת בביר עונה ולא ניתן להוציא מכלל אפשרות שמילוי המען בצורה זו לא בא מלכתחילה לבטא דווקא את מקום מגורי הקבע של העותר באותה העת. חמישית, צוין כבר לעיל ויש מקום לשוב ולציין את הנתון, שעניינו גילוי המידע על אודות שהיית העותר בגואטמלה במהלך השנים לרשות - על ידי העותר עצמו; ולא במסגרת הליכים לשלילת מעמדו אלא בפנייה סדורה לשגרירות בגואטמלה. התנהלות זו של העותר אינה עולה בקנה אחד עם טענה של הטעיה או ניסיון להסתיר מידע מן המשיב. דומה שאף המשיב עצמו לא ראה אף קושי וטענת הטעיה מעין זו שבאה לפניי בעתירה זו, שעה שהונפקה לעותר תעודת מעבר ישראלית בשגרירות ישראל בגואטמלה בחודש אוגוסט 2007 ומבלי שאותה העת הוטל ספק במעמדו. העולה מן המקובץ הוא אפוא שקיים קושי בטענת המשיב בעניין הטעיית העותר את המשיב בשנת 2004. ניתן עוד להוסיף, שלו טענת ההטעיה הייתה כה מרכזית, היה המשיב מבקש מן העותר הסברים לעניין זה במהלך השימוע נערך לו ביום 19.11.2012 ובעוד העתירה כאן תלויה ועומדת. העותר נשאל אמנם לגבי מגורים ברצף משנת 1967 והוא אישר שמשנת 1994 הוא היה בחו"ל. אולם לא עולה מן השימוע שהעותר התבקש למסור פרטים והסברים - לא לגבי הטופס שמילא כביכול ולא לגבי הנתונים שנמסרו בעתירה לבג"ץ. העותר אף ציין בשימוע שבשנת 2004 הוא היה בישראל שכן אביו נפטר והוא נקבר בישראל ולאחר מכן יצא העותר מישראל ונשאר בגואטמלה עד 2009. טענת ההטעיה עצמה לא מצאה אפוא ביטוי של ממש בשימוע שנערך לעותר, על כל המשתמע מכך. האם המשיב היה מחליט בשעתו אחרת? על כל האמור לעיל יש להוסיף, שכבריח תיכון בטיעוני המשיב נמצאת ההנחה שלפיה לו היה המשיב יודע בשנת 2004 שהעותר עקר לגואטמלה כביכול עוד בשנת 1994 וששם הוא מתגורר - לא היה העותר מקבל רישיון לישיבת קבע. המשיב הפנה בעניין גם להודעה שנמסרה לבג"ץ (מש(4)(ב)) בה צוין שמרבית המקרים שבהם סורבו הבקשות היו מקרים שבהם המבקשים "כלל לא התגוררו בביר עונה נכון ליום בדיקת הבקשה" (סעיף 3). אולם חרף דברים אלה מסקנתי היא כי גם הנחת מוצא זו אינה נקיה מספקות. וספקות אלה מצטרפים הם לקשיים האחרים בעניין טענת ההטעיה ועולים הם כדי היעדר יסוד מספיק לטענה של הטעיה (וראו בג"ץ 2025/02 אגבאריה נ' שר הפנים, פ"ד נט(6) 516, 522 (2005)) או של טעות, שדי בהם כדי להביא למסקנת ביטול החלטת הרשות בנסיבות המקרה. אסביר: אכן, לא היה חולק על כך שלו העותר היה נשאר בישראל בשנת 1994 ועד 2004 - ומשעה שהוא היה בין השנים 1994-1967 תושב ביר עונה, הוא היה מקבל בלא כל טענה את הרישיון לישיבת קבע יחד עם העותרים הנוספים בעתירה לבג"ץ. אך מכאן לא נובעת בהכרח - ולצרכי ההליך שלפניי שעניינו ביטול מעמדו - המסקנה ההפוכה שלפיה העותר לא היה מקבל את המעמד בשנת 2004 אם המשיב היה