התנגדות לבקשה למתן חשבונות בטענת חשיפת סוד מסחרי

א. מהות התובענה זוהי בקשה למתן חשבונות. המבקש טוען כי התקיימו בינו לבין המשיבה מס. 1 יחסי שותפות, ומכאן הבקשה. ב. רקע המבקש - מר מיקי גולן, הינו מתמחה בעיצוב שיער ובניהול מספרות. המשיבה 1 – מייקום הפצות בע"מ, הינה חברה פרטית, אשר עוסקת בייבוא ובשיווק של מוצרים לעיצוב השיער. המשיב 2 – מר משה בגדדי, הינו מנהלה של המשיבה מס' 1 ובעל מניותיה ביחד עם אשתו – הגב' מזל בגדדי (להלן: "מזל"). ג. טענות הצדדים טענות המבקש בשנת 2004 פנה המבקש למשיבים, נוכח היכרות של שנים בינו לבינם, על מנת לייבא ולשווק תכשיר למילוי והארכת שיער לנשים ולגברים (להלן: "המוצר"). הצדדים נסעו יחד לאיטליה, לבחון את יוזמתו של המבקש. בעקבות נסיעה זו, הצדדים התקשרו עם חברתGREAT LENGHTS INTERNATIONAL S.R.L וקיבלו נציגות לייבא את המוצר בישראל. משחזרו לישראל, החליטו הצדדים לפעול כשותפים, לעניין יבוא ושיווק מכשיר מילוי והארכת שיער לישראל, לרבות חומר הגלם הדרוש לו (להלן: "המיזם"). לטענתו, הסכם השותפות, הגם שהוא הסכם בעל פה, הוא תולדה של מספר לא מועט של פגישות וסיכומים שהתקיימו בין הצדדים. בהסכם נקבע כי פעילותו של המיזם, תיעשה בפועל במסגרת המשיבה מס' 1 לתקופת ניסיון, על מנת לבדוק, האם מדובר בעסקה כדאית. היה וכן או אז תתאגד השותפות לחברה נפרדת. עוד סוכם כי המשיבה 1 תקבל 25% מהרווחים בעבור פעילותה והוצאותיה למען המיזם, ואילו שאר הרווחים, יתחלקו שווה בשווה בין הצדדים. כמו כן סוכם, כי למבקש תהא הזכות לעיין בספרי המשיבה 1 וגם/או בספרי כל חברה אחרת אשר בבעלות המשיב 2, אשר פועלת ו/או תפעל לקידומו של המיזם. המבקש השתלם בחו"ל, כדי שיוכל לקיים בעתיד סדנאות לרוכשים הפוטנציאלים של התכשיר. עם השלמת ההשתלמות, ניהל סדנאות במקום עיסוקו ופעל לקידום העסקאות המשותפות עד להחדרת המוצר לישראל. המבקש מציין כי היה שותף מלא להחדרת המוצר לישראל, ע"י העברת קורסים והשתלמויות, בסיוע בתחום המקצועי וכיו"ב. בין יתר פעילותיו היו: ביום 10.11.04 פעל לתרגום ספר המוצר מהשפה האיטלקית לשפה העברית (כאשר עלות התרגום היתה עליו). טס לאיטליה לקורס ללימוד שיטה חדשה להלחמת שיער (כאשר לטיסה נלוו המשיב 2 ואשתו מזל). עם חזרתו לארץ הזמין המבקש ספרים רבים והעביר הדרכות וקורסים לספרים רבים. לטענת המבקש, לא רק שהוא השקיע זמן רב בקידום המוצר, אלא גם כספים לצורך ביצוע ההזמנות הראשונות של המיזם המשותף כדלהלן: ביום 12.10.04 מסר לידי המשיב 2 סך של 9000 ₪ במזומן. ביום 10.11.04 מסר המבקש לידי המשיב 2 סך של 25,000 ₪ במזומן ביום 9.3.05 מסר המבקש לידי המשיב 2 סך של 40,000 ₪ במזומן ביום 12.4.05 העביר המבקש לחשבון המשיב 2 סך של 115,000 ₪ . בסה"כ 179,000 ₪. בחלוף חצי שנה מתחילת פעילותו של המיזם, פנה המבקש אל המשיבים בבקשה לקבל מידע אודות עלויות יבוא,כמויות ששווקו ונמכרו בישראל וכיו"ב, במגמה לבחון את הרווח הצפוי שאמור להתחלק בין הצדדים. בסמוך לחודש מאי 2005, נתקיימה ישיבה בנוכחות רו"ח של המבקש – מר יצחק בין עוזי, והמבקש לבין המשיב מס' 2, על מנת לקבל פרטים בקשר למיזם: בפגישה הנ"ל המשיבים התחייבו למסור את החומר המבוקש ולאפשר עיון בספרי המשיבה 1, ככל שהדבר מתייחס למיזם, אך ללא הואיל. ביום 16.5.06 פנה שוב המבקש אל המשיבים באמצעות בא כוחו בדרישה לקבלת המסמכים. ביום 4.6.06 נתקיימה