היוון גמלאות למשרתי קבע

החלטה עתירה לקיום דיון נוסף בפסק-דינו של בית-המשפט העליון, ולפיו נדחתה עתירת העותרים כנגד סבירותן של תקנות שעניינן הסדרי היוון למשרתי קבע בצה"ל הפורשים לגימלאות. בהחלטת כבוד הנשיא הועברה העתירה לעיוני. 2. נושא ההיוון מוסדר בתקנות שירות הקבע בצבא-הגנה לישראל (גימלאות) (היוון קיצבאות ותביעות נגד צד שלישי), תש"ל-1970. הסדר זה מאפשר למשרת קבע בצה"ל הפורש לגימלאות להוון חלק מקצבתו העתידית. הבוחר בכך מסכים לניכוי מראש של חלק מקצבתו החודשית, בתמורה לסכום כסף חד-פעמי המשולם לו במועד פרישתו (להלן: הסכום המהוון). העותרים מייצגים גימלאים שפרשו משירות קבע בצה"ל והיוונו חלק מקצבתם. בעתירתם נטען, כי בחלוף השנים נתחוללו שינויים מרחיקי לכת במשתנים שעל פיהם נקבע הסדר ההיוון, ובמיוחד שינויים בתוחלת חיי הגימלאי, בשיעור הריבית ובשיעור קצבת הגימלאי. בכך, טענו העותרים, הפך הסדר ההיוון ל"בלתי-סביר בעליל", שכן סך-כול תשלומי ההיוון המנוכים מקצבת הגימלאי במהלך השנים (להלן: תשלומי ההיוון) עולה, לאין שיעור, על הסכום המהוון שקיבל הגימלאי במועד פרישתו. עתירתם הייתה כי בית-המשפט יורה על ביטולן של התקנות, ולחלופין - כי יורה על תיקונן באופן שניכויי תשלומי ההיוון מן הקצבה החודשית ייפסקו במועד שבו סך-כול תשלומי ההיוון שנוכו ישתווה לסכום המהוון. 3. בדחותו את עתירתם קבע בית-המשפט (מפי השופט חשין) כי התקנות אינן לוקות בחוסר סבירות קיצוני המצדיק מתן צו המורה לבטלן או לשנותן. בפסק-הדין נקבע, כי בשל מרכיב הסיכון הטמון בהסדר ההיוון ובשל חוסר הוודאות באשר להיקף תשלומי ההיוון שייגבו במהלך השנים, אין לקבל את טענת העותרים כי יש לראות את ההיוון כהלוואה. בית-המשפט הסכים ש"חקיקת משנה שהיתה כשרה למהדרין לעת לידתה, יכולה שתהפוך - עם השתנות הנסיבות שלעניין - לבלתי סבירה בעליל כדי היותה בטלה ומבוטלת". אך באשר להסדר ההיוון נשוא העתירה היקשה: "האם ניתן לומר, בהקבלה למשפט הפרטי, כי שינויים שנתחוללו ב'סבירות' הסדר ההיוון בענייננו, בתשתית הסדר ההיוון, הם כה מהותיים וכה חמורים... עד שנוצר סיכול מכל-וכל של תכלית ההסדר? ... כי - בהיקש לדין החוזים - התרחשו אירועים אשר הביאו 'להתמוטטות המערך החוזי'...". לכך השיב בית-המשפט, כי מבחינה עובדתית "נתקשה לומר כי מקדמי ההיוון שנקבעו בשנת 1970 הפכו להיות בלתי סבירים כדי-כך שראויים הם לביטול מכל וכל". את מסקנתו האמורה ביסס, בין היתר, על חוות-דעת שהוגשה לו מטעם מומחה המשיבים, שאותה העדיף על פני חוות-דעת שהוגשו מטעם מומחי העותרים. זאת, לאור בחינתן של חוות הדעת לגופן, וכן בהסתמך על ההלכה שנקבעה בבג"ץ 6406/00 "בזק" החברה הישראלית לתקשורת בע"מ נ' שר התקשורת, פ"ד נח(1) 433, ולפיה בית-המשפט ייטה שלא להתערב בשיקול דעתה של רשות מנהלית אשר העדיפה חוות-דעת של מומחים מטעמה על פני חוות-דעת סותרות שהוגשו לה במסגרת ההליך המנהלי. 