יודע על מגוריו בגואטמלה. ומדוע? תחילה אציין, שעצם דרישת הרציפות של המגורים בביר עונה משנת 1967 ועד לקבלת המעמד בשנת 2004 אינה נקייה מספקות. הדברים פורטו בהרחבה בפסק דיני בפרשת אבו קובע הנזכרת לעיל (פסקאות 23-20 לפסק הדין). בקצרה יצוין, שעצם אי ההתפקדות במפקד האוכלוסין בשנת 1967 מקורה היה בטעות של המשיב שתוצאתה יכולה להיות שהזכאות לקבלת רישיון ישיבת קבע הייתה "זכאות רדומה". זכאות, שאפשרה אותה העת קבלת מעמד - ולו רעיוני - של תושבות, גם בהיעדר רציפות. משמעות הדבר היא שביציאת העותר בשנת 1994 מישראל לגואטמלה הייתה זכאותו הפוטנציאלית למעמד בישראל לא ידועה וזאת בשל טעות של המשיב. אין הכרח - ויש מקום לפחות לטענה הנוגדת העולה כדי ספק בעמדת המשיב לפניי בעניין ההטעיה או הטעות - שבשנת 2004 לו היה המשיב יודע על אודות יציאת העותר לגואטמלה עשור שנים קודם לכן, לא היה בכך כדי למנוע מן העותר לקבל את המעמד. אכן, כפי שצוין בעע"ם 3576/07 בקר נ' שר הפנים (24.12.2009) מתן המעמד לתושבי ביר עונה היה ב"עילה ייחודית". לא בכדי גם הוכר המעמד שניתן גם במבט צופה עבר (ראו בג"ץ 3652/96 אבו סעד נ' המפקד הצבאי, בפסקה 3 לפסק הדין). בנוסף, המשיב בתשובתו ציין שהנסיבות במקרה זה אינן מעוררות בעיה של רציפות כמו שהן מעוררות בעיה של היעדר מרכז חיים בישראל, שהוא תנאי לקבלת מעמד של תושב קבע (סעיף 51 לתשובה). אך גם התשובה לשאלה מה היה מרכז חייו של העותר בשנת 2004, אינה נקייה מספקות כאשר שוב, ספקות אלה פועלות בנסיבות המקרה לטובתו של העותר ונגד ההחלטה לבטל את מעמדו. גם בהקשר זה עומדת הסוגיה המיוחדת של ביר עונה שבאה כתוצאה מטעות של המשיב. העותר יצא מישראל בשנת 1994 כשמעמדו בישראל לא קיים והוא נחשב כתושב האזור. עם זאת נותרו לו זיקות לביר עונה והוא חזר אליה ברבות השנים. לזיקות אלה יש לתת משקל (ראו ודוקו עע"מ 5829/05 דארי נ' משרד הפנים (20.9.2007); עת"מ (י-ם) 1630/09 חוסייני נ' שר הפנים (24.8.2010); עת"מ (י-ם) 19473-10-13 נבולסי נ' מדינת ישראל (26.12.2013)). העותר גם טוען שהוא לא קיבל מעולם אזרחות של גואטמלה וקיימת מחלוקת בין הצדדים אם הוא קיבל שם תושבות קבע או אשרת שהייה. כך או כך, לא ניתן לקבוע במקרה שלפניי בוודאות מספקת לצורך ביטול המעמד כיום, שבשנת 2004 לו היה ידוע שהעותר עזב את ישראל לגואטמלה בשנת 1994, הייתה בהכרח המסקנה שהוא אינו זכאי לקבל מעמד אותה העת בשל היעדר מרכז חיים דווקא. ויודגש, שמלכתחילה עמדת המשיב בעניין ביר עונה הייתה עמדה מקלה (ראו סעיף 17 לפסק הדין בעניין אבו קובע ולהודעת המשיב לבג"ץ המצוינת שם; כן ראו נספח מש/4 לתשובה). נתון זה, יחד עם העובדה שבמקרה שלפניי המשיב עצמו ציין שנערכו בדיקות של "הממצאים בשטח" (מש/2) מקשה