בלימת חירום קטנוע

ההליך בבית-משפט קמא 1. זהו ערעור על פסק-דינו של בית המשפט לתעבורה בתל-אביב - יפו (כב' השופט מאיר דרורי) בת"ד 10221/06 מיום 20.5.2009, לפיו הורשע המערער, לאחר ניהול הוכחות, בסטיה בחוסר זהירות וגרם חבלה של ממש - עבירה על הוראת תקנה 21(ג) לתקנות התעבורה, התשכ"א-1961 (להלן: "תקנות התעבורה") בקשר עם סעיף 38(3) לפקודת התעבורה [נוסח חדש], התשכ"א-1961 (להלן: "פקודת התעבורה") ובנהיגה בחוסר זהירות ובגרם חבלה של ממש - עבירה על הוראת תקנה 41 לתקנות התעבורה בקשר עם סעיף 38(3) לפקודת התעבורה. 2. בעקבות הרשעתו, נגזרו על המערער העונשים הבאים: פסילה מלקבל או מלהחזיק רישיון נהיגה לתקופה של 5 חודשים; פסילה מלקבל או מלהחזיק רישיון לתקופה של 3 חודשים, וזאת על תנאי למשך 3 שנים; קנס בסך 1,000 ₪ או 5 ימי-מאסר תמורתו. 3. הערעור שבפנינו נסוב הן על הכרעת הדין והן על גזר הדין. 4. על-פי העובדות המתוארות בכתב האישום, ביום 25.1.04 בסמוך לשעה 12:30, החל המערער בנסיעה ברכבו הפרטי מסוג פולקסוואגן, ביציאה מחניה במקביל לשפת המדרכה הימנית בשדרות דוד המלך שבעיר תל-אביב - יפו, מכיוון מזרח לכיוון מערב. באותה העת נסע שם יצחק לוי, רוכב קטנוע מסוג הונדה, בכיוון הנגדי לכיוון נסיעתו של המערער, מכיוון מערב לכיוון מזרח. 5. בכתב האישום נטען, כי מייד עם תחילת נסיעתו ויציאתו מהחנייה של המערער, הוא החל בביצוע פניית-פרסה במקום שאסור היה לעשות כן, מבלי לשים דעתו אל הדרך, תוך שהוא סוטה לנתיב הנגדי וחוסם את דרכו של הקטנוע. עקב כך, נאלץ רוכב הקטנוע לבלום בפתאומיות, רכבו החליק וניזוק והוא נפל אל הכביש ונחבל. 6. גירסה עובדתית שונה מזו המתוארת בכתב האישום נשמעה מפיו של המערער בחקירותיו במשטרה ומעל דוכן העדים, לפיה עם יציאתו מהחנייה התיישר וביקש להמשיך נסיעתו בשדרות דוד המלך, מכיוון מזרח לכיוון מערב אל עבר רחוב אבן גבירול, אז הבחין ברוכב קטנוע מאבד שליטה על רכבו, מחליק, נופל ונחבל - וזאת ללא שום קשר אליו או להתנהגותו בכביש. על-אף שלא היה לו דבר וחצי דבר עם אותן נסיבות מצערות אשר הובילו לתאונה, ירד המערער מרכבו ואץ לעזרת רוכב הקטנוע, דאג שיפונה מהמקום ויקבל טיפול רפואי ומסר לו את כרטיס הביקור שלו, משום העניין שהיה לו בשלומו. 7. במחלוקת עובדתית זו שבין הצדדים, קבע בית-משפט קמא כי התנהגות המערער היוותה את הגורם לתאונה, אם כי קיימת רשלנות תורמת מצדו של נהג הקטנוע, שכן לו היה נוהג בצורה זהירה וערנית יותר, יתכן והתאונה היתה נמנעת. 8. בתיקי "גירסה מול גירסה", בהם לא ניתן להיעזר בראיות חיצוניות ניטראליות, נדרש בית-משפט לקבוע במי מהעדים הסובייקטיביים הוא נותן את אמונו. במצב עדין זה, ועל-סמך עדותו היחידה של רוכב הקטנוע אל נגד גירסתו החולקת של המערער, הרשיע בית-משפט קמא את המערער, לאחר שהזהיר עצמו כי הוא עושה כן על-סמך עדות יחידה. בית-משפט קמא לא ראה סיבה אחרת לכך שהקטנוע יחליק, שכן יום האירוע לא היה יום גשום והתאונה אירעה בכביש ישר לחלוטין. בית-משפט קמא אף לא מצא הסבר אחר, פרט לאשמתו של המערער בתאונה, למתן כרטיס הביקור שלו לרוכב הקטנוע. במעשה זה ובהודאת המערער כי יצא עם רכבו מהחנייה, ראה בית-משפט קמא משום חיזוק לגירסת רוכב הקטנוע, לפיה התנהגות המערער בכביש היא הגורם לתאונה. 