להלן פסק דין בסוגיית זכויות מתמחים במשפטים: פסק דין השופטת נילי ארד פעם נוספת באה לפנינו פרשת העסקתו של מתמחה על ידי עורך דין, מבלי שישולמו למתמחה שכרו וזכויותיו, בגין תקופת עבודתו. בית הדין האזורי קיבל את תביעת המשיב בחלקה, וחייב את המערער לשלם למשיב את הזכויות המגיעות לו כדין. על חיוביו אלה הגיש המעסיק ערעורו לפנינו. ההליך בבית הדין האזורי 2. המשיב הועסק כמתמחה במשרדו של המערער, משך כשנה מיום 1.9.97 עד ליום 31.8.98. בתביעה שהגיש נגד מעסיקו בבית הדין האזורי בנצרת (השופט חיים ארמון ונציגי ציבור מר ראוף זידאן ומר מוני סגל; עב2689/04) תבע המשיב תשלום שכר עבודה, החזר הוצאות נסיעה, פדיון חופשה ופדיון דמי הבראה. בכתב ההגנה טען המערער, כי המשיב חתם על כתב ויתור, עובר לתחילת העסקתו, לפיו לא יהיה זכאי לשכר עבודה, או לזכות אחרת בגין עבודתו כמתמחה במשרדו של המערער. 3. בשל מצבו הבריאותי הקשה של המערער ובהיותו מרותק לביתו, נאות בית הדין האזורי לקיים דיון מוקדם בתובענה בביתו של המערער. במסגרת ישיבת קדם הדיון שנועדה ביום 23.3.06, יצאו מלפני בית הדין האזורי שתי החלטות אלה: בהתייחס לטענות התיישנות שהעלה המערער נקבע כי "עילת התביעה לגבי זכויות התובע לשכר עבודה נולדה ביום שבו הסתיים כל אחד מחודשי העבודה. כך גם עילת התביעה לגבי רכיב הנסיעות". על כן, התביעה ברכיבים אלה בגין החודשים ספטמבר, אוקטובר ונובמבר 1997 התיישנה, ו"...לגבי כל אחד מהחודשים שמדצמבר ואילך" לא התיישנה התביעה; עילות התביעה ברכיבים של פדיון חופשה ופדיון דמי הבראה נוצרו בסיום יחסי העבודה ולכן לא התיישנו; ואילו התביעה לפדיון חופשה התיישנה, משחלפו שלוש שנים ממועד העילה (להלן: החלטת ההתיישנות). בהחלטה נוספת הומלץ לצדדים להסכים ל"הנחות העובדתיות" שהוצעו על ידי בית הדין כמוסכמות, לצורך הכרעה בפלוגתאות בפסק דין, ללא שמיעת עדויות. 4. בהחלטה מיום 26.9.06 קבע בית הדין, כי נוכח הסכמת שני הצדדים למוסכמות העובדתיות" אשר פורטו בהחלטתו מיום 23.3.06, אין רלוונטיות לשאלה האם ההסכמה היא "לצורך הדיון" או שהיא הסכמה כוללת ו"אין כבר צורך לקבוע את התיק להוכחות, שכן על סמך אותן עובדות, ניתן להכריע בפלוגתאות", מבלי להגיש תצהירים, ותוך שניתנה לבעלי הדין אפשרות לסכם טענותיהם (להלן: ההחלטה מיום 26.9.06). בהחלטה מיום 9.1.07 האריך בית הדין את המועד להגשת הסיכומים שהוגשו באיחור. 5. בקשה שהגיש המערער לקביעת מועד לשמיעת ראיות, נדחתה על ידי בית הדין האזורי בהחלטתו מיום 11.1.2007 תוך שנקבע, כי "הרצון לקבוע מועד להוכחות מנוגד להחלטה מיום 26/9/06, ועל ההחלטה מיום 26/9/06 היה הנתבע זכאי לבקש רשות ערעור". עם זאת נאמר שאם תוגש בקשה מוסכמת לקביעת מועד לשמיעת ראיות, ייעתר לה בית הדין (להלן: החלטה מיום 11.1.07). בקשה שהגיש המערער לרשות ערעור על החלטות בית הדין האזורי מיום 26.9.06, מיום 9.1.07 ומיום 11.1.07 נדחו בהחלטת הנשיא אדלר, מיום 15.2.07 (בר"ע 111/07), בין היתר, בשל כך שהמערער לא הגיש בקשה לרשות ערעור על ההחלטה מיום 26.9.06 ו"משלא התבקשה בקשת רשות ערעור עד למועד זה, אין מקום להיעתר לבקשה בשלב זה". בנוסף על כך, נדחו טענות המערער על החלטת בית הדין האזורי בנוגע להארכת המועד להגשת סיכומים ובדבר