הבקשה 1. מעשה באחד, שמו סולומון (סול) לוין, אשר קנה, בשנת 1927, קרקעות ליד המושבה מגדל שבגליל, באמצעות ייפוי כוח שנחתם בברוקלין שבעיר ניו יורק (להלן: הנעדר). יש להניח, שקניית האדמה נעשתה על ידו יותר כצדקה וכגאולת קרקע בארץ ישראל המנדטורית, מאשר כהשקעה הונית. 2. ומעשה באחד, שמו סולומון (סול) לוין, מברוקלין שבעיר ניו יורק, בעל חברה לייצור ולמסחר באביזרי עץ וברהיטים, שנפטר בשנת 1936, ואשר יורשותיו הן המבקשות (להלן: המוריש). 3. בבקשה זו, שהוגשה בהליך של המרצת פתיחה, מתבקש בית המשפט להצהיר כי סול לוין הנעדר הוא הוא אותו סול לוין המוריש, ולמעשה מתבקש בית המשפט להצהיר כי המוריש הוא הבעלים של הזכויות בחלקות 15, 16, 17 ו19- בגוש 15518 ובחלקה 96 בגוש 15517. הראיות 4. הבקשה מסתמכת על חתימתו של הנעדר, המופיעה בייפוי הכוח שנחתם בשנת 1927 - מזה, ועל ארבע דוגמאות חתימה של המוריש - מזה. טענת המבקשות היא, כי החתימות נחתמו על ידי אותו אדם. 5. לבית-המשפט הוגשו תצהירים שנערכו במדינת מרילנד שבארצות הברית של אמריקה, על-ידי המבקשת 1, אשר הצהירה כי זכורים לה סיפורים מבית אבא על אדמה שקנה סבא, המוריש, בארץ ישראל, ושל אחד, שהכיר את משפחת המוריש, וזוכר כי שמע סיפורים על כך שאכן המוריש קנה קרקע בארץ ישראל. שני המצהירים לא הגיעו ארצה ולא נחקרו על תצהיריהם. לא ראיתי להסיק מכך מסקנות לחובתם, באשר המדובר בתושבי חוץ לארץ. עם זאת, גם לא ייחסתי משקל של ממש לאותם התצהירים. 6. הראיות המרכזיות, למעשה, הן שלוש חוות דעת, של שני מומחים, בשאלה אחת. המומחה האחד, מטעם המבקשות, מר אמנון בצלאלי, שהיה ראש המעבדה להשוואת כתבי יד במחלקה לזיהוי פלילי במשטרת ישראל בין השנים 1987-1977, ומשמש עד היום מומחה לענייני השוואת כתבי-יד. המומחית השניה, מטעם המשיב - גב' אורית ינאי, מהמחלקה לזיהוי פלילי במשטרת ישראל. 7. בצלאלי הגיש שתי חוות דעת בשאלת ההתאמה בין חתימת הנעדר לחתימת המוריש. האחת, מיום 6/8/1998, המסתמכת על שלוש חתימות של המוריש שנתקבלו בצילומים בלבד, ומסקנתה היא כי "סביר מאוד שהחתימה במסמך א' (ייפוי הכוח - ע"ק) נחתמה על ידו (על ידי המוריש - ע"ק)". מסקנה זו מתאימה, על פי המקובל ובהתאם לכללים שניסח בזמנו השופט גבריאל בך בתפקידו, דאז, כפרליט המדינה (להלן: הכללים), לדרגה 3 של וודאות, אשר אינה מספיקה להרשעה בפלילים, אך מספיקה לדרגת ההוכחה במשפט אזרחי. חוות הדעת השנייה של בצלאלי, היא חוות דעת מתוקנת, מיום 18/7/1999 על סמך המקור של אחת מחתימות המוריש. את חוות דעתו המתוקנת מסכם בצלאלי במסקנה כדלהלן: "מצאתי התאמה בתכונות הכתיבה בין החתימה Sol Levin שבמסמך (א) הנ"ל לבין הדוגמאות ע"ש סול לוין שקיבלתי לבדיקה, במידה שאינה מותירה בי ספק של ממש שהחתימה נכתבה על ידו". מסקנה זו מתאימה לדרגה 2 של וודאות, על פי הכללים האמורים והיא מספיקה אף להרשעה בפלילים. 8. גב' אורית ינאי הגישה חוות דעת, שהסתכמה במילים: "לא אוכל להגיע למסקנה באם החתימה האמורה נכתבה על ידי כותב הדוגמאות בשם סול לוין או על ידי כותב אחר". 