מומלץ לקרוא את פסק הדין להלן על מנת לקבל ידע בנושא עונש משמעתי לעורך דין שהורשע בהליך פלילי: 1. לפניי ערעור על פסק-דינו של בית הדין המשמעתי הארצי של לשכת עורכי הדין בבד"א 13/12 ו- 18/12, מיום 17.7.12 (עו"ד אמנון שובל - אב"ד, עוה"ד דוד כהן ושאול אפלבוים - חב"ד), בגדרו התקבל חלקית ערעורו של המערער על בית הדין המשמעתי המחוזי בבד"מ 51/11, מיום 23.1.12 (עו"ד דרור זמיר - אב"ד, עוה"ד אליה אסף וחן אליעזר - חב"ד), והושתו עליו, במסגרת הליך של הטלת עונש לאחר הרשעה בפלילים לפי סעיף 75 לחוק לשכת עורכי הדין התשכ"א-1961 (להלן: "החוק"), העונשים הבאים: השעייה מחברותו בלשכת עורכי הדין למשך 7 שנים וקנס בסך 5,000 ש"ח. רקע עובדתי ודיוני והליכים קודמים 2. המערער והמתלוננת נישאו בשנת 1986 ולהם ארבעה ילדים. בשנת 2012 התגרשו השניים לאחר מאבק ארוך שנים, אולם המשיכו להתגורר זה לצד זו, בבתים סמוכים בעלי חצר משותפת. בתאריך 10.4.04 הוזעקה המשטרה לביתו של המערער, ומשהגיעה מצאה את המתלוננת שרועה על הרצפה, רטובה ובוכייה וסימני חבלה על גופהּ, בעוד המערער ואחד מילדיהם (להלן: "הבן") אוחזים בה בחוזקה ומגדפים אותה. בגין חלקו באירוע זה הורשע המערער בעבירות של תקיפת בת זוג שגרמה לחבלה ממשית, תקיפה בנסיבות מחמירות וכליאת שווא, לפי סעיפים 382(ג), 382(א) ו-377 רישא לחוק העונשין, התשל"ז-1977, ונגזרו עליו העונשים הבאים: 6 חודשי מאסר על תנאי למשך 3 שנים בגין עבירות אלימות, 3 חודשי מאסר על תנאי למשך 3 שנים בגין עבירות איומים, 4 חודשי מאסר על תנאי בגין עבירת כליאת שווא, וכן הושתו עליו קנס כספי ופיצוי למתלוננת (ת"פ 6598/05 מדינת ישראל נ' יהודה (לא פורסם, 24.11.09)). על פי הממצאים שנקבעו בפסק הדין, באירוע האמור, עת הבחין הבן במתלוננת כשהיא נכנסת לחצר המשותפת, הוא משכה באלימות אל בית המערער. שם, אחז בה המערער בחוזקה ואילצה לעלות מקומת המרתף אל קומת הכניסה, בעודו מושך בחולצתה עד שנקרעה, ומחזיק בידיה בחוזקה כאשר אלו נתונות מאחורי גבה. עת הגיעו השניים אל סלון הבית כפה המערער על המתלוננת להתיישב על הרצפה, הוא עצמו התיישב על הספה בסמיכות אליה, וכרך את רגליו בחוזקה סביב מותניה על מנת למנוע ממנה לעזוב את המקום. המערער ובנו לא הסתפקו בכך, אלא גם נעלו את דלת הבית, על-מנת שהמתלוננת לא תוכל להימלט ממנו. הערעור לבית המשפט המחוזי, כמו גם בקשת רשות הערעור לבית המשפט העליון - נדחו (למעט ביחס לתיק אחר שאינו מענייננו כאן). 