פסק דין עניינה של בקשת רשות ערעור זאת, הינו החלטת ראש ההוצאה לפועל בתל אביב יפו (כב' הרשמת שרון הינדה), מיום 7.8.05, במסגרתה נדונה בקשת המבקשת דכאן לביטול צו עיכוב יציאה מן הארץ, שהוצא כנגדה במעמד צד אחד. ראש ההוצאה לפועל ראתה לנכון לדחות את בקשת הביטול ולמעשה התירה את היציאה בכפוף להפקדת ערבויות כאלה ואחרות, כמפורט בסעיף 49 להחלטתה. המבקשת אינה מסכינה עם החלטת ראש ההוצאה לפועל והיא סבורה שדינה להתבטל. למבקשת שורה של טענות ענייניות, בראש ובראשונה, טענתה העיקרית היא, שאף שהיא אזרחית ישראל, הרי שהיא תושבת ארצות הברית מזה כ- 6 שנים, מרכז חייה מצוי שם, היא הגיעה לישראל לצורך ביקור בלבד, לאחר שהייתה מנותקת ממשפחתה תקופה ארוכה, ועתה היא מבקשת לשוב לביתה. היא הוסיפה וטענה, כי עזיבתה לא הייתה קשורה בכל דרך ואופן לחוב שהיא חבה כלפי המשיב (ואף שקיימת רמיזה מסוימת בבקשת רשות הערעור, כי יש לה השגות לגבי גובה החוב, מקובלת עלי בעניין זה לחלוטין עמדתה של עו"ד ברון, כי נושא זה אינו יכול להיות שנוי במחלוקת, בוודאי לא בהליך הנוכחי). המשיב מתנגד לבקשת רשות הערעור. בפתח הדברים הועלתה טענה פורמלית, לפיה אין התצהיר כפי שהוגש תצהיר ראוי, הוא תצהיר המכונה בעגת המשפטנים "תצהיר הפניה", וככזה דינו להיפסל, ודי בכך כדי להצדיק את דחיית בקשת רשות הערעור על הסף. מעבר לכך, מהותית, סבורה עו"ד ברון, כי לא נפל כל פגם בהחלטת ראש ההוצאה לפועל, היא סבירה, נכונה, ראויה ומאזנת בצורה טובה בין מכלול האינטרסים השונים הפועלים בתיק זה. עו"ד ברון הפנתה בהרחבה לשאלות, ניתן יותר לומר תהיות, העולות למקרא תצהירה של המבקשת, והיא סבורה, כי דין בקשת רשות הערעור להדחות גם לגופה. ראשית, לעניין התצהיר, מדובר אכן בטענה פורמלית שאין ליתן לה משקל של ממש, בנסיבותיו של מקרה זה, בו למעשה, לא עלו כמעט שאלות שבעובדה וגם בהליך שהתנהל בהוצאה לפועל, לא התקיימו חקירות והצדדים טענו את שטענו על סמך הכתוב בלבד. משכך, חרף העובדה שתצהירים חייבים לפרט עובדות ולא להפנות למסמכים כאלה ואחרים (למעט במקומות בהם הדבר מותר מפורשות), אני מוצא לנכון לדון בבקשה למתן רשות ערעור לגופם של דברים. החלטתי לדון בבקשה כבערעור. בטרם אכנס לגופם של דברים, דומני, כי יש לחזור למושכלות יסוד בענייני הוצאה לפועל, שככל הנראה נשתכחו עם הזמן. בתיק זה, על כך אין מחלוקת, התנהלו ההליכים באופן שהוגשה תביעה, ניתן פסק דין, ננקטו הליכי הוצאה לפועל, וברבות הזמן הוגשה בקשה לביטול פסק דין שהתקבלה. לאחר מכן, ננקטו הליכים אזרחיים מחודשים, וניתן פסק דין חדש כנגד המבקשת. מה שעשה המשיב באותו שלב, היה לשוב ולפעול במסגרת תיק ההוצאה לפועל ההיסטורי שנפתח על פי פסק דין שכבר מן העולם. מדובר במעשה לא תקין, המנוגד לדין. ברגע שבוטל פסק הדין, מכוחו נפתח תיק ההוצאה לפועל, חייב היה תיק ההוצאה לפועל להיסגר. אין כל דרך אחרת ואין כל פעולה אחרת האפשריים על פי דין. אינני מכיר ביטוי של שפעול הליכים, אינני יודע מה המשמעות של הדבר, אבל אם הכוונה היא, לחידוש הליכים (וכנראה זאת הכוונה), הרי שלא ניתן לחדש הליכים בתיק שצריך היה להיסגר זה מכבר. עו"ד ברון מלינה על כך שנושא זה הועלה על ידי, היא סבורה שאין זה תקין שבית המשפט יעלה טענות מיוזמתו, ובאופן עקרוני הצדק עימה, אך ישנם דברים שהם בבחינת מושכלות