ההחלטה על אי שמיעת ראיות, תוך שנקבע כך: "כלל נקוט הוא בידינו כי בית-הדין הארצי, כערכאת ערעור, אינו מתערב בהחלטות הקשורות בהכנת הדיון או בהחלטות דיוניות או מינהליות של הערכאה דלמטה" ו"בפרט, נכון הדבר לעניין הגשת תצהירים וסיכומים, ועניינים הקשורים לדיוני הוכחות". עוד צוין כי "בית הדין נימק את החלטתו מיום 26.9.2006, והבהיר בה את המועד להגשת בקשת רשות ערעור. בקשת רשות ערעור לא הוגשה, ושתי החלטותיו הבאות, מושא בקשה דנא, התבססו על החלטה זו, ועומדות בקנה אחד עמה". פסק דינו של בית הדין האזורי 6. בפסק דינו מיום 8.3.2007, קיבל בית הדין האזורי חלק מרכיבי תביעתו של המערער בעניין שכר עבודה ופדיון דמי הבראה וכך פסק: · לעניין הזכאות לשכר עבודה קבע בית הדין האזורי כי התובע (המשיב שלפנינו) היה עובד של המערער "הן על פי המבחנים הרגילים של קיום יחסי עובד-מעביד... הן לפי ההנחה העובדתית המוסכמת" והן לפי סעיף 41א(א) לחוק לשכת עורכי הדין, התשכ"א - 1961 לפיו "דינו של מתמחה, לכל דבר ועניין למעט החיקוקים המפורטים בתוספת, יהיה כדין עובדו של המאמן". על כן ומאחר וחוק הגנת השכר, התשי"ח - 1958 וחוק שכר מינימום התשמ"ז - 1987 אינם בין החוקים המנויים בתוספת לחוק לשכת עורכי הדין, זכאי התובע, כעובדו של המערער "לקבל שכר שאינו פחות משכר המינימום". · זכותו של התובע "לשכר עבודה, לפחות בגובה שכר המינימום, אינה צריכה להיות שנויה במחלוקת" ו"חתימתו של התובע על כך שהוא אינו זכאי לשכר - אינה בת תוקף". · בכפוף להתיישנות חלק מהתביעה לשכר עבודה בתקופה שמתחילת ההתמחות עד נובמבר 1997, נפסק לתובע שכר עבודה "לתקופה שמחודש דצמבר 1997 ועד חודש אוגוסט 1998" לפי שיעור שכר המינימום כפי שהיה בתוקף באותו חודש, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית. · התקבלה התביעה לפדיון דמי הבראה בגין 5 ימים, על פי צו ההרחבה הכללי בעניין הוצאות הבראה ונופש בסך 1300 ש"ח. · התקבלה התביעה לחיוב המערער להנפיק תלושי משכורת לתובע. בנדון זה, קבע בית הדין כי בהתאם לסעיף 24 לחוק הגנת השכר, התשי"ח - 1958 והוראות פקודת מס הכנסה "זכאי התובע לכך שהשכר שישולם לו... ישולם במקביל להוצאת תלושי משכורת מתאימים". · נדחתה התביעה לפדיון חופשה, מחמת התיישנות. כמו כן נדחתה התביעה להחזר הוצאות נסיעה, שכן התובע "לא נזקק להסעה לשם הגעה לעבודה (על פי ההסכמות העובדתיות)". · המערער חויב לשלם לתובע שכר טרחת עו"ד בסך 2000 ש"ח בתוספת מע"מ. בקביעת שיעור ההוצאות לקח בית הדין בחשבון את "מורת הרוח שיש לחוש כלפי עמדותיו של הנתבע בענין עצם זכאותו של התובע לשכר עבודה" מחד, ומאידך - את "מצבו הבריאותי הקשה" של הנתבע (הוא המערער) והעובדה שחלק מהתביעה נדחה, מאידך. הערעור 7. בהיבט הפרוצדוראלי כיוון המערער עיקר טענותיו נגד ניהול ההליך בבית הדין האזורי, כפי שמצא ביטויו בהחלטות ביניים ובפסק דינו. לטענת המערער, בהחלטת ביניים מיום 23.3.06 "לא נתן (בית הדין האזורי, נ.