3% נכות תאונת דרכים

1. התובעת, ילידת 18.3.1974, נפגעה בתאונת דרכים ביום 12.9.99. אין מחלוקת לגבי חבותם של הנתבעים על פי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה-1975. המחלוקת היחידה הינה לגבי גובה הנזק, לגביה הסמיכוני הצדדים לפסוק על דרך הפשרה, מכוח סמכותי לפי סעיף 4ג' לחוק הנ"ל. 2. הפגיעה א. התובעת נפגעה בעמוד שדרה צווארי וגבי, חזה וגפייה. בצילומי רטנגן, בחדר מיון, הודגמו ספונדילוליזיס + ליסטזיס דרגה II בעמוד שדרה מתני. התובעת לא אושפזה ושוחררה עם המלצות לשלושה ימי מחלה, אנלגטיקה והמשך מעקב רופא מטפל. ב. התובעת קיבלה טיפול תרופתי והופנתה לפיזיוטרפיה. ג. התובעת היתה באי כושר עד 30.9.99. ד. ד"ר עמרמי, אשר נתמנה כמומחה מוסכם ע"י הצדדים, היה בדעה כי: "מכאובי עמוד שדרה מותני נובעים מהשינוי המולד והמובנה בעמוד השדרה המתני כגון ליסטזיס אוסמטי L5-S1, סקרליזציה שלמה של L5 וסקוליוזיס אידיופטית. לא הודגם כל בלט דיסק או ממצא פוסט טראומטי בעמוד השדרה המותני, לא בצלומים ולא ב-CT ולא במיפוי העצמות, ברם למרות כל האמור לעיל יש לקחת בחשבון שלמרות שהממצאים האוביקטיביים כיום הינם מובניים ומולדים הרי שלא ניתן להתעלם מהעובדה שלא הומצא לעיוני כל חומר עבר רלוונטי הנוגע לעמוד השדרה המותני ותלונותיה מתועדות רק לאחר תאונת הדרכים ביום 12.5.99. נראה לי על כן שיש להעניק לה 3% נכות עקב תלונותיה לפי סעיף 37 (7)א חלקי". ה. לשאלת הבהרה האם התאונה הפכה מצב רפואי מולד שלא היה סימפטומטי למצב אקוטי, ענה המומחה: "יתכן. ברם כאמור התרשמתי מטווח תנועה מלא בעמוד השדרה המותני וללא כל חסר נוירולוגי. לכאורה מגיעים לה 0% בגין התאונה, ברם לפנים משורת הדין בנוהג בית הלל סברתי שיש מקום ל-3% נכות בגין המכאובים והתלונות. לידיעתך, בגין כאבים בלבד לא מגיעים אחוזי נכות". ו. לאור האמור לעיל, כל ניסיון של ב"כ התובעת לתרגם מצבה, שאין מחלוקת כי נובע ממום מולד ועקמת בגיל 12, ללא קשר לפגיעתה בתאונה הנדונה, לאחוזי נכות שונים, נועד לכשלון. ז. משלא נחקר ד"ר עמרמי נותרת חוות דעתו בלתי מעורערת והגם שלכאורה לא נותרה לתובעת נכות לצמיתות, יתייחס פסק דיני לנכות ממנה נתן לה ד"ר עמרמני ליהנות מחמת הספק בשיעור 3%. 2. נזקים א. כאב וסבל "מבחינה משפטית צודק המערער בטענתו, שביהמ"ש היה מוסמך לפסוק לו פיצויים כאמור בתקנה 2 (ב) הנ"ל (למרות שנקבעה נכות בשיעור 5% בלבד - מ.