החלטה עתירה לקיומו של דיון נוסף בפסק-דין מאוחד שניתן בבג"ץ 963/04 לויפר נ' ממשלת ישראל ואח' ובבג"ץ 967/04 יוסף נעמאן נאסר נ' צוות השרים שמונה לענייני בחינת מינוי הפטריאך היווני-אורתודוכסי. 2. ואלה עיקרי הדברים בפסק-הדין שלפנינו: לפני שנים מספר הלך לעולמו הפטריארך דיאודורוס שכיהן כפטריארך היווני-אורתודוכסי של ירושלים. ההליך לבחירת יורשו היה קשה ומורכב, ולענייננו אין צורך שנעמוד על פרטיו. לסוף, ביום 13.8.01 בחר הסינוד הקדוש של הכנסייה היוונית-אורתודוכסית במטרופוליט אירינאוס - המשיב 6 - לכהן כפטריארך היווני-אורתודוכסי של ירושלים. על-פי תקנות הקיסרות העות'מנית לשנת 1875 - כפי שתוקנו בדברי חקיקה מנדטוריים מן השנים 1935 ו-1936 - אחד מתנאי כשירותו של מועמד הוא כי "התנהגותו ואופיו צריכים להיות נקיים משם רע". כן נקבע, כתנאי מוקדם, כי המועמד ייהנה מאמונה של הממשלה ויינתן בידו על-ידי הממשלה כתב הכרה. 3. בחודש אפריל 2002 החליטה הממשלה על הקמת צוות שרים שיחליט על דעת הממשלה בכל הנוגע לאישור מינויו של הפטריארך הנבחר. ביום 15.4.02 החליט צוות השרים לאשר את מינויו של המשיב 6, ואולם הממשלה הישעתה את תחילת תוקפה של ההחלטה כדי לדון פעם נוספת בעניין. הזמן חלף, וביני לביני הוגשו תלונות שונות במשטרה נגד המשיב 6 ובהן חשדות לפעילות עבריינית הקשורה במסע הבחירות שערך, הפצת מכתבים אנטישמיים לגורמים שונים וכן גניבה מכספי הכנסייה. המשיב 6, מצידו, הגיש אף הוא תלונות נגד יריביו, בחשד לזיוף מיסמכים שנחתמו לכאורה בשמו והעלה עוד טענות מטענות שונות. בעקבות תלונות אלו פתחה המשטרה בחקירה אשר בסופה לא נמצא ביסוס להאשמות החמורות שהוטחו במשיב 6. 4. לאחר כינון הממשלה הנוכחית הוקם צוות שרים בראשות שר החוץ וסגן ראש הממשלה, והוטל עליו להביא לפני הממשלה המלצה לעניין ההכרה הנדרשת במעמדו של המשיב 6. בהוראת היועץ המשפטי לממשלה המתין צוות השרים החדש עד לסיומה של החקירה המשטרתית. ביום 31.12.03 החליט היועץ המשפטי לממשלה - בעקבות חקירת המשטרה - כי אין תשתית להאשמה הפלילית כנגד המשיב 6, וצוות השרים חידש את פעולתו לדיון בסוגיית מינוי הפטריארך. העותרים (באותן עתירות) ביקשו להעלות טיעוניהם לפני צוות השרים, ואולם הוחלט כי אין מקום לשמוע טענות מפיהם על-פה. תחת זאת נאמר לעותרים כי יוכלו להגיש טיעונים בכתב. הם בחרו שלא לעשות כן. ביום 18.1.04 החליט צוות השרים, ברוב של שלושה נגד שניים, להמליץ לממשלה על אישור בחירתו של המשיב 6. ביום 25.1.04 הובאה המלצת הצוות לדיון לפני הממשלה, וזו החליטה - ברוב של 11 נגד 6 ו-2 נמנעים - לאשר את בחירתו של המשיב 6 ולהסמיך את שר הפנים להעניק לו "כתב הכרה" מטעמה של הממשלה. 