ישיבה במשרד ב"כ המבקש. בישיבה זו הגיעו הצדדים להסדר דיוני, שבו סוכם כי רו"ח מטעמם של המשיבים, ימסרו לרו"ח של המבקש את המסמכים הדרושים לו וישיבו על שאלותיו. ההסדר שהוסכם בעל פה, תורגם לכתב והועבר לחתימת ב"כ המבקשים אשר ניסו להתנער ממנו, מה שגרם להגשת התובענה דנן. לטענת המבקש, למשיב 2 ישנם גרסאות סותרות רבות ביניהן: גרסה סותרת באשר למו"מ שהתקיים בין הצדדים, כאשר לתצהירו טען שלא ניהל מו"מ עם המבקש ובעדותו טען כי ניהל מו"מ שלא הגיע להסכם שותפות, עקב איומים שהגיעו אליו מהעולם התחתון. מזל, הציגה גרסה סותרת באשר לפגישה שהתקיימה במשרדי ב"כ המבקש ובקשר לפיטוריו של בא כוחם הקודם של המשיבים עוה"ד לבקוביץ. המשיבים נמנעו לזמן את עוה"ד לבקוביץ למתן עדות מה שגורם לפגם בגרסתם. בתצהיר טוען המשיב 2 כי הצדדים לא היו שותפים בעוד בתמליל ההקלטה ביניהם קרא למבקש שותף שלו וכך גם ניתן להבין מיתר דבריו. טענות המשיבים לטענת המשיבים, כל מטרתה של תובענה זו נעוצה ברצון המבקש לחשוף סוד מסחרי שיהווה כלי תחרותי כנגד המשיבה 1. לעמדתם, מעולם לא נוצרו יחסי שותפות בין הצדדים ומעמדו של המבקש ביחסיו עם המשיבה 1 היה כשל לקוח אשר רכש מוצרים ממנה. המבקש לכל היותר, ביקש להיות שותף רק של המשיב 2 באופן אישי, כפי שנעשה בעבר בחברת א.ב.ג. קוסמטיקס בע"מ (להלן: "החברה הראשונה") וסירב להיות שותף במשיבה 1, בתואנה כי אינו רוצה להיות בקשר עם מזל, שהינה בעלים משותפים של המשיב 2 במשיבה 1. המשיבים טענו טענה בתצהיר המשיב, כאילו רצו לפעול יחדיו, יכלו לעשות זאת כפי שעשו בעבר בחברה הראשונה. המבקש לא השיב לעניין זה בכתב תשובה וכשנשאל על כך בעדותו, טען כי חשב שהחברה הראשונה נסגרה. לטענתם, כשביקשו הצדדים לפעול יחדיו בעסק משותף, הם ידעו לעשות זאת. כך היה ב-1999, כאשר הוקמה החברה הראשונה בה היו שותפים ללא קשר לחברת מייקום. לצורך פעילותה של החברה הראשונה, פעלו שניהם יחדיו במשרד נפרד ממשרדי המשיבה 1 וערכו הנהלת חשבונות נפרדת. העובדה שהמבקש בחר שלא להקים ישות משפטית נפרדת, אף שהיה ער לאפשרות הקמתה כפי שעשו בעבר, מלמדת על אי נכונות טענותיו. לגירסתם, המבקש היה והינו צד לשותפויות אחרות ובודאי ידע איך מקימים שותפות וכיצד יוצקים לתוכה תוכן, כפי שעשה בעבר במספרותיו ובחברה הראשונה (ס' 12 לתצהיר המשיב וכן עמ' 42 לפרוטוקול ועמ' 43). לעמדתם, המבקש לא רצה כלל להקים שותפות בנוגע לענף הלחמת השיער, מכיוון שביקש להמתין ולראות את תוצאותיו של יבוא מוצר נוסף כזה לארץ (ס' 6 לתובענה וס' 10 לתצהירו של המבקש) הוא העדיף שלא להקים שותפות ו"לשבת על הגדר" בהמתנה לתוצאות ייבוא המוצר לישראל. בנוסף, טוענים המשיבים, כי המבקש לא השקיע כספים כלשהם במיזם וכל שעשה זה לרכוש סחורה במחירי עלות מהמשיבה 1, לשם ביצוע הלחמות במספרותיו. לכל הכספים ששילם הוצגו תעודות משלוח (נ/3) שלא נסתרו ע"י המבקש. הכספים ששילם, שולמו כלקוח של החברה והמבקש לא הוכיח כי התשלומים ששילם שימשו או ניתנו על ידו להשקעה. המשיבים גורסים כי נסיעת המבקש עימם לחו"ל, נולדה בעקבות דרישת היצרן לשיתוף ספר מקצועי בהדרכת השימוש במוצר ולא כטענת המבקש, שיזם את המיזם בעצמו. הסיבה שהמשיבים הסכימו לצירופו הייתה, כי ע"י כך הבטיחו לעצמם לקוח גדול בעל רשת מספרות, אשר יכיר וידע כיצד לעבוד בתחום. המשיבה 1 בקשה בשלב מסוים, להיעזר במבקש כמדריך לשימוש במוצרים, אולם