על עמדת המשיב שלפיה באופן ברור העותר לא היה מקבל מעמד של תושב קבע בשנת 2004 לו היה המידע על אודות יציאתו לגואטמלה ידוע למשיב. סוגיית ה"לווינים" ודוקו: במסגרת פסק הדין בפרשת אבו סעד בבית המשפט העליון (בג"ץ 3652/96) צוין שבכמה משפחות שזכו לרישיון לישיבת קבע קיימים אנשים נוספים אשר לא קיבלו רישיון כאמור מסיבות שונות. אחת הסיבות שצוינה הייתה "היעדרות מן הארץ". אולם לא מצאתי בנתון זה, משום הבהרה שיש בה כדי להסיר את הספק בשאלה מה היה דינו של העותר בשנת 2004 לו נסיבותיו הפרטניות היו ידועות למשיב (והכל במסגרת טענת ההטעיה או הטעות בשעה שכאמור המידע נמסר על ידי העותר לפחות במסגרת דרכונו שהובא לעיון המשיב). כך הדבר, לא רק בשל העובדה שהעתירה שלפניי עוסקת בביטול מעמד, להבדיל ממתן מעמד מלכתחילה (לרבות הנטל המוטל על המשיב בעניין זה); אלא גם בשל כך שבהתייחס לאותם בני משפחה לא קבע בית המשפט העליון שהם אינם זכאים לרישיונות לישיבת קבע אלא שהוא הפנה בני משפחה אלה לבית משפט לעניינים מינהליים. בנוסף, וזה העיקר, דברים אלה שצוינו בפסק דינו של בית המשפט העליון באו תחת הכותרת "סוגיית ה'לוויינים'". לא ברור אם הדברים התייחסו למי שהיו תושבי ביר עונה בעצמם ואף התגוררו במקום משנת 1967 ועד שלב מאוחר (כדוגמת העותר) או שמא דובר בפרטים שהיו נלווים למי שביקשו מעמד בעתירה עצמה. אכן, הבחנה זו בין התושבים המקוריים של הכפר ביר עונה משנת 1967 לבין הנלווים להם, עולה דווקא מאסמכתה נוספת שאליה הפנה המשיב. בטיעונו לפניי ביקש המשיב ללמוד מפסק הדין בעת"מ (י-ם) 570/06 בקר נ' שר הפנים (8.4.2007) שבאין מגורים רציפים ומרכז חיים בביר עונה בשנים שקדמו למתן המעמד (שם - בין השנים 2004-2000) נשלל המעמד מלכתחילה. אולם לבד מן העובדה שבערעור על פסק דין זה בבית המשפט העליון הושב העניין מחדש למשרד הפנים (עע"ם 3576/07) הנתון העיקרי שיש לדייק בו הוא שאותה פרשה עסקה במעמדו של בן זוג נלווה ("לווין") לתושבת ביר עונה. בקשתו של העותר באותו הליך להקנות לו מעמד של תושב ישראל מכוח נישואין לעותרת תושבת ביר עונה - נדחתה. זאת, בשל מסקנת המשיב (משרד הפנים) שהעותר ורעייתו לא התגוררו בביר עונה בין השנים 2004-2000. אך מנסיבות אותו הליך עולה גם כן, שהעותרת דהתם, כלומר תושבת הכפר, שמרה על תושבותה (אותה קיבלה בשנת 2004), ומכל מקום שתושבותה לא נשללה ולא בוטלה למרות שהמשיב היה בדעה שבין השנים 2004-2000 גם היא לא התגוררה בביר עונה. הדבר ממחיש לא רק את ההבדל בין מעמדו של הנלווה למעמדו של בעל הזכות המקורית; אלא גם את העמדה הנוגדת של המשיב באותו המקרה ביחס למתן המעמד לעותרת ולמצער - לאי שלילתו, חרף היעדר מגורים רצופים ונמשכים או מרכז חיים בביר עונה עובר למתן המעמד בשנת 