5. כנגד ההליכים שהיו בממשלה ובוועדת השרים הוגשו לבית-המשפט שתי עתירות, אלו עתירות שבהן ניתן פסק-הדין שלפנינו. פסק-הדין, בעיקרו, נסב על שתי טענות מרכזיות שהעלו העותרים, טענות שנתפצלו בדרכן לטענות-מישנה אלו ואחרות. טענה מרכזית אחת היתה זו, שהמשיב 6 אינו כשיר לכהונה בשל היותו מעורב בפלילים. טענה מרכזית שניה היתה, כי נפלו פגמים בהליכים שהיו לפני צוות השרים ולפני הממשלה, וכי פגמים אלה היה בהם כדי לפסול את ההחלטה להכיר במשיב 6. כך, למשל, טענו העותרים כי היה על היועץ המשפטי לממשלה להורות את המשטרה להמשיך בחקירה נגד המשיב 6, ולהעמיקה בכיוונים שעליהם הצביעו העותרים; כי לפני הממשלה וצוות השרים לא היה כל החומר הרלוונטי הדרוש לקבלת ההחלטה; וכי קופחה זכותם של העותרים להשמיע טיעוניהם לפני צוות השרים והממשלה. בית-המשפט נדרש לכל טענותיהם של העותרים, ובחוות דעת מנומקת החליט לדחותן אחת לאחת. וכך סיכמה השופטת ביניש דבריה בחוות-דעתו של בית-המשפט (פיסקה 7 לפסק הדין): לסיכום, נשוב ונאמר כי אין ספק שהיה על הממשלה להתייחס לטענות החמורות אשר הועלו כנגד המשיב 3, הן באשר לעבירות לכאורה שייחסו לו העותרים והן לטענות החמורות בדבר התבטאויות אנטישמיות. אולם ההליכים שקוימו מלמדים על כך שהטענות נבדקו על-ידי משטרת ישראל, אשר בידה הכלים המקצועיים לבדיקתן, והמסקנות בתחום זה נבחנו על-ידי הדרג הבכיר ביותר, היועץ המשפטי לממשלה. בשים לב לקווים אשר הנחו את הממשלה בהחלטתה - שמירה על האוטונומיה של העדה היוונית-אורתודוקסית ואי-התערבות בהליכי הבחירה שקיימה למשרה הבכירה ביותר בקרבה; וכמו-כן בהתחשב בשיקולי מדיניות החוץ אשר מטבע הדברים אינם פרושים בפנינו במלואם - אין לומר כי החלטת הממשלה חורגת ממתחם הסבירות בהתאם לשיקול הדעת הרחב המסור בידיה. הוראות הדין הרלוונטיות הובאו לידיעת הממשלה. צוות השרים והממשלה הודרכו לשקול הן את ההיבט הנוגע ליושרו של המועמד והן את ההיבט הנוגע לאמון שעליה לתת בו. יש לזכור כי אין מדובר במשרה שהממשלה עצמה ממנה בה מועמד מטעמה וסמכותה לכן היא סמכות אישור והכרה בלבד. מאופייה של הסמכות, נגזר אופי האמון הנדרש מצד ממשלת ישראל כלפי הפטריארך הנבחר. על-פי הכלל הנקוט בידינו, באשר להיקף הביקורת השיפוטית המצומצמת שאנו מפעילים, כאשר ההחלטה העומדת לביקורת היא החלטת ממשלה הנוגעת בעיקרה לשיקולים שהם מתחום מדיניות החוץ של ישראל, לא ראינו עילה להתערב בהחלטה לאשר את בחירת הפטריארך היווני האורתודוקסי של ירושלים. 6. העותר אינו משלים עם החלטת בית-המשפט, ומכאן עתירתו לדיון נוסף. קראתי את המיסמכים שהונחו לפניי - פסק-הדין נושא הדיון, עתירתו המתוקנת של העותר, תגובת המשיבים ותגובת העותר לתגובת המשיבים, והיגעתי לכלל מסקנה כי אין בו בפסק-הדין הלכה חדשה ומיוחדת, הלכה מאותן הלכות המנויות בסעיף 30 לחוק בתי-המשפט [נוסח משולב], תשמ"ד-1984, והמצדיקות קיומו של דיון נוסף בהן. אכן, העותר אינו מצביע על הלכה חדשה ומיוחדת כלשהי. שב הוא ומעלה -בעיקרם של דברים - אותן טענות אשר העלה לפני הבג"ץ, בניסיון לשכנענו כי טעה בית-המשפט הן בקביעותיו העובדתיות הן ביישום ההלכות המשפטיות. אלא שהליך הדיון הנוסף אינו ערכאת ערעור נוספת. עניינו של הדיון הנוסף אינו בטענות עובדה אלא בהלכה, ולא בסתם הלכה אלא בהלכה הסותרת הלכה קודמת של בית-המשפט העליון או בהלכה שמפאת חשיבותה, קשיותה או חידושה ראויה היא כי תידון בדיון נוסף. בענייננו-שלנו, כל שנפסק מעוגן היטב בפסיקתו של בית-משפט זה, ואין בו לא חידוש, לא קושי משפטי מיוחד ואף לא סתירה להלכות קודמות. ראו, למשל, דנ"א 6542/03 מושב נוה ימין ארגון פועלים להתישבות שיתופית בנוה ימין בע"מ נ' שר הפנים (טרם פורסם). 