החלטה 1. העורר עומד לדין בבית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו, ביחד עם שלושה אחרים (להלן: סיקסיק קזאז, וכולאב), ומיוחסות להם עבירות של קשירת קשר לביצוע פשע ושוד בנסיבות מחמירות. על פי עובדות כתב-האישום שהוגש נגדם, קשרו הארבעה ומעורב נוסף בפרשה, ראובן שטירלינג (להלן: שטירלינג), לשדוד קשיש לאחר שנודע להם כי בביתו מוחזק סכום של 100,000 דולר. על פי הנטען, ביום 7.11.2004 הגיעו החמישה סמוך לביתו של הקשיש ברכב שכור שהיה ברשות העורר, כשהם מצוידים בסכין ובמברג. העורר וכולאב המתינו ברכב, ואילו סיקסיק, קזאז ושטירלינג עלו לבית, תפסו את הקשיש והפילוהו ארצה. השלושה הצמידו סכין לגרונו של הקשיש, ואיימו עליו בצעקות כי אם לא יאמר להם היכן מצוי הכסף, יהרגוהו. הם אף כיסו את פניו בשמיכה, בעטו בראשו וחבטו בו בכל חלקי גופו, הכל תוך שהם עורכים חיפוש בבית על מנת לאתר את הכסף. בסופו של דבר, משלא מצאו את הכסף, נטלו השלושה בכוח שעון זהב שענד הקשיש על ידו, נעלו את הדירה ושבו לרכב. לאחר מכן נמלטו החמישה מן המקום באמצעות הרכב. להשלמת התמונה יצוין כי שטירלינג הועמד לדין בהליך נפרד, והורשע במסגרת הסדר טיעון במעורבות במעשה השוד. 2. עם הגשת כתב האישום עתרה המשיבה לעצור את הנאשמים עד תום ההליכים נגדם. סיקסיק הסכים למעצרו, והמשיבה הסכימה לשחרורו של כולאב לחלופת מעצר נוכח היותו חולה במחלה ממארת. החלטת בית המשפט המחוזי (כבוד השופטת נ' אהד) מיום 19.1.2005 התייחסה, אפוא, לשני הנאשמים הנותרים, העורר וקזאז, ובה הורה בית המשפט על מעצרם עד תום ההליכים. בהחלטתו סקר בית המשפט את חומר הראיות לכאורה הקיים נגד השניים, ובין היתר את הודעותיו של המתלונן וכן את הודעותיו של שטירלינג אשר הפליל את הנאשמים במעשים המיוחסים להם. אשר לעורר הוסיף בית המשפט והפנה לשקריו בחקירה, לכאורה, באשר למעשיו במועד האירוע וכן לדברים מפלילים שאמר לסיקסיק, לפיהם הוא יודע מי שִחְזֵר את האירוע בפני החוקרים. בית המשפט הוסיף וקבע כי המעשים המיוחסים לעורר ולקזאז מקימים עילת מעצר מסוג מסוכנות, ועוד קבע כי אין מקום לאפשר את שחרורם לחלופת מעצר. בית המשפט הדגיש כי אפילו אם חלקו של העורר במעשה קטן יותר מזה של מעורבים אחרים, הרי אחריותו נובעת מכך שהמתין ברכב המילוט כאשר הוא מודע לכך שבדירה מבוצע שוד של אדם חסר אונים, ולא עשה דבר להפסיקו. 3. מכאן הערר שבפניי בו טוען העורר כי חומר הראיות לכאורה נגדו סובל מחולשה, והדבר מצדיק את שחרורו לחלופת מעצר. העורר מציין כי הראייה העיקרית נגדו מצויה בהודעותיו של שטירלינג, אשר לא הכיר אותו מקודם ובכל הודעותיו כינה אותו "השמן", אולם למרות זאת לא נערך כל מסדר זיהוי על מנת לאמת את דבריו. עוד טוען העורר כי הטענה שהשודדים הגיעו ברכב שהיה ברשותו אינה נקייה מספקות, ולפיכך גם בכך אין כדי לקשור אותו לאירועים. העורר מוסיף וטוען כי בשיחה שניהל עם סיקסיק, אותה הזכיר בית המשפט המחוזי, הוא טען כי לא ביצע את השוד, ועניין זה לא קיבל כל משקל בהחלטה לעוצרו. לחלופין טוען העורר כי חלקו באירוע הוא שולי וכי כולאב שוחרר לחלופת מעצר ועל כן, אין מקום להותירו מאחורי סורג ובריח. 4. דין הערר להדחות. חומר הראיות מבסס תשתית ראייתית לכאורית מוצקה נגד העורר, הקושרת אותו למעשה השוד. שטירלינג סיפר כי כשבוע לפני האירוע פנה אליו סיקסיק והציע לו להשתתף בשוד, וכי ביום האירוע באו לאסוף אותו העורר, סיקסיק וכולאב, וארבעתם נסעו יחדיו אל קזאז. עוד סיפר שטירלינג כי העורר ישב במושב הקדמי בסמוך לנהג, והמתין ברכב עד לאחר שיצאו מן הבית. אמנם, שטירלינג לא ידע לנקוב בשמו של העורר, משום שלא הכיר אותו היטב מקודם, אולם אין ספק של ממש כי אליו התכוון בדבריו, משום שכינה אותו "השמן שעצור" (תמליל חקירה מיום 10.11.2005, עמוד 6; דו"ח הובלה והצבעה מיום 10.11.2004) ומשום שבעת שהוצגה בפניו תמונת