9. אשר להבדלי-גירסאות רוכב הקטנוע, סבר בית-משפט קמא שניתן להסבירן בהיותו אדם פשוט, שסגנון דיבורו אינו רהוט ובאדם שנפגע קשות בתאונת-דרכים. לפיכך, קשה לצפות ממנו שיזכור כל פרט ופרט הנוגעים לאופן התרחשות התאונה. די היה לו לבית-משפט קמא בכך, שרוכב הקטנוע זכר כי רכב המערער הבהיל אותו, סטה לנתיב נסיעתו ועקב זאת נאלץ לבצע בלימת-חירום והחליק. הערעור 10. המערער לא השלים עם הרשעתו, ומכאן הערעור שבפנינו המופנה כלפי ההרשעה ולחילופין, כלפי חומרת העונש. בא-כוחו הניח בפני הודעת ערעור מפורטת ביותר שלא הניחה אבן לא הפוכה. אביא להלן עיקרי טענותיו: א. הכרעת-דינו של בית-משפט קמא מבוססת על תיאוריות והיפותזות בלבד, דוגמת "בהחלט ייתכן כי בעת היציאה מחנייה רכב הנאשם בלט במקצת" (עמ' 2, פיסקה 3 להכרעת הדין). ובהמשך "הנאשם יצא מהחנייה וכנראה בלט במקצת" (עמ' 3, פיסקה 7 להכרעת הדין), ללא תימוכין או אחיזה במציאות. מאמירות אלה ואחרות לא ניתן ללמוד על אשמה במשפט פלילי בו מידת ההוכחה הנדרשת הינה מעל לכל ספק סביר; מקורן של אמירות אלה בגירסת רוכב הקטנוע - גירסה עובדתית השונה בתכלית מזו שהציג המערער, ובתיק זה מסוג "גירסה מול גירסה", שגה בית-משפט קמא עת ביכר עדותו של רוכב הקטנוע המלאה בסתירות, אי-דיוקים ותיאור דימיוני של התאונה על-פני עדותו הקוהרנטית של המערער; בהכרעת-דינו מציין בית-משפט קמא, כי קיימת רשלנות תורמת מצידו של רוכב הקטנוע, וכי נהיגה זהירה יותר היתה מונעת את התאונה, ברם, לא ניתן משקל לקביעות אלה. מדבריו "נהג הקטנוע סבר, כי הנאשם מתכוון לבצע פניית פרסה במקום" (עמ' 2, פיסקה 3 להכרעת הדין). ובהמשך "המתלונן חשש שמא מתכוון לעשות פרסה" (עמ' 3, פיסקה 7 להכרעת הדין) עולה, כי למעשה הורשע המערער על-סמך הנחותיו הלא-מבוססות של נהג הקטנוע; לאור האמור, התבקש בית-משפט זה לזכות את המערער מכל אשמה, ולחילופין, מחמת הספק. לחילופי חילופין, התבקש בית המשפט להתערב בגזר הדין ולשנותו לקולא, לאור נסיבותיו האישיות של המערער, הצער העמוק אשר הביע, ומשך הזמן הרב שעבר מיום האירוע ועד לסיום ההליך. 12. המשיבה מצדה מתנגדת לערעור, ומבקשת להותיר ההרשעה על כנה מהטעמים המפורטים בפסק-דינו של בית-משפט קמא. באשר לגזר הדין, טוענת המשיבה כי אין מקום להקל בעונשו של המערער, מאחר ועניינינו בעבירה אשר בצדה עונש פסילה מינימאלי של 3 חודשים. דיון 13. אכן, עניין לנו בעדות יחידה מטעמו של רוכב הקטנוע אל נגד גירסתו החולקת בנדון של המערער, אשר הורשע במיוחס לו. ככלל, "אין כל מניעה לבסס הרשעה בפלילים על-פי עדותו של עד יחיד, תהא העבירה חמורה ככל שתהיה. והכל תלוי במשקלה ההוכחתי הסגולי של העדות היחידה. ואכן, הכלל הוא: כל עוד זוכה עדותו של עד יחיד לאמונו של בית המשפט ולמלוא המשקל ההוכחתי המתחייב מתוכנה - די בה, כשלעצמה, כדי לבסס הרשעה בפלילים. זאת, בכפוף לחריגים הקובעים דרישה של "תוספת" לאותה עדות יחידה, אם מכוח הוראה חקוקה ואם מכוחה של ההלכה הפסוקה" (יעקב קדמי על הראיות הדין בראי הפסיקה, חלק ראשון, 414 (מהדורה משולבת ומעודכנת תשס"ד-2003)). 