בפניי בקשה מטעם המבקשים, הם הנתבעים בתובענה, להורות על ביטול פסק-הדין שניתן נגדם ביום 23.7.2002, בהיעדר כתב-הגנה. השתלשלות העניינים (א) המשיבים הגישו כנגד המבקשים תובענה כספית בסך כולל של 51,400 ש"ח (כנגד המבקשת 2 הוגבלה התובענה לסך של 40,000 ש"ח). (ב) בכתב-התביעה נטען כי המשיבה 1 (להלן - המשיבה) היא חברה בע"מ ואילו המשיב 2 (להלן - המשיב) הוא רואה-חשבון בעל מוניטין ומחזיק באמצעות רעייתו ב-51% ממניות המשיבה. (ג) כן נטען כי המבקש 1 (להלן - המבקש) מחזיק ביתרת המניות של המשיבה (49%) והמבקשת 2 (להלן - המבקשת) היא רעייתו של המבקש. (ד) עילת התובענה היא בגין הנזק שנגרם למשיבים בשל עיקול זמני שהוטל ביום 27.2.2002 על נכסי המשיבה, במסגרת תובענה אחרת המתבררת בבית-הדין האזורי לעבודה בבאר-שבע, בתיק עיקרי ע"ב 1330/02 (להלן - העיקול הזמני). (ה) הטלת העיקול הזמני הותנתה במתן התחייבות עצמית של המבקש, ללא הגבלת סכום (נספח ג' לתביעה), ערבות צד ג' של המבקשת, בסך של 40,000 ש"ח (נספח ד' לתביעה) וכן ערבות בנקאית בסך של 5,000 ש"ח. בית-הדין האזורי לעבודה קבע כי ערובות אלו ישמשו כבטוחות לשיפוי כל נזק שייגרם. (ו) העיקול הזמני פקע ביום 4.3.2002 לאחר שהמשיב הפקיד ערבות בנקאית על סך 60,000 ש"ח. (ז) ביום 14.3.2002 הגישו המבקשים בקשה לביטול העיקול הזמני והחזרת הערבות הבנקאית. ביום 6.5.2002 אישרר בית-הדין לעבודה את הסכמת הצדדים והורה על פקיעת העיקול הזמני והחזרת הערבות הבנקאית למשיב. (ח) המשיבים טוענים כי הבקשה למתן צו העיקול הזמני הוגשה "בחוסר תום לב בוטה ותוך העלמת עובדות מהותיות מכב' בית הדין". בנוסף נטען כי הטלת העיקול הזמני גרמה נזק מיידי וממשי למשיבים וכן נזק כבד נגרם לשמו הטוב ולמוניטין של המשיב. (ט) במסגרת בקשה לחילוט ערובה שהגישו המשיבים לבית-הדין האזורי לעבודה, קבע כבוד הרשם י' זיידרמן בסעיף 11 להחלטתו מיום 21.10.2002 (מש/2), בין היתר, כי הבקשה למתן צו העיקול הזמני לא הייתה סבירה בנסיבות העניין, ואביא הדברים בשם אומרם: "מהבקשה לביטולו של העיקול הזמני, מהשתלשלות הדברים כמפורט לעיל ומעמדות ב"כ הצדדים בכתביהם השונים, השתכנעתי כי הבקשה לצו העיקול הזמני לא הייתה סבירה בנסיבות הענין והיא נעדרת גילוי נאות, ואם המשיב [הכוונה למבקש - ע' ר'] היה מגלה את מלוא העובדות על מערכת יחסיו עם המבקשים, לא היה ניתן הצו הזמני במעמד צד אחד...". במסגרת אותה החלטה הורה כבוד הרשם על חילוט העירבון על סך 5,000 ש"ח שהפקיד המבקש ועל העברתו לטובת המשיבה. 