1.  בפני טענת הנאשמים, בתום עדויות התביעה, כי אין להשיב לאשמה, משום שהתביעה לא הביאה ראיה לכל העובדות המרכיבות את יסודות העבירה ולפיכך הם עותרים לזכותם כבר בשלב זה.   2.   כתב האישום שלפני מייחס לנאשמים את העבירות הבאות: עבירה של אי קיום חובת רישיון למונית לפי סעיפים 3 ו-3 א לצו הפקוח על מצרכים ושירותים (הסעה באוטובוסים ובמוניות) תשל"ד – 1974; עבירה לפי סעיף 4 לצו הנ"ל בזיקה לתקנה 72 (12) לתקנות התעבורה, תשכ"א – 1961; עבירה לפי סעיף 39 ב לחוק הפקוח על מצרכים ושירותים, תשי"ח – 1957; עבירה של אי קיום חובת רישיון להפעלת קו שירות למוניות לפי סעיף 14 ח לפקודת התעבורה [נוסח חדש] התשס"א 2005.   3.          הנאשמת 1 הינה חברה המפעילה קווי שירות במוניות והנאשם 2 הוא מנהלה של הנאשמת.   עפ"י הנטען בכתב האישום: "2.          לתקופה בלתי ידועה ומתאריך 17/08/05 לתאריך 31/08/05, הפעילו הנאשמים קו שירות למוניות מרחוב הרצל 47, רמלה, שבמקום קיימת תחנת אוטובוסים עם תמרור ב-56 של חברות "סופרבוס" ו- "אגד", וזאת ליד קיוסק "מרטין", סמוך לרחוב השומר ל-תל אביב (להלן: קו שירות למוניות) (להל ן: מסלול קו השירות)". "3.         במועד ובמקום הנ"ל, לא היה בידי הנאשמים, רישיון קו למוניות לתאגיד להפעיל קו שירות למוניות ולהקים תחנת המוצא למסלול קו שירות, מאת הרשות.   4.          לתקופה בלתי ידועה ומתאריך 1/05/07 לתאריך 16/05/07, הפעילו הנאשמים קו שירות למוניות מהמפרץ ליד הספרייה העירונית ברחוב הרצל ברמלה, לרחוב ענתבי בתל אביב (להלן: קו שירות למוניות), (להלן: מסלול קו שירות). 5.          במועד ובמקום הנ"ל, לא היה בידי הנאשמים רישיון קו שירות למוניות לתאגיד להפעיל קו השירות למוניות למסלול קו שירות, מאת הרשות". 4.    ביום 8.7.07, ביקשה המאשימה לתקן כ"א טרם הקראה לפיו בסעיף 4 יירשם , כי הנאשמים הפעילו הקו מיום 1.5.07 ועד אותו יום היינו 8.7.07.   5 .   בהקראה כפרו הנאשמים בסעיפי כתב האישום למעט, סעיף 1, אשר בו הודו.   6 .  בהוכחות העידו שרון חסיד, ראש ענף פיקוח ארצי במש' התחבורה, (עת/1) דוד יוסף פקח וחוקר במש' התחבורה (עת/2) וישראל כהן פקח מש' התחבורה (עת/3).   7.   עת/1 העיד, כי ביקר ברח' הרצל 47 בתאריכים שונים ומצא, כי הנאשמת מקיימת במקום תחנת הסעה וערך דוחות פיקוח לגבי א י רועים אלו (/ת/1, ת/2), הוא ערך דוח סיכום פעילות, צילם את רכבי הנאשמת,ערך דוחות ומזכרים (ת/3- ת/8) .      עת/2 העיד, כי ערך תצפית על מוניות הנאשמת שהיו מאחורי הספר י יה העירונית ברמלה הוא ערך מזכר וגבה הודעה תחת אזהרה ממנהל תחנת המוניות בשם שהרבני (ת/9 ת/10)      בחקירת והנגדית הודה, כי חקר את מנהל התחנה רק ביחס לתחנה שמאחורי הספרי י ה.   עת/3 העיד, כי נסע במונית הנאשמת והגיש דוחות שערך, אליהם צורפו קבלות בגין הנסיעות שביצע.   