דוגמא לפסק דין בנושא תביעה נגד בית הדין הרבני לקבלת פיצויים בגלל אי ביטול צו עיכוב יציאה מהארץ: התובע הגיש תביעה קטנה נגד ביה"ד הרבני באר-שבע על סך של 12,000 ₪ בגין נזק שנגרם לו, מחמת שלא דווח למשטרת הגבולות / משרד הפנים על ביטול צו עיכוב יציאה מן הארץ, הגם שבוטל בהחלטה שיפוטית של בית הדין הרבני האזורי באר שבע. לטענת התובע, נודע לו על כך שצו עיכוב יציאה מן הארץ עדיין רשום במחשבי משטרת הגבולות/משרד הפנים בנתב"ג בבוקר הטיסה ביום 21/4/11. נטען שבגלל תקלה של דיווח ביטול הצו, הוא פספס התחייבות עסקית של הופעה בטוקיו באותו יום בשעת הצהריים. אין מחלוקת, כי ביום 21.4.11 עוכבה יציאת התובע מהארץ לגבי טיסה בשעה 06:30 לווינה, וכי על פי מסמכיו הוא היה אמור להגיע ליעדו הסופי, טוקיו, ביום 22.4.11 בשעה 07:35, שעון מקומי. התובע הסביר שטעה בתאריך ההופעה מחמת טעות של אמרגנו במסמך שמהווה אסמכתא לכך שלא הגיע בזמן להופעה. טעות זו מופיעה בכתב התביעה שהוגש לבית המשפט לתביעות קטנות בסמוך לאירוע במאי 2011. טעות זו לא תוקנה לפני הגשת התביעה בביהמ"ש לתביעות קטנות, וגם לא כשהתביעה הועברה לביהמ"ש השלום לאחר קבלת הערעור של המדינה, בביהמ"ש המחוזי בבאר-שבע (רת"ק 38116-02-12, פסק דין מיום 15.4.12, של סגנית הנשיא, כב' השופטת רויטל יפה-כ"ץ). התובע גם לא הזמין את האמרגן להעיד לטובתו כי במסמך יש טעות. בפועל, התובע טס באותו יום בשעה 23:35, כאשר זמן הגעה לטוקיו היה 22.4.11 בשעה 20:55, זמן מקומי, והגיע להופעה השנייה שהוזמנה. התובע טוען בכתב התביעה להפסד של 1,500$ עבור ההופעה הראשונה, ולטענתו גם נגרמו לול נזקים עקיפים שלגביהם הוא לא הגיש ראיות. על פסק הדין שניתן בבית המשפט לתביעות קטנות הוגש ערעור על ידי המדינה שהתקבל והתיק הועבר לבית המשפט השלום כאשר על פי סכומו הוא מתנהל בסדר דין מהיר. התובע, שאינו מיוצג, לא קיבל הנחיות להתאים את התיק לסדר דין מהיר. התיק נקבע להוכחות מיד ללא הסדרה של הגשת תצהירים מחמת תקלה. לא ביטלתי את המועד מחמת תקלה זו ולא מצאתי לקבוע ישיבה מקדמית. גם לא דחיתי את ישיבת ההוכחות לבקשת המדינה למרות בקשתה לשמוע את התיק מחדש ולדחות את הדיון כדי להגיש תצהירים וכדי לשמוע את הרב דהן. מירב המאמץ של המדינה בשלב הערעור ובבקשות שהוגשו בתיק זה מוקדו בטיעון שהיה על התובע להוכיח כי היה על המדינה להעביר את הצו השיפוטי למשטרת הגבולות. נטען כי לא הוכח כי התקלה התרחשה כתוצאה מכך שהמדינה התרשלה ונטען כי החלטות מותב זה מנעו דיון בסוגיה זו ובכלל זה התייצבות הרב דהן שהעיד בבית המשפט לתביעות קטנות ולא היה בידו להגיע לדיון בבית המשפט השלום. לטענת התובע בדיון בביהמ"ש לתביעות