3. טענות המבקשים (א) המבקשים טוענים כי כתב-התביעה בתיק זה וכן פסק-הדין שניתן, אשר הושג בעורמה, הוגשו על-מנת להפעיל לחץ על המבקש כדי לחפות על מעשיו הרעים של המשיב. נטען כי כתב-התביעה מעולם לא הומצא למבקש והמשיבים הסתמכו בבקשה למתן פסק-דין על אישור מסירה החתום על-ידי המבקשת, בניגוד לתקנה 20 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984, המחייבות המצאה לכל נתבע בנפרד. (ב) המבקשים טוענים כי המבקשת, אשר חתמה על אישור המסירה, מעולם לא הייתה מעורבת בעסקי המבקש, וכי עצם הגשת התביעה נגדה הינה תמוהה ביותר ומעידה על דרכיו הנלוזות של המשיב. עוד נטען כי חטאה היחיד של המבקשת היה בחתימתה על כתב-ערבות צד ג' שנדרש בבית-הדין לעבודה, וכי קיימים חוסר עילה וחוסר יריבות בינה לבין המשיבים. נטען כי המבקשת היא שחתמה על אישור המסירה עת קיבלה מעטפה מן השליח בצהרי יום שישי, ולטענת המבקשים המעטפה נשארה סגורה עד אחר קבלת פסק-הדין, וכי המבקשת בשגגה שכחה מן המעטפה ולא העבירה אותה למבקש. (ג) עוד נטען כי בידי המבקשים הגנה טובה וסיכויי הצלחה גבוהים, שכן טענת המשיב בנוגע לנזק שנגרם כביכול למשיבה הינה טענת סרק ומהווה שימוש לרעה של המשיב במסך החברה, שכן החברה אינה פעילה, אין לה כל עסק, וכי עסקה של החברה נמכר וכל קיומה כעת הינו בנכסים הקיימים על שמה. עוד צוין בבקשה כי טענות המשיב בדבר פגיעה בשמו הטוב ובמוניטין שלו לא הוכחו וכי הן משוללות יסוד. (ד) עוד נטען בבקשה כי המשיבים תבעו נזקם, אולם לא צורף כל תצהיר בבקשה למתן פסק-דין, וכי בפני בית-המשפט לא הייתה כל הוכחה לקיום הנזק הנטען בכתב-התביעה שעה שנתן את פסק-הדין, וזאת בניגוד לתקנות סדר הדין האזרחי המחייבות תובע להוכיח נזקו המוכחש על-ידי הנתבעים, בין שהוגש כתב-הגנה ובין שלאו. (ה) המבקשים טוענים בבקשתם כי קיים סכסוך בין המבקשים לבין המשיב, אשר מהווה רק חלק קטן ממכלול התביעות המתנהלות בין הצדדים בכתב-התביעה בתיק זה, ולטענת המבקשים, המבקש בנה בעמל כפיו את המשיבה, נעשק ורומה על-ידי המשיב, שהיה שותפו "וכעת השתלט על החברה במרמה". 4. לבקשה צורפו מסמכים וכן תצהיריהם של המבקשים 2-1, שחזרו למעשה על הטענות שפורטו ביתר הרחבה בבקשה. 5. המשיב הגיש תגובתו לבקשה, ובה התנגד לביטול פסק-הדין ובין היתר טען כי: (א) התביעה הוגשה כנגד המבקשים בגין נזקי צו עיקול זמני שהוצא לבקשת המבקש, וכי עילת התביעה כנגד המבקש הינה מכוח התחייבותו העצמית; וכנגד המבקשת - מכוח ערבות צד ג' שעליה חתמה. (ב) המשיב בא בטרוניה לגבי ניסוח הבקשה לביטול פסק-דין, וטען כי ביטול פסק-דין מחובת הצדק נעשה רק במקרה של אי-המצאה כדין, אולם במקרה זה אין כל מחלוקת כי המבקשת, כך נטען בתגובה, קיבלה לידיה את כתב-התביעה, ולפיכך לא ברורה טענת המבקשים. (ג) המשיב טוען כי