8 .   בתום פרשת התביעה טענו הנאשמים , כי אין להשיב לאשמה, וה עלו נימוקים לכך. ייאמר מיד, לגבי חלק מטענות אלה נראה בעליל שהן חסרות יסוד ועדיף היה אלמלא נטענו מכי ו ון שנטענו הטענות , אדון בהן אחת לאחת.   9.   אני דוחה את טענת הנאשמים , כי לא נטען שהם נהגו במוניות ולכן אין לייחס להם עבירה של עצירה בתחום תחנת אוטובוס, וכי אלה שנהגו בפועל – לא הוגשו נגדם כתב אישום.        הנאשמים הם בעלי הרכבים , ששימשו כמוניות והם מעסיקים של הנהגים , שפעלו בקו השירות . חזקה שהנאשמים היו מודעים לפרטי נהיגתם של עובדיהם. תימוכין לכך מצוי גם בת/10 , שהיא הודעתו של הנאשם 2 שניתנה תחת אזהרה (ש' 6). די בראיות אלה, כדי לחייב את הנאשמים להשיב על אשמה.       טענה זו של הנאשמים נטענה גם בע"פ 72260/05 טכסי המרכז נגד משרד התחבורה , ונדחתה ע"י כב' השופט מודריק שקבע:      "אין חולק כי המערערת היא בעלת רישיון הקו. הדין מחייב אותה לפעול בהתאם לתנאי הרישיון. המערערת אינה נוהגת בפועל. היא אישיות משפטית ערטילאית. "פעולותיה" מבוצעות בידי גורמים אנושיים. היינו, בידי הנהגים שהיא מעסיקה או שמצויים עמה בקשר חוזי. הווה אומר שמן המקור הנורמטיבי (רישיון הקו שהוא רישיון על פי חוק) נובע שהנהגים מבצעי הנסיעות הם ארגון של המערערת. הם הפועלים המבצעים את פעולותיה הלכה למעשה. על כן, חלה עליה אחריות לפעולות של האורגנים שלה".        בכך נופלת גם טענתם הנוספות של הנאשמים , שלא הוכח הקשר בין הנהגים לבין הנאשמים. על פי הצילומים שהוגשו (ת/4) מוכח, לפחות לכאורה, כי העבירות בוצעו על ידי מוניות שברשות הנאשמים ודי בכך כדי לקשור את הנאשמים לביצוע העבירה גם בלי פירוט זהות הנהגים, או הקשר המשפטי בינם לבין הנאשמים.      באשר לטענה, כי לא הוגש כתב אישום נגד הנהגים עצמם, יאמר, כי הגשת כתב אישום נתונה לשקול דעתה של התביעה והיא רשאית להגיש רק נגד חלק מאלו שניתן להאשימם.         עפ"י סעיף 39ב לחוק הפיקוח על מצרכים ושירותים, תשי"ח-1957, "נעברה עבירה לפי חוק זה בידי עובד במהלך עיסוקו של מעבידו... יואשם בעבירה גם מעבידו, אם לא הוכיח שהעבירה נעברה שלא בידיעתו ושנקט כל האמצעים הסבירים להבטחת שמירתו של חוק זה". סעיף זה קובע, כי ניתן להאשים את המעביד בשל מעשיו של עובדו אולם אין הוא מטיל חובה להאשים גם את העובד .      היינו, העובדה שאף לא אחד מהנהגים מואשם עפ"י כתב אישום זה לא גורעת מזכות התביעה להאשים את מעסיקם עפ"י העבירות המנויות לעיל.       10 .  טענה נוספת של הנאשמים , שיש לדחותה, היא כי אין סמכות למאשימה להגיש כתב אישום נגד הנאשמים בעבירות תעבורה של עצירה בתחנת אוטובוס.        