3. בהכרעת דינו של בית הדין המשמעתי המחוזי, נדחתה בקשת הלשכה להוצאת המערער לצמיתות משורותיה, וחלף זאת נגזרו עליו 8 שנות השעיה וקנס בסך 5,000 ש"ח. 4. בבית הדין המשמעתי הארצי התקבל בחלקו הערעור על חומרת העונש (שהוגש אף הוא על ידי המערער דנא), כך שעונש ההשעיה בפועל שהושת על המערער הופחת בשנה והועמד על 7 שנים. בית הדין דחה את טענות המערער לעניין היעדר סמכות לדון בעניינו, כמו גם את טענת האכיפה הבררנית אותה העלה. עוד עמד על חומרת עבירות האלימות בהן הורשע המערער, כמו גם על עברו המשמעתי המכביד הקודם ועל כך שבעבר כבר הושעה המערער מחברותו בלשכה למשך 5 שנים. אל מול חומרת המעשים, נטל בית הדין המשמעתי הארצי במניין שיקוליו את מצבו הכלכלי הקשה של המערער, כמו גם את מצבו המשפחתי. בגין כל האמור הופחת עונשו כדלעיל. תמצית טענות הצדדים 5. המערער העלה טענות רבות, כנגד כל תג ותו בפסק הדין, ולהלן אתמקד בעיקריות שבהן: בתחילה טען, כי לא נפל קלון במעשיו, ובוודאי שלא כזה המצדיק נקיטה בהליך משמעתי נגדו. עוד טען, כי המשיבה, שהינה וועד מחוז תל אביב, הייתה משוללת סמכות לנקוט בהליכים נגדו, שכן הוא רשום כחבר במחוז חיפה החל מיום 3.6.10, בעוד הבקשה להטלת העונש הוגשה על-ידה בחלוף למעלה משנה. המשיך המערער וטען, כי התנהלותה של לשכת עורכי הדין בעניינו נגועה באכיפה בררנית, עת על נאשמים רבים אחרים, שהורשעו אף הם בעבירות הנושאות עמן קלון, הוטלו עונשים קלים בידי בתי הדין המשמעתיים או שלא הושת עליהם עונש כלל. והנה, עונשו שלו חמור בכל קנה מידה וחורג מרף הענישה המקובל. 6. ב"כ המשיבה עתרה לדחיית הערעור וטענה כי העבירות בהן הורשע המערער אוצרות בחובן קלון חמור. אשר לשאלת הסמכות, טענה ב"כ המשיבה כי אין לקבל טענה זו, שכן הסמכות נובעת מהאמור בסעיף 64 לחוק לשכת עורכי הדין. אף את הטענות לאכיפה בררנית ביקשה לדחות, מן הטעם כי מרבית הדוגמאות אליהן הפנה המערער אינן מייצגות נאמנה את המקרה דנן, ומשכך אף רמת הענישה שהושתה על המערער הולמת את המקרה כמות שהוא, על מאפייניו הייחודיים. דיון 7. המערער הורשע בפלילים בעבירות קשות וחמורות, לאחר שבצוותא עם בנו הכה את המתלוננת, גרושתו ואם ילדיו, כלא אותה בביתו, נעל את הדלתות, והותירה בוכייה עד בוא השוטרים שהוזעקו למקום ושחררו אותה משביה, פשוטו כמשמעו. בתי המשפט ובתי הדין המשמעתיים תיארו באריכות ובפירוט את השתלשלות הדברים, עמדו על חומרת המעשים ונימקו בהרחבה את השיקולים העומדים ביסוד העונשים שהושתו על המערער עד כי איני מוצא מקום או צורך לחזור על האמור. 8. המערער העלה טענות שונות לעניין אופי ההליך הבלתי תקין לדעתו, שהיה מנת חלקו, ולהלן אדון בהן. סוגית הקלון 9. באשר לטענת המערער, כי לא נפל קלון במעשים בהם הורשע במסגרת ההליך הפלילי - המסגרת הנורמטיבית התוחמת את גדריו של הדיון מצויה כאמור בהוראת סעיף 75 לחוק, הקובע כי בית הדין המשמעתי רשאי להטיל עונשים מסויימים על עורך דין שהורשע בפלילים, אם נמצא שבנסיבות העניין היה בעבירה משום