7. כך, למשל, באשר לטענת העותר כי שומה עליה על המשטרה להמשיך בחקירתה ולבצע חיקור דין בחו"ל. הלכה פסוקה ורבת-שנים היא, כי בג"ץ אינו מתערב בשיקול דעתן של רשויות התביעה והחקירה, אלא אם נמצא כי שיקול דעתן לוקה בחוסר סבירות קיצוני. בענייננו קבע בית-המשפט, כי השאלה אם לקיים חיקור דין מחוץ לישראל שאלה היא הקשורה בטבורה לאופן ניהול החקירה, וכי בתורת שכזו מסורה היא לשיקול דעתן של רשויות החקירה והתביעה. לא נמצא לי כי קביעה זו חורגת ממסגרת ההלכות הקיימות, ובוודאי אין היא בבחינת הלכה חדשה. סוגיית חקירתם של עדים פוטנציאליים בחו"ל אינה סוגיה ייחודית ונפרדת הניתנת לניתוק משאלת אופן ניהולה של החקירה הפלילית דרך-כלל. וכבר נפסק בעבר כי ההלכה לעניין אי התערבות בשיקול דעתן של רשויות החקירה והתביעה חלה על כל שלב משלבי ההליך הפלילי, ובכלל זה על שלב החקירה וההחלטה אם להעמיד לדין. ראו והשוו: בג"ץ 329/81 נוף נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד לז (4) 326; בג"ץ 935/89 גנור נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד מד (2) 485; בג"ץ 3846/91 עו"ד פינחס מעוז נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד מו (5) 423; בג"ץ 2644/92 פרצ'יק נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד מח (4) 341; בג"ץ 8179/99 יאנוס נ' היועץ המשפטי לממשלה (טרם פורסם); דנג"צ 7516/03 נמרודי נ' היועץ המשפטי לממשלה (טרם פורסם). 8. אשר לטענות העותר כי קופחה זכותו להישמע על-פה לפני צוות השרים או לפני הממשלה עצמה, וכי בשל כך לא עמדה לפני צוות השרים ולפני הממשלה כולה התשתית העובדתית הרלבנטית לקבלת ההחלטה: בית-המשפט התייחס באריכות לטענה זו, ולסוף החליט לדחותה בהתבסס על נימוקים מספר. ראשית, כך קבע בית-המשפט, אין כל פסול בעיקרון שקבעה הממשלה לעצמה ולפיו אין היא נוהגת להזמין עדים להעיד או לטעון לפניה, וכי נושאי התפקידים הרלוונטיים הם המציגים לפניה את החומר אשר צריך לשמש בסיס להחלטותיה. השוו: 3975/95 קניאל נ' ממשלת ישראל, פ"ד נג (5) 459, 493. שנית, נקבע בפסק-הדין כי בענייננו ניתנה לעותרים בעתירות המקוריות - ובכללם לעותר שלפנינו - הזדמנות להעלות את טענותיהם על הכתב, והיו אלה באי כוח העותרים שעמדו, משום מה, על כך שתינתן להם זכות טיעון על-פה דווקא. אלא שהלכה פסוקה היא כי זכות טיעון יכול שתינתן בצורות שונות ומגוונות, וכי אין חובה ליתן זכות-טיעון על-פה דווקא. בעניין זה אפוא לא חידש בית-המשפט ולא קבע כל הלכה אלא הלך בדרך שנסללה זה מכבר. ראו והשוו: בג"ץ 4706/02 שיח' ראיד סלאח נ' שר הפנים, פ"ד נו (5) 695, 707-706; בג"ץ 161/84 חברת ווינדמיל הוטל בע"מ נ' שר הפנים, פ"ד מב (1) 793, 796; בג"ץ 3424/91 הארגון הארצי להגנת הדייר נ' מר אריאל שרון, פ"ד מה (5) 340, 344. שלישית, בית-המשפט