טענת המבקשת שלפיה לא הייתה מעורבת בעסקי בעלה אינה רלוונטית ואין לקבל טענה זו, שכן המבקשת הייתה מעורבת בעת שחתמה על ערבות צד ג' להבטחת הנזקים שייגרמו על-ידי העיקול. ערבות זו הייתה תנאי להוצאת העיקולים הזמניים, ולפיכך אף הטענה לחוסר יריבות וחוסר עילה הינה תמוהה ומשליכה על "רצינות" כל האמור בבקשה. נטען עוד כי אין כל דרישה לכך כי מקבל המסירה יהיה מעורב בעסקי הנמען, אלא די בכך שכתב-בי-הדין הומצא כדין "לבן משפחה הגר עמו". (ד) עוד צוין כי כתב-התביעה נמסר גם לבא-כוח המבקשים, שייצגם בהליך שבו הוצא צו העיקול, ולא רק שהוא נמסר, אלא שבא-כוח המבקשים ידע כי הוקצבו למבקשים 30 ימים מיום ביטול העיקול להגיש את התביעה דנן, כדי שלא ישוחררו הביטחונות שהופקדו בתיק בבית-הדין לעבודה. (ה) נטען עוד כי עולה מכל האמור לעיל כי בא-כוח המבקשים ידע כי המשיבים עתידים להגיש התביעה דנן בתוך 30 יום, וכי בא-כוח המבקשים קיבל העתק מכתב-התביעה וידע אודות הגשתה לבית-המשפט, וכי לא רק זאת, בבקשה מצוין כי בא-כוחם פנה אל המבקשים ושאל את המבקש אם הוא קיבל את כתב-התביעה. אם כך יוצא אפוא כי למרות שהמבקשים ובא-כוחם ידעו כי הוגש כתב-התביעה, הם לא טרחו להתגונן. (ו) בעניין הוכחת התביעה נטען בתגובה כי הצורך להוכיח נזק בתצהיר בעת בקשה למתן פסק-דין בהיעדר הגנה אינו חובה, אלא מצוי בשיקול-דעת של בית-המשפט, ואף הוא מהווה חריג, כאשר יש צורך בטעמים מיוחדים שיירשמו. כן נטען כי הנזק הנטען, מטיבו ומטבעו, ניתן להערכת בית-המשפט, וכפי שעלה מהמסמכים ומכתב-התביעה, המשיב הוא רואה-חשבון, בעל משרד ומוניטין רב, וכי אין ספק כי הטלת העיקול גורמת נזק כשלעצמה. 6. בדיון שנתקיים בפניי נחקרו המבקשים על התצהירים שנתנו, ובאי-כוח בעלי-הדין סיכמו טענותיהם בעל-פה. 7. אחר שעיינתי בטענות באי-כוח בעלי-הדין, ואחר ששמעתי עדויות המבקשים, אני קובע שיש לקבל את בקשת המבקשים, בכפוף לסייגים ולתנאים, כפי שייקבע להלן. 8. בבוא בית-המשפט לדון בבקשה לביטול פסק-דין, עליו להבחין בין ביטול מתוך "חובת הצדק" לבין ביטול בתוקף "שיקול דעתו של בית המשפט". הדיון בטענות המבקשת 9. כבר עתה אציין כי המבקשת לא העלתה ולא הורידה דבר, שכן במהלך חקירתה הנגדית היה ניתן לראות כי כל הזמן טענה כי אינה זוכרת דבר, כי אינה יודעת קרוא וכתוב, וכי אינה חשה בטוב. 10. למעשה ניתן לדחות את הבקשה מטעם המבקשת ולו מהטעם שאין בפנינו תצהיר תקין מטעמה, מכיוון שהמבקשת הודתה בחקירתה הנגדית שלא קראה את התצהיר ואיננה יודעת את תוכנו: "...