המבקש זלזל ולא הופיע להדרכות וכל פעילותו ומירב מרצו היו לשם קידומו האישי כספר, בכך זנח המבקש את האפשרות לפעולה משותפת עם המשיבה 1. מהרגע הראשון בו טען המבקש לקיומה של שותפות הוא הועמד על טעותו, באשר המשיב 2 הכחיש את קיומה של השותפות והבהיר לו שהמשיבה 1 עשתה את כל העבודה, מימנה את כולה ואילו הוא לא עשה דבר. המשיב 2 טוען כי הסביר למבקש כי אינו שותף מייד כשהעלה טענה זו בפניו, אך לא הדף את המבקש לחלוטין והמשיך לשוחח עימו בעניין זה, כיוון שחשש לחייו ולשלום משפחתו משום שנמסר לו כי המבקש העביר מסר לגורמים עבריינים שיאיימו עליו ועל משפחתו ואף יפגעו בהם. זו גם הסיבה אשר העביר לבסוף את הדו"ח לידיי המבקש. לסיום טוענים המשיבים כי שיהוי המבקש פנייתו רק בחלוף 3 שנים לאחר מלמד כי המבקש קפא על שמריו והמתין לרגע שאולי יצוצו רווחים ואז ינסה את מזלו ויטען לשותפות. ד. הפלוגתאות בין הצדדים הפלוגתא היחידה בשלב זה, לאור עמדת הצדדים היא: האם קיימת שותפות בין הצדדים? ה. ד י ו ן האם הצדדים שותפים למיזם? אין מחלוקת שלא קיים הסכם שותפות בכתב בין הצדדים. האם היעדרו עלול להשפיע על המסקנה אם קיים או שלא קיים הסכם שותפות ביניהם? "על חוזה שותפות יש להחיל את דין החוזים הכללי..." (ר ז. יהודאי בספרו "דיני השותפות בישראל" 1988 (להלן: "יהודאי") בעמ' 32). קובעת הפסיקה? "...כמו בכל חוזה, כך גם בחוזה שותפות, יש לראות בכוונת הצדדים ליצור יחסים משפטיים, תנאי לקיום החוזה, ותנאי זה בא לידי ביטוי במונח גמירת הדעת. ". (ר' יהודאי, עמ' 32) "מבחן גמירת הדעת הוא אפוא מבחן אובייקטיבי. משמעותו המעשית של המבחן האובייקטיבי היא כי גמירת דעתם של הצדדים לחוזה נלמדת על פי אמות מידה חיצוניות. נסיבות העניין, התנהגות הצדדים, דברים שאמרו... הם הנתונים שעל פיהם יקבע בית המשפט קיומה או העדרה של גמירת דעת" (ר' ע"א 158/77 - חוה רבינאי נ' חברת מן שקד, פ"ד לג(2) (להלן: "פס"ד רבינאי"), 281; ע"א 610/85 - נוה עם ברמת-גן בע"מ נ' שמעון אלעזרי, פ"ד מג(4), 312; ע"א 692/86 - יעקב בוטקובסקי ושות' נ' אליהו גת ו-2 אח', פ"ד מד(1), 57; ע"א 480/90 - אגדי משה ואח' נ' יוסף בן-שלוש ו-2 אח', פ"ד מה(3), 854; ע"א 3102/95 - יגאל כהן נ' שמואל כהן ואח', פ"ד מט(5), 739). השאלה הראשונה שיש לשאול היא, האם התכוונו הצדדים ליצור ביניהם יחסי שותפות. זאת ניתן ללמוד ע"פ גמירת דעתם. למטרה זו עלינו לחזור לתחילת הקשר בין הצדדים ולקבוע מהם אותם אמות מידה חיצוניות במקרה דנן. מצד אחד ישנן נסיבות אשר מלמדות כי הצדדים לא התכוונו ליצור ביניהם יחסי שותפות והם: חוסר העניין וחוסר הידע של המבקש באשר לתוכן ההסכם עליו חתמה המשיבה עם היצרן האיטלקי. יחסי שותפות קודמים בין הצדדים בחברה הראשונה, מלמדים שכאשר הצדדים רצו ליצור ביניהם יחסי שותפות ידעו לעשות כך, מה גם שהחברה הראשונה עדיין לא נסגרה כך שהצדדים יכלו להעביר את פעילות המיזם לחברה הראשונה ולא למשיבה 1. מאידך, התנהגות המשיבים הראתה שאכן חשבו שבינם לבין המבקש היו יחסי שותפות, אחרת קשה להסביר מדוע המשיבים העבירו למבקש דו"ח בלתי מבוקר, שממנו עולה לכאורה שזכאותם היא ל- 25% מרווח השותפות. לא נראית לי הגיונית הטענה לפיה הדוח הוצג לבקש רק "כי כך תוריד את המבקש מגבה" (עמ' 15 לסיכומי המשיבים). כמו כן נשאלת השאלה, מדוע הסכימו המשיבים שרואי החשבון של שני הצדדים יפגשו? מזל בעדותה העידה: "עוה"ד שלנו הסכים ששני רואי החשבון יפגשו ואני נשארתי המומה. במהלך הפגישה לא ידעתי שאני יכולה לומר לו שאני לא מסכימה...