קלון. סעיף זה מחבר בין הדין הפלילי למשמעתי, ומהווה את נקודת הממשק שבין שני מישורים אלה, באשר רצונה ושאיפתה של לשכת עורכי הדין הוא לשמר את "טוהר המחנה", לבל יכנסו או יוותרו בתוכו עורכי דין, אשר יש במעשיהם כדי לפגום באתוס המקצועי המשפטי, הנשען רובו ככולו על אמון הציבור ועל תודעת השליחות של אלה העוסקים בעריכת דין, ועל מנת להגן על אלה העוסקים במקצוע זה באמונה. שמירה על "טוהר המחנה" איננו עניין קל ערך; הוא תובעני, צורך משאבי זמן ושוּם שכל כדי לאבחן מקרה אחד ממשנהו, ומחייב מסירות ונאמנות לאתוס המקצועי. 10. דא עקא, שהחוק, בדומה לרשימה ארוכה של חיקוקים אחרים שעניינם בתוצאות הרשעה בעבירה שיש עמה קלון, אינו מפרש מהו אותו "קלון" ובאילו נסיבות הוא דַבֵק בעבירה, ומלאכת יציקת התוכן למושג זה הינה רובה ככולה תוצר של ההלכה הפסוקה (השוו: בג"צ 178/81 ג'אפר נ' עודה, פ"ד לו (1) 40 (1982)). הנה-כי-כן, מושג ה"קלון" הינו מושג אמורפי, אבסטרקטי ועמום, שאת תוכנו יש ליצוק בהתחשב בתכלית החוק שמכוחו הוא מוטל. עם זאת, אין חולק כי שאלת הקלון משקפת עמדה ערכית-מוסרית, גם אם אמות המידה לקביעת קיומו הן משפטיות (ראו: רות גביזון "עבירה שיש עמה קלון כפסול לכהונה ציבורית", משפטים א (1968)). עוד מקובל, כי עבירה שקלון בצידה הינה עבירה שדבק במבצעהּ פגם מוסרי חמור, ועל טיבו של הפגם יש לעמוד בכל מקרה לגופו, על פי הקשרם של הדברים ושל המעשים. בהקשר זה מקובלת ההבחנה בין שלושה סוגי עבירות לצורך ההכרעה בסוגיית הקלון: עבירות שמטבען הן נושאות קלון, אך ייתכן שהנסיבות המיוחדות בהן נעברה העבירה ישללו את פגם הקלון; עבירות שמטבען אינן נושאות את תג הקלון בצידן, ואין בנמצא נסיבות שיהפכו עבירות אלו לנושאות קלון; ועבירות גבוליות שאין עמן קלון, אך ישנן נסיבות מיוחדות שבהתגבשותן יובילו להטלת קלון (בג"צ עודה לעיל, עמ' 50). 11. מטרתה של הוראת סעיף 75 לחוק נגזרת ממטרתו של הדין המשמעתי - שמירה על רמתו של מקצוע עריכת הדין ועל אמון הציבור בעורכי דין (על"ע 2579/90 הועד המחוזי של לשכת עורכי הדין תל אביב-יפו נ' עו"ד פלוני, פ"ד מה (4) 729 (1991)). לפיכך, את המשמעות שתינתן ל"קלון" בהקשר דנן, יש לגבש בהתאם לתפישה באשר לתפקיד עורך הדין ואמות המידה המוסריות והנורמטיביות להן הוא מחויב מכוח עיסוקו. אם כן, בהקשר זה עבירה שיש עמה קלון צריכה להיחשב זו המעידה על כך שעורך הדין אינו מכבד את החוק ואין מרותו של החוק עליו; עבירה המעידה על מבצעהּ כי אינו שועה לאותם כללים ועקרונות שהמערכת אליה הוא משתייך אמונה על שמירתם, על כיבודם ועל הטמעת הציות להם; עבירה שיש בה לפגוע בכבודה של המערכת כולה. בנוסף, יש שעבירה תיחשב כבעלת קלון אם היא מעידה על "אופי פגום, על העדר שליטה