לשאלתך אם אני יודעת באיזה עניין אנחנו נמצאים כאן היום אני אומרת שלא. לשאלתך אם אני מכירה איזה שהוא פרט או איזה שהן עובדות הקשורות לתובענה שבגינה אנו בביהמ"ש היום, אני אומרת שאני יודעת... אני לא יודעת... לא שמעתי כלום. לשאלתך אם קראתי את התצהיר לפני שחתמתי עליו, אני אומרת שלא קראתי אותו. אני לא יודעת לקרוא טוב... אם אתה אומר לי שהמסמך הוא תצהיר, שבגינו הגעתי היום לביהמ"ש ולשאלתך מתי חתמתי על זה, אני אומרת מאיפה אני יודעת. אני אומרת שוב, לא קראתי את התצהיר...". 11. הדברים מדברים בעד עצמם ולמותר לציין כי הדברים חמורים כשלעצמם! טענת המבקש - ביטול מחמת הצדק 12. ככלל, ביטול מחמת הצדק ייעשה כאשר פסק-הדין שניתן במעמד צד אחד פגום, ובדרך-כלל נובע הפגם מהיעדר המצאה כדין למבקש, אז יבוטל פסק-הדין בלי להתייחס כלל למשקל הטענות ולסיכויי ההצלחה. 13. בלי לפגוע באמור בסעיפים 9 עד 11 לעיל, הרי שהטענה לביטול פסק-הדין מתוך חובת הצדק עומדת רק למבקש הואיל ואין מחלוקת כי כתב-התביעה הומצא כדין למבקשת. 14. כבר בשלב זה ייאמר כי הגעתי למסקנה שאין לבטל את פסק-הדין מתוך "חובת הצדק", מאחר והוכח בפניי שהמבקש ידע על התביעה שהוגשה נגדו ולא הגיש כתב-הגנה, ומטעם זה לא עומדת למבקש הזכות לביטול פסק-הדין מתוך "חובת הצדק". 15. העובדות והטענות הרלוונטיות (א) ביום 6.5.2002 התקיים דיון בבית-הדין לעבודה, בנוכחות באי-כוח הצדדים. באותו דיון ביקש בא-כוח המשיבים כי הערבויות שהפקידו המבקשים לצורך קבלת צו העיקול לא יוחזרו להם בשל נזקים שנגרמו למשיבים ולאור כוונת המשיבים להגיש תובענה בעניין זה. כבוד הרשם זיידרמן קבע בהחלטתו: "הערבויות שהפקיד התובע בתיק [הכוונה למבקש - ע' ר'] לא יוחזרו אליו בשלב זה. אם יגיש ב"כ הנתבעים [הכוונה למשיבים - ע' ר'] כתב-תביעה בגין נזקיהם, בתוך 30 יום יוכנס עותק מהתביעה גם לתיק זה". ראה נספח א לתגובה שהוגשה מטעם המשיבים. (ב) ביום 4.6.2002 הוגש כתב-התביעה לבית-משפט זה. (ג) למחרת, ביום 5.6.2002, פנה בא-כוח המשיבים בהודעה לתיק בבית-הדין לעבודה, במסגרתה נאמר, בין היתר, כי המשיבים הגישו תביעה כספית כנגד המבקשים, בגין נזק שנגרם להם בשל צו העיקול; לכן התבקש בית-הדין לעבודה להותיר את הערובות שהפקיד המבקש לצורך הוצאת צו העיקול. להודעה זו צורף עותק מכתב-התביעה כפי שהוגש לבית-משפט זה, בצירוף חותמת "נתקבל" של בית-משפט זה, מיום 4.6.2002 (ראה מש/1). באותו יום (5.6.2002) שוגר לבא-כוח המבקשים, באמצעות הפקס, עותק מ-מש/1 על כל נספחיו, לרבות כתב-התביעה שהוגש בתיק זה (13 עמודים), ואף נערכה תרשומת טלפונית כי המסמך נמסר לפקידה אורית ממשרדו של בא-כוח המבקשים. לכן ניתן לראות כי לא רק שבא-כוח המבקשים ידע כי הוקצבו למשיבים 30 יום מיום ביטול העיקול להגיש את התובענה, אלא אף נשלח אליו עותק מכתב-התביעה, כך שלמרות שהמבקשים ובא-כוחם ידעו מעצם הגשת כתב-התביעה - לא טרח מי מטעמם להגיש כתב-הגנה. (ד) אין חולק כי אישור המסירה לעניין המצאת כתב-התביעה נמסר למבקשת, עוד ביום 14.6.2002, והמבקשת אף חתומה על אישור המסירה המצוי בתיק בית-המשפט ואף הודתה בתצהירה: "...