ערובה להבטחת הוצאות

החלטה כללי: לפני בקשה לחיוב המשיבה בהפקדת ערובה להבטחת הוצאות. לפי כתב התביעה מיום 6.6.10, עותרת המשיבה לחייב את הנתבע בתשלום סכום של 976,100 ₪. רקע התביעה הוא עיסקה שנכרתה בין הצדדים לרכישת עסק הספורט שניהלה המשיבה ע"י המבקש. ביום 28.2.10 נחתם הסכם בין הצדדים, אשר לפיו נרכשו זכויותיה של המשיבה ע"י המבקש. עותק ההסכם צורף כנספח א' לכתב התביעה. המבקש התחייב לשלם סכום כולל של 1,650,000 ₪ לביצוע הרכישה בצרוף מע"מ. המבקש לא שילם מאומה וביום 15.3.10, שלח מכתב ביטול. על פי נספח ח' לכתב התביעה, הביטול נובע מהפרות נטענות של המשיבה ולרבות הצהרות שווא שנתנו עובר לביצוע עסקת הרכישה. למשל, שיעבוד שרבץ על הנכס בגין חוב לרשויות מע"מ שלטענת המבקש במכתבו, לא דווח לו בזמן אמת. עוד טען המבקש באותו מכתב, כי המשיבה הסתירה מעיניו קיומם של חובות בשיעור ניכר לעסק. המשיבה כמובן מכחישה מכל וכל את טענות המבקש. בקצירת האומר, המשיבה בתביעתה טוענת, כי לא היה מקום לביטול וכי הוא נעשה שלא כדין. כדי להקטין את נזקיה היא נאלצה למכור את זכויותיה בעסק , ביום 1.4.10, כנגד קבלת תמורה של 973,534 ₪. המשיבה דורשת מן המבקש להשלים לידיה את היתרה. הבקשה: המבקש סבור, כי יש לחייב את המשיבה בערובה להבטחת הוצאותיו. המבקש טוען בבקשתו, כי סיכויה של התביעה נמוכים ומצבה הכלכלי של המשיבה הינו בכי רע, דבר המעורר חשש כי ההוצאות אשר יפסקו לו בסופו של יום לא ישולמו. המבקש הפנה להוראות סעיף 353 א' לחוק החברות [נוסח חדש] תשנ"ט-1999, המשית חיוב בהפקדת ערובה, כאשר התובעת הינה חברה בע"מ. הבקשה לא נתמכה בתצהירו של המבקש, כי אם בכתבי בי-דין ובמסמכים שצורפו לתביעה עצמה. עמדת המשיבה: המשיבה טענה, כי אין מקום לחייבה בהפקדת ערובה להוצאות. המשיבה הלינה על כך שהבקשה לא נתמכה בתצהיר כדין. המשיבה טענה, כי המבקש לא הוכיח שהיא אינה ברת פירעון וביקשה להפנות להוראות התקנה 519 לתקנות סדר הדין האזרחי (התשמ"ד-1984), במישור זה. המשיבה הדגישה את זכות הגישה לערכאות, וביקשה שלא לחסום את דרכה אל שערי בית המשפט מסיבות פרוצדוראליות גרידא. המשיבה העלתה על נס את סיכויי התביעה המצוינים, לשיטתה. המשיבה תמכה את תגובתה בתצהירו של מר גלעד אביגד, מנהלה. מר אביגד ציין בסעיף 5 לתצהירו, כי המבקש עצמו מתגורר דרך קבע ברוסיה, ועל כן זו הסיבה לכך שהוא נמנע מלצרף תצהיר. מכל האמור לעיל, סבורה המשיבה, כי יש לדחות את הבקשה. התשובה: על פי סדרי הדין ותקנותיו, השיב המבקש לתגובה וטען, כי הבקשה נשענת על בסיס משפטי, והוא סעיף 353 א' לחוק החברות ולא תקנה 519 לתקנות סדר הדין האזרחי (התשמ"ד-1984), ועל כן, זהו הבסיס החוקי הנחוץ לצורך הכרעה. יש להחיל את החזקה לפיה, יש לחייב חברה בערובה להוצאות, הכל ללא צורך בתצהיר. למעלה מן הצורך ציין המבקש בתגובה, כי כל הטענות הצריכות להכרעה לפי תקנה 519 לתקנות סדר הדין האזרחי (התשמ"ד-1984), קרי מצבה הכלכלי של המשיבה וסיכויי