קבע כי המשטרה - הרשות החוקרת - שהינה הגורם המקצועי המוסמך לבדוק את טענותיו של העותר, בחנה את טענותיו של העותר לפני-ולפנים. במובן זה ניתנה לעותר הזדמנות להשמיע טענותיו ואלו נבחנו ברצינות הראויה. לא זו אף זו: נוכח המשקל הרב שניתן לתלונות שהוגשו במשטרה השתהתה ההחלטה זמן רב, עד לקבלת מימצאי חקירת המשטרה. רביעית, והחשוב ביותר לענייננו: בית-המשפט קבע, כעניין-שבעובדה, כי המידע הרלבנטי לשם קבלת ההחלטה בדבר מינוי הפטריארך היה בידיעת צוות השרים ובידיעת הממשלה בעת הדיון במליאה, ובנסיבות אלו לא נמצא פגם בהליך קבלת ההחלטה. מסקנה זו נסמכת כול-כולה על קביעות שבעובדה ומה לנו כי נידרש לקביעות אלו במיסגרתה של בקשה לדיון נוסף. 9. הנדרש מן האמור הוא, כי בית-המשפט לא חידש דבר בפסק דינו, אף לא הרחיב את תחומי ההלכות שנקבעו: לא לעניין התערבות בהחלטות רשויות החקירה והתביעה; לא בנושא זכות השימוע; ולא בסוגיית טיבה של התשתית העובדתית אשר צריכה להיות מונחת לפני הממשלה. המדובר הוא אך ביישומן של הלכות הידועות מכבר, הלכות המיושמות בכל מקרה ומקרה בהתאם לנסיבותיו המיוחדות. וגם אם נוסף נדבך חדש על אותן הלכות - ומסופק אני אם אכן הוסף נדבך חדש - אין המדובר בחידוש המצדיק כי יתקיים בו דיון נוסף. ראו והשוו: דנ"א 3113/03 א.מ חניות נ' עיריית ירושלים (טרם פורסם); דנ"א 5771/02 מאיר עשור נ' "קרנית" קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים (טרם פורסם); דנ"פ 983/02 יעקובוב נ' מדינת ישראל, פ"ד נו (4) 385. 10. דבר אחרון. בעתירתו טוען העותר כי לאחר החלטת הממשלה שוחח עם השר נתן שרנסקי - אשר היה חבר בצוות השרים המיוחד שמונה בזמנו לטיפול בנושא ההכרה במשיב 6 - ומשיחה זו נמצא למד כי חברי הצוות לא ידעו על עיקרי הטענות של העותר נגד משיב 6. עוד טוען העותר, כי נתן בידי השר שרנסקי חומר ראיות שיש בו כדי להעיד על מסע הבחירות הקלוקל של המשיב 6, והשר שרנסקי אמר לעותר כי חומר ראיות זה לא הוצג לפני צוות השרים. אלא שעתירה לדיון נוסף לא נועדה לשמיעתן של ראיות חדשות - אם אמנם היו אלו ראיות חדשות שהעותר הציג לפני השר שרנסקי. על כך נוסיף את המובן מאליו, לאמור, שהשר שרנסקי רשאי - בכפיפות לתקנון הממשלה - להעלות את הנושא מחדש לפני הממשלה או לפני צוות השרים המיוחד (אם אותו צוות טרם סיים את מלאכתו) ולבקש לדון שוב בהחלטה להכיר במשיב 6 כפטריארך העדה היוונית-אורתודוכסית. רשות מוסמכת רשאית לחזור בה - בנסיבות אלו ואחרות - מהחלטה שעשתה, והממשלה היא בכלל הרשויות המוסמכות. ואולם למותר לומר, כי לא נחליט עתה אם אמנם רשאית היא הממשלה לחזור בה מהחלטתה, או אם נתקיימו אותם תנאים מוקדמים הנדרשים לדיון מחודש בהחלטה שנתקבלה להכיר במשיב 6. בין כך ובין אחרת, יכולתה של הממשלה לדון מחדש בהחלטתה אינה מעניקה לעותר כל זכות שהיא ואינה מעניקה לו כל מעמד שהוא לבקש את הממשלה כי תשנה מהחלטתה. 11. סוף דבר: לא מצאתי עילה להורות על דיון נוסף כעתירת העותר, ואני מחליט לדחות את העתירה. ממילא מתבטל צו הביניים-דביניים שהוצאתי ביום 5.3.04. כנסיות