לאור טענת הנאשמים בדבר העדר סמכות להגיש כתב אישום נגד הנאשמים, הגישה המאשימה כתב ההסמכה ולפיו הוסמך על ידי היועמ"ש עוה"ד יהודה טוביאס מטעם המאשימה, אשר ייצג את המאשימה בהליך שבפני, "להיות תובע בבתי משפט השלום ובבתי המשפט המחוזיים בכל תביעה פלילית... בשל עבירה על החיקוקים להלן: פקודת התעבורה... והתקנות שהותקנו לפיה.     חוק הפיקוח על מצרכים ושירותים, התשי"ח-1957, והצווים שניתנו על פיו...".        בתגובתו לכתב ההסמכה שהוגש, טען ב"כ הנאשמים, כי עפ"י כתב ההסמכה רשאי התובע להגיש ערעורים בלבד. כאמור, התובע מוסמך לייצג בבית משפט שלום ואיזה ערעור אליבא דב"כ הנאשמים המלומד נדון בבימ"ש השלום      לפיכך אין ממש בטענת הנאשמים ומוטב אלמלא נטענה.   11.     אני דוחה גם את טענת הנאשמים ביחס להוראת החיקוק הראשונה – היינו , כי כתב האישום לא מגלה עבירה , שכן לא פורט מס' הרישוי של הרכבים , שביצעו את העבירות .      כתב האישום מייחס לנאשמים אשמה בעבירות שבוצעו לאורך משך זמן ארוך ובאופן קבוע . בנסיבות אלו, לא צריך היה כתב האישום לפרט את מספרי הרישוי של כל רכב שעצר בניגוד להוראות לאורך כל הזמן. נתונים אלו הובאו בראיות ודי בכך.   12 .  טענה אחרת של הנאשמים היא כי מדובר בברירת משפט ולפיכך לא היה צריך להגיש כתב אישום.      ראשית יש לציין, כי בעת הגשת כתב האישום, עבירה לפי סעיף 14(ח) היתה מסוג הזמנה לדין ולא מסוג ברירת משפט וכבר מטעם זה יש לדחות טענת הנאשמים.      למעלה מן הדרוש יצויין, כי בהתאם לסעיף 86 לחסד"פ: "מותר לצרף בכתב אישום אחד כמה אישומים אם הם מבוססים על אותן עובדות או על עובדות דומות או על סדרת מעשים הקשורים זה לזה עד שהם מהווים פרשה אחת" .         לכך יש להוסיף, כי סעיף 228 לחסד"פ, הדן בעבירות קנס, קובע כך:         (ג) היה למי שרשאי למסור הודעת תשלום קנס כאמור בסעיף קטן (ב) יסוד להניח שהעבירה נעברה בנסיבות שתובע הודיע כי הן מחייבות בירור המשפט, לא ימסור הודעת תשלום קנס, אלא הזמנה למשפט.              בהתאם לסעיף 228 (ד) לחסד"פ (נוסח משולב) תשמ"ב 1982 , הדן בעבירות קנס, קובע כך : "קביעת עבירת קנס כעבירה של ברירת משפט, אין בה כדי לגרוע מסמכותו של תובע להגיש בשל אותה עבירה כתב אישום, אם הוא סבור שנסיבות העבירה מחייבות את בירור המשפט, ובלבד שטרם נמסרה הודעת תשלום קנס לפי סעיף קטן (ב).כאשר באותו ארוע נעברו עבירות שחלקן מסוג הזמנה לדין וחלקן מסוג ב.מ., המאשימה רשאית לצרף האישומים כולם לכתב אישום אחד " .   13 .      טענה נוספת של הנאשמים, שלא היתה ראויה להישמע , מתייחסת לעבירת החיקוק השנייה- סעיף 3 לחוק הפיקוח, שמכוחו תוקן סעיף 1 לצו הסעת אוטובוסים ומוניות מתייחס לרישיון מונית אזורי או בין-אזורי. אולם בחלק ו' לתקנות התעבורה לא קיימים מושגים אלו מכאן שעסקינן בהוראת חיקוק שעברה מן העולם. טענה זו נטענה גם בהליך קודם בין הצדדים בתח"ת 18/02 ובעפ"ת 17492-03-09 ונדחתה ואני מאמצת את מסקנתו של ביהמ"ש המחוזי.   