א.) את המשקל הראוי לעובדה (שנקבעה גם על ידו) שהמשיב חתם מראש וידע כי לא יקבל משכורות במשך כל תקופת היותו אצל המערער"; למרות שטענותיו כנגד החלטות הביניים נדחו בהחלטת הנשיא, ביקש המערער לדון בהן "לאור התמונה הכללית שמתקבלת" תוך שטען כי מעולם לא הסכים לכך שינתן פסק דין ללא שמיעת ראיות ו"יש צורך לשמוע ראיות בתיק". לגופו של עניין, הוסיף המערער וטען כך: "המשיב ויתר במפורש ו/או מכללא הן במהלך עבודתו אצל המערער ובמיוחד לאחר סיומה על כל תשלום שהוא מטעם המערער"; "אי היכולת לוותר, במקרה הטוב מבחינת המשיב, מתייחסת אך ורק לוויתור מראש ואולי כל עוד מתקיים הצורך הדחוף של העובד בעבודה, אך בוודאי שאין היא יכולה להתייחס לויתור של חודש אחר חודש במהלך העבודה, ועל אחת כמה וכמה שאין היא יכולה להתייחס לתקופה שלאחר סיום העבודה". לשיטתו, יש להבחין בין ויתור העובד מראש לפני תחילת העבודה, לבין ויתורו במהלך תקופת העבודה, במסגרת כל חודש עבודה, ולוויתור לאחר שהסתיימו יחסי העבודה. בנדון זה הוסיף וטען, כי יש להעדיף את הדרישה לתום לב על קוגנטיות הוראות החוק, כאשר, לטעמו "המשיב התנהג בחוסר תום לב רבתי שהגיע כדי הטעיה... בעוד המערער נהג בתום לב מוחלט"; מה גם שתביעת המשיב לזכאות לשכר אינה מתבססת על חוק קוגנטי, אלא על הסכם שנעשה עימו כביכול. עוד טען שתביעת המשיב לשכר התיישנה כולה ולא בחלקה בלבד, כפי שנפסק, והלין כנגד ההוצאות שהושתו עליו נוכח תוצאת פסק הדין. 8. המשיב תמך בפסק דינו של בית הדין האזורי, טען כי הערעור טורדני וקנטרני והוסיף: אין להידרש לטענות המערער כנגד החלטות הביניים שנדונו ונדחו בהחלטת הנשיא; "ויתור על שכר מצידו של העובד אין בו (הוויתור) כשלעצמו כדי להתגבר על חובתו של המעביד (המערער) לשלם שכר מינימום לעובד (למשיב)"; "אי תשלום שכר בגין כל אחד מחודשי עבודתו של המשיב אצל המערער מקים, בפני עצמו, עילה לתביעה נפרדת, משכך הטענה שכל התביעה לתשלום שכר עבודה בגין 12 חודשים התיישנה, הינה טענה בעלמא". דיון והכרעה 9. נתנו דעתנו לחומר שהובא לפנינו ולטענות הצדדים בכתב ובעל פה והגענו לכלל מסקנה, כי דין הערעור להידחות. פסק דינו של בית הדין האזורי מבוסס היטב בממצאיו העובדתיים ובמסקנותיו המשפטיות ולא נמצא טעם של ממש המצדיק התערבותנו בו. לפיכך, ראוי פסק הדין להתאשר מטעמיו לפי תקנה 108(ב) לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין) התשנ"ב-1991. על האמור נוסיף ונציין את המפורט להלן. 10. טענותיו הפרוצדוראליות של המערער שעניינן החלטות הביניים של בית הדין האזורי, נדונו בהרחבה ונדחו בהחלטתו של הנשיא. לא מצאנו כל טעם משפטי המצדיק דיון בהן מחדש ודינן להידחות. ולגוף הדברים. בהחלטת ההתיישנות מיום 23.3.06 ציין בית הדין האזורי מפורשות כי הצדדים רשאים להגיש בקשה לרשות ערעור תוך 15 יום. המערער לא עשה כן, ומשסבר וקיבל, אין לו להלין אלא על עצמו. אף לא מצאנו טעם משפטי המצדיק התערבותנו בהחלטת ההתיישנות גופה לגבי חלק מרכיבי התביעה בלבד, והכרעתו ברכיבים אלה בפסק הדין, מקובלת עלינו. משכך הוא נדחה הערעור אף בנדון זה. 11. לא נמצא כל ממש בטענות המערער בכל הנוגע לוויתורו של המשיב על שכרו וזכויותיו, מלכתחילה ובדיעבד, ודין טענות אלה להידחות מכל וכל. טעמינו לכך נבאר להלן. בסעיף 12 לחוק שכר מינימום, שהוא חוק קוגנטי, נקבע מפורשות כי "זכותו של עובד, לפי חוק זה, אינה ניתנת להתניה או לויתור". על פי תכליתו, נועד חוק שכר מינימום "למנוע ניצול קבוצות עובדים, כגון מתמחים אצל יועצי מס" ו"להגן על העובד מפני עצמו" ולמנוע