(עמ' 64 לפרוטוקול)" משתמע מכך, כי המשיב 2 ומזל שהינם בעלי חברה ואנשי עסקים ותיקים, נכחו בפגישה בה הוסכם שרואי החשבון של שני הצדדים יפגשו, ופשוט שתקו מכיוון שחשבו כי אסור להם לדבר. זו גירסה תמוהה, שלא מצאתי לה הסבר, ולכן היא תשוקלל במסגרת מכלול הראיות שהוגשו לביהמ"ש. זאת ועוד, המשיב 2 בעצמו הודה בקיומה של השותפות בעמ' 8 שורה 20 לתמליל השיחה בין הצדדים; (וכן ר' עמ' 10 שורה 23) המשיב 2 אומר "מיקי מיקי, אתה שותף שלי" (וכן בעמ' 20 שורה 7). לאורך כל התמליל, המשיב 2 מבטיח למבקש שיעביר לו את המסמכים המבוקשים. מכלול נסיבות אלו וכן נסיעתם המשותפת של הצדדים יחדיו לאיטליה, מלמד כי הצדדים רצו ליצור ביניהם סוג מסוים של יחסי שותפות, לפחות בהתחלה, וגם הגיעו לסיכום כספי כזה או אחר. השאלה הבאה הצריכה להישאל היא: האם השותפות התקיימה בפועל? סעיף 1 לפקודת השותפויות (נוסח חדש) תשל"ח – 1975, קובע: "'קשרי שותפות" – הקשרים שבין בני אדם המנהלים יחד עסק לשם הפקת רווחים, למעט את הקשרים שבין חברי תאגיד שהואגד לפי דין אחר"; כלומר נחוצים 3 תנאים כדי שתתקיים שותפות והם: קיומו של עסק. שני אנשים או יותר שמנהלים את העסק במשותף. מניע משותף להפיק רווחים. (ר' ע"א 727/88 שוורץ נ' רנן, פ"ד מו(5) 851, 853 (להלן: "פרשת רנן")). לעניין התנאי הראשון ניתן לומר כי קיים עסק. לעניין התנאי השלישי ניתן לומר כי המניע להפקת רווחים קיים בכל עסק; כך שהתנאי היחיד אותו יש לבדוק הוא ניהול העסק במשותף. המבקש בעדותו ובבקשה עצמה, אינו מכחיש כי המיזם נוהל ע"י המשיבים בלבד, כאשר הדבר כולל את ההפצה השיווק והניהול השוטף, מכירת הסחורה, קבלה ואישור של הזמנות וכיו"ב. המבקש לא טען כי ביצע פעולות, אלא טען שביצע הדרכות בלבד, כאמור לעיל. משכך נראה כי על פניו, לא התקיימו יחסי שותפות לאור אי ההשתתפות בניהול המיזם. לאחרונה נדון נושא התקיימות השותפות בת"א (ת"א) 1083/06 - עו"ד צדקיהו הרמולין נ' עו"ד שרגא פ. בירן ואח', תק-מח 2009(3), 11572 (להלן: "פרשת הרמולין"), אשר חידד את הלכת פרשת רנן שם נקבע (בעמ' 23-24) : "סעיף 34 לפקודה שכותרתו "זכויותיהם וחובותיהם של שותפים" קובע כי: "זכויות השותפים בנכסי השותפות וזכויותיהם וחובותיהם כלפי השותפות ייקבעו, בכפוף להסכם מפורש או משתמע שבין השותפים, לפי הוראות אלה: (1) [...] (5) כל שותף רשאי להשתתף בניהול עסקי השותפות; [...]" הוראת הסעיף מלמדת כי שותף רשאי, אך אינו חייב, להשתתף בניהול עסקי השותפות וכי ניתן להתנות על זכות/חובה זו בהסכם מפורש או משתמע. מקורה של הגדרת השותפות ב-Partnership Act האנגלי: “Definition of partnership A1-02 1. (1) Partnership is the relation which subsists between persons carrying on a business in common with a view of profit” בפרשת חיים פורת לימדנו בית המשפט העליון כי: "הקו האפייני המציין את קיומה של שותפות הוא "סרך היחד"; באנגלית:carrying on a business in common with a view of profit. והיכן מצינו "יחד" זה [...] לא כל שיתוף פעולה בין שני בני-אדם עושה את המשתפים לשותפים. דרוש כי הריווח המיוחל יהיה תוצאה של פעילותם המשותפת, ולא סתם חיבור אריתמטי של פעילויותיהם הנפרדות. למשל, אם רופא שיניים ומיילדת יחליטו להטיל