התביעה, כבר מצויים בכתבי הטענות ובנספחים ללא צורך בתצהיר. הכרעה: בראש ובראשונה, אדרש לסוגית העדר תצהיר התומך בבקשה. במישור זה אני מאמצת את עמדת המבקש, כל העובדות הנחוצות להכרעה נלמדות מכתב התביעה עצמו ונספחיו ומהוראות המחוקק. אם ניתן ללמוד את העובדות מכתב הטענות, אין איפוא צורך בצרוף תצהיר כתנאי להכרעה בבקשה. אשר לאבחנה הנדרשת בין הוראות סעיף 353 א' לחוק לבין תקנה 519 תסד"א. המשיבה היא אכן חברה בע"מ, יציר כפיו של הדין. המחוקק דרש במפורש, בסעיף 353א' לחוק החברות, חיוב גוף כזה בהפקדת ערובה להוצאות במידה ותידחה התביעה אשר הוגשה מכוחו. זאת, לאור העובדה שגוף כזה אפשר ולא יהיה פעיל כלכלית בזמן שינתן פסק הדין, נתון שיש לו משמעות. האם העובדה שהמשיבה היא חברה בע"מ כשלעצמה, די בה כדי להוביל אוטומטית לחיובה בהפקדת ערובה? הפסיקה העדכנית שילבה את זכות הגישה לערכאות, אל תוך השיקולים שעל בית המשפט לשקול, גם בכל הנוגע לחיוב תובעת בהפקדת ערובה להוצאות על פי סעיף 353א'. בית המשפט העליון, מפי כבוד השופט ח. מלצר, הורה ברע"א 10376/07 ל.נ. הנדסה ממוחשבת בע"מ ואח' נ' בנק הפועלים בע"מ. "בדבר היחס הראוי בין סעיף 353 א' לבין תקנה 519 לתסד"א... על פני הדברים נראה, כי היום נוכח היותו של סעיף 353 א' לחוק חלק מדבר חקיקה ראשית המהווה חוק ספציפי ומאוחר לעומת תקנה 519 לתסד"א שהיא בגדר חקיקת משנה ומוקדמת יותר, הרי שיש לקבוע כי סעיף 353 א' 'גובר' על תקנה 519 לתסד"א, ככל שהדברים אמורים בעניינה של חברה תובעת". שם בפסקה 11 של פסק הדין. בהמשך פסק הדין, ציין כבוד השופט מלצר, כי סעיף 353א' אינו מתייחס לכאורה לשאלת סיכויי ההליך, אם כי סוגיה זו נבחנת בעת הפעלת תקנה 519 לתסד"א. עם זאת, נאמר במפורש כי בית המשפט רשאי שלא לחייב את החברה בהפקדת ערובה להוצאות, אם ראה שנסיבות העניין אינן מצדיקות את חיוב החברה בערבות להבטחת הוצאות הנתבעת. כבוד השופט מלצר סיכם דבריו באמירה, כי על בית המשפט הבוחן בקשה להורות לתובע שהוא תאגיד, להבטיח ערובה להבטחת הוצאות נתבע, לשקול בראש ובראשונה את מצבה הכלכלי של החברה בהתאם ללשון הסעיף. אולם בכך לא נעצרת הבדיקה. משקבע בית המשפט כי החברה לא הראתה כי תוכל לשלם את הוצאות הנתבע אם יזכה בדין, על בית המשפט להמשיך ולבחון האם נסיבות העניין מצדיקות את חיוב החברה בהפקדת ערובה. זהו שלב הבדיקה השני ובהקשר זה יש לבחון גם את סיכויי התביעה. רק לאחר מכן מגיע השלב השלישי במסגרתו יש לבחון את גובה הערובה הנדרשת. ראו פסקאות 12-13 של פסק הדין שם. המסקנה היא איפוא, כי כטענת המשיבה לא די בעצם היותה חברה בע"מ כדי להביא לחיובה להפקדת ערובה על פי סעיף 353 א' לחוק. זהו רק המבחן הראשון. לאחר מכן, יש לבחון את המבחן השני והוא מבחנה של תקנה 519 לתקנות סדר הדין האזרחי (התשמ"ד-1984), שם נלמדים גם סיכויי התביעה מול זכות הגישה לערכאות. כאשר אני בוחנת את סיכויי התביעה כפי שעולה מהמסמכים, נראה, כי אכן נטל ההוכחה