1. זהו פסק דין בערעור שהגיש התובע לפי סעיף 43 לחוק שירות המדינה (גמלאות) (נוסח משולב) התש"ל - 1970 (להלן: חוק הגמלאות או: החוק). הערעור מתייחס להחלטת הממונה על תשלום הגמלאות (להלן: הממונה) אשר קבע כי תשולם למערער גמלה החל מחודש ינואר 2004 בלבד (שנתיים רטרואקטיבית ממועד הגשת התביעה לתשלום הגמלה). 2. הרקע לתביעה: א. המערער עבד במשרד הדתות משנת 1959. בסה"כ עבד המערער 39 שנים ו - 8 חודשים. ב. ב - 10/11/99 ניגש המערער למכרז לתפקיד רב אזורי במועצה הדתית לכיש, וב - 31/1/99 סיים את תפקידו במשרד הדתות. ג. שאלת מעמדו של המערער בתקופה שלאחר שהתקבל במכרז לרב המועצה הדתית התבררה במסגרת תביעה שהגיש לבית דין זה (תיק עב 1644/99) ולאחר מכן בבית הדין הארצי, כשהתיק נמשך תקופה ארוכה מעבר לסביר (בנסיבות שברובן לא היו בעטיו של התובע, כמו:אבדן התיק בבית הדין), ורק בשנת 2005 ניתן פסק דין סופי הדוחה את תביעתו. ד. המערער הגיש לראשונה טופס תביעה לממונה לקבלת קצבה לתשלום גמלאות רק ב - 15/2/06 (נספח א' לכתב התשובה של המשיבה). הממונה (באמצעות הגב' חנה שוורץ, מנהלת תחום בכיר (גמלאות) אישרה אמנם למערער קצבת פרישה (בשיעור של 70% מהמשכורת הקובעת), אך זאת החל מחודש ינואר 2004 (וכן פיצוי בגין שני עודפות עבור 56 חודשים),דהיינו - שנתיים רטרואקטיבית ממועד הגשת טופס התביעה. כנגד החלטה זו הוגש הערעור שבפנינו. יצויין כי מאחר שלדברי ב"כ המערער יש בתיק שאלות עובדתיות שבמחלוקת - ולא רק משפטיות - הטעונות הכרעה, נקבע הדיון להוכחות והוגשו תצהירים. אולם, לאחר עיון בתצהיר מטעם המערער, הובהר לצדדים, כי חלק מהסעיפים שבתצהיר אינם רלבנטיים לשאלות שבמחלוקת, וכי הדיון להוכחות יקויים אך ורק במסגרת הפלוגתאות בתיק. מכל מקום, נשמעו בתיק (בכפוף לאמור לעיל) עדויותיהם של המערער, ושל הגב' שוורץ, מטעם המשיבה. ועניין נוסף: התיק החל עם שני נציגי ציבור: מר מיכאל בראון, נציג העובדים, ומר יוסף לוי- קמפוס מטעם המעבידים. בתחילת הדיון הודיע מר יוסי לוי קמפוס (נציג מעבידים), כי יש לו היכרות מסוימת עם התובע, ועל כן ביקש לפסול את עצמו. ב"כ המערער התנגד לשחרורו מן המותב. לאור זאת, נשאל נציג הציבור בדיון, האם לדעתו יש חשש שהישארותו בתיק תגרום משוא פנים. משהשיב בשלילה - ניתנה החלטה על פיה יישאר כאחד מחברי המותב, וכך היה. אלא, שלאחר סיום הדיון ושמיעת הראיות - הודיע נציג הציבור, כי למרות שסבר תחילה כי יוכל לשבת בתיק ללא משוא פנים, הרי שבמחשבה שנייה - איננו יכול לעשות כן, וביקש להשתחרר מן המותב. בעקבות זאת, זומנו ב"כ הצדדים, לדיון קצר בפני הח"מ, בשאלת אופן המשך ניהול התיק, כאשר הובהר לב"כ הצדדים כי למרות האמור לעיל, אין בכוונת הח"מ לפסול את המותב כולו וכי ניתן יהיה בהסכמה, לתת פס"ד במותב חסר, או לצרף נציג ציבור נוסף, אשר יקרא את התיק, ויהיה שותף למותב על סמך