לקופה אחת את רווחיהם המקצועיים, איש לא יטען כי יצרו שותפות ביניהם. לעולם צריך שיהא קיים רצון מיוחד של 'ויעשו כולם אגודה אחת'" (ע"א 135/67 פקיד השומה ת"א 3 נ' חיים פורת, עו"ד, פ"ד כא(2) 411 (1967)). "סרך יחד" זה אינו “managing a business” והמדובר אפוא בנשיאה משותפת בעולו של העסק מתוך ציפייה לרווחים. את ניהול העסקים כאמור, יש לבחון בצורה רחבה. לעניין זה כבר ציין בית המשפט, מפי כב' השופטת ד"ר אפל-דנון כי: "אין ספק כי כוונת הצדדים היתה ליצור ביניהם שותפות. קשרי שותפות מוגדרים בפקודה כ"קשרים שבין בני אדם המנהלים יחד עסק לשם הפקת רווחים". פוגל טוען כי עבד בתחנה לבדו וכי דר היה מופיע בה רק לעתים רחוקות. העדר ניהול שותף של העסק, גם אילו היתה נכונה אינה שוללת קיומה של שותפות" (ת"א (נצרת) 172/93 יאיר דר נ' אליהו פוגל ז"ל, אשר על כן אני קובע כי חרף מסירת מושכות הניהול, אם לא כולן אז מרביתן, בידיו של הנתבע, הן התובע והן הנתבע שיתפו ביניהם פעולה במסגרת משרד עורכי הדין וזאת במטרה להפיק רווחים, היינו, שיתוף הפעולה בין הצדדים התקיים במסגרתה של שותפות כמשמעה בפקודה". מכאן שיכול להיווצר מצב, בו עדיין יתקיימו יחסי שותפות בין הצדדים, אף שניהול העסק, כולו או רוב מתבצע ע"י צד אחד בלבד. לכן יש לבדוק את התקיימות השותפות, על פי פרמטרים אחרים שנקבעו בפסיקה. "כלל הוא שלעניין קיומה של שותפות, מכריע תוכנה של ההתקשרות ולא המונחים שבהם השתמשו הצדדים... ...אין חולקין כי בעלי הדין פעלו במשותף לקדומו של הפרויקט הנ"ל החל משנת 1973, וכי לא נערך ביניהם הסכם בכתב... בהעדר הסכם בכתב הרי שיש חשיבות לאמרותיהם ולהתנהגותם האחד כלפי רעהו, וכלפי חוץ, בבואנו לקבוע את טיב הקשר שנקשר ביניהם, אם בשותפות המדובר אם לאו.... ...משום כך קיימת חשיבות רבה להשתלשלות האירועים ולקביעת העובדות היכולות לבטא את שיתוף הפעולה שבין הצדדים". (ר' ע"א 609/78 - משה קן-תור נ' אמנון גלבוע, פ"ד לד(1), 239.) כלומר, קיומה של השותפות תיקבע על פי פעולות הצדדים בהתקשרות עצמה ולא בהכרח על פי ההגדרות וההסכמות הראשוניות שהצדדים קבעו לפני תחילת ההתקשרות בפועל. "השאלה, אם בין בעלי דין נקשר הסכם המגיע לכלל קשר של שותפות, היא שאלה מעורבת של עובדה וחוק. השאלה, מתי הממצאים העובד תיים המצטברים מצביעים על קיומה של שותפות, היא שאלה משפטית, אך קביעת התשתית העובד תית העולה מעל פני הראיות באשר לקיומה של שותפות שאלה של עובדה היא" (ע"א 727/88 שוורץ נ' רנן, פ"ד מו(5) 851, 853 (1992), ההדגשות נוספו). הואיל ואין מבחן בודד על פיו יקבע האם מערכת היחסים עולה כדי שותפות כמשמעותה בפקודה, על בית המשפט לבסס את הכרעתו לאחר בחינתם של פרמטרים שונים ומגוונים. בפרשת רנן מונה בית המשפט "חלק מסימני ההיכר שיכולים להטות את הכף לכאן או לכאן" ובתוכם: כוונת הצדדים להיות שותפים; הצגתם של הצדדים לציבור כשותפים; השתתפות הצדדים ברווחי העסק; ומשכם של היחסים בין הצדדים (רנן, 854, ההדגשה אינה במקור). כאמור, אין המדובר ברשימה סגורה וניתן להוסיף עליה פרמטרים שונים המאפיינים "קשרי שותפות". ואכן, לאורך השנים מנתה הפסיקה מרכיבים נוספים המאפיינים "שותפות": השתתפות הצדדים בנכסים ובחזקה של העסק; הזכות השווה של הצדדים לנהל את העסק; הזכות ההדדית לחייב האחד את השני בעסק (ע"א 167/89 תנעמי פנחס נ' חמסי צדוק, (1992)) ההשקעה הראשונית המוטלת על כל