העורר זיהה אותו כמי שאליו התכוון וכמי שהיה מעורב עמו במעשה השוד (מזכר מאת השוטר ערן מלכה מיום 11.11.2004). בנסיבות אלה, ולצורך שלב המעצר, העובדה שלעורר לא נערך מסדר זיהוי אין בה כדי להחליש באופן ממשי את הראיות לכאורה הקיימות נגדו מכוח דבריו של שטירלינג (ראו והשוו: ע"פ 339/80 עדיקה נ' מדינת ישראל, פ"ד לד(4) 106; ע"פ 571/86 אדרי נ' מדינת ישראל פ"ד מג(3) 329, 334). לדבריו של שטירלינג יש להוסיף את איכון מכשיר הטלפון הסלולארי שהיה ברשות העורר ולפיו היה העורר באזור השוד במועד הרלוונטי, בשעות הצהריים של יום 7.11.2004. זאת, בניגוד לגרסתו לפיה רק התעורר בשעות אלה ולאחר מכן הלך לבקר בבית סבו ובבית אחותו, לפי גרסה אחת (הודעת העורר מיום 7.11.2004 בשעה 19:35) או בבית דודו ובבית אחותו לפי גרסה אחרת (הודעת העורר מיום 9.11.2004). גרסאותיו אלה של העורר לגבי מעשיו במועד הרלוונטי נסתרו בדבריה של אחותו, לפיהם ביקר אצלה העורר באותו יום בשעות הבוקר ולא בשעות הצהריים (הודעת פאטמה אטרש אבו שנדי מיום 15.11.2004). זאת ועוד: בחומר הראיות מצויות אמירות מפלילות של העורר, המסבכות אותו במעשים שיוחסו לו. כך, זמן מה לאחר שנעצר פנה העורר אל אחד השוטרים ושאל אותו מהו העונש בגין שוד מזוין, ומשנענה כי ככל הנראה מדובר בשבע שנות מאסר סינן "אכלנו אותה" (מזכר מאת השוטר מיכאל קוגל מיום 7.11.2004). כמו כן, לאחר שהוקרן בפני העורר שחזור של אירוע השוד אותו ערך שטירלינג, ואף נאמר לו, כתרגיל חקירה, כי קיים שחזור של מעורב נוסף בפרשה, אמר לסיקסיק בשיחה שקיים עמו ושהוקלטה על ידי החוקרים "המניאק היהודי אומר שהייתי איתו, הוא שחזר הכל... יש שניים שפתחו אני לא יודע מי הזבלים הללו". העורר שאל את סיקסיק האם הוא עצמו ערך שחזור של האירוע והוסיף "יש שניים שעשו סרט עלינו, הם עשו את הסרט מההתחלה איך שקרה, אתה מבין למה אני מתכוון" (תמליל מיום 14.11.2004). אמנם, בשיחה זו הקפיד העורר להכחיש את מעורבותו באירועים, אולם בניגוד לטענתו בערר איני סבורה שיש לייחס להכחשה זו משקל רב לצורך שלב המעצר. זאת משום שהעורר היה מודע היטב לכך שדבריו מוקלטים (עמוד 4 לתמליל שורה 22) וניכר כי חלק מדבריו נאמרו במכוון לאוזני החוקרים. לחומר הראיות שפורט מצטרפת הסתירה בין גרסת העורר לגרסת חברתו באשר לייעוד המברג שנמצא ברכב: העורר טען כי המברג נרכש לצורך שיפוץ ביתו (הודעתו הנ"ל מיום 7.11.2004, עמוד 3 שורה 69) ואילו חברתו סיפרה כי המברג מיועד להקל על הוצאת קלטות שמע ממכשיר הטייפ ברכב (הודעת ניקול סוויסה פינטו מיום 8.11.2004 עמוד 2 שורה 24). לא למותר להזכיר כי בחקירת העורר מיום 15.11.2004, לאחר שהוטחו בפניו הסתירות בין דבריו לבין דברי אחותו באשר למועד ביקורו בביתה, כמו גם דבריו לסיקסיק בשיחה שהתקיימה ביניהם, בחר הוא לשמור על זכות השתיקה. נראה לי כי מכלול הראיות לכאורה שפורטו די בו כדי להקים את התשתית הראייתית הדרושה לצורך שלב המעצר. 5. המעשים המיוחסים לעורר מקימים חזקת מסוכנות מכוח סעיף 21(א)(1)(ג)(4) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים) התשנ"ו-1996. חזקה זו לא הופרכה על ידו, ואף הועצמה נוכח עברו הפלילי הכולל עבירות אלימות ורכוש. בנסיבות אלה, אין כל מקום להורות על שחרורו של העורר לחלופת מעצר, למרות חלקו הפָחוּת, לכאורה, במעשה השוד. לא מצאתי כי שחרורו של כולאב לחלופת מעצר מצדיק לנהוג עם העורר באופן דומה, שהרי כולאב שוחרר בהסכמת המשיבה נוכח העובדה שהוא חולה במחלה ממארת, ומכאן הטעם להבחין בינו לבין העורר. לא למותר לציין כי השיקול של שוויון בין נאשמים אינו שיקול בלעדי ולצידו יש להביא בחשבון מכלול שלם של שיקולים (ראו: בש"פ 7686/03 רפייב נ' מדינת ישראל, פ"ד נז(6) 753, 767). במקרה שבפנינו, נוכח מסוכנותו הרבה של העורר, אין מקום לאפשר את שחרורו. הערר נדחה. מעצרמשפט פלילישחרור ממעצרשוד