ביצר או על תפישה אתית מעוותת של תפקוד עורך הדין והחוק בחברה" (ג' קלינג, אתיקה בעריכת דין, עמ' 517 (2001)). שאלת הקלון מקבלת את המענה הראוי לה, בין היתר, ממידת החריגה שבהתנהגותו של עורך הדין, מסטנדרט ההתנהגות המצופה מהעוסקים במקצוע זה שהוא, כמובן מאליו, סטנדרט נורמטיבי גבוה. עורך הדין מחויב במתן כבוד לחוק, רוחו ומרותו, חובתו לשמר את מעמד קהילת עורכי הדין, את כבוד המקצוע ואת האמון שרוחש הציבור לעורכי הדין שהוא נשמת אפו של המקצוע ובלעדיו ניטלת ממנו רוח חיותו. חובות אלו הן מוחלטות, בלתי תלויות בזמן ובמקום, והן אופפות את ישותו המקצועית והלא מקצועית, עת הוא מצוי בזירות אחרות, ובכל אשר ילך. 12. הנה כי כן, הוצגו קואורדינטות הבחינה בשאלת הקלון, ולאור אלה אין כל ספק שמעשיו של המערער נכללים בגדר הגדרת הקלון. הייתכן לומר כי הכאת אדם אחר, מניעת תזוזתו תוך שימוש בגוף, וכליאתו בין ארבעה קירות הנם אירועים נטולי קלון? המערער הפר ברגל גסה במעשיו את הקודים האנושיים, האתיים והמקצועיים של מקצוע עריכת הדין. לא ניתן להותיר את מעשיו בתחום הפלילי בלבד, ולהפרידם הפרדה מלאכותית ו"חלולה", לטעמי, מתחום עיסוקו המקצועי ומהכבוד שהוא חב ל"טריטוריה" המקצועית בתוכה הוא מתפקד ואשר בשליחותה הוא פועל. מקצוע עריכת הדין שונה מכל מקצוע אחר עת אדם משמש כשלוחו של אדם אחר, בעניינים של ממון כמו גם בעניינים של חירות; מכוח זאת מחויב עורך הדין לציית לכללי האתיקה המקצועית בתחומים שונים של נאמנות, סודיות ועוד. עורך הדין משמש אף כ"קצין בית המשפט", הוא שלוחו של לקוחו, אך הוא משמש גם שלוחו של בית המשפט ומערכת החוק בכללותה להוצאת הצדק לאור. אינני סבור כי מערכת חובות אלו יכולה לקבל מענה ראוי ומכובד על ידי אדם שהורשע בפלילים בעבירות חמורות, כמערער דנא. חוסר סמכות 13. אשר לטענת חוסר הסמכות להגשת הקובלנה על ידי המשיבה, אין לי אלא לחזור ולאמץ את דבריו של בית הדין המשמעתי הארצי בהכרעת דינו, לפיהם סעיף 63 לחוק לשכת עורכי הדין מקנה לועדת אתיקה מחוזית את הסמכות להגיש קובלנה, כאשר אין בסעיף זה מגבלה כלשהי המתייחסת לרישום או חברות במחוז מסוים. משכך, הייתה לועדת האתיקה של מחוז ת"א הסמכות להגיש קובלנה בעניינו של המערער. אינני מוצא ממש גם בטענת המערער לעניין היעדר סמכותו המקומית של בית הדין המשמעתי המחוזי שדן בעניינו. על פי סעיף 64 לחוק, משהחל בית הדין בהליכים במחוז בו רשום הנאשם, הרי שאלו יימשכו באותו מחוז. והנה, הבקשה להשעייתו הזמנית של המערער בגין המעשים מושא ההליך דנא הוגשה לבית הדין המחוזי בחודש פברואר 2010, בעוד שלטענת המערער הוא העתיק את רישומו למחוז חיפה אך בחודש יוני 2010. פועל יוצא מכך הינו כי בית הדין קנה סמכות לדון גם בבקשה לפי