9. עוד הוגשו לבית המשפט דוגמאות החתימה וצילומים מוגדלים שלהן, ספרות מקצועית בנושא השוואת חתימות, מסמך רשמי של משטרת ישראל המפרש נוסחים שונים בחוות דעת של מומחים להשוואת כתבי-יד, ורשימה מתוך האינטרנט של שמונה אנשים בשם סול לוין שחיו בתקופה הרלוונטית (1927) בניו-יורק, מתוכם רק שישה היו בגירים בעת חתימת ייפוי הכוח. המסגרת הנורמטיבית 10. סעיף 15(א) לחוק האפוטרופוס הכללי, התשל"ח - 1978 (להלן: החוק), קובע כדלקמן: "15. סיום הניהול (א) האפוטרופוס הכללי ינהל נכס עד שיתייצב אדם ויוכיח להנחת דעתו שהוא רשאי לקבלו, או שהוברר לאפוטרופוס הכללי שהנכס חדל להיות נכס עזוב" (ההדגשה אינה במקור - ע"ק). 11. תקנה 26 לתקנות האפוטרופוס הכללי (סדרי דין וביצוע), התשל"ח - 1978 (להלן: התקנות) קובעת כדלהלן: " בקשת שחרור (א) אדם המבקש להוכיח לאפוטרופוס הכללי כי הוא רשאי לקבל לידיו נכס המנוהל על ידו יגיש לו בקשה ערוכה לפי טופס 9; בבקשה יפרט המבקש את מהות זכויותיו בנכס ואת מקורן ויצרף לה את ראיותיו לכך. (ב) העובדות הנכללות בבקשה תאומתנה בתצהירים של המבקש ושל אדם אחר שאיננו קרוב משפחה, ורשאי האפוטרופוס הכללי לתבוע מן המבקש כל ראיה נוספת; במקרים יוצאים מן הכלל רשאי האפוטרופוס הכללי לוותר על הגשת התצהיר הנוסף האמור. (ג) נבעה זכותו של המבקש בנכס מירושה , יצרף לבקשתו תצהירים כאמור גם להוכחת זהותו של המוריש עם בעליו הקודם של הנכס". 12. הנה כי כן, מידת ההוכחה שחייב בה המבקש לקבל לידיו נכס המנוהל על-ידי האפוטרופוס הכללי היא "להנחת דעתו" של האפוטרופוס הכללי. על המבקש להוכיח תביעתו בתצהיר, ואם הוא מבקש את הנכס מכח ירושה , עליו לכלול בתצהיר טענה בדבר זהות המוריש והנעדר. האפוטרופוס הכללי רשאי, אם ראה צורך בכך, לדרוש הבאתן של ראיות נוספות. השאלה המשפטית 13. ראינו, כי המחוקק קבע את מידת ההוכחה לעניין זהות הנעדר כהוכחה להנחת דעתו של האפוטרופוס הכללי. אולם, מה היא אותה מידה או כמות של הוכחה? המבקשות טוענות, כי מידת הוכחה זו זהה למידת ההוכחה הרגילה במשפט אזרחי, היינו, הטיית מאזן ההסתברויות לטובת המבקש. המשיב טוען, לעומתן, כי מדובר במידת הוכחה בדרגה גבוהה יותר מזו שטוענות לה המבקשות - שתהיה קרובה למידת ההוכחה במשפט הפלילי, וזאת עקב טיבם ואופיים של הנכסים העזובים המנוהלים על ידי האפוטרופוס הכללי, שהם נכסים שאין מי שיתבע בעלות עליהם, וממילא אין מי שיתנגד ויציג ראיות כנגד ראיותיו של המבקש. 14. נראה לי, שהדין עם המבקשות. בית המשפט העליון פסק, כי: "...ההלכה הישראלית בנושא האמור היא ברורה ומבוססת. הכלל הוא, שאמנם אין קיימות אלא שתי מידות הוכחה - המידה הקיימת במשפט הפלילי (מעל לכל ספק סביר) והמידה הקיימת במשפט האזרחי (נטיית מאזן ההסתברות)" (ע"א 670/79 הארץ ואח' נ' מזרחי, פד"י מא(2) 169 בעמוד 186. ייתכנו, אמנם, מקרים, שבהם לפי אופיו ומהותו של העניין תידרשנה ראיות רציניות ורבות יותר (שם, שם), אך לגבי עצם המידה של ההוכחה - אין מידת הוכחה שלישית. 