המנוח הגיע לצבירה של שבעים אחוזי פנסיה ביום 1.5.92 (לאחר שלושים שנות עבודה). המנוח הגיע לגיל פרישה (65) ביום 31.3.00 אך המשיך לעבוד ופרש לפנסיה כאמור רק ביום 10.3.03. קראו דוגמא מהפסיקה בנושא צבירה של 70 אחוז מהפנסיה: רקע כללי 1. התובעים הינם יורשיו של המנוח X ז"ל (להלן: "המנוח"), שהיה עובד של הנתבעת - קופת הפנסיה לעובדי הדסה בע"מ (להלן: "הקופה") והיה גם מבוטח כעמית בקופת הפנסיה. בין המנוח לקופה הייתה מחלוקת בעניין זכויותיו הפנסיוניות, כפי שיפורט לקמן. 2. המנוח עבד שנים רבות, מיום 1.5.62 עד ליום 10.1.03, בתפקיד מנהל מערך דמי הגמולים של הקופה. תנאי שכרו היו כשל עובדי הדסה, כפי שמסר (פרוטוקול מיום 11.5.10, עמ' 2 שורות 24-25). אין חולק כי המנוח היה עובד מוערך ופעל בנאמנות ומסירות. במסגרת עבודתו עסק, בין היתר, בחישוב זכויות הפנסיה של החברים, על פי חוקת הדסה והסכם הפנסיה לעובדי הדסה. בין היתר שולם לעובדי הדסה ובתוכם המנוח שכר שכלל רכיב שנקרא "תשלום הדסה", מאז 1982, כאשר ב-1993 נקבע בהסכם קיבוצי שיהיה זה רכיב פנסיוני לכל דבר ועניין, והופרשו עבורו כספים לפנסיה לקרן ה.ע.ל. (להלן: "ה.ע.ל."), שהיתה נתבעת 1 בתביעה זו ונמחקה (להלן: "תוספת הדסה"). 3. המנוח הגיע לצבירה של שבעים אחוזי פנסיה ביום 1.5.92 (לאחר שלושים שנות עבודה). המנוח הגיע לגיל פרישה (65) ביום 31.3.00 אך המשיך לעבוד ופרש לפנסיה כאמור רק ביום 10.3.03. 4. לאחר פרישתו הגיע המנוח להסכמה עם הקופה (נספח ז' לסיכומי התובעים) ולפיה ככל שיוכלל "רכיב הדסה" בפנסיה החודשית שהוא מקבל, הוא מוותר על זכויותיו בכספים שנצברו לזכותו בקרן ה.ע.ל. בסיכומיו (סעיפים 14, 19ׂׂ) ציין ב"כ התובעים כי המנוח קיבל פיצוי (בהתאם לסעיף 24 א' לתקנון הקופה כפי שהיה אותה עת) בשיעור כפל תשלום שנוכה משכרו, למעט ביחס לתוספת הדסה, והופרש לקופה כדמי גמולים חלק עובד, לאחר שהשלים צבירה לפנסיה בשיעור 70%, דהיינו מיום 1.5.92. 5. במהלך הדיון המוקדם בפני כב' הרשמת בר"ג-הירשברג (כתוארה אז) הגיעו הצדדים להסכמות ואלה פורטו בהחלטתה. המנוח ביקש לחזור בו מההסכמות ובקשה זו התקבלה על ידי. לימים ביקשו התובעים (בקשה מיום 21.5.12) לשוב ולאמץ את ההסכמות ולפעול על יסודן. אף הפעם קיבלתי את בקשתם, לאחר שהנתבעים הסכימו לה. במסגרת זו נדחתה התביעה נגד נתבעת 1 (ה.ע.ל.) ונותר לברר את המחלוקת אל מול הקופה - נתבעת 2, שכאמור הייתה גם מעסיקתו של המנוח וגם קופת הפנסיה שלו. 6. בהחלטה מיום 21.10.12 (להלן: "ההחלטה") אומצה, אפוא, המסגרת עליה הסכימו הצדדים, וכך נקבע שם: א. ניתן בזה תוקף של החלטה למתווה שהוצע והוסכם בפני כב' הרשמת, עליו הסכימו הצדדים כעת, וזאת בהתאם לתמצית שפורטה בהודעת התובעים מיום 14.5.10, כדלקמן: בגין המנוח מיכאל X ז"ל, הועברו דמי גמולים לנתבעת 1, הקרויים רכיב "הסכם הדסה" בתקופה מ 9/94 - עד 6/2000. הסכום שנצבר אצל הנתבעת 1, כתוצאה מהתשלומים כאמור בסעיף 3 לעיל, עבור רכיב "הסכם הדסה", הינו בסך 22,485 ₪. סכום זה הועבר מהנתבעת 1 לנתבעת 2. בית הדין ידון ויפסוק בהליך שבין הצדדים, מכוח סעיף 24 א', בעניין דמי הגמולים ששולמו לנתבעת 1, בגין רכיב "הסכם הדסה", ומהו