אחד מהצדדים; והעובדה, שהכנסת שותף או עובד לעסק דורשת את הסכמת הצדדים לשותפות (ע"א 581/89 מזל אדרי נ' דוד רוזנברג, פ"ד מו(5), 679 (1992)). עם זאת, אדגיש כבר כעת כי תחת כנפיה של פקודת השותפויות חוסות צורות יחסים מגוונות, השונות זו מזו, אשר עוגנו במסגרת "שותפות" משפטית. לפיכך, בבחינת קשרים עסקיים שונים וההכרעה האם הם עולים כדי שותפות כמשמעה בפקודה, יעניק בית המשפט משקל לפרמטרים השונים שנמנו בפסיקה". (ר' פרשת הרמולין עמ' 13) כוונת הצדדים להיות שותפים כפי שכבר נקבע לעיל, בין הצדדים הייתה כוונה ליצור סוג מסוים של יחסיי שותפות. כוונתם הייתה שאת רוב ההשקעה הכספית יבצעו המשיבים ואילו המבקש יתרום פחות מהבחינה הכספית ויותר בהדרכות ובהדגמות למספרות אשר יהיו לקוחות פוטנציאליות של המוצר. האם שותפות מעין זו התקיימה בפועל? הצגת הצדדים לציבור כשותפים ההצגה כלפי "כולי עלמא" של היחסים בין הצדדים כקשרי שותפות, יש בה כדי להטות את הכף לכאן או לכאן במקרה של ספק אודות קיומה של שותפות (ר' פרשת רנן). המשיבים מציגים את מכתבו של ב"כ רשת מספרות מישל מרסייה, (נספח ה' לתגובה לתובענה) שם נכתב : "כחלק מיישום ההסכם, הגיע לרשת נציג חברתכם לשם הדגמת השיטה בפני מעצבי רשת...". לטענתם, המבקש הציג את עצמו בפני חברת "מישל מרסייה" כנציגה של המשיבה ולא כשותף ו/או בעלים ו/או בעל מעמד מנהלי בחברה ומכך ניתן ללמוד כי גם הוא לא ראה את עצמו כשותף של המשיבה 1. בנוסף, טוענים המשיבים, כי דבר זה ניתן ללמוד, גם מהמודעה בעיתון (נספח ו' לתגובה לתובענה) שבה שם המשיבה ועצם קיומה, כלל לא הוזכר וכלל לא בא לקדם את המשיבה, כפי שאפשר לצפות ששותף יתנהג. לטענתם; ההוכחה שהמבקש בחר להציג את עצמו כמי שאינו קשור כלל למשיבים ובאופן יזום ועצמאי, הבדיל את עצמו ואת רשת מספרותיו מהמשיבים. מצד שני, המבקש הציג פרסום (ת' 5) שבו דוגמנית, ובכיתוב נכתב "שיער - מיקי גולן למייקום הפצות בע"מ". זאת על מנת להראות כי המבקש כן הציג עצמו ביחד עם המשיבה. יכול להיות שהמבקש לא הציג את עצמו כשותף של המשיבה 1, מפני שהדבר לא היה רלוונטי בשעתו. כמו כן יכול להיות כי רשת "מישל מרסייה" לא בהכרח היתה מודעת או אמורה לדעת על יחסי השותפות שהוסכמו בין הצדדים. מצד שני, גם העובדה שבמודעת בפרסומת עם הדוגמנית (ת'5) מופיע שמו של המבקש לצד שם המשיבה, אינה מוסיפה או גורעת לבירור המחלוקת; שיכול להשתמע מהפרסום כי המבקש עיצב את שיער הדוגמנית שבמודעת הפרסומת למען המשיבה, אך לא ניתן להסיק מפרסום זה כי מתקיימים יחסי שותפות בין הצדדים. קשה לקבוע אם הציבור ראה בצדדים שותפים לאור האמור לעיל. ניתן להניח במסגרת גבוהה כי אילו המבקש היה רואה עצמו שותף של המשיבה 1, היה דואג לפעול לתיקון המודעה בה רק שמו הוזכר. השתתפות הצדדים בנכסים וברווחי והפסדי העסק "תחת רכיב זה ייבחנו שני עניינים: האחד - נכונותו של שותף לשאת בהפסדיה של השותפות. השני - השקעתו הראשונית של שותף בשותפות. השקעה זו, בין אם בהון פיסקאלי או אנושי, אותה נכון המשקיע בשותפות לאבד, ככל ועסקי השותפות לא יעלו יפה. שני סממנים אילו מעידים על נטילת סיכון עסקי כשותף ונשיאה בו. השקעה בהון אנושי תהא אותה השקעה שאין התחייבות לתמורה כספית עבורה או כי התמורה הכספית נמוכה מהתמורה הכספית המשולמת ברגיל בגין אותה השקעת עבודה בנסיבות דומות של המשקיע והעיסוק. תשלום ראוי, קרי אקוויוולנטי