15. אמת נכון, שקיימים מקרים, מכוח הוראה מפורשת של המחוקק, בהם מידת ההוכחה במשפט אזרחי תהא גבוהה יותר. כך מצינו, למשל, בסעיף 25 לחוק הירושה , התשכ"ה - 1965, שלפיו על בית המשפט להשתכנע, מעל כל ספק, באמיתות הצוואה , וכן מצינו בסעיף 20(ב) לחוק נכסי נפקדים, התש"י - 1950, שזו לשונו: "(ב) בית המשפט הדן בתביעת חוב המגיע מנפקד או בקשר לנכס נפקד, או בתביעה לקיום חוב שנפקד נתחייב בו, יהא רשאי, על אף האמור בכל חוק אחר - --- (2) למחוק או לדחות את התביעה, אם היא לא הוכחה מעל לכל ספק המתקבל על הדעת" (ההדגשה אינה במקור - ע"ק). 16. השופט קדמי בספרו על הראיות (1999) בעמוד 1316 מסכם סוגיה זו, כלהלן: "נראה, כי הנטיה היא שלא לקבוע מידת הוכחה מוגברת אלא במקום שלשון החוק מחייבת זאת". ועוד זאת: גם כאשר עולות שתי אפשרויות פרשניות מלשון החוק, לא יידרש מתובע במשפט אזרחי יותר מאשר הטיית מאזן ההסתברויות. תיתכן, כאמור, דרישה לראיות בעלות משקל או "רציניות" יותר, או אף יידרש סיוע לראיות, לפי הנסיבות, אך מידתו של נטל השכנוע עצמו בהליך אזרחי היא אחת. 17. אם כך הדבר, כיצד יש לפרש את הדרישה שהמבקש לקבל לידיו נכס עזוב "יוכיח להנחת דעתו" של האפוטרופוס הכללי כי הוא זכאי לכך? התשובה לכך היא שמידת ההוכחה היא אותה מידת הוכחה הנדרשת ברגיל במשפט אזרחי. ראינו, כי תקנה 26 לתקנות קובעת, כי בסדר הרגיל של הדברים, ההוכחה נעשית באמצעות תצהירים. אמנם, רשאי האפוטרופוס הכללי לדרוש הבאת ראיות נוספות, אך זהו החריג ולא הכלל. אם כך הדבר, כיצד נאמר שהוכחה באמצעות תצהירים מהווה הוכחה מעבר לכל ספק? 18. וגם זאת: האפוטרופוס הכללי הוא רשות מינהלית. אין הוא בית משפט. לפיכך נראה, כי המחוקק לא התכוון לדרוש מהמבקש לקבל לידיו נכס עזוב רק אם ישכנע רשות מינהלית מעל לכל ספק כי הוא זכאי לכך. לא מצינו כל דוגמא בה נדרשת מידת הוכחה שכזו בפני רשות מינהלית, ואם רצה המחוקק לעשות כן, היה עליו לקבוע כך במפורש. 19. אף סקירתה של ההיסטוריה החקיקתית אינה מעידה על כך, שהמחוקק התכוון לדרוש מידת הוכחה גבוהה מהמקובל בהליך אזרחי רגיל. החוק הוא חליפה של פקודת האפוטרופוס הכללי, 1944 (עתון רשמי 1944, תוספת ראשונה, עמוד 151). סעיף 19(2) לפקודה, שסעיף 15(א) לחוק החליף אותו, קובע כדלקמן: “The Administrator General may require any claimant to satisfy him, within the period aforesaid or within such period as he may stipulate, by affidavit or otherwise, of the validity of his claim or to institute proceedings to establish his claim”. 20. הביטוי "יוכיח להנחת דעתו" של האפוטרופוס הכללי, הינו, למעשה, תרגום של הדרישה "to satisfy" המופיעה בפקודה. הביטוי האמור אינו מצביע על מידת הוכחה גבוהה, ואינו מצדיק פרשנות של המונח "הנחת דעת" כהסרת כל ספק. יתירה מכך, אותו הסעיף מאפשר הוכחה, אם באמצעות תצהירים ואם בדרך אחרת, ואין בפקודה כל דרישה ל-Clear preponderance of evidence או ביטוי דומה, וראינו כבר כי תקנה 26 לתקנות הישראליות מאפשרת, באופן עקרוני, הוכחה באמצעות תצהירים. למעשה, אין בפקודה כל התייחסות לרמת הוכחה מיוחדת הדרושה בהליכים על פי אותה הפקודה. 