14. התלבטתי מאד לגבי התוצאה. מחד-גיסא - ערכאת הערעור לא תתערב בדרך-כלל בקביעות של ממצאים ומהימנות של הערכאה הדיונית, אלא במקרים חריגים. מאידך גיסא - ממצאיו של בית-משפט קמא מנוסחים בלשון של "בהחלט ייתכן" או "כנראה": "בהחלט ייתכן כי בעת היציאה מחנייה, רכב הנאשם בלט במקצת מכיוון נסיעת הקטנוע, נהג הקטנוע סבר כי הנאשם מתכוון לבצע פניית פרסה במקום, שכן רכבו בלט קצת לנתיב נסיעתו, עקב זאת בלם בלימת חירום והחליק. בהחלט יתכן, כי אם המתלונן היה יותר ערני לנעשה בדרך, נוסע לאט יותר מהמהירות בה נסע היה מבחין מבעוד מועד ברכב הנאשם ולא היה נאלץ לבצע בלימת חירום. אין בכך כדי לקבוע כי הנאשם אינו נושא באחריות כלשהי לתאונה" (עמ' 2, פיסקאות 3 - 4 להכרעת הדין). ובהמשך: "בהחלט יתכן, כי המתלונן שגה בהערכתו את מטרת נסיעת הנאשם, ברם, אין בכך כדי לשחרר את הנאשם מאחריות, שכן לאור העובדה כי הנאשם יצא מהחנייה, וכנראה בלט במקצת לכיוון הנתיב בו נסע המתלונן, המתלונן חשש שמא מתכוון לעשות פרסה ועקב זאת נקט בבלימת-חירום והחליק. לו הנאשם היה מבחין בעוד מועד בקטנוע לא היה יוצא מהחנייה או שהיה יוצא בצורה שונה מכפי שיצא ולא היה בולט עם חזית רכבו לנתיב נסיעת הקטנוע" (עמ' 3, פיסקה 7 להכרעת הדין). 15. מעבר לכך שבמשפט פלילי אין לבסס בדרך כלל ממצאים ומסקנות על השערות או סבירות ושכיחות (ראה ע"פ (מחוזי ת"א) 7007/01 יצחק אלבי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 2.7.01)), ראוי להשוות את קביעותיו של בית-משפט קמא לעובדות בהן הואשם המערער. בכתב האישום נאמר, כי המערער "החל לבצע פניית פרסה, חסם את דרכו של הקטנוע (בנתיב הנסיעה הנגדי - ז' ה'), אשר עקב כך בלם ונפל אל הכביש". גם בסיכומיה בכתב טענה המדינה, כי המערער החל בפניית פרסה "לרוחב הכביש" וחסם את נתיב נסיעתו של רוכב הקטנוע. כך גם העיד רוכב הקטנוע באופן עקבי ומפורש: "הנהג עשה פרסה בלי לאותת" (עמ' 1 לפרוטוקול), וכן גם בחקירתו הנגדית: "הרכב עשה פרסה פתאומית", "הפרסה בוצעה במהירות בלי איתות בלי אזהרה" (עמ' 5 ו- 8 לפרוטוקול) ובהודעתו השנייה (עמ' 4). 16. כמצוטט לעיל, בית-משפט קמא לא קבע שהמערער עשה פניית-פרסה (פתאומית או לא פתאומית), אלא רק זאת, ש"יתכן כי בעת היציאה מן החנייה בלט במקצת מכיוון נסיעת הקטנוע" וכן, כי "ייתכן ... שהמתלונן חשש שמא הוא מתכוון לעשות פרסה ..." ולכן נבהל, בלם והחליק. בית-משפט לא אמר, כי רוכב הקטנוע אינו אמין או כי לא ניתן לקבל את גירסתו העקבית והברורה מסיבה אחרת כלשהי. 17. קביעותיו של בית-משפט קמא לגבי נסיבות התאונה, אינן מתיישבות עם תיאורו של רוכב הקטנוע, לפיו הקטנוע והוא עצמו החליקו על הכביש עד הדלת הימנית של רכב המערער. תיאורו של הרוכב מתיישב רק עם פניית-פרסה על-ידי המערער וחסימת נתיב התנועה הנגדי של הקטנוע, אך אינו אפשרי לפי קביעותיו של בית-משפט קמא. בית המשפט לא התייחס לכך (המשטרה והתביעה חדלו בכך שלא חקרו ולא העידו את אנשי מד"א שפינו באמבולנס את רוכב הקטנוע לבית החולים. אשר יכלו, אולי, להעיד על מיקומו של כלי הרכב והרוכב, בהיעדר עדים אחרים. גם המערער חדל בכך שלא זימן אותם להעיד, כדי לסתור את עדותו של רוכב הקטנוע בנדון). 