לתשלום שהיה משולם לבעל תפקיד דומה או למבצע שרות, בתנאים דומים. כאשר משולם תשלום ראוי, בכסף או בשווה כסף, הנטייה תהא שלא לראות בכך השקעה. הענקת זכויות בשותפות בלא שלמוענק תהא חשיפה לנשיאה בהתחייבויות העסק ובהפסדיו או לתשלומם של אילו בפועל, תתפרש יותר כתמריץ לעובד ופחות כמי שהוא שותף במובן המלא. עם זאת, לעיתים תכונות מסוימות שמביא עימו שותף לשותפות, הן הנכס שהשותפות והשותפים נדרשים לה. כך למשל, מסירות, התמדה, חריצות, כשרון, מוניטין אישי, יכולות אנושיות כאלו ואחרות אפשר ויהוו כאמור השקעתו של הון אנושי אותו יש להביא בחשבון לצורך בחינת מבחן ההשקעה...השקעת הון ממוני או הון אנושי תוך צפי לרווחים אולם תוך נטילת סיכון עסקי, תשמש שיקול בקביעת אופי השותפות". (ר' פרשת הרמולין, עמ' 25). במקרה דנן, ההשקעה הכספית של המשיבים כפי שניתן ללמוד מתמליל השיחה אשר עליה מתבסס המבקש, היא כ 1.6 מיליון ₪, סכום אשר לא הוכחש או נסתר ע"י המבקש בסיכומיו ובתגובה לתשובת המשיבים. התובע טוען כי העביר למשיבים סכום כולל של כ- 179,000 ₪ כהשקעה. המשיבים גורסים כי אכן קיבלו סכום זה אך לא כהשקעה של שותף אלא כרכישה של לקוח מהחברה ואף הציגו לגבי הסכום הנטען תעודות משלוח, אם כי לא מצוין עליהם מחיר. אפילו נקבל את טענות המבקש כי סכום זה נועד להשקעה, הרי שהוא מהווה כעשירית מסך השקעותיהם של המשיבים, וזה חוסר פרופורציות בין ההשקעות של שני הצדדים; כפי שנקבע בפרשת הרמולין לעיל, המבקש לא היה צריך להשקיע את אותו ההון הכספי, אלא הביא עימו למיזם הון אנושי, את כישוריו כספר. האכן כך המצב גם כאן? המבקש טוען שמתוקף חלקו בשותפות, הוסכם שהוא יעביר הדרכות למספרות, שהן הלקוחות הפוטנציאליות למוצר. העיד המשיב 2: "כשאתה צריך להיות שותף, אתה צריך לעזוב את העסקים שלך, כמו שהוא הבטיח, שאשתו תהיה במספרות ואחיו יחזיק חלק מהמספרות ושהוא יהיה איתנו, יעשה הדגמות והדרכות ואנחנו נפתח אצלנו מקום שנעשה זאת, אבל כשכל זה לא התקיים..." (ר' עמ' 59 לפרוטוקול). בפועל, המבקש לא מילא את התחייבויותיו. וזאת ניתן להסיק מתמליל השיחה עליו מתבסס המבקש (ר' עמ' 18 לתמליל): "...לא דיברנו שאתה תהיה 20 ק"מ ואני אעבוד ואממן את הסחורה ואשלם ואתה תבוא תגיד לי...". המבקש טען שהעביר עשרות הדרכות, אך לא הביא כל הוכחה לכך ולא הביא כל ראיה שתסתור את טענותיהם של המשיבים כי ההדרכות אשר אותן ביצע היו בודדות בלבד. המבקש יכול היה בקלות להזים טענה זאת, ע"י העדתם של הספרים אשר עברו אצלו הדרכות. מהאמור לעיל נראה, כי המבקש לא היה שותף בפועל "להחזקת הנכס" באופן ניהולי, אף שהתבקש ואף שכך סוכם בין הצדדים. מסקנת ביניים המבקש השקיע כספים מעטים בלבד ביחס למשיבים (אם בכלל), ואף לא עמד בסיכום שהתחייב לו בקשר להדרכות ולעזרה בניהול; ובמילים אחרות: המבקש כמעט לא השקיע מזמנו ומכספו וגם לא נשא או התחייב לשאת בהפסדים ככל שהיו. המבקש בעצמו טוען כי לא השתתף ברווחי המיזם וכי לא קיבל מהמשיבים כל תגמול ואף לא ידע מה היו הרווחים אם בכלל, במשך שנתיים וחצי, זאת ניתן להבין גם מתמליל השיחה. כמו-כן, העובדה ש"שותף במיזם", הסכים להמתין במשך זמן כה רב מבלי לקבל איזה שהם דיווחים מה מצב העסק, האם הוא מרוויח או מפסיד, נראית תמוהה, אינה תומכת בגירסתו (שהיה שותף) והיא מחוסרת כל היגיון עסקי. (ואני ערה לכך, שבתמלול שיחה בין הצדדים עלה שהוא ביקש לדעת זאת). מכאן