החומר שבתיק. לאחר שניתנה לב"כ התובע שהות להחליט בעניין - ומשלא התקבלה התנגדותו כי התיק יועבר לנציג ציבור אחר כאמור, צורף נציג הציבור יהושע ענר אשר קרא את התיק במלואו וחיווה דעתו בטרם ניתן פס"ד זה. לאור זאת ניתן פס"ד זה ע"י המותב בהרכבו החדש. יצויין כי עיקרו של התיק הינו משפטי, וכי אין כל טענה כלפי התובע בשאלת אמינותו. לפיכך, נראה כי בנסיבות שנוצרו לא נפגעו זכויות התובע בשל המהלך דלעיל. 3. עיקר טענות ב"כ המערער: א. הממונה שגה בכך שאישר את הגמלה רק מינואר 2004 ולא משנת 1999 - מועד פרישתו. ב. הממונה שגה בכך שלא התרשם מנסיבותיו המיוחדות - והחריגות - של תיק זה, ולא ראה את תקופת התנהלותו של תיק התביעה בבית המשפט כתקופה אשר לא תבוא במניין השנתיים הנקובות בסעיף 48 (א) לחוק שירות המדינה (גמלאות) נוסח משולב התש"ל - 1970 (להלן: החוק). ג. הממונה לא התייחס לכך שעד למתן פסק הדין של בית הדין הארצי בעניינו, לא יכול היה המערער להגיש תביעה לגמלה, ושזכותו לגמלה קמה רק עם קבלת פסק הדין הסופי בעניינו. ד. סעיף 48 א' מנוגד לחוק יסוד כב' האדם וחירותו, ודינו להתבטל. לא יתכן שהמדינה תתעשר שלא כדין על חשבונו של המערער, רק משום שאיחר בהגשת תביעתו. מדובר בזכות יסוד של המערער וחלק מקניינו, והגבלה מלאכותית של סמכות הממונה לפסוק רק שנתיים אחורנית פוגעת בזכויות יסוד של המערער. ה. לחלופין שגה הממונה בפרוש סעיף 48 א' לחוק באופן הפוגע במערער ובערכי יסוד, והיה עליו לנסות ולצקת בו תוכן סביר אשר יצמצם את הפגיעה בזכויות היסוד של המערער (ולו גם בהיקש או תוך גזירה שווה מסעיף 48 ב' לחוק). 4. עיקר טענות ב"כ המשיב: א. טענותיו של המערער הן למעשה עניין חוקיות סעיף 48 א' לחוק. זהו חוק שחוקק על ידי הכנסת ולא נתון לפרשנויות. סעיף זה ברור חד משמעי, כאשר אין סמכות - על פי החוק - לממונה, להאריך את התקופה בה תשולם קצבה, לתקופה של למעלה משנתיים רטרואקטיבית. מאידך, סעיף 48 (ב) מתייחס אך ורק למצב בו הוגשה תובענה בנזיקין, ולא ניתן ללמוד ממנו גזירה שווה לענייננו. ב. הפסיקה (שווח כמאל - מד"י ע"ע 1400/00 (לא פורסם) מיום 29/5/08 (להלן: פס"ד שווח כמאל) קבעה כי דרישת המחוקק בסעיף 22 לחוק להגשת תביעה לממונה היא דרישה מהותית ביסודה, ואין מדובר בפעולה פורמאלית. המחוקק קבע תנאי מוקדם והכרחי של עצם הגשת תביעה, ורק בכפוף לעצם הגשת תביעה לממונה - ניתן לשלם לו קצבה (תוך מתן אפשרות מוגבלת של הממונה להארכה לשנתיים). לפיכך, יש לדחות את הערעור. 