21. כאשר הונחה הצעת החוק על שולחן הכנסת, הן בקריאה הראשונה והן בקריאה השנייה, נסקרו השינויים העיקריים שהמחוקק ביקש לכלול בדין הנוגע לעניין, ביחס לפקודה. במסגרתה של סקירה זו לא היתה כל התייחסות לדרישה בדבר מידת הוכחה מיוחדת (וראו - ישיבות הכנסת מיום 1 בפברואר 1977, דברי הכנסת 79 בעמודים 1333-1331, וכן ישיבה מיום 9 בינואר 1978, בדברי הכנסת 81 בעמודים 1134-1131). גם בדברי ההסבר להצעת החוק לא מצינו כל התייחסות לעניין זה. 22. תכלית החוק, אשר לאורה יש לפרש את דבר החקיקה, איננה שימת יד של המדינה על נכסי נעדרים, ואיננה רק הגנה על נכסי הנעדרים, במובן זה שתידרש הוכחה ברמה גבוהה כדי לקבל נכס עזוב, אלא היא גם מתן אפשרות לנעדר או ליורשיו להוכיח כי הם אכן בעלי הנכס. הדרישה להוכיח ברמת הסתברות גבוהה מדי, כי הנעדר הוא מוריש, תשים לאל מטרה זו, וככל שחולפות השנים, כך יקשה על יורשיו של נעדר לעמוד בסטנדרט הוכחה גבוה מדי. נוכח כל האמור יש לקבוע, כי מידת ההוכחה הדרושה בהליך לפי סעיף 15 לחוק, או בהליך של פנייה לבית המשפט בתביעה לסעד הצהרתי, היא מידת הוכחה של הטיית מאזן ההסתברויות ולא מעבר לכך. עם זאת, אני ער לעובדה שבהליך שכזה אין, למעשה, צד שכנגד שהוא בעל אינטרס ממשי, ולפיכך יש לדרוש ראיות שמשקלן היחסי גדול, ולמעשה במרבית המקרים - לא ניתן להסתפק בתצהירים בלבד. 23. ואולם, דרישה זו מתקיימת בענייננו. לפני בית המשפט הוצגו שתי חוות דעת. חוות דעת אחת, הקובעת במידה של "מעבר לכל ספק סביר", כי החתימה של המוריש והחתימה של הנעדר נעשו על ידי אותו אדם, וחוות דעת שנייה שאינה קובעת כל מימצא, ובוודאי שאינה קובעת מימצא שלילי. בנסיבות אלה, יש לפסוק כי המבקשות עמדו בנטל ההוכחה הנדרש מהם בהליך זה. 24. יתירה מכך, אותה מסקנה מתבקשת לנוכח השוואתן של חוות הדעת של המומחים, ובכלל זה עדויות המומחים בבית המשפט. אביא בקצירת האומר את המחלוקת בין שני המומחים. 25. בפני המומחים עמדה חתימתו של הנעדר, "Sol Levin". שני המומחים הסכימו כי חתימת שם המשפחה Levin , הינה אותה חתימה של היורש המופיעה על גבי מסמכי החברה שלו. הם נחלקו לגבי החתימה של השם הפרטי Sol, והמסקנות המתבקשות ממנה. הספק נוצר מכיון שבכל חתימותיו של המוריש, הוא חתם את שמו הפרטי באותיות אנגליות מחוברות, ואילו על גבי ייפוי הכוח, חתם הנעדר באותיות אנגליות רגילות, שאינן מחוברות. עובדה זו יצרה, מטבע הדברים, שוני בצורת האותיות בשם הפרטי של הנעדר ושל המוריש. 