2004. הנה כי כן, גם בשל טעמים נוספים אלה טענת ההטעיה שעליה נסמך בעיקר המשיב בהחלטתו, אינה יכולה לעמוד בנסיבות המקרה. ובאין הטעיה או תשתית מספקת להטעיה, אף לעמדת המשיב לא בטוח שנסיבות המקרה היו מספיקות כדי לבטל את התושבות (עמ' 5 ש' 23 לפרוטוקול). ומשעה שהמשיב לא ביסס אף את טענת הטעות במובן זה שהעותר לא היה זכאי לקבל את התושבות מלכתחילה בהינתן אותם נתונים (שאף היו ידועים למשיב או לפחות היו יכולים להיות ידועים לו בשל המידע שהעותר מסר) נשמט הבסיס תחת ההחלטה מושא עתירה זו - בוודאי תחת חובת המידתיות והמשמעות הקשה של ההחלטה בחלוף הזמן - ודינה להתבטל. ומשזה מצב הדברים, במובן של היעדר הטעיה או טעות כעילה לביטול המעמד, איני נדרש להביע עמדה בשאלה לו המידע על אודות יציאת העותר לגואטמלה בשנת 1994 לא היה ידוע למשיב ובה בעת היה בו משום מידע מהותי בשיקולי המשיב - כלום הייתה חובת גילוי פוזיטיבית של מידע זה על העותר (מעבר לגילוי שהיה בנסיבות דנן כמתואר לעיל); ואם מדובר בחובת גילוי שהפרתה מצדיקה סעד של ביטול המעמד (וראו לעניין זה בג"ץ 1227/98 מלבסקי נ' שר הפנים, פ"ד נב(4) 690, 706-703 (1998); בג"ץ 164/97 קונטרם בע"מ נ' משרד האוצר, פ"ד נב(1) 289, 336 (1998) בג"ץ 7348/08 גריגוריאן נ' משרד הפנים (5.1.2010); כן השוו בהקשר קרוב Zamir v. Secretary of state for the Home Dept. [1980] AC 930, [1980] 2 All ER 768, [1980] 3 WLR 249; Khawaja v. Secretary of state for the Home Dept. [1984] AC 74, [1983] 1 All ER 765, [1983] 2 WLR 321; R v. Secretary of state for the Home Dept., ex parte Ku [1995] QB 364, [1995] 2 All ER 891, [1995] 2 WLR 589, [1995] Imm AR 274). סיכום ביניים בשל מכלול טעמים אלה, מסקנתי היא כאמור שנפלו פגמים בהחלטת המשיב לבטל את רישיון ישיבת הקבע של העותר ודינה להתבטל. אוסיף, שאין אני מביע עמדה בטענות הצדדים שבאו במסגרת העתירה המקורית וכפועל יוצא מההחלטות הקודמות שקיבל המשיב בעניינו של העותר, החלטות שעסקו בסוגיה נפרדת כביכול והיא השאלה אם רישיון ישיבת הקבע של העותר פקע בשלב זה או אחר (ולו פקיעה "רעיונית") אם בשל יציאתו מישראל למשך תקופה ממושכת ואם בשל רכישה כביכול של מעמד בארץ אחרת (ראו והשוו גם לפרשת אבו קובע שלעיל, בפסקה 24). החלטת הרשות לא סבבה סביב עניין זה, וגם הדיון לא התמקד בה, לרבות השאלה הנגזרת והיא השבת מעמד למי שרישיון ישיבת הקבע שלו פקע. התוצאה העתירה מתקבלת אפוא במובן זה שהחלטה בעניין ביטול ישיבת הקבע של העותר - מבוטלת ורישיון ישיבת הקבע יושב לו, כפוף להיעדר מניעה אחרת לכך בדין. בנסיבות העניין הכוללות לא מצאתי מקום לעשיית צו להוצאות וכל צד יישא בהוצאותיו. אשרה (ויזה)משרד הפניםרשיון ישיבת קבע