זכות לא לענות על שאלות חוקר משטרה

בהתאם להוראת סע' 2 לפקודת הפרוצדורה הפלילית (עדות), כל שוטר שהוסמך לכך בכתב או כל קצין משטרה מוסמך לחקור אדם שיש לו יסוד להניח שיש בעדותו כדי לתרום להבהרת נסיבות ביצועה של עבירה, ולרשום מפיו הודעה בכתב, וכל נחקר עפ"י הסמכות האמורה, חייב להשיב לשאלות החוקר תשובות אמת, אלא אם כן יש בתשובותיו כדי להעמידו בסכנה של העמדה לדין פלילי. לחשוד איפוא קיימת זכות לחסיון מהפללה עצמית (להבדיל מעד ראייה לארוע למשל שלא קיימת לו זכות שתיקה). לכל נחקר איפוא קיימת זכות שלא להשיב לשאלה אם בתשובה עליה יש כדי להעמידו בסיכון של הבאה לדין פלילי כנושא באחריות לביצועה של עבירה. ברם, אם הנחקר לא עשה שימוש בזכותו זו במועד שבו מוצגת לו השאלה - רואים אותו כמי שויתר על הזכות, ואזי לא יוכל להתנגד מכוח חסיון, להצגת התשובה שנתן לחובתו, שכן, הוא ויתר על החסיון (ראו ע"פ 524/72 פוקה הירש נ' מ"י, פ"ד כז(2) 776; וע"פ 242/63 קריתי נ' מ"י פ"ד יח(3) 480). חובת האזהרה בדבר קיום זכות השתיקה וזכות ההיוועצות בעורך דין קמות מיד עם גיבוש חשד סביר כנגד חשוד, ולא רק מרגע התשאול בתחנת המשטרה, שאם לא כן, עלולה המשטרה לעכב את הגעת הנחקר למתקני החקירה. הודאה שמסר חשוד במסגרת חקירתו עשויה לשמש ראייה קבילה לחובתו אם היא נמסרה "חופשית ומרצון", משמע, היא עומדת בתנאי הקבילות הקבועים בסע' 12 לפקודת הראיות (נוסח חדש) התש"ל-1970 (להלן: "פקודת הראיות"). במשפט הישראלי קיימות שלוש גישות פרשניות ביחס לכלל הפסילה שבסעיף 12 לפקודת הראיות, והשוני בין הגישות מוצא ביטויו במשקל שניתן להגנה על זכויותיו של הנחקר. לפי גישה פרשנית אחת, שדוברה העיקרי בפסיקה היה הנשיא לנדוי - אמצעי חקירה פסולים הכוללים אלימות פיסית, איומים, דברי פיתוי והבטחה לא הוגנים או הפעלת לחצים פסיכולוגיים - שוללים את קבילת הודעת הנחקר, וזאת נוכח הפגיעה הקשה בו כאדם - בכבודו ובשלימות גופו ונפשו. גישה פרשנית אחרת שדוברה העיקרי היה השופט חיים כהן, קובעת שאמצעי חקירה הוא פסול, אם היה בו כדי לשלול בפועל את רצונו החופשי של הנחקר. אם נותרה בידי הנחקר, על אף האמצעי הפסול - יכולת בחירה חופשית בנוגע למסירת הודעתו, אזי הודאתו תהא קבילה. בלשונו של השופט חיים כהן: "... הודיית הנאשם לחוד, והתעללות חוקריו לחוד". (ע"פ 369/78 אבו-מדיג'ם ואח' נ' מדינת ישראל, פ"ד לג(3) 376 (381). גישה פרשנית זו רואה את עיקר התכלית של כלל הפסילה הקבוע בסעיף 12 לפקודת הראיות, בהבטחת אמינות ההודאות הנמסרות בחקירה. גישה פרשנית שלישית נקבעה בפסק דינו של כבוד השופט גולדברג בע"פ 115/82, 168 מועדי נ' מדינת ישראל, פ"ד לח(1) 197 (222-224). בהתאם לגישה זו, אין באי החוקיות, כשלעצמה, כדי לפסול קבילות הודאה לפי סעיף 12 לפקודת הראיות, ויש לבחון מבחינה עובדתית כל מקרה לגופו, האם היה באמצעי החקירה הפסול כדי לשלול את חופשיות רצונו של הנחקר במסירת הודאתו. שלוש הגישות הפרשניות הנ"ל, אינן רואות באי מתן הודעה כדין, בדבר זכות השתיקה או זכות ההיוועצות בעו"ד, כדי לפסול קבילות הודאה לפי סעיף 12 לפקודת הראיות. בלשון אחר: פגיעה בזכויות הנ"ל אינן מהוות אמצעי חקירה פסולים מהסוג המוביל בהכרח לפסילת קבילות הודאה, ויש לבחון בכל מקרה לגופו את השפעת הפגיעה בזכויות הנ"ל על חופשיות רצונו של הנחקר, ועל משקל ההודאה שמסר. משטרה