ש.). אך אין פירושו של דבר שיש לפסוק בדרך שגרה את הפיצוי המקסימלי הקבוע בתקנה זו. סעיף 2 (ב) קובע את מקסימים הפיצויים המגיעים לנפגע בגין נזק לא ממוני באותם מקרים שהתקנה חלה, ובמסגרתה על ביהמ"ש לפסוק את הפיצוי הנראה לו הולם עפ"י נסיבותיו של הענין הנדון לפניו (ע"א 583/89 כראדי נ' דן ואח', פ"ד מ"ה (3) 133, 135). תקנה 2(ב) מהווה חריג למגמה הכללית המתבטאת בסעיף 2(א) לפיה נקבעה נוסחה ברורה ונוקשה לקביעת שיעור הפיצוי בגין נזק לא ממוני. ככל חריג להוראת חוק מהותית, יש לפרש גם חריג זה על דרך הצמצום" (ע"א 284/88 גבאי ואח' נ' אליהו חברה לביטוח בע"מ ואח', פ"ד מ"ו (4) 837, 842). התובעת לא אושפזה, לא נגרם לה שבר, לא נזקקה לטיפולים חודרניים והיתה באי כושר כשבועיים וחצי בלבד (הטענה לחודשיים אי כושר באה מפיה ולמעשה בלא כל עיגון רפואי) ועל כן אין לדעתי מקום לפסוק פיצוי מכסימלי על פי תקנה 2(ב) לתקנות הפלת"ד (חישוב נזק שאינו נזק ממון), תשל"ו-1976. התובעת עלולה אמנם לעבור בעתיד ניתוח בגבה אך בשל המום המולד ללא קשר לפגיעתה בתאונה הנדונה. לאור כל האמור לעיל, נראה לי איפוא לנכון לפצותה בסך 7,500 ₪. ב. הפסד השתכרות בעבר 1. התובעת אמרה אמנם לד"ר עמרמי כי היתה באי כושר במשך חודשיים אך לא נמצא כל עיגון רפואי לתקופה שמעבר ל-30.9.99 פרט לשלושה ימים נוספים בין 1999. 10 - 6. 2. התובעת עבדה במפעל שבבעלות אביה כמנהלת יצוא ועל פי אישור רואה החשבון קיבלה שכר על חשבון ימי מחלה כפי שהדבר בא לידי ביטוי גם בתלושי השכר לחודשים 1999 .11 - 10, אם כי באופן תמוה בנוסף למשכורת הרגילה. בהעדר עיגון רפואי הקושר בין ההעדרות מפאת מחלה לתאונה אין התובעת זכאי לפיצוי אלא עבור 21 ימי עבודה. 3. התובעת לא המציאה אישור על אפשרות פידיון ימי מחלה ואופן הפדיון ועל כן לכאורה אינה זכאית לכל פיצוי אך מאחר וימי מחלה אלה לא יעמדו לזכותה בעתיד, נראה לי לנכון לפצותה על בסיס 50%. 4. על פי אישור המפעל שווי יום עבודתה של התובעת 509 ₪ ובניכוי מס 382 ₪ ובתוספת הפרשי הצמדה 417 ₪. סך הכל הפסידה איפוא התובעת 8,757 ₪ ובתוספת ריבית ממחצית התקופה סה"כ 9,973 ₪. הנתבעים יפצו התובעת במחצית מסכום זה בסך 4,986 ₪. ג. הפסד השתכרות בעתיד 1. לתובעת אמנם מום מולד אשר לא היה סימפטומטי עובר לתאונה אך לא מן הנמנע כי היה הופך סימפטומטי מכל סיבה שהיא גם בעתיד בין הקרוב ובין הרחוק. התובעת נהגה לרכב על אופנוע גם לצרכי עבודה אך לטענתה לא חזרה לעשות כן. לא הומצא כל עיגון רפואי לחוסר היכולת לשוב ולרכוב על אופנוע, כשגם קודם רכבה על אופנוע עם המום המולד. התובעת שוב אינה משתמשת באופנוע לצרכי עבודה שהרי לטענתה, לאחר שעבדה כשליחה, עבדה כמנהלת יצוא במפעל "שקוף פלסט" ובהתאם גם נפסקו הפסדי שכרה. 2. כמפורט בסעיף 2 לעיל ניתנה הנכות בגין כאב ותלונות, משמע, ללא כל ממצא אוביקטיבי כשטווח התנועה לכל הכיוונים מלא, כח גס שמור, בדיקת תחושה שטחית שמורה. 