ערעור על אישור עיקול

פסק דין 1. הערעור והערעור שכנגד הם על פסק-דין של בית משפט שלום בעכו (כב' השופט משה אלטר) מיום 8/9/05 בהמ' 1804/97 בתיק אזרחי 1028/97, שם נקבע כי על המערערת לשלם למשיב מס' 1 (להלן: מסראווה), סכום של 309,724 ₪, לאחר שבית משפט קמא אישר את העיקול הזמני שהוטל על זכויות המשיבה מס' 1 אצל המערערת (להלן: חברת אנגל). 2. בית משפט קמא קבע כי נכון למועד בו נמסרה הודעת העיקול לחברת אנגל (3/1/97), הסכום הנזכר עמד לזכותה של המשיבה מס' 2 (להלן: עמי ישראל). בית המשפט קמא לא קיבל טענת חברת אנגל, כי היא זכאית לקזז מהסכום האמור סכומי כסף שונים עבור בטון שרכשה לאתר הבנייה ותשלומים עבור צריכת מים בהם נשאה, ואשר לטענתה חלו על עמי ישראל. 3. בערעור שהגישה חברת אנגל, טוענת חברת אנגל כי שגה בית המשפט בהחלטתו לאשר את העיקול ולחייבה בסכום הנזכר, ומאידך, הגיש המשיב מס' 1 ערעור שכנגד בו טען כי שגה בית המשפט בכך שקבע שסכום שעל חברת אנגל לשלם, הוא 309,727 ₪, בה בשעה שסכום צו העיקול היה על סך 350,000 ₪. לעניין סכום החוב של חברת אנגל לעמי ישראל, קיבל בית משפט קמא את עדותו של מהנדס חברת אנגל, מר ורדי וקבע כי סך כל העבודות שבוצעו במצטבר על ידי עמי ישראל לפי אחוזים הוא 208% ולא 223%, כפי שנכתב בחשבון החלקי, ומן הטעם האמור הועמד סכום החוב על סך של 309,724 ₪ (לא כולל מע"מ). 4. סכום החוב נקבע בגין עבודות שבוצעו בחודש נובמבר 1996, על פי חשבון חלקי מס' 6, שהוציאה עמי ישראל לחברת אנגל. קביעה זו מבוססת היטב על חומר הראיות שעמד בפני בית משפט קמא לרבות בהסתמך על מהימנות עדים שהובאו בפניו, ואין מקום להתערבותה של ערכאת הערעור. מן הטעמים המפורטים לעיל, אנו מורים על דחיית הערעור שכנגד. 5. בערעור העיקרי טוענת חברת אנגל כי היא זכאית לקזז מן החשבון הנ"ל של חודש נובמבר 1996 סכום כולל של 355,322 ₪, כאשר זה מורכב מסך של 508.20 ₪ בגין מים, כעולה מתעודת חיוב 4138; סך של 177,828.06 ₪ בגין בטון כעולה מתעודת חיוב 4164; סכום נוסף 176,986 ₪ בגין בטון, כעולה מתעודת חיוב 4249. בית משפט קמא בחן את הטענות האמורות, שהם בגדר של טענת הדחה לצד הודאה בעצם קיומו של החיוב, כאמור על סך של 309,724 ₪, ולכן, קבע כי נטל הראיה מוטל על חברת אנגל, והיא לא עמדה בו. בית משפט השלום קבע כי היה על חברת אנגל להביא ראיות שאכן סופקו לעמי ישראל, מים ובטונים כמופיע בתעודות החיוב והוראות החיוב, תעודות כגון חשבונות של ספקי הבטון, תעודות משלוח וכיוצ"ב ולא ניתן היה להסתפק בהצגת בתעודות החיוב ובהוראות החיוב שהוצאו על ידי חברת אנגל עצמה ואשר לא אושרו על ידי עמי ישראל. 6. בערעור בפנינו טענה חברת אנגל כי משקבע בית משפט קמא שהרישומים בפנקסי החברה היו מקובלים על בית המשפט, כרישומים נכונים, הרי שלא הייתה כל הצדקה למסקנתו האמורה. מה עוד, שניתן היה להשוות לדרך ההתחשבנות בין חברת אנגל לעמי ישראל בחודשים הקודמים, מהם עלה בבירור, כי עמי ישראל נשאה בחיובים אלה. בחינת דרך ההתחשבנות מצביעה לטענת חברת אנגל על כך, שרק לאחר אישור החשבון שהוגש על ידי עמי ישראל, בטרם הועברה פקודת תשלום, קוזזו הסכומים בהם חויבה עמי ישראל. לפיכך, צריך היה לנהוג בדרך זו גם לגבי ההתחשבנות בחודש נובמבר 1996 ולאשר את הקיזוזים להם טענה. 7. מסארוה מבקש לאשר את קביעותיו של בית משפט קמא, ובנוסף מצביע על דרך הרישומים בספרי החברה. עוד טוען מסארוה כי טענת הקיזוזים האמורים לא הוזכרו בכתב ההגנה שהוגש מטעמה וכי הניירת האמורה הוכנה רק לצורך המשפט, ובמהלכו. כך למשל מצביע המשיב על מוצג נ/9, הכרטסת, שם נרשם העיקול לטובת עמי ישראל על סכום של 500,000 ₪ ביום 31/12/96, במועד שבו טרם נמסרה הודעה על קיומו של עיקול (צו העיקול ניתן רק ביום 3/1/97). 8. אין בדעתנו להתערב בתוצאה אליה הגיע בית משפט קמא, בין היתר בהסתמך על אופן הרישומים שהוצגו ב-נ/9. מן הרישומים האמורים, לא ניתן ללמוד אם אכן נשאה חברת אנגל בתשלומים עבור רכישת הבטון והמים, וכי היא זכאית לסכומים אלה בהתייחס לחשבון החלקי של נובמבר 1996. מקובלת עלינו קביעת בית משפט קמא שאם טענה חברת אנגל כי יש לקזז הסכומים האמורים מהסכום אותו היא הייתה חייבת לעמי ישראל, היה עליה לטעון את הדבר באופן מפורש ומפורט בכתב ההגנה שהגישה מפני הבקשה לאישור העיקול, כפי שהדבר נדרש מכל בעל דין הטוען טענת קיזוז, וכן היה על חברת אנגל להוכיח כי נשאה בתשלומים האמורים ולהציג התיעוד הרלוונטי, בהתייחס לאותם ניכויים להם טענה וכי אלה אכן קשורים לחשבון החלקי מס' 6 בחודש נובמבר 1996. 9. אשר על כל האמור לעיל, אנו מחליטים לדחות את הערעור והערעור שכנגד. לאור התוצאה אליה הגענו כל צד ישא בהוצאותיו. הפיקדון אם הופקד יוחזר למפקידו באמצעות בא כוחו. ערעורעיקול