4. בעתירתם שלפניי טענו העותרים, כי בפסק-הדין נקבעו שתי הלכות חדשות, חשובות וקשות, שכל אחת משתיהן מצדיקה קיום דיון נוסף. ההלכה הראשונה, עניינה רף הביקורת השיפוטית של חקיקת משנה. לטענת העותרים נקבע בפסק הדין כי "סמכותו של בית-המשפט להכריז על בטלותן של תקנות שתש כוחן במרוצת השנים מצומצמת למצבים של חוסר סבירות כה קיצוני המקביל לעילת הסיכול בדיני החוזים". לטענתם, הלכה זו מציבה רף גבוה מדי להתערבות בחקיקת משנה; היא עומדת בסתירה להלכות קודמות שלפיהן די ב"חוסר סבירות מהותי"; וכן היא מנוגדת להלכה שנקבעה בבג"ץ 221/81 כנפי נ' בית-הדין הארצי לעבודה, פ"ד מא(1) 469, ממנה מבקשים העותרים להסיק כי אין להחיל את עילת הסיכול החוזית על מערכת יחסים כדוגמת זו שהתקיימה בעניינם. עוד הם טוענים, כי גם אם היה מקום להכריע בעתירתם על-פי דיני החוזים, הרי שלאור ההלכה שנקבעה ברע"א 1185/97 יורשי ומנהלי עזבון המנוחה מילגרום הינדה ז"ל נ' מרכז משען, פ"ד נב(4) 145, 160, היה על בית-המשפט לקבל את עתירתם. ההלכה השנייה, שלטענת העותרים התחדשה בפסק-הדין, נוגעת להכרעת בית-המשפט במחלוקת המומחים שנתגלעה בין הצדדים לעתירה. בעניין זה טוענים העותרים כי בפסק-הדין נקבעה הלכה, לפיה יש לייחס משקל מיוחד לחוות-דעת מומחה אשר הוגשה על-ידי הרשות המינהלית במסגרת ההליך המשפטי, ולהעדיפה על פני חוות-דעת סותרות מטעם הצד שכנגד. הלכה זו מתעלמת, לטענתם, משאלת נכונותן של חוות-הדעת, מסכלת את יכולתם של עותרים במשפט המינהלי להוכיח טענות שבמומחיות כלכלית, חשבונאית או טכנולוגית, ואף פוגעת בעקרון השוויון בהליך המשפטי. 5. בתגובת המשיבים נטען, כי בפסק-הדין לא נקבעה הלכה כלשהי, לא נסתרו הלכות קודמות, וכי רבות מטענות העותרים הן ערעוריות. המשיבים מדגישים, כי טענות העותרים בדבר אי סבירות התקנות נדחו לגופן לאחר שלא נמצא להן ביסוס עובדתי, ולאור הכרעתו העקרונית של בית-המשפט כי הסדר ההיוון איננו בבחינת הלוואה. אשר להקבלה שנעשתה בפסק-הדין לדיני הסיכול, עמדת המשיבים היא כי אין בכך כל חידוש, ולטענתם הדבר מתיישב עם ההלכה הקיימת. 