ביום שישי 14.6.02 קיבלתי מעטפה ע"י שליח...". אישור המסירה מוען לשני המבקשים, ובו צוין: "אל: פרטוק משה וטובה". גם טופס ההזמנה לדין יועד לשני הנתבעים ביחד ולחוד. (ה) המבקשת היא אשתו של המבקש הגרה עמו באותה דירה. ו) ביום 3.7.2002 (סמוך לפני תום המועד להגשת כתב-הגנה) שלח בא-כוח המבקשים מכתב לבא-כוח המשיבים, שבו צוין, בין היתר: "לתשומת לבך אין אני הכתובת למשלוח כתבי-בי-דין חדשים. עד ליום זה מר פרטוק משה טרם קיבל את כתב-התביעה שבנדון כדת וכדין ולא בוצעה המצאה כנדרש". עורך-דין ערב השיב למכתב במילים: "אינני מסתמך על ההמצאה במשרדכם לעניין כתב תביעה זה, אלא הוא הועבר אליכם לידיעה בלבד". (ז) המבקש מציין בסעיפים 2 ו-3 לתצהירו (במסגרת עדותו הראשית): "כתב תביעה זה מעולם לא הומצא לי, ידעתי על קיומו כאשר עו"ד מימון משה אמר לי כי מר שטיינר תובע אותי על נזק והוא שאל אותי מספר פעמים האם קיבלתי כתב תביעה זה, עניתי שלא קיבלתי בשום צורה. קראתי בזמנו את כתב התביעה במשרדו של עו"ד מימון, טענות מר שטיינר נראו לי לא הגיוניות בעליל וכאשר כתב התביעה לא הומצא לי חשבתי כי כתב תביעה זה נשלח ללא כוונה אמיתית מצדו לנקוט בהליכים בבית משפט, אלא רק במסגרת ניסיונותיו של מר שטיינר לשבור את רוחי...". אינני מקבל את טענת המבקש שלפיה סבר כי כתב-התביעה נשלח אליו ללא כוונה אמיתית לנקוט בהליכים בבית-משפט. כתב-התביעה שהומצא למבקש כלל חותמת נתקבל של בית-המשפט, כך שהיה ברור למבקש ולבא-כוחו שאין מדובר במשא ומתן לפני הגשת התביעה. דבר זה אף נלמד ממכתבו של בא-כוח המשיב מיום 5.6.2002 (מש/1) ואף מההודעה שנמסרה בדיון בבית-הדין לעבודה (ראה סעיפים קטנים (א) ו-(ג) לעיל). יש לציין כי בעדותו בעל-פה בבית-המשפט חזר בו המבקש מהגירסה שנתן בתצהירו, וטען כי הפעם הראשונה שקרא את כתב-תביעה זה הייתה אחרי שניתן פסק-הדין, היינו לאחר ה-23.7.2002. ולשאלה מתי לראשונה שמע מבא-כוחו שהוגשה נגדו התביעה, השיב: "אני אומר שאחר שניתן פסק הדין". אינני נותן אמון בגירסה זו. (ח) גם עדותה של המבקשת הייתה מבולבלת ואף היא סתרה עצמה לאורך כל חקירתה. המבקשת טענה בחקירתה, בין היתר: "...