5. המחלוקות שבתיק: א. מהו המועד בו יש לראות את המערער כמי שהגיש תביעה לקבלת גמלה. לעניין זה טוען הממונה כי נספח א' הוא התביעה, ואילו המערער טוען כי יש לראות בהגשת התביעה בתיק עב 1644/99 גם תביעה לגמלאות. ב. כיצד יש לפרש את הוראות סעיף 48 לחוק הגמלאות בעניין זה. ג. האם המערער היה מנוע מלהגיש את התביעה לפני מתן פסה"ד בתיק 1644/99 ואיזה נפקות יש לכך לעניין מועד קבלת הגמלה. ד. האם יש לבטל את סעיף 48 א' בהיותו מנוגד לחוק יסוד כב' האדם וחירותו. ה. האם היתה הסכמה משתמעת בהליכים בעב 1644/99 כי המדינה תשלם גמלאות כנתבע על ידי המערער, ואיזה נפקות יש לכך שהממונה לא היה צד בתיק. 6. החוק: סעיף 42 לחוק הגמלאות קובע כי: "(א) התובע גמלה יגיש תביעתו לממונה". סעיף 48 לחוק קובע כי: "(א) לא תשולם קצבה בעד תקופה העולה על ארבעה חודשים שלפני הגשת התביעה לקצבה, אולם הממונה רשאי להאריכה לתקופה שאינה עולה על שנתיים אם האיחור בהגשת התביעה חל מסיבות שלדעת הממונה מצדיקות הארכה זו". (ב) הוגשה נגד המדינה תובעת נזיקין שעילתה היא מקרה המזכה את התובע בגמלה לפי חוק זה, ולאחר מכן הוגשה תביעה לפי חוק זה מכוח אותה עילה, יראו, לעניין סעיף זה כאילו הוגשה התביעה לגמלה ביום הגשת התובענה, ובלבד שהתביעה לגמלה הוגשה למעשה לא יאוחר מחודשיים מיום מתן פסק הדין שאין עליו ערעור, ולא הוגש - מיום תום תקופת הערעור." 8. דיון: אין חולק כי ההליכים שהתנהלו בתיק 1644/99 (להלן: התיק הקודם), היו מסורבלים, ונמשכו אף מעבר לסביר. אלא, שהמערער לא היה מנוע מלהגיש תביעה לממונה במהלך 7 שנים אלו. בפועל, המערער הגיש תביעה ב 15/2/06. משמעות הגשת תביעה הינה ברורה: מילוי טופס כנדרש בחוק, ובו תביעה לגמלה. בפס"ד שוואח כאמל פרס בית הדין את ההלכות שנקבעו בעניין זה, וסיכם בדברים אלו: "דרישת המחוקק בסעיף 42 לחוק הגמלאות ובתקנות הגמלאות, להגשת התביעה לממונה, היא דרישה מהותית ביסודה, ואין המדובר בפעולה פורמאלית. המחוקק קבע תנאי מוקדם והכרחי, אשר רק בכפוף להתקיימותו יהא בידי הממונה לדון ולהכריע בדבר עצם הזכאות לקצבת פרישה ושיעורה. בהתאם, מניין תקופת הזכאות לקצבת פרישה יתחיל ממועד הגשתה של התביעה ואילך. תשלום למפרע של הקצבה ייעשה לארבעה חודשים, ובסמכות הממונה להאריכה עד לכדי שנתיים ימים. אם מצא בית הדין כי נפל פגם בשיקול דעתו של הממונה, מוסמך הוא, בקיימו ביקורת שיפוטית על החלטת הממונה, להורות על שינוי בתקופה הקצובה למפרע, ובלבד שלא תחרוג מן ההגדרות שנקבעו לה בחוק, לאמור - שנתיים ימים בלבד ולא יותר". משמע - אין מדובר באקט פורמאלי שניתן לוותר עליו, אלא שהזכות קמה מרגע הגשת התביעה. לא ניתן לקבוע בשום צורה כי עצם העובדה שהוגשה תביעה נגד המדינה לעניין זכויותיו האחרות כעובד, כי הדבר יחשב כאילו הגיש תביעה לממונה. לעניין ביקורתו השיפוטית של בית הדין על החלטת הממונה כבר נקבע לא אחת, כי אין בית הדין משים עצמו במקום הממונה, ולא מחליף את שיקול דעת הממונה בשלו. בית הדין בודק האם נפל פגם בשיקול דעת הממונה, פגם המצדיק התערבות בית הדין (חוסר סבירות קיצוני, שיקולים זרים וכו'). בכל מקרה, אם מצא בית הדין כי נפל פגם בשיקול דעתו של הממונה, מוסמך בית הדין במסגרת הביקורת השיפוטית על החלטת