המוטל על שכמה של המשיבה הוא כבד. על המשיבה להראות, כי גילתה למבקש את כל השעבודים הרובצים על הנכס ואת כל החובות הרובצים עליו בטרם בוצעה עיסקת המכירה ביום 28.2.10.. כמו כן, על המשיבה להוכיח את גובה הנזק שלטענתה נגרם לה. זאת, מעבר לחישוב אריתמטי פשוט של הפער בין המחיר אותו הסכים המבקש לשלם לידיה בהסכם נספח א' לכתב התביעה מיום 28.2.10, לבין המחיר שבסופו של דבר קיבלה עבור הנכס מאת הקונה החלופי בהסכם מיום 1.4.10, כחודש לאחר מכן. מבחן סיכויי התביעה, לפי תקנה 519 תסד"א, אכן חל כאן, אולם המשיבה אינה עומדת במבחן זה. בכל תביעה, רובץ על התובע נטל להוכיחה, שכן התובע הינו בחזקת "המוציא מחברו" ועליו הראיה. נראה כי הנטל בענייננו הוא כבד, נוכח הפער המשמעותי הקיים בין המחיר שהציע התובע לבין מחיר הרכישה בפועל ביום 1.4.10 ע"י הקונה החלופי, דבר המעורר מחשבה כי יתכן האמור במכתב נספח ח' לכתב התביעה, אינו עורבא פרח. כך או כך, הנטל הרובץ על המשיבה להוכיח את התביעה, נשקל במישור "סיכויי התביעה", ועומד לחובתה לצורך ההכרעה בסוגית הקטנת הערובה. אשר למצבה הכלכלי של המשיבה, על כך אין צורך להרחיב את הדיבור. המשיבה היא חברה שמצבה אינו שפיר כפי שעולה ממסמכי התביעה עצמם, זוהי חברה שרשויות מע"מ הטילו עיקול על נכסיה בסכום של 134,000 ₪ וכן רובצים עליה חובות ושיעבודים, כעולה מהמסמכים החשבונאיים שהמשיבה עצמה צרפה לתביעתה. גם רכיב זה, מתקיים איפוא בענייננו ומוליך למסקנה, כי גם על פי מבחני תקנה 519 תסד"א ולא רק על פי סעיף 353 א' לחוק, ראוי לחייב את המשיבה בהפקדת ערובה. סכום הערובה: מכאן נעבור לבחון את סכום הערובה שיש להטיל על המשיבה. על פי המבחן שנקבע ברע"א 10376/07 לעיל, זהו השלב השלישי והאחרון בהכרעה בבקשה. אני מאמצת את המבחן שנקבע שם והוא הפקדת ערובה במשורה. סכום התביעה הינו כמליון ₪. נראה כי הפקדת סך של 2.5% מתוך סכום התביעה כערובה להוצאות הינו סביר ומאזן בין האינטרסים של שני הצדדים. דהיינו, זכות המשיבה לברר את עניינה מצד אחד מבלי שהדרישה עליה תהא מכבידה יתר על המידה וזכות המבקש להבטיח את הוצאותיו מצד שני. אשר על כן אני מחייבת את המשיבה בהפקדת ערובה להוצאות בסכום של 25,000 ₪. על פי הוראת כבוד הרשם יוחנן גבאי ,ניתנה למבקש אורכה להגשת כתב הגנה עד להכרעה בבקשה זו. משיקולים מעשיים, אני מאריכה את המועד להגשת כתב הגנה, למשך 30 יום מן המועד בו תופקד הערובה, על פי הוראותיי. סיכום: מן המקובץ לעיל, אני נעתרת לבקשה להפקדת ערובה להוצאות. אני מעמידה את סכום הערובה על סך של 25,000 ₪. סכום זה יופקד במזומן או בערבות בנקאית הצמודה למדד הידוע במועד ההפקדה וזאת תוך 45 יום מקבלת החלטה זו במשרד ב"כ המשיבה. כתב הגנה יוגש 30 יום לאחר שהודעת המשיבה על הפקדת הערובה, תימסר בכתב למשרד ב"כ המבקש. אחר השלמת כל הדברים הללו, תקבע המזכירות מועד לישיבה ראשונה על פי היומן. הוצאות הדיון בבקשה יישקלו בהמשך ההליך. ערובה להבטחת הוצאותערובה