3. לאור האמור לעיל, אין לנכות שנקבעה כל השפעה תיפקודית ואין כל מניעה כי התובעת תחזור לכל עיסוקיה. למותר לציין כי התובעת לא טענה וממילא לא הוכיחה כי הינה מוגבלת בביצוע עבודה ואכן אף לפי תלושי השכר לא נגרמו לה הפסדי שכר במשך למעלה משלוש השנים שחלפו מאז התאונה וכאמור, בע"א 286/89 קז נ' המאגר הישראלי לביטוח רכב ("הפול") מפי כב' השופט אור: "אמת כשאין לביהמ"ש נתונים הולמים אחרים לקביעת כושר הפסד ההשתכרות, רשאי ביהמ"ש לחשב הפסד זה עפ"י שיעור אחוז הנכות לצמיתות של התובע עקב התאונה, כמשקף את שיעור הפסד כושר ההשתכרות. אך במה דברים אמורים? כשהנכות והמגבלות הרפואיות שבעקבותיה, אכן מגבילים את כושר ההשתכרות, ויש בהן ללמד לכאורה על גובהו של ההפסד. השאלה אם כך היא, תלויה בטיבה של הנכות, טיב התעסקותו של התובע ומידת הסתגלותו של התובע לעבודתו על אף נכותו שיקולים כיוצ"ב הקשורים בכושר השתכרותו על אף מומו... השאלה היא האם בפועל מגבילה נכותו, או עתידה להגביל, את כושר השתכרותו. ואם כן - האם ההגבלה, עפ"י הראיות או אומדנת ביהמ"ש, היא בשיעור הדומה לשיעור הנכות. ברי, שקורותיו של התובע מיום התאונה ועד מועד פסה"ד יש בהם להשליך וללמד בדבר קיומה או אפשרות קיומה של הגבלה כזו" (הדגשה שלי - מ.ש.) 4. לאור כל האמור לעיל, אך אמונה על פסיקת בית המשפט העליון המכירה בפיצוי עבור הפסד כושר השתכרות גם כשלא נגרם כל הפסד בפועל, הנני פוסקת לתובעת כפיצוי עבור הפסד כושר השתכרות בעתיד סך 15,000 ₪. ד. הפסד פנסיה ותנאים סוציאליים בעתיד משלא הוכח כל הפסד שכר ממילא לא נגרם כל הפסד בפנסיה או בתנאים הסוציאליים ועל כן נדחית הדרישה בראש נזק זה. ה. עזרה בעבר התובעת היתה כאמור באי כושר שלושה שבועות, לא היתה במצב סיעודי ועל כן גם אם קיבלה עזרה מבני משפחה לא חרגה זו מהמקובל ביחסי משפחה תקינים ועל כן אינה ברת פיצוי. ו. עזרת צד ג' לעתיד לאור כל האמור לעיל, משהוברר כי הנכות כלל אינה תיפקודית וכאישה עובדת ובשכר כה גבוה ובעלת מום מולד, בוודאי היתה נזקקת לעזרה גם אלמלא פגיעתה בתאונה, אינני רואה לנכון לפסוק פיצוי בראש נזק זה. ז. הוצאות בעבר התובעת המציאה קבלות בגינן הינה זכאית להחזר בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום כל תשלום, סה"כ 813 ₪. ח. הוצאות והפסדים בעתיד בראש נזק זה נדרש סכום בגין מצבה בעתיד ומשלא הוכח כי יהיה קשר כלשהו בין הניתוח בעתיד, אם תצטרך בכלל לעבור, לפגיעה בתאונה הנדונה, אין מקום לכל פיצוי נוסף. 3. לאור כל האמור לעיל, הנני מחייבת הנתבעים, ביחד ולחוד, לשלם לתובעת כדלקמן: א. כאב וסבל 7,500 ₪ ב. הפסד שכר בעבר 4,986 ₪ ג. הפסד השתכרות בעתיד 15,000 ₪ ד. הוצאות 813 ₪ סה"כ 28,299 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד לתשלום המלא בפועל, וכן אגרת משפט ושכ"ט עו"ד בשיעור 13% + מע"מ. 4. הגזברות תגבה אגרה על פי תקנה 6(ב)(3) לתקנות בתי המשפט (אגרות), התשמ"ח-1987. נכותתאונת דרכים