הממונה, להורות על שינוי בתקופה הקצובה למפרע, ולכל היותר - לקבוע הגדלת הקצבה עד שנתיים ימים מיום הגשת התביעה, כפי שעולה מלשון החוק. בית הדין אינו רשאי לקבוע כי למרות סעיף 48 א' לחוק (אשר לשונו ברורה לחלוטין), תותר מתן גמלה מעבר לתקופה שבחוק. בעניין שבפנינו - לא שוכנענו כי הממונה שגה בשיקול דעת, או כי נעשו דברים בחוסר סבירות קיצונית וכו'. מה גם שכאמור - ואף אם בית הדין היה מוצא מקום להתערב - הרי שלכל היותר ניתן היה לאשר לו קצבה רטרואקטיבית לשנתיים - דבר שממילא נעשה. הטענה כי סעיף 48 לחוק נוגד את חוק יסוד כב' האדם וחירותו - אין לה על מה שתסמוך. סעיף 48(א) לחוק הגימלאות דן ב"תשלום בעד תקופה שלפני הגשת הבקשה", וקבע כי: "לא תשולם קצבה בעד תקופה העולה על ארבעה חודשים שלפני הגשת התביעה לקצבה, אולם הממונה רשאי להאריכה לתקופה שאינה עולה על שנתיים, אם האיחור בהגשת התביעה חל מסיבות שלדעת הממונה מצדיקות הארכה זו." משמע- יש בחוק גמישות מסויימת, ויש לממונה שיקול דעת - אולם זאת עד לתקרה של שנתיים, הקבועה בחוק. העובדה שהחוק דורש מאדם להגיש תביעה כתנאי לתשלום הקצבה וגם העובדה שהחוק הגביל את התשלום הרטרואקטיבי עד שנתיים לכל היותר, מיום הגשת התביעה - אינה סותרת את חוק כב' האדם וחירותו. בצד חובות המדינה כלפי עובדיה, יש לעובד חובות בסיסיות שעליו לבצע, וכפי שנקבע לעיל בפסק דין שוואח כאמל, קיימת דרישה בסיסית של הגשת תביעה כתנאי לתשלום. דרישה בסיסית זו אינה מנוגדת לחוק היסוד. יתרה מכך, לו היה המערער מגיש תביעתו עם פרישתו, דבר שלא נמנע ממנו לעשות כן - ממילא לא היו לו טענות כנגד חוקיותו של סעיף 48 א' לחוק. ז. בפס"ד חנא חדיב חריש- מדינת ישראל (דב"ע נז/ 6-9 (לא פורסם) מיום 31/8/91 נאמר בדעת הרוב מפי כב' השופט אליסוף (ובניגוד לעמדת המיעוט של השופטת אלישבע ברק- אוסוסקין -כתוארה אז) (דברים שצוטטו אף בפס"ד שוואח כרמל דלעיל), כי: "חוק הגמלאות הוא חוק מתחום המשפט הפומבי-מינהלי, ובא להבטיח למדינה שירותו של מנגנון יציב ובלתי תלוי במקורות זרים לעת פרישתו מהשירות, ובמקביל - להבטיח לעובד המדינה קצבה לאחר פרישה" .הקצבה המשולמת לעובד על פי חוק הגמלאות "אינה מתחום הביטחון הסוציאלי, והיא נועדה להחליף - במידה חלקית - את הכנסתו של העובד לאחר שנפסקה עבודתו". הקצבה על פי חוק הגמלאות היא מסוג הגמלאות "מחליפות ההכנסה", אשר נועדו לסיפוק צרכיו השוטפים של העובד שעבודתו נפסקה". חח..