18. הגעתי למסקנה, כי על אף האמור לעיל, אין מקום לקבל את הערעור. סעיף 212 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], תשמ"ב-1982 קובע, כי - "בית המשפט רשאי להסיק מחומר הראיות שהיה לפני הערכאה הקודמת או לפניו מסקנות שונות משהסיקה הערכאה הקודמת או לקבוע כי אין בו יסוד למסקנותיה". 19. נקודת המוצא היא עדותו של רוכב הקטנוע. עדותו עקבית, ברורה וחד-משמעית לגבי הסיבה שבגינה נאלץ לבלום בלימת-חירום: פניית הפרסה הפתאומית על-ידי המערער ללא איתות, וחסימת נתיב נסיעתו. כאמור, בית המשפט לא קבע כל ממצא שלילי בנוגע לאמינותו, ולעדות זו נמצא, לטעמי, חיזוק. 20. המערער מסר לרוכב הקטנוע, בעודם ממתינים לבוא האמבולנס, את פרטיו. בית-משפט קמא תהה מדוע עשה זאת המערער, "שכן אם לא היה אחראי לתאונה ולא היה לו קשר לתאונה, לא היתה שום סיבה בעולם למסור את פרטיו למתלונן". המערער לא נשאל על-כך בבית המשפט, אך בהודעתו השנייה (ת/3) אמר, כי עשה זאת בכדי שהרוכב "יוכל יצור קשר איתי כעד לאירוע הזה ולא יותר". 21. שלא כבית-משפט קמא, יכול הייתי להבין את מסירת הפרטים האישיים, בהנחה שהמערער אזרח איכפתי, ובהיותו עו"ד הוא מבין שהרוכב יזדקק אולי בעתיד לעדים בתביעתו כנגד חברת הביטוח שלו. אולם, המערער לא הסתפק במסירת שמו ומספר הטלפון. למחרת התאונה התקשר אליו אחיו של רוכב הקטנוע, והמערער מסר לו גם את שמו של סוכן הביטוח שלו, את מספר הפוליסה ואתשם חברת הביטוח (ראה ת/3 (?) (ת/3 אמור להיות מוצג אחר (שלא סומן). אין עליו תאריך הגשה ואזכור הגשה בפרוטוקול הדיון). 22. אם ניתן להבין את מסירת הפרטים האישיים, אזי למסירת פרטים שאינם נחוצים כלל מעד ראייה, לא מעורב, לתאונה - אין כל הסבר. ההסבר של המערער,בהודעתו השנייה, לפיה מסר את "פרטי הביטוח" משום שאחיו של רוכב הקטנוע אמר לו כי "על-פי החוק" הוא חייב למסור פרטים אלה, הוא מגוחך. המערער הוא עו"ד, ואף אדם סביר לא יחשוב שעדי-ראייה - ללא מעורבות באירוע - חייבים למסור את פרטי הביטוח שלהם. יש בכך משום חיזוק לעדותו של רוכב הקטנוע, לפיה הוא והאופנוע החליקו על הכביש עד שפגעו בצידו הימני של רכב המערער. לכן, באותו שלב, מסר המערער את הפרטים הללו, הנדרשים מן המעורבים בתאונה. כאמור, הפגיעה ברכבו של המערער, או ההחלקה עד הדלת הימנית של רכב המערער, היתה אפשרית רק לפי התיאור העובדתי של הרוכב, דהיינו - אם המערער עשה פניית-פרסה וחסם את נתיב הנסיעה של הקטנוע כשצד ימין של רכבו מופנה כלפי הקטנוע המתקרב. 23. סיכומו של דבר. מן הטעמים והנימוקים שפירטתי - החלטתי לדחות את הערעור על הכרעת הדין. אשר לערעור על גזר הדין, לאור מהות העבירה, שגרמה לפציעה קשה למדי של רוכב הקטנוע, ולאור עברו המכביד של המערער בעבירות תנועה (61(!) הרשעות), עבר המצביע על זלזול מתמשך בחוקי התנועה - אין מקום להתערב בגזר הדין. ניתן היום, ב' בחשוון, תש"ע (20 באוקטובר 2009), במעמד הצדדים. ז' המר, שופטסגן-נשיא קטנוע