להלן פסק דין בסוגיית הוראה של שוטר להיכנס לצומת: פסק דין 1. זהו ערעור על פסק דינו של בית המשפט לתעבורה בירושלים (כב' השופט י. ריבלין) ב-תד 2430/03 מיום 7.12.04. המערערת הורשעה, לאחר ניהול הוכחות, באי מתן זכות קדימה, עבירה על תקנה 64(ג) לתקנות התעבורה, תשכ"א-1961. העונש אשר הושת עליה היה פסילה מלקבל או מלהחזיק רישיון נהיגה למשך 45 יום; פסילה על תנאי של חודשיים לשנתיים; וקנס כספי בסך 360 ₪. 2. במקרה דנן, נהגה המערערת בכביש הביטוח הלאומי לכיוון הצומת עם שד' רבין בירושלים, כשבכיוון נסיעתה תמרור ב-36 ("זכות קדימה"). בהגיעה לצומת היתה מעורבת בתאונת דרכים עם רכב הנהוג בידי מירב סגן, המתלוננת. המערערת טענה בתשובתה לאישום, כי נכנסה לצומת לפי הוראות שוטר (שהיה ברכב משטרתי שעמד משמאלה). 3. עם תום ההוכחות, שכללו עדויות השוטרים המעורבים, בוחן משטרתי, המתלוננת, ונוסעת שהיתה עם המערערת ברכב, קבע בית משפט קמא בהכרעת דינו כי במידה ונהג הרכב המשטרתי אכן אפשר למערערת כניסה לצומת, לא עשה כן כשוטר אלא כנהג, ואין לראות בכך משום הוראה של שוטר. מכל מקום, אף אם מדובר בהוראה של שוטר, עדיין מוטלת על המערערת חובת זהירות בצומת. תקנה 64(ג) הנ"ל מחייבת את המערערת לתת זכות קדימה, וגם במצב בו רכב משמאלה מאפשר לה "זכות קדימה", כטענתה, היא איננה פטורה מלוודא שהצומת פנוי טרם שנכנסת לתוכו. הוא הסיק, על פי חומר הראיות, כי המערערת לא וידאה שהצומת פנוי ולא נתנה זכות קדימה לרכב המתלוננת, ולפיכך הרשיעה. 4. בא כוח המערערת מבקש לבטל את ההרשעה, ולחילופין, אם יידחה הערעור, מבקש לבטל את עונש הפסילה בפועל. הוא טוען כי השוטרים ברכב המשטרה שעצרו ונתנו למערערת זכות קדימה, אינם ככל נהג מן המניין המוותר על זכות קדימה שלו לטובת אחר, אלא שמדובר בהוראת שוטר במדים וברכב משטרה. ומאחר והוראת שוטר דוחה או מבטלת תמרור, לא נפל כל פגם בכניסתה של המערערת לצומת, ולא היה מקום להרשיעה באי מתן זכות קדימה. כן הוא טוען כנגד כמה מן הממצאים העובדתיים שקבע בית משפט קמא (כגון זה שהמתלוננת נסעה בנתיב האמצעי). לעניין חובת הזהירות, טוען בא כוח המערערת שבמקרה זה מרשתו לא הפרה כלל את חובת הזהירות, ולראייה קביעתו של בית משפט קמא לפיה כניסתה לצומת היתה באיטיות. 5. בא כוח המשיבה מתנגד לערעור. הוא טוען כי בית משפט קמא נהג במידת התחשבות רבה עם המערערת. לטענתו, המערערת לא עמדה בחובת הזהירות המוטלת עליה, ואין נפקא מינה אם קיבלה הוראת שוטר אם לאו, כפי שקבע גם בית משפט קמא. לדידו, בית משפט קמא התחשב בנסיבות המיוחדות של המערערת, וגזר עליה עונש של 45 יום בלבד (במקום עונש החובה הסטטוטורי הקבוע לעבירות כגון דא), ומכאן אין מקום להתערב בגזר הדין. 6. טענותיו של בא כוח המערערת מעלות שאלה אחת והיא: האם אכן הוראת השוטרים למערערת להיכנס לצומת, בהנחה שאכן היתה, דינה "כהוראת שוטר", או שמא כמוה כמחווה של נהג אדיב רגיל? ואולם, לדידי, אין כל צורך להכריע בסוגיה זו, שכן בין כך ובין אחרת, מוטלת חובת זהירות על נהג, אשר מתעתד להיכנס לצומת שבו תמרור המורה לו על מתן זכות קדימה, כנסיבות המקרה דנן. מכאן, השאלה הנכונה היא: האם עמדה המערערת בחובת הזהירות המוטלת עליה? מקובלות עלי קביעתו של בית משפט קמא, לפיה המערערת נכנסה אל הצומת מבלי שוידאה תחילה האם הוא פנוי. בית משפט קמא הסתמך בקביעתו זו על עדות בוחן התנועה, אשר קבע שהעובדה שהתאונה אירעה במהירות נמוכה מצביעה על כך שלמערערת היתה האפשרות להגיב ולבלום. המערערת סמכה על הסימון שהאמינה שראתה מהשוטר, לכן נכנסה לצומת ולא עצרה בקו בו נפרש בפניה שדה ראייה, ובכך לא עמדה בחובת הזהירות המוטלת עליה (כאמור, בין אם סימון השוטר הנו "הוראת שוטר" ובין אם לאו). לפיכך, הרשעת המערערת כדין ניתנה. 7. לעניין העונש, לא מצאתי שיש מקום להתערב. בית משפט קמא התחשב בכך שהמערערת הנה סטודנטית חסרת אמצעים, והקל במידה רבה בגובה הקנס שהשית עליה. הוא גם לקח בחשבון שלמתלוננת היתה רשלנות תורמת לתאונה, ולכן החליט להפחית מתקופת הפסילה הסטטוטורית הקבועה לעבירה דנן (שלושה חודשים פסילה בפועל לפי סעיף 38(ב) לפקודת התעבורה (נוסח חדש), תשכ"א-1961). באשר לטענה שיש לבטל את עונש הפסילה בפועל, משום שהמערערת לומדת במכללה בראשון-לציון, אליה היא נוסעת מדי יום ביומו, אין לי אלא להשיב כי אכן עונש פסילה יש בו כדי להכביד על מהלך החיים הרגיל של המערערת, אך לשם כך נועד עונש, כשמו כן הוא. לאור האמור, דין הערעור להדחות. במידה וגזר הדין עוכב, המערערת תפקיד את רישיונה עד יום 1.5.05, והקנס ישולם באותם תנאים אשר נקבעו בגזר הדין כאשר התשלום הראשון ישולם ביום 1.5.05. משטרהמשפט תעבורהצומתשוטר