6. הגעתי לכלל מסקנה שדין העתירה להידחות. הנני נכון להניח כי בפסק-הדין יש משום חידוש מסוים לעניין רף התערבותו של בית-המשפט בחקיקת-משנה. לא מן הנמנע שבחידוש זה יש אף מידה של קשיות, שכן אפשר שהוא מצמצם במידה מסוימת את היקף הביקורת השיפוטית שניתן להפעיל ביחס לחקיקת משנה, עם השתנות הנסיבות. עם זאת אין בידי לקבל, כי מוצדק לקיים דיון נוסף בעניינם של העותרים לשם ליבונו החוזר של החידוש האמור, ככל שהוא קיים וליבונו אכן נדרש. הטעם לכך הוא כי מפסק-הדין עולה בבירור שהתקנות נשוא העתירה נופלות בתחומיו של מתחם הסבירות, גם על-פי הגישה המרחיבה שלטענת העותרים נהגה בפסיקה שקדמה לפסק-הדין. נמצא כי לעניינם של העותרים ניתנה בפסק-הדין תשובה מספקת, וכידוע, אין בית-המשפט נוטה להורות על קיום דיון נוסף מקום שלהכרעה המבוקשת לא תהיה נפקות מעשית ביחס לבעלי-הדין (דנ"א 3444/97 חיימס נ' איילון חברה לביטוח בע"מ תק-על 97(4), 530, והאסמכתאות המאוזכרות שם). ככל שחידושו של פסק-הדין נשוא העתירה טעון ליבון נוסף, ניתן להניח את עריכתו למקרה מתאים שיעמוד לבירור בעתיד. אשר לפניית בית-המשפט למבחני הסיכול, הרי שזו נעשתה לאור הדמיון שבין סוגיית הסיכול החוזי לבין סוגיית תקפותן של תקנות אשר תש כוחן במרוצת השנים. עם זאת, כפי שצוין בפסק-הדין, המדובר אך ב"היקש" ו"הקבלה" מן המשפט הפרטי למשפט המינהלי, ולא בהחלה ישירה של דיני הסיכול על עניינם של העותרים. לפיכך, שלא כטענת העותרים, פסק הדין אינו סותר את ההלכות שנקבעו בעניין כנפי ובעניין משען, שעניינן היה בשאלת תחולתם הישירה של דיני החוזים. 7. אשר לטענת העותרים בדבר העדפת חוות-דעת המומחים מטעם הרשות, דומה כי העותרים מבקשים ללמוד מפסק-הדין דבר שאין בו. בית-המשפט העדיף את חוות-הדעת מטעם המשיבים לאור קביעותיו בנוגע לטיבו ומהותו של הסדר ההיוון, ולאחר שבחן, לגופו של עניין, את חוות-הדעת השונות שהוצגו לפניו. הסתמכותו של בית-המשפט על הילכת פסק-הדין בעניין בזק נועדה, לטעמי, רק להבהיר שבחינתן של חוות-דעת סותרות, המוגשות לבית-משפט המקיים ביקורת שיפוטית על הרשות המינהלית, אף היא מתבססת על מבחן הסבירות. על-כל-פנים, אינני סבור כי מפסק- הדין עולה הלכה גורפת, שככלל יש להעדיף חוות-דעת מומחים מטעם הרשות המינהלית גם כאשר אלה מוגשות, לראשונה, בהליך לפני בית-המשפט. 8. העותרים העלו שורה ארוכה של טענות נוספות. כך, למשל, טענו כנגד דחיית טענתם בדבר קיומו של שינוי נסיבות קיצוני; כנגד אימוץ טענת המשיבים בדבר הטבת מס שהוענקה לעותרים; וכנגד האמור בגוף חוות-הדעת שהוגשה לבית-המשפט על-ידי המשיבים. עוד טענו כי היה על בית-המשפט לאמץ ולהחיל על עניינם דוקטרינה אחרת המוכרת מתחום החוזים. אך טענות אלו ואחרות כמותן הן ערעוריות באופיין, וככאלו אין בהן, כידוע, כדי להקים עילה לקיום דיון נוסף. 9. העתירה נדחית. העותרים ישאו בהוצאות המשיבים בסך 10,000 ש"ח. צבאשירות קבעהיווןהיוון קצבאות