סעיף 75 לחוק, שלטעמי הינה המשך ישיר ובלתי נפרד מההליך המקדמי. אכיפה בררנית 14. אכיפה בררנית הוגדרה בפסיקה כ"אכיפה הפוגעת בשוויון במובן זה שהיא מבדילה לצורך אכיפה בין בני-אדם דומים, או בין מצבים דומים לשם השגת מטרה פסולה, או על יסוד שיקול זר או מתוך שרירות גרידא" (ע"פ 4855/02 מדינת ישראל נ' בורוביץ', פ"ד נט(6) 776, 814 (2005) (להלן - "עניין בורוביץ")). ביסוד עילת ההגנה מן הצדק עומד הרצון לשמר את אמון הציבור ברשות המנהלית, ובענייננו - ברשויות התביעה. עמד על כך השופט (כתוארו דאז) א' ברק: "הגשת אישומים בדרך מפלה פוגעת באמון הציבור ברשויות התביעה. פגיעה זו קשה היא למשטר הדמוקרטי. קושי זה הוא משולש. ראשית, שימוש מפלה בכוח התביעה פוגע בהנחות שביסוד הענקת שיקול-דעת לתובע; שנית, הפליה בהגשת אישומים פוגעת באמון שהציבור רוחש לרשויות התביעה בפרט ולרשויות שלטון בכלל, ובכך מכרסמת בעבותות, המקשרים את בני החברה; שלישית, הפעלה לא שוויונית של כוח התביעה פוגעת בכוח המרתיע של המשפט הפלילי" (בג"ץ 935/89 גנור נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד מד(2) 485, 508 (1990) (ההדגשות במקור - צ"ס)). עוד נקבע, כי הביקורת השיפוטית "המינהלית" מופעלת בעיקר במקרים שבהם נמנעה התביעה מלהגיש כתב-אישום ופלוני מבקש לטעון כי ההחלטה איננה ראויה (בג"ץ 5675/04 התנועה למען איכות השלטון בישראל נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד נט(1) 199, 211-208 (2004)) . כפי שציינתי בהרחבה במקום אחר (ת"פ 2184/06 מדינת ישראל נ' מרגולין (לא פורסם, 13.12.12), וריאציה אחרת - שכיחה יותר - על אותו נושא, מתקיימת כאשר נאשם טוען שעומדת לו הגנה מן הצדק על בסיס אכיפה בררנית, משום שנגד אחרים, המעורבים באותה פרשה, לא הוגש כתב-אישום. גם במקרה זה ייבחן שיקול דעתה של המאשימה, כאשר הטענה היא, כי לאור אי ההעמדה לדין של אחרים, היה זה בלתי-סביר להעמיד את הנאשם לדין מלכתחילה. גם הפעם תיבחן הטענה באמת המידה המינהלית וייבחנו שיקולי המאשימה לגבי כל אחד מהחשודים; אם ימצא כי המאשימה הונחתה על-ידי שיקולים זרים, פעלה בחוסר תום-לב, או שבית המשפט מגיע למסקנה כי הבחירה את מי להעמיד לדין ולגבי מי להימנע מכך חרגה בנסיבות העניין ממתחם הסבירות - רק אז תתקבל טענת האכיפה הבררנית. 15. ומן הכלל אל הפרט - המערער דנא מעלה טענות ונותן דוגמאות של אישים שונים אשר הועמדו לדין בפלילים, אך לא הועמדו לדין משמעתי. בחנתי היטב את המקרים ולא מצאתי כי קיימת זהות - או אף דמיון משמעותי - בינם לבין המקרה דנא. לא למותר לציין, כי עברו הפלילי והמשמעתי של המערער מכביד יותר מעברם של האחרים אותם ציין; המערער נידון בעבר להשעייה מחברותו בלשכה למשך 5 שנים בגין הרשעה נוספת בעבירת איומים וכליאת שווא. משכך, לא ניתן לומר כי ההתנהלות בעניינו נגועה באכיפה בררנית, ודין טענתו זו להידחות. רף הענישה 16. אשר לעונש שהושת על המערער - בהקשר הנדון ראוי להזכיר את ההלכה הידועה, לפיה: "....