14 .  עוד טענו הנאשמים בהתייחס ל סעיף 4 לצו הפיקוח – כי ה מאשימה לא הצביעה איזו הוראה מהוראות תקנות התעבורה כביכול עברו הנאשמים, ומאחר ולא ניתן להאשים באופן כללי, לא נעברה עבירה לפי סעיף זה.        בכתב האישום מצויין מפורשות , כי העבירה לפי סעיף 4 לצו הפיקוח היא בזיקה לתקנה 72(12) לתקנות התעבורה. לפיכך אין ממש בטענה זו.   15 .   טענה נוספת של הנאשמים היא, כי התביעה היתה צריכה לטעון ולהוכיח אחד מבין השניים – או שלנאשמים היה רישיון והם הפרו תנאי מתנאי ו או שכלל לא היה בידיהם רישיון על פי חוק.        לפי סעיף 40 לחוק הפיקוח: "הטוען שיש בידו רישיון או היתר שניתן לפי חוק זה – עליו הראיה".       די בכך, שהתביעה הוכיחה את הפעלת הקו ואם הנאשמים טוענים שהם פעלו על פי רישיון, עליהם הראיה. כדי שיוכלו לעמוד על זכותם זו, חייב בית המשפט לאפשר להם להשיב לאשמה.   16. הטענה האחרונה של הנאשמים מתייחסת לאישום של עצירת מונית בתחום תחנת אוטובוס – על אישום שאדם לא נחקר בפני חוקר טרם הגשת כתב אישום, אין להגיש נגדו כתב אישום.       חקירתו של חשוד בביצוע עבירה נועדה להוות מכשיר של התביעה כדי לברר ולוודא האם נראה לכאורה, כי בוצעה עבירה.       בחקירה, יכול החשוד להעלות את גרסתו וטיעוניו כדי לשכנע את רשות אכיפת החוק כי אין לנקוט נגדו בהליך משפטי. אולם, אפשרות זו של החשוד אינה מונעת ממנו להעלות או תה גרסה וטענה בפני בית המשפט, אם הוא הועמד לדין. זכותו של הנאשם להעלות את גרסתו לא נשללת ולא נפגעת ע"י החקירה ועל אחת כמה וכמה כאשר חקירה כזו לא נעשתה.        בע"פ (ת"א) 70597/04 הנדלמן נ' מ"י, נאמר:         "אכן, הגשת כתב אישום הינה פעולה פוגענית, ורצוי לאפשר לחשוד לענות על האישומים, במסגרת החקירה במשטרה, קודם להגשת כתב האישום. אולם, אין מדובר בזכות מוחלטת, ואין זה תנאי מוקדם להגשת כתב אישום".         כפי שציין כבוד השופט ד' חשין:         "אינני מקבל את טענת הסנגוריה שללא קיומה של חקירה אין בידי המאשימה סמכות להגיש כתב אישום. בעניין זה אחזור על דברים שנאמרו כבר במותב שלושה של בית משפט זה:      "... גם אנו איננו חולקים על כך שסדר הדברים הנכון הוא עריכת חקירה בטרם הגשת כתב אישום, אך אין לומר, כי מהוראות החסד"פ עולה כי תנאי בל יעבור להגשת כתב אישום הוא קיום חקירה קודם לכן (בין ע"י המשטרה ובין ע"י רשות חוקרת אחרת שהוסמכה לכך בחוק) "".       מע"פ (י-ם) 149/95 אבו אל ת'ן נ' מדינת ישראל (לא פורסם).        לפיכך, אין בעובדה, שהנאשמים דנן לא נחקרו על העמדת רכביהם בתחנת אוטובוס כדי לפגוע בהגנתם וממילא, אין בכך כדי לפגום בהעמדתם לדין. ע"כ גם טענה זו דינה להידחות.   17 .  אשר על כן אני מורה לנאשמים להשיב לאשמה . אי קיום חובת רישיוןמונית