שיעורם. מוסכם על התובעים כי בסיס החישוב יהיה הסכום המצוין בסעיף 2 לעיל. התובעים יגישו סיכומי טענותיהם בכתב, בתוך חמשה עשר ימים ממועד מתן תוקף של החלטה למתווה דלעיל, הנתבעת 2 תגיש את סיכומי טענותיה בתוך חמשה עשר ימים ממועד קבלת סיכומי התובעים. הצדדים יהיו רשאים לצרף לכתב הסיכומים כל אסמכתא רלוונטית שברצונם להגיש ואף להסתמך עליה. ב. הדיון הקבוע בתיק מתייתר אפוא והוא מבוטל בזאת. ג. פסק דין באשר לדחיית התביעה כנגד הנתבעת 1 ללא צו להוצאות, על יסוד הסכמת הצדדים, יישלח לצדדים בהמשך. בהתאם להחלטה הגישו הצדדים סיכומיהם וצרופותיהם לאחר שוויתרו על חקירות והבאת ראיות נוספות. טענות הצדדים 7. בסיכומיו טען ב"כ התובעים לשני עניינים. באשר לכספים שהועברו לה.ע.ל. (נתבעת 1 שנמחקה בינתיים, בהתאם להסכמת הצדדים), הרי שהיה על הנתבעת - הקופה להעביר לתובע כספים בסכום כפול מהסכום שנוכה ממנו והועבר לה.ע.ל, וזאת בהתאם לסעיף 24 א' לתקנון הפנסיה לעובדי הסתדרות מדיצינית הדסה. סכום זה עומד ע"ס 11,693 ₪, ולפי חשבונו 23,024 ₪. כן טען ב"כ התובעים, כי בגין תקופת העבודה העודפת לאחר שהשלים צבירה של 70% פנסיה, הרי שהיה זכאי לפיצוי בשיעור 8.33% ביחס לרכיב תוספת הדסה, בסכום העומד ע"ס 10,500 ₪ (סעיפים 37, 38 ו-49 לסיכומים). לטענת ב"כ התובעים אין לתת תוקף להסכם נספח ז', הואיל ומדובר בוויתור שהמנוח נאלץ להסכים לו, אך זה אינו עונה על התנאים הנדרשים כדי לתת תוקף לוויתור ביחס לזכות קוגנטית במשפט העבודה. 8. ב"כ הקופה טען בסיכומיו כי על המנוח חל התקנון האחיד. בעניין זה נאמר כבר כאן כי התקנון האחיד הוחל משלהי שנת 2003, בשעה שהמנוח פרש בראשית 2003 וממילא אין הוא חל על המנוח. ב"כ הקופה טען כי המנוח חתם על הסכם (נספח ז' לסיכומי התובעים) ולפיו ככל שתוספת הדסה תחושב כרכיב פנסיוני בגמלתו, הרי שהוא מוותר על זכויותיו מה.ע.ל. ועל טענותיו. בפועל, בהתאם להסכם זה, נספח ז', קיבלה הקופה את הכספים שהועברו לה.ע.ל. ושילמה את הגדלת גמלתו של המנוח בסכום גבוה יותר - כאילו היה רכיב זה - "תוספת הדסה" - רכיב פנסיוני בכל תקופת עבודתו של המנוח. פעולתה זו נעשתה על יסוד ההסכמה שהיה בה להביא לסיום את כל המחלוקות, כאשר נלקח בחשבון הרכיב בסכום של 1,036 ש"ח, כפי שהיה במועד פרישתו. מדובר בהטבה משמעותית שניתנה למנוח, הואיל ולא הופרש לפנסיה בגין רכיב זה כל השנים, אלא תקופה של פחות מתשע שנים ולקופה הופרש ביחס לתקופה קצרה יותר. באשר לפיצוי בשיעור 8.3% הרי שטענה זו חורגת מהמסגרת המוסכמת. ההליך 9. כאמור הסכימו הצדדים על סיכומים ללא הבאת ראיות, כאשר ההכרעה תהיה בהתאם למסגרת ההחלטה מיום 21.10.12. עוד חשוב לומר כי הנתבעת הציעה לתובע לסילוק תביעתו סכום של 12,472 ₪ כמפורט בנספח ח' לסיכומי התובעים. יודגש כי הצדדים הסמיכו את בית הדין לפסוק ביחס לזכויות התובע, בזיקה לכספים שהופרשו לה.ע.ל. בהתייחס לרכיב תוספת הדסה, בהתאם לסכום ערכי הפדיון, כפי שהודיע ה.ע.ל. (סכום שעמד ע"ס 22,485 ₪) נכון לאותו תאריך. מסגרת המחלוקת, אפוא, בה התבקשנו להכריע, מצומצמת ותחומה כאמור בסעיפים 2-3 להחלטה שהובאה לעיל (מיום 21.10.12). הכרעה 10. מסגרת הדיון הינה זו שנקבעה