קטנות, הודה הרב דהן, כי הייתה תקלה. ביהמ"ש המחוזי ביטל את פסק הדין של ביהמ"ש לתביעות קטנות ובין היתר ציין כי לגבי סוגיה אחרונה זו מדובר בשאלה משפטית סבוכה ובעלת השלכות רחבות, הנוגעות לאחריות המדינה בנזיקין בשל פעולה שלטונית שבוצעה ע"י אורגן של המדינה (סעיף 11 לפסק הדין של ביהמ"ש המחוזי). ביהמ"ש הוסיף, כי ככל שמדובר ב"פעולות ומחדלים של רשות שלטונית, המפעילה סמכויות המוענקות לה על פי דין, אינן מסוג הפעולות שרצוי שיתבררו בביהמ"ש לתביעות קטנות". הוסף כי "מדובר בתקיפת אקט שלטוני;.... המחלוקת סובבת סביב עצם חובת פקידי ביה"ד הרבני להמציא את הצווים השיפוטיים שהוצאו על ידי ביה"ד, וסביב התוצאה של אי ביצוע פעולה זו....". צווי עיכוב יציאה מן הארץ אשר ביה"ד האזורי הרבני בבאר-שבע הטיל על התובע, בוטלו ביום 24.11.10, ועל כך אין מחלוקת. הרב דהן הסביר שביה"ד מעביר את הצווים וביטולם באמצעות מערכת המחשוב (עמ' 9 לפרוטוקול מיום 22.1.12, מול שורות 18-19). אין מחלוקת שהתובע יצא מן הארץ בחודש פברואר אחרי ביטול הצו. נציג הפרקליטות הפנה לכך שביה"ד עבר למערכת מחשוב חדשה, "שירן" (עמ' 9 לפרוטוקול, מול שורה 26). התובע העיד כי למועד הטיסה הקודמת, אחרי שהצו בוטל, בחודש פברואר 2011 הוא יצא לחו"ל. לטענת בא כוח המדינה זה היה כי הוא הגיע עם צו ידני. התובע העיד בבית המשפט לתביעות קטנות כי הגיע בחודש פברואר לנתב"ג עם אישור ידני על מנת להיות זהיר, אבל הוא לא נזקק לאישור הידני. הוא גם העיד שאושר לו ע"י עובד משטרת הגבולות/משרד הפנים, שאין נגדו צווים פתוחים. ללמדך, שהרב דהן צדק שביטול צו עיכוב יציאה מן הארץ נשלח למשטרת הגבולות לפני חודש פברואר 2011 על ידי בית הדין. התקלה אפוא נבעה באופן היישום של ההחלטה השיפוטית אבל לא הוכח מקור התקלה. עמדת המדינה היא כי על התובע להרים את נטל הבאת הראיות ונטל השכנוע כי הייתה התרשלות והוא לא הצליח לעשות כן. התובע הרים את נטל השכנוע, כי כבר נפסק כי נטל הבאת הראיות נופל לגבי המצאת צווי עיכוב יציאה מן הארץ למשטרת הגבולות / משרד הפנים, על כתפי המדינה בפסק דין של בית המשפט המחוזי שלא הותקף על ידי המדינה בבית המשפט העליון. נפסק כי הנטל חל על המדינה להמציא את הצווים וביטולי הצווים למשטרת הגבולות /משרד הפנים [ע"א (ת"א)  174/84 יעקובוביץ נ'  מדינת ישראל ,פ"מ תשמ"ו (1) 177 (1985) (להלן: "עניין- יעקובוביץ")]. בית המשפט קבע כי חלה על המדינה אחריות מושגית וקונקרטית לוודא יישום ההחלטות השיפוטיות, וקבע כי אמנם מדובר בפעולת רשות שלטונית המבצעת את סמכותה על פי דין, אולם החובה להעביר את ההחלטות השיפוטיות למשטרת הגבולות חלה על המדינה ולא על הזוכה, או על החייב (עניין- יעקובוביץ). פסק הדין ניתן תוך פרשנות הוראות חוק הנזיקים האזרחיים (אחריות המדינה), התשי"ב - 1952. לאור פסק דין זה והראיות שהציג התובע בפני בית המשפט לתביעות קטנות, על פני הדברים היה על המדינה להוכיח שלא התרשלה (סעיף 41 לפקודת הנזיקין, נ"ח) והיא לא עשתה כן. העולה מהמקובץ הוא כי התובע לא הוכיח את נזקו בהקשר לאובדן ההופעה והמשתמע מכך. אולם כן נגרמה לו עגמת נפש מהטעם שמסיבות שלא הובררו הצו היה בתוקף בבוקר הטיסה בחודש אפריל 2011. התובע בחר להגיש תביעה קטנה והוא נשאר עם אותה מסכת ראייתית גם כאשר התיק הועבר לבית המשפט השלום. לאור סכום התביעה, המצב המשפטי שאינו בגדר הלכה מפתיעה, ולאחר שעיינתי בראיות שהוצגו בפני בית המשפט לתביעות קטנות סברתי כי אין להכביד עליו ואין מקום לנצל את העדר העמידה בדרישות התקנות לרעתו, כפי שביקשה המדינה. על פי הראיות, שלא השתנו, התובע לא הוכיח שהפסיד את ההופעה הראשונה מחמת צו עיכוב יציאה מן הארץ. כי על פי ראיותיו הוא לא היה צפוי להגיע להופעה זו לאור מועד ושעת הטיסה המקורית. יחד עם זאת נגרמה לו עגמת נפש וטרחה. העובדה שהיה בידו לצמצם את הנזק אלו נשאר בנתב"ג היא חכמה לאחר מעשה. בשעת לחץ ובהעדר כלים אחרים ניתן להבין את התנהלותו . לפיכך בגין עגמת נפש זו, אני פוסקת לתובע, כמו שפסק עמיתי, סגן הנשיא כב' השופט עידו רוזין, סך של 1,000 ₪ . להשלמה אוסיף דברים שאמרתי לנציג הפרקליטות באולם והוא שמפתיע כי המדינה לא ערה להסדרים שמתנהלים מספר שנים לפחות במערכת בתי המשפט ומערכת ההוצאה לפועל בהם המדינה שולחת את הצווים והביטולים במערכת האלקטרונית. הסוגיה על מי חל הנטל לעשות כן חדלה להוות סוגיה פתוחה לדיון. היה ראוי שהפרקליטות הייתה מעודכנת ולפני הערעור הייתה בוחנת האם אותו מצב קיים בבית הדין הרבני. יש להצטער על כך שהמדינה לא הייתה מעודכנת בפסיקה שאינה חדשה. יש להניח כי אילו הערעור לבית המשפט המחוזי היה מצטמצם רק לחיוב בגין הפסדים בעין, היה נחסך זמן שיפוטי יקר, הן בבית המשפט המחוזי והן בבית המשפט השלום. בנסיבות אלה אני מורה על הטלת הוצאות לטובת התובע בסך של 2,000 ₪ הגם שעיקר התביעה נדחתה. בנוסף המדינה תשלם לתובע את ההפרש בין אגרת בית המשפט של התביעה הקטנה לאגרת המינימום בתביעה זו בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מהיום ועד ליום התשלום המלא בפועל. ההוראות לעיל כפופות לזכות המדינה להשבה לאור ביטול פסק הדין. לבסוף אשלים כי זמן שיפוטי וזמן של נציגי הפרקליטות הוא זמן שהציבור נושא בו. לאור הערותיי לעיל אני מעבירה עותק מפסק הדין לפרקליט המדינה , עו"ד משה לדור. זכות ערעור תוך 45 יום ל בית המשפט המחוזי בבאר-שבע. בית דין רבני