יסוד, שהם כה זועקים לשמיים עד שאין דרך להסכים עימם, גם אם הצד שכנגד לא שם לב אליהם. בע"א 523/70 רכטמן נ. קורק פ"ד כה(2) 542, נדרש בית המשפט העליון, לסוגיה זו, ואמר מפורשות (מפי כב' השופט עציוני) "כאן מתעוררות תמיהות נוספות על התנהגותו של בא כוח המערער אשר הודה בסיכומיו שלא פתח תיק ההוצאה לפועל לאחר שסבר שהסכם הפשרה הופר, אלא פעל באמצעות תיק ההוצאה לפועל שנפתח נגד מר רוזנבלום עוד בקשר לתביעה המקורית על השטרות. לפי אותו הסכם הפשרה בוטל פסק הדין נגד מר רוזנבלום, ובאותו זמן כלל לא היה פסק דין נגד המשיב. על סמך מה איפוא המשיך בא כוח המערער בפעולות ההוצאה לפועל לפי תיק שצריך היה לבקש את סגירתו מיד לאחר מתן פסק הדין?" דומני, כי די בכך כדי להצדיק קבלת הערעור שלפניי, אולם גם לגופם של דברים, דין הערעור להתקבל. מדובר בחייבת אשר אינה מתגוררת בישראל מזה כ- 6 שנים. אין למעשה מחלוקת של ממש כי היא מתגוררת בארצות הברית, שם מרכז חייה, שם מתגורר בעלה, וכל התקופות בהן שהתה בישראל באותן שנים, היו תקופות קצרות שנועדו לביקורים. מן הטעם הזה, אינני רואה מקום להיכנס לכל אותם פלפולים בשאלת היקף ההכנסות בארצות הברית והסבירות של דפי החשבון אל מול הצהרות המבקשת. אני סבור, כי למן הרגע בו אין מחלוקת כי מדובר בתושבת ארצות הברית, הרי שהכף נוטה לכך שלא תעוכב יציאתה מן הארץ ועל מנת שיינתן צו שכזה, צריך היה להראות כי מדובר במי שאכן נמלטה מנושיה, וטענה שכזאת אינה בנמצא (השווה לעניין זה רע"א 1260/05 מרק אולשניצקי ואח' נ. לוגי סחר ותעשיות בע"מ). מקרה דומה הרבה יותר לענייננו, נמצא בפסק דינו של בית המשפט העליון, ברע"א 2773/95 עתי"ם סוכנות החדשות הישראלית נ. שמואל שמואלי, מפי כב' השופט (כתוארו אז) אור. באותו מקרה, נדון גם כן עניינו של חייב שנקבע לגביו, שהוא תושב ארצות הברית אף שנותר אזרח ישראל ומרכז חייו בארצות הברית וגם שם ניתן צו עיכוב היציאה מן הארץ, אגב ביקורו בישראל. בית המשפט העליון מצא לנכון להורות על ביטול עיכוב היציאה מן הארץ והוסיף כי "בנסיבות אלה, נראה לי שצדק ראש ההוצאה לפועל כשהגיע למסקנה שאין לעכב את יציאתו של המשיב מן הארץ שאין בעיכוב היציאה מן הארץ לסייע בגביית החוב וכל כולו מיועד להפעיל לחץ על החייב תושב החוץ אשר אין לו נכסים בארץ ואין לייחס לו שהוא מתכוון להבריח נכסים - אין להצדיקו". אלה בדיוק נסיבות המקרה שלפני, דומני כי אותו היגיון שהכתיב את החלטת בית המשפט העליון, צריך להכתיב גם את תוצאת הדברים במקרה הנוכחי. אין לשכוח, כי בסופו של דבר עומדים לרשות המשיב אמצעי גבייה נוספים. ראש ההוצאה לפועל קבעה ובעניין זה אין להתערב כי לחייבת יכולת מסויימת ואף קבעה צו חיוב בתשלומים, צו חיוב שעל החייבת לעמוד בו ואם לא תעמוד בו ניתן יהיה לנקוט כנגדה את כל ההליכים המותרים לפי דין כנגד הרכוש וכנגד הגוף, אגב ביקוריה בישראל בעתיד לבוא. כאמור, החלטת ראש ההוצאה לפועל לפיה יוותר צו עיכוב היציאה מן הארץ שהוצא כנגד המבקשת בתיק 2-00-09657-01 מבוטלת בזאת והחייבת ראשית לצאת את הארץ בלא מגבלות. אני מחייב את המשיב לשלם למבקשת את הוצאות הבקשה (אגרת משפט) וכן שכ"ט עו"ד בסך 8,000 ש"ח בצירוף מע"מ, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית על כל אלה, מהיום ועד לתשלום המלא בפועל. עיכוב יציאה מהארץצוויםערבות