26. גב' ינאי העידה, כי לא מצאה מימצא שלילי היכול להצביע על כך שהחותמים אינם אותו אדם. היא העידה גם, כי הסתפקה בצורת האותיות של השם הפרטי ובמיקום שלהן, מבלי לנסות ולבחון מאפייני כתב נוספים כמו נקודות הלחץ בכתיבה. היא גם העידה, כי לא השתמשה במיקרוסקופ כדי לבצע את הבדיקה, אלא רק בזכוכית מגדלת. (וראו עמודים 16-15 לפרוטוקול). מר בצלאלי, לעומתה קבע, כי גם בשם הפרטי ניתן למצוא - למרות השוני הצורני, ובהתחשב בכך שמדובר בצורת כתב אחרת, קווי דמיון - במקומות הלחץ ובאופן ההחזקה של העט, כפי שעולה מהכתב (ראו עדותו בעמוד 10 לפרוטוקול). עם זאת, קווי דמיון אלה משותפים לרבים מאוד מכותבי האנגלית, ולפיכך לא ניתן לקבוע באופן חד משמעי כי את השם הפרטי חתם אותו אדם, בהתחשב בכך שצורת האותיות שונה. שני המומחים הסכימו גם, כי מקובל עליהם שאדם יכול לחתום את שמו בצורות יותר מהודרות ופחות מהודרות, בהתאם לנסיבות החתימה. 27. המשיב יידע את בית המשפט לגבי פסק דין פלילי בת"פ 608/83 של בית המשפט המחוזי בתל-אביב, בו נמתחה ביקורת על מר בצלאלי, בכך שהוא חטא בבטחון מופרז בחוות דעתו. באותו פסק דין זוכו הנאשמים מחמת הספק. איני רואה סיבה להפחית מאמינותו של מר בצלאלי, שהוא מומחה בעל שם, ושימש כמפקד המעבדה להשוואת כתבי יד במשטרה והמשיך ליתן חוות-דעת גם לאחר פסק הדין האמור, בשל ביקורת שנמתחה עליו במקרה אחד מלפני שבע עשרה שנה. יש להניח, כפי שבצלאלי העיד, כי הוא לקח את דברי בית המשפט דהתם לתשומת ליבו. יתירה מכך, גם אם אניח, שחוות דעתו של מר בצלאלי, אף בענייננו, לוקה בבטחון מופרז, הרי שעדיין די ברמת וודאות פחותה מכפי שהוא הציג בחוות דעתו כדי לקבוע כי המבקשות הוכיחו את תביעתן. 28. אכן, כפי שנפסק לא אחת, על האפוטרופוס הכללי לבחון בצורה מעמיקה וחשדנית כל תביעה המופנית אליו (ראה המ' (ת"א) 8043/95 לנדאו נ' האפוטרופוס הכללי (לא פורסם ; עז' (ת"א) 7375/88 עזבון בתיה ג'נין נ' האפוטרופוס הכללי (לא פורסם); בר"א 7/81 האפוטרופוס הכללי נ' עיריית חולון, פד"י לו(1) 484 בעמוד 488). אולם, במקרה זה לא נדרשת הגמשה מיוחדת בחקירה ובאמות המידה בהן נוקט האפוטרופוס הכללי. כאשר מונחים לפני האפוטרופוס הכללי - מצד אחד תצהירים המגובים בחוות-דעת פסקנית וחד משמעית של מומחה, ומן הצד השני - חוות דעת שכל שהיא קובעת הוא שלא ניתן להסיק מסקנות מן הבדיקה - הא ותו לא - תנוח דעתו, כי הוכח שהמוריש והנעדר חד הם. בעשותו כן הוא נוהג בסבירות ובנאמנות המספקת. סיכום 29. מן האמור עולה, כי המבקשות הצליחו להוכיח בדרגת ההוכחה הדרושה, כי אכן הנעדר הוא המוריש. אשר על כן, וכעולה מן המקובץ, ניתן בזה צו המצהיר כי סול לוין שנפטר ביום 26/4/1937, והמזוהה בתעודת פטירה מספר 9887-1937 שהוצאה בברוקלין שבעיר ניו יורק במדינת ניו-יורק, ביום 27/4/1937, הוא הבעלים של הזכויות בחלקות 15, 16, 17 ו19- בגוש 15518 ושל חלקה 96 בגוש 15517. 30. עם זאת, אני סבור כי בנסיבות העניין אין מקום לעשות צו להוצאות, נוכח הימנעותן של המבקשות מלהיחקר על תצהירן, דבר שהיה יכול לחסוך התלבטויות, ונוכח התנגדותו הסבירה של המשיב, משהיתה בידיו חוות דעת שאיננה החלטית, מטעם המחלקה לזיהוי פלילי במשטרת ישראל. ניתן היום כ' בתמוז תש"ס (23 ביולי 2000), בהעדר הצדדים. המזכירות תמציא העתק מפסק דין זה לב"כ הצדדים. עזרא קמא, שופט השוואת כתבי ידמומחה