מקרים בהם יסכים עובד לעבוד ללא שכר בגלל שהוא זקוק למאמן. וכדברי הנשיא בפסק הדין בעניין טוילי, גם אם ניתנה הסכמת מתמחה להיות מועסק ללא שכר ולמרות "הסכמה" זו, חייב המעסיק לשלם לו שכר מינימום. חובה זו חלה גם אילו הנחנו, כי מהתנהלות העובד, יכול היה המעסיק להתרשם כי העובד מסכים לעבוד ללא שכר. ולמעלה מזו, גם אם הגיש העובד תביעתו לאחר סיום ההתמחות וגם אם העובד נהג בחוסר תום לב בהתנהלותו, עדיין "אין בכך כדי לבטל את זכויותיו שנקבעו בחוק" [ע"ע 1054/01 אשר טוילי - יצחק דהרי, פד"ע לז 746 (להלן: עניין טוילי)]. בעניין קאזיס, בו נדחתה טענת עורך דין לפיה ויתר המתמחה על תשלום שכרו עמדתי על כך ש"מעצם מהות היחסים שבין מאמן למתמחה, תהא ידו של המתמחה על התחתונה. מלכתחילה, מדובר במערכת יחסים בלתי שוויונית, במהלכה בא המתמחה בפני מאמנו כתלמיד בפני רבו, כאשר המאמן מופקד על תלמודו של המתמחה, על הנחייתו ועל-מתן האישור שיפתח בפניו את דלתות לשכת עורכי-הדין. במצב דברים זה, בו אין כפות המאזניים מעוינות, הרי שגם אם נתן המתמחה הסכמתו לשמש בפני המאמן בלא תשלום, או בתשלום חלקי, יש לראות בכך ניצול מצוקתו של החלש ולא התנהגות חסרת תום-לב מצדו של המתמחה ... מנגד, למצער, יש לראות כהתנהגות חסרת תום-לב את התנהגותו של מאמן אם יעלה בפני המתמחה דרישה לעבודה ללא שכר, או בתשלום סמלי. בה במידה, תהא התנהגותו של המאמן לוקה אם יקבל הצעה מעין זו מן המתמחה, ושומה עליו לדחותה ממנו והלאה" [ע"ע 1182/02 חיים קאזיס, עו"ד - תאופיק ארייט, פד"ע לח 394]. אם לא די בכל אלה, הרי שבית דין זה אמר דברו בפרשה קודמת בה נתבע המערער שלפנינו, בגין אי תשלום שכר למתמחה שהעסיק. בדחיית ערעורו על חיובו בתשלום שכר המתמחה וזכויותיו, חזרנו ופסקנו כי "כל ויתור פסול, באשר ויתור כזה מסכל את תכליתו של החוק" [עע 1452/02 עו"ד אשר עמי עד - עומר חיאדרה, ניתן ביום 3.2.2004]. כעולה מנסיבות המקרה שלפנינו, מוסיף המערער לעמוד בסורו. ולבסוף, יפים לענייננו דברי הנשיא אדלר בעניין אגרון: "חייבים עורכי הדין הוותיקים לכבד את עמיתים ואת מקצוע עריכת הדין, ולפעול בהתאם לחוקי המגן לעניין תנאי העסקתם ותשלום שכרם של עורכי הדין השכירים" [עע 570/06 עו"ד עמוס אגרון - עו"ד זיוה כץ, ניתן ביום 14.10.07]. משנה תוקף לדברים אלה ביישומם על מתמחים במשרד עורך הדין, כמי שזה מקרוב באו לקחת חלק במקצוע עריכת הדין ובאחריות הרבה הכרוכה בביצועו הנאות. כללם של דברים: 12. ההלכה הפסוקה, לפיה לא יתקבל "ויתור" עובד על שכרו ועל זכויותיו הקוגנטיות, היא היסוד והתשתית לחובת המעסיק כלפי עובדו, ואין להתחמק מתחולתה. הלכה זו שרירה וקיימת בין אם "הוויתור" המיוחס לעובד נעשה לפני תחילת ההתמחות, במהלך תקופת ההתמחות, ולאחריה; בין אם היה "ויתור" במפורש במסמך בכתב, או מכללא; ובין אם "נלמד הוויתור" מנסיבות המקרה, כגון: שהעובד לא הלין על אי תשלום השכר, או הסכין עם תשלום שכר חלקי פחוּת משכר המינימום. 13. אשר על כן, הערעור נדחה. המערער - עו"ד אשר עמי-עד, ישלם למשיב - עו"ד זוהיר בכריה, הוצאות משפט בסכום כולל של 6,000 ש"ח בתוך 30 יום מהיום. לא ישולם הסכום במועדו ישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד התשלום המלא בפועל. התמחות (במשפטים)