אף שהפנייה בערעור לבית משפט זה נתונה לבעלי הדין בזכות, אין מדובר בהליך ערעורי רגיל... מעמדם של בתי הדין למשמעת מכוח מומחיותם וסמכותם המקצועית מציב את תפקידה העיקרי של ערכאת הערעור במערכת השפיטה הרגילה כערכאת ביקורת שיפוטית הנוקטת מידת ריסון רבה בהתערבותה בשיקול הדעת הרחב הנתון לערכאת המשמעת המקצועית, ומגבילה התערבות זו למקרים בהם קביעות בית הדין למשמעת סוטות סטייה קיצונית מתכליות הענישה המשמעתית, ומרף הענישה הראוי לצורך הגשמת תכליות אלה". (על"ע 6251/06 הועד המחוזי של לשכת עורכי הדין בתל אביב יפו נ' דוידויביץ (לא פורסם, 8.7.10). ועוד נאמר בהקשר זה: "בתי הדין המשמעתיים הם המופקדים על שמירת כללי האתיקה ההולמת על ידי עורכי דין" וכי "עקרון זו הוחל גם לגבי רמת הענישה. כל זאת, רק כל עוד העונש שהשיתו הערכאות המשמעתיות מצוי 'בתחום הענישה הראויה'" (על"ע 1341/08 הועד המחוזי של לשכת עורכי הדין נ' ניר, פסקה י"ב לפסק הדין (לא פורסם, 25.10.10)). 17. בבחינת עונשו של המערער באספקלריה של המקובץ לעיל, דעתי הינה כי הוא חריף וחורג במידה ניכרת מרף הענישה המשמעתי המקובל, גם בהתחשב בחומרת מעשיו, שאין כמובן להקל בהם ראש כלל ועיקר, ואף במנותק מנסיבותיו האישיות המורכבות. כך לדוגמה, בשני מקרים בהם הורשעו עורכי דין בעבירות אלימות קשות בתוך המשפחה, בנסיבות חמורות מבענייננו, הושתו עליהם עונשי השעייה בני 5 שנים (ראו: עמל"ע 2576-07-10 עבדאללה נ' לשכת עורכי הדין בישראל-מחוז חיפה, (לא פורסם, 9.8.11); על"ע 8283 הועד המחוזי של לשכת עורכי הדין בת"א נ' פלוני (לא פורסם, (5.8.01)). ודוק: קביעת עונש שונה במידה ניכרת במקרים הדומים במאפייניהם, חותרת תחת עיקרון אחידות הענישה והשוויון. הפרת עיקרון זה כבמקרה דנא, וקיומו של פער חריג ובלתי מוסבר בין עונשיהם של עבריינים שעברו עבירות דומות, מצדיק הקלה בעונשו של זה שדינו הוחמר יתר על המידה. לא-זו-אף-זו, ומבלי להקל ראש כמובן בחומרת עבירותיו של המערער, יצויין כי העבירות בהן הוא הורשע אינן קשורות לליבת עיסוקו המקצועי כעורך דין, אלא בוצעו במסגרת חיצונית למקצוע, באחד ממעגלי חייו האחרים, וגם לכך יש ליתן משקל במסגרת גזירת הדין. 18. סיכומם של דברים: לאחר שבחנתי את מכלול הנסיבות, ובהעניקי להן את משקלן הראוי, מתקבל הערעור בחלקו, כך שתקופת השעייתו של המערער תעמוד על 5 שנים, חלף עונש ההשעייה שנקבע (7 השנים). רכיב הקנס הכספי יוותר על כנו. עורך דיןמשפט פליליהרשעהלשכת עורכי הדין (משמעת)