מסקנתי, שלא הייתה השתתפות אמיתית בנכסים ובהחזקת הנכס ובכלל זה הרווחים וההפסדים שלו. הזכות השווה של הצדדים לנהל את העסק כפי שכבר נאמר לעיל, המשיבים היו האחראים והיחידים, לניהול השוטף של המיזם. למבקש היתה הזכות או החובה לעזור בניהול אך הוא לא עשה זאת. מכאן שהמבקש לא היה אחראי על שום פעולה שוטפת כגון פרסום ושיווק המוצר, שכירת עובדים, וכיו"ב. הזכות ההדדית של הצדדים לחייב זה את זה בענייני העסק המבקש לא הצליח לסתור את טענת המשיבים כי כאשר נדרשו לפצות את "מישל מרסייה" בגין התנהגות המבקש, לא דרשו ממנו ו/או חייבו את המבקש בדבר. המבקש בעדותו טען כי לא קיבל כל דרישה כזו משום שאלו הוגשו לאחר שהגיש את התביעה (ר' פרוטוקול עמ' 37). תביעת המבקש הוגשה ב-24.7.06 ואילו המסמך אותו הציגו המשיבים, הוא מתאריך 26.2.06, כחמישה חודשים לפני הגשת התביעה, מה תומך בטענת המשיבים. סוף פסוק מהעובדות שנסקרו עולה, שכוונתם הראשונית של הצדדים היתה ליצור ביניהם יחסי שותפות, כאשר צד אחד משקיע הון כספי ואילו הצד השני משקיע הון אנושי. על כך ניתן ללמוד מנסיעתם המשותפת לאיטליה ולאנגליה, מהפגישות שערכו ביחד עם באי כוחם, מהעברת הדו"ח לידי המבקש ואף מעדותו של המשיב 2 בעצמו. בפועל, יחסי השותפות לא הגיעו לכדי מימוש מלא כתוצאה מהתנהלות המבקש. המבקש לא עזר בניהול המיזם, אף שהתחייב לכך; העדיף להישאר בעסקיו הפרטיים. כתוצאה מכך, כל הניהול השוטף נפל על כתפי המשיבים. המבקש לא מילא את התחייבויותיו בנוגע להעברת ההדגמות וההדרכות ונראה היה כי גם ההדגמות שערך לא היו ברמה נאותה. לא רק זו, אלא שהמבקש אף גרם נזק, כתוצאה מהפרסום שדאג לעשות לעצמו עם הדוגמנית טל מן, ולסכסוך שבסופו הצריך לפצות את רשת המספרות "מישל מרסייה", ע"י המשיבים. אפילו נלך לשיטת המבקש שהוא השקיע בשותפות, אזי "חלקו" אינו סכום שווה ערך ביחס להשקעת המשיבים; בהפסדים אמורים ליפול על כתפי המשיבים כאשר, באם יהיו רווחים המבקש ירצה חלק בהם. "העדר סיכון כלשהו של הפסדים מצביע, לכאורה, על כך שצורת השיתוף אינה קשרי שותפות. סיכון של אי קבלת רווחים אינו סיכון של הפסדים. כאשר בצד קבלת רווחים קיימת גם קבלת אחריות גם להפסדים העלולים להיווצר, הקשר יראה כשותפות לכל דבר" (ר' פרופ' ד.א. פרנקל מתייחס בספרו דיני השותפות בישראל). הצדדים גם לא יכלו לחייב זה את זה בענייני המיזם ולראיה,- המבקש לא היה מעורב כלל בפיצוי שהוענק ל"מישל מרסייה". כל הדברים הללו מלמדים אותנו כי המבקש התנער מחובותיו כשותף, לא פעל כפי שמצופה משותף סביר אשר לא משקיע מממונו, אך בתמורה אמור להשקיע מכישוריו ומזמנו. בת"א (תל-אביב-יפו) 1952/05 - ג'בארה פואד נ' טומי ריגלר ואח', תק-מח 2009(3), 9656, קבעתי כי: "...עלינו למזג בין דיני שותפויות לבין דיני חוזים. המדובר בשותפות אד-הוק מותנית בתנאי. התנאי הוא שכל אחד יתרום מכישורי עבודתו – שהותאמו, לשותפות. בתנאי זה לא עמד התובע, ולכן נראה לי כי לשותפים קמה עילה לסיים את החוזה שביניהם, ובכך למעשה לגרום לפירוק השותפות שבינם מצד אחד, לבין התובע מצד שני. זהו המצב גם במקרה דנן, בשינויים המחוייבים. המבקש היה אמור לתרום מכישורי עבודתו ולא עשה זאת, ומכאן שלא דאג לממש את השותפות בפועל וכתוצאה מכך המשיבים החליטו לפרקה על דעת עצמם. מכאן שהמבקש אינו זכאי לעיין בדוחות ובחשבונות המשיבה 1, בהקשר למיזם. מתן חשבונותסוד מסחרימסמכיםסודיות