עוד נפסק בדב"ע מב/1-7 מרדכי גזית - נציב שירות המדינה ואח', פד"ע יג, 397,406 כי: "בפנסיה תקציבית מכוח חוק, האיסור להיטיב עם אדם זה או אחר נובע ממהותו של החוק, הקובע נורמה דו-קוטבית: אין הפרט רשאי לוותר על הרשות, ואין הרשות הממונה על ביצוע החוק - בענייננו: "הממונה על הגמלאות" או נציב השירות - רשאית ליתן יותר מהקבוע בחוק עצמו או במסגרתו ומכוחו. כל התחייבות מטעם הממונה על הגמלאות או נציב השירות ליתן יותר מהקבוע בחוק, יש בה העמסת תקציב המדינה לשנים עתידות, פעולה שוודאי חורגת מסמכותו הסטטוטורית". ח. גם ההשוואה של סעיף 48 א' לסעיף 48 ב' - אינה יכולה להועיל לתובע, ואין להקיש גזירה שווה מהאמור בשני הסעיפים, המתייחסים לעניינים שונים. עניינו של סעיף 48 א' הינו מתן קצבה לגמלאות, וסעיף 48 ב' מתייחס לתביעה נזיקית (אשר גם בה יש מגבלות מסויימות). מכל מקום - המחוקק, במסגרת שיקוליו המערכתיים, הוא שקבע את ההבדל שבין תביעה לגמלאות ותביעה בנזיקין, ולא ניתן בדרך של הקשה מסעיף לסעיף, לגזור את זכויותיו של התובע בעניין זכאותו לקצבה. יצויין גם, כי בסעיף 48 א' יש הגיון בהגבלת התקופה, וזאת, על מנת לאפשר למדינה לכלכל את צעדיה ואת כספיה, תוך תיחום ברור של הזכויות, כנגזר ממועד הגשת התביעה לגמלאות. העובדה שבתביעות נזיקין לא עשו כן (שהתיחום בעניין נזיקין שונה) - אינה מבטלת את הגבלת התקופה בעניין תביעה לגמלאות. ט. בכל מקרה, אין מקום לקבל את הטענה כי בעצם קיום ההליכים בתיק הקודם, היתה משום הסכמה משתמעת כי המדינה תשלם גמלאות, שהרי ברור על פי החוק, ולפי הפסיקה דלעיל כי הבסיס לזכותו לגמלאות הינו הגשת תביעה לממונה על הגמלאות (ולא תביעה לשכר כנגד המדינה). י. הגב' שוורץ, בעדותה הבהירה את המצב המשפטי כפי שהמשיבה נוהגת על פיו, וכי לדבריה, כך פעלו עם המערער, וכך נעשה גם בעניינם של פורשים אחרים. לדבריה (עמ' 7 לפרוטוקול): "...מעולם לא שילמנו מעבר לשנתיים מיום החתימה על טופס תביעה לגמלה. אני במערכת מ- 1970 ולא קרה ששילמנו לפורש מעבר לשנתיים, לא היה דבר כזה אף פעם". יצויין כי בהמשך (עמ' 12),נשאלה האם יתכן מצב שאדם הגיש טופס תביעה, אך עשה זאת בצורה לא נכונה, האם לפנים משורת הדין היו מחשבים לו את השנתיים אחורה ממועד הפעולה המוקדמת והבלתי תקינה, והעדה השיבה בחיוב. אלא שבהמשך (שם, סיפא), סייגה עצמה והסבירה כי התכוונה לתביעה בעניין שארים, שזה שונה מפרישת עובד, וכי ביחס לעובד שפורש, ללא הגשת המסמכים - לא ניתן לשלם לו. כך גם שבה ואישרה בחקירתה החוזרת. יצויין עוד כי בכל מקרה, ועל פניו יש הבדל בין מי שהגיש תביעה בפועל, אך שגה בה, ממי שלא הגיש כלל תביעה. עדותה של הגב' שוורץ הייתה עדות קוהרנטית ותואמת את האמור בסעיף 48א' לחוק. מכל האמור לעיל, אין מקום לבטל את סעיף 48 א' לחוק, ולא נפל פגם בהחלטת הממונה המצדיק את ביטול החלטתו. סוף דבר: מכל האמור לעיל, אין מנוס מדחיית הערעור. יחד עם זאת - ובנסיבות הכלליות של התיק - אין צו להוצאות. ערעור על פסק דין זה ניתן להגיש לבית הדין הארצי תוך 30 יום מיום המצאת פסק הדין ליד הצד המבקש לערער. ניתן היום, ה' בניסן תשס"ט, 30 במרץ 2009, בהעדר הצדדים. המזכירות תמציא העתקים לצדדים. נציג עובדים יפה שטיין, שופטת נציג מעבידים מיכאל בר און אב"ד יהושע ענרערעורשירות המדינה