להלן החלטה בסוגיית אי התייצבות לדיון בבית דין לתעבורה: החלטה המבקש היה מעורב בתאונת דרכים שהתרחשה בתאריך 15.10.99, בפינת הרחובות שבזי ופינס בתל-אביב. בכתב אישום שהוגש נגדו לבית המשפט לתעבורה בתל-אביב נטען, כי בעת שנהג בקטנועו, הוא הגיע לצומת אליו נכנס מבלי לציית לתמרור ב-37. כתוצאה מכך הוא חסם את דרכו של רכב אחר, וארעה התנגשות שכתוצאה ממנה נחבלו המבקש ונוסעת שהיתה עמו, ושני כלי הרכב ניזוקו. בגין כל אלה יוחסו למבקש עבירות של אי-ציות לתמרור, עבירה לפי תקנה 64(ד) לתקנות התעבורה בשילוב עם סעיף 38(2) לפקודת התעבורה, ונהיגה בקלות ראש, עבירה לפי סעיף 62(2) ו-38(2) לפקודת התעבורה. בתאריך אליו זומן המבקש לדיון בכתב האישום שהוגש נגדו (2.4.01), הוא לא התייצב אף שזומן כחוק, ובעקבות כך הרשיעו בית המשפט בהעדרו, וגזר לו 3 חודשי פסילה בפועל, פסילה על-תנאי, וקנס בסך של 1,200 ש"ח. בתאריך 30.7.03 נערכה בדיקה שגרתית של רישיונות הרכב של המבקש, ולטענתו רק במהלכה נודע לו כי בגין התאונה משנת 1999, התקיים משפט, במהלכו הורשע, ורישיונו נפסל. למחרת, ביום 31.7.03, הגיש המבקש בקשה לביטול פסק דין, ובאמצעות בא כוחו הגיש בקשה נוספת ביום 26.8.03. בית המשפט דחה את הבקשות בנימוק כי לא ניתן כל הסבר להיעדרו של המבקש מהדיון אשר התקיים בשנת 2001. המבקש ערער על החלטה זו ועל חומרת העונש שהושת עליו בפני בית המשפט המחוזי, אולם ערעורו נדחה. בנימוקי הערעור טען המבקש, כי בכתב האישום חלה טעות, הואיל ובעת התאונה לא היה מוצב התמרור הנטען בכיוון נסיעתו. לצורך זה הוא הציג אישור עליו חתום מנהל מדור התקנת ואחזקת תמרורים באגף התנועה של עיריית תל-אביב, ובו נאמר, כי מתוך רישומיה של העירייה עולה, כי בצומת נושא הדיון "קיים תמרור ב-37 (עצור), לפי אישור פרוטוקול 59/00...". על פי השקפת המבקש, מלמד אישור זה כי יש ממש בטענתו לפיה בשנת 1999 לא היה מוצב תמרור ב-37 בצומת, וגם אם היה מוצב שם, הצבתו היתה שלא כדין. בנמקו את פסק דינו קבע בית המשפט המחוזי, כי "העובדה שבתאריך 2.7.00 אושר פרוטוקול לגבי תמרור שנמצא בצומת הרחובות האמורה, אינו מלמד שבתאריך הרלבנטי לא היה תמרור או שהתמרור שהוצב, הוצב שלא כדין". יתרה מכך, בידי המשיבה נמצא דו"ח שערך בוחן תנועה אשר מצא כי לא זו בלבד שבכיוון נסיעת המבקש היו מוצבים שני תמרורי ב-37, אלא שהבוחן אף טרח ומדד את המרחק ממנו נראים שני התמרורים. לאור זאת החליט בית המשפט המחוזי לדחות את הערעור על ההרשעה, ובאשר לעונש הוסיף: "מדובר בפסילה של עונש המינימום ולא ראיתי לנכון לדון אף בזה מבלי להיכנס כלל לשאלה אם לא אחר המערער את המועד להגשת הערעור לגבי העונש". המבקש עותר לקבלתה של רשות ערעור, הואיל והוא סבור כי הרשעתו היתה שלא כדין, ולחלופין, עקב כך שבית המשפט המחוזי נמנע מלהכריע בהשגותיו כנגד העונש. לאחר שעיינתי בבקשה ובנספחיה, לא מצאתי כי הוכחה עילה למתן רשות ערעור. המקום להעלות את טענות ההגנה כנגד האישום אשר יוחס למבקש, היה בעת הדיון בפני בית משפט השלום לתעבורה. דא עקא, מטעמים השמורים עמו הוא לא טרח להתייצב לדיון. חרף עובדה זו, ועל אף חשיבותו של הכלל בדבר סופיות הדיון, היה מקום להיעתר למבקש ולאפשר לו להביא את דברו בפני בית המשפט, ובלבד שהיתה בידו ראייה כלשהי אשר תצדיק דיון שכזה. דא עקא, אישור העירייה אותו הציג אין בו כדי ללמד דבר על מצב התמרורים בצומת בשנת 1999. אם תוסיף לכך את האמור בדו"ח הבוחן, שוב אין מנוס מהמסקנה כי בידי המבקש אין ראיה כלשהי אשר תתמוך בטענתו לפיה היה כרוך בהרשעתו עיוות דין. באשר להשגות המבקש כנגד גזר הדין, סבורני כי העונש אשר הושת עליו הנו מתון, וככזה אין הוא מצדיק דיון ובחינה בפני ערכאה נוספת. הבקשה נדחית. משפט תעבורהדיוןאי התייצבות לדיון