לשאלתך אם קיבלתי מעטפה מהדוור, אני אומרת שכן, קיבלתי מעטפה מהדוור, אני שמתי אותה על השולחן ואני לא יודעת איפה זה. בעלי לא מספר, הוא ראה את המכתב, אני לא יודעת מה הוא עשה איתו. הוא לא מספר לי כלום...". (ט) כל אלו מביאים את בית-המשפט למסקנה כי המבקש ידע על ההליכים המתנהלים נגדו בתיק זה, זמן רב לפני שניתן פסק-הדין בהיעדר כתב-הגנה מטעמו. 16. הבאתי דברים אלו בהרחבה לאור הגישה הנהוגה בפסיקה כיום בנוגע להעדפה של כלל "הידיעה" על פני כלל "ההמצאה". הכוונה לכך כי בעל-דין שיודע כי תלויה ועומדת כנגדו תביעה בבית-המשפט, לא יישמע בטענה כי כתב-התביעה לא הומצא לו בדרך הטכנית שנקבעה בתקנות. (א) ראה בש"א 340/89 בנק עצמאות למשכנתאות ולפיתוח בע"מ נ' שפוך [1], בפני כבוד הרשם השופט ש' צור: "...בית המשפט מוכן כיום לבחון - על פי הוכחות ישירות או נסיבתיות - אם כתב בי-דין נמסר כהלכה אף שלא בדרך הטכנית הקבועה בתקנות (ע"א 203/84 יעיש נגד אהרון, בעמ' 335-333). אחת הדרכים האפשריות להיווכח אם כתב בי-דין נמסר אל-נכון לתעודתו הוא אם הודה בעל-דין כי הכתב התקבל בידו (שם, בעמ' 334; ע"א 267/86 מנהל מס ערך מוסף נ' חברת ראובן פליציה בע"מ, בעמ' 748). במקרה כזה - אם אין מחלוקת של עובדה לגבי תאריך הקבלה - לא תישמע טענת בעל דין שחל פגם טכני בהמצאת כתב בי-דין לידיו...". (ב) ראה גם בבר"ע 1299/02 תפנית אורטופדיה נ' קופת חולים [2], בעמ' 773, פסק-דינה של כבוד השופטת ביניש: "כשלעצמי נוטה אני לכך, שכאשר הוכח כי בעל-דין ידע על החלטה של בית-משפט, לא יוכל להסתתר מאחורי טענת היעדר המצאה... המבקשת אינה מכחישה כי קיבלה הודעה מהמשיבה 2 על מתן פסק-הדין, ובה נאמר כי בית-המשפט דחה את העתירה. המבקשת התעלמה לחלוטין מהנאמר בהודעה, ולא עשתה דבר על-מנת לקבל עותק מפסק-הדין. בעקבות הידיעה אף ביקשה להצטרף כעותרת נוספת לעתירה אחרת, שעניינה אף הוא המכרז נושא הליך זה. המבקשת אינה יכולה להיבנות ממחדלה זה ובכך להביא לדחיית תחילת מניין הימים להגשת הבקשה לביטול פסק-הדין. מחדלי המבקשת והאופן שבו ניהלה את ענייניה בכל הקשור לעתירה אינם יכולים להיטיב את מצב המבקשת לעומת מצבה אילו פעלה כראוי. על המבקש סעד מבית-המשפט לעשות כל שביכולתו על-מנת לקיים את ההליכים בצורה יעילה. בעניין שלפנינו מתקבל הרושם כי המבקשת התעוררה לפעולה רק כאשר חרב ההוצאה לפועל לעניין תשלום ההוצאות בבקשה לסעד ביניים הונחה על צווארה". (ג) ראה דבריה של כבוד הרשמת השופטת א' אפעל-גבאי בבש"א 548/94 לוי נ' גולדשטיין [3], בפיסקה 7 לפסק-הדין, שם קבעה: "...אני מבקשת, עם כל הכבוד, לצרף קולי לעמדה המעדיפה את ה'ידיעה' על פני ה'המצאה'...". (ד) ראה גם ע"א 203/84 יעיש נ' אהרון [4], בעמ' 333. כבוד השופט בך מתייחס בפסק-הדין לגישה שהייתה נהוגה בעבר, מתוך ספרו של המחבר ד"ר זוסמן, שלפיה: "'אך ידיעה על תכנו של כתב בי-דין שהגיעה לידי בעל דין בדרך אחרת, אין דינה דין המצאה, אפילו הגיעה לידו ממשרד בית המשפט, ואפילו ביקש הוא מבית המשפט וקיבל ממנו את המסמך, אלא שהמסמך לא ניתן בידו לשם המצאה'". על דברים אלו אומר כבוד השופט בך, שם [4], בעמ' 333: "ייתכן, שקביעה אחרונה זו הינה מרחיקת לכת, וכשלעצמי הייתי מוכן לקבוע, כי מסמך בי-דין נמסר כהלכה ובמועד הנכון, גם אם ההמצאה מוכחת על-ידי הוכחות ישירות או נסיבתיות אחרות, שלא בדרך הטכנית הקבועה בתקנות". 17. כאמור, לאור ההלכה שפורטה לעיל והואיל והגעתי למסקנה כי המבקש ידע על כתב-התביעה שהוגש נגדו, לא עומדת למבקש הזכות לביטול פסק-הדין מתוך "חובת הצדק". 18. טעם נוסף שלא לקבל בקשת המבקש לעניין הביטול מתוך "חובת הצדק" הוא שהמבקש בא לבית-המשפט שלא בניקיון כפיים ובתום-לב, העלה טענות שנוגדות את האמור בכתובים ואף נמצאו סתירות ואי-דיוקים בעדותו. ההלכה ברורה בעניין זה, והיא כי "אין דרכו של בית המשפט להיעתר למבקש שלא בא אליו נקי כפיים" (ראה בספרו של י' זוסמן סדרי הדין האזרחי [7], בעמ' 897), בייחוד כאשר הסעד המבוקש הוא סעד מטעמי "הצדק". 19. מכל האמור לעיל יש לדחות את בקשת המבקשים 1 ו-2, ככל שהיא נוגעת לביטול פסק-הדין מתוך "חובת הצדק". ביטול פסק-דין מתוקף שיקול-הדעת של בית-המשפט 20. אחר שדחיתי בקשת המבקשים לביטול פסק-הדין מתוך חובת הצדק, יש לבחון אם ניתן לבטל את פסק-הדין מתוקף שיקול-הדעת, ובבואי לבחון עניין זה, עליי להציג ראשית את הסיבה שגרמה לכך שהמבקשים לא הגישו הגנתם במועד, ושנית - מה הם סיכויי ההגנה. 21. לאחר שקבעתי כי נעשתה המצאה כדין למבקשת ואף המבקש ידע על ההליכים נגדו, ניתן אפוא לראות כי אין כל הסבר מדוע המבקשים לא הגישו את הגנתם במועד. 22. בעניין סיכויי הגנתם של המבקשים התחבטתי ארוכות, הואיל וקיימת למבקשים רק טענה רצינית אחת, והיא בדבר שיעור הנזק שנפסק לטובת המשיבים והאם פיצוי זה הולם את הנזק האמיתי שנגרם בפועל. מצד אחד, כמעט ואין מחלוקת שהמבקש גרם נזק למשיבים מיד עם הטלת צו העיקול. לעניין זה די להיזכר בדבריו של כבוד הרשם זיידרמן כי נתן את צו העיקול בשל אי-גילוי נאות מצד המבקש ואם היה מגלה המבקש את כל העובדות, הרי שצו העיקול לא היה ניתן. אולם, מצד אחר, צריך לזכור כי העיקול הוטל על חשבונה של המשיבה למשך שישה ימים בלבד ולא הוטל עיקול כלשהו על נכסיו של המשיב. כך שהשאלה שנשאלת היא אם הסכום שנפסק כנגד המבקשים שונה וקיצוני מהסכום שייפסק נגדם אם יבוטל פסק-הדין והתובענה תתברר בדרך רגילה. 23. בדרך של ניהול תובענה רגילה יש להניח כי הנזק היה נפסק על דרך של הערכה ואומדנה גרדא, שכן לא ניתן להוכיח את הנזק בחישוב מתמטי-אריתמטי מדויק. כמו כן יש להביא בחשבון את ההלכה הפסוקה שלפיה יש להחמיר בנושא תביעות ודרישות לנזקים עקב צווים זמניים אשר בוטלו לאחר מכן, וראה ברע"א 2422/00 אריאל הנדסת חשמל רמזורים ובקרה נ' עיריית בת-ים [5], וכן ברע"א 1565/95 סחר ושרותי ים בע"מ נ' חברת שלום וינשטיין בע"מ [6]. דברים אלו מביאים אותי למסקנה כי סיכויי ההגנה של המבקשים אינם גבוהים, וכי עליהם לפצות את המשיבים בגין נזקי צו העיקול הזמני, והשאלה היחידה שנותרה למעשה על הפרק, היא שאלת גובה הנזק. 24. לאחר התלבטות בעניין, תוך חיפוש נקודת איזון בין הצדדים, בהתחשב בכך שטרם נערכה בדיקה מקיפה של כל העובדות הדרושות לעניין, ובמקרים שבהם נראית ההגנה קלושה, במקום לסרב לבקשה לביטול פסק-דין, אין מניעה כי ביטול פסק-הדין יהא מותנה בהפקדת כסף בקופת בית-המשפט. 25. אשר-על-כן ומכל המקובץ, ואחר שהלכה פסוקה וברורה היא כי נתבע המבקש ביטול פסק-דין חייב לגלות עילת הגנה, שאם תוכח במשפט תוכל לשמש לו הגנה בפני התביעה, ואחר שבית-המשפט הדן בבקשה אינו קובע מימצאים על יסוד של מהימנות, אף אינו נכנס לשאלת סיכוייה של גירסת ההגנה להתקבל - כל אשר על הנתבע להראות בשלב זה הוא גירסה שתעמוד בחקירה נגדית בלי שתקרוס תחתיה, ואשר אם תתקבל כמהימנה תהיה בה תשובה לתביעה, ולאחר שקבעתי כי הגנת המבקשים לוקה בחוסר בהירות ותלויה על בלימה, אני מתנה את ביטול פסק-הדין בהפקדה של 17,000 ש"ח בקופת בית-המשפט עד ליום 30.4.2003. הגעתי לסכום זה על דרך של כשליש מהסכום הנתבע. 26. במידה והסכום לא יופקד בתוך המועד שנקבע לעיל - תיחשב הבקשה לביטול פסק-הדין כאילו נדחתה, ללא צורך בהחלטה נוספת, והמשיבים יוכלו להמשיך את הליכי הביצוע בלשכת ההוצאה לפועל. 27. במידה והסכום שנקבע בסעיף 25 לעיל ישולם במועד - יהיו המבקשים רשאים להגיש כתב-הגנה עד ליום 30.4.2003 והתיק יועבר לניתוב בפני המותב שידון בו. 28. מחדלי המבקשים גרמו למשיבים הוצאות משפטיות רבות, בין היתר בשל הצורך בנקיטת הליכים משפטיים מיותרים. בעניין זה הבאתי בחשבון את הזמן שחלף מאז ניתן פסק-הדין וכן את ההליכים שננקטו על-ידי המשיב, הן בתיק זה והן בתיק ההוצאה לפועל. לפיכך, בנוסף לאמור לעיל, החלטתי לחייב את המבקשים לשאת בהוצאות המשיבים, ללא קשר לתוצאות, בסך של 3,500 ש"ח בתוספת מע"מ. 29. אני קובע תזכורת פנימית בפניי ליום 1.5.2003 לצורך מעקב אחר הפקדת התשלום האמור בסעיף 25 לעיל וכן קבלת כתב-ההגנה. 30. יש להתנצל בפני בעלי-הדין על העיכוב במתן החלטה זו, שנגרם בחלקו בשל העומס המוטל על בית-המשפט ובחלקו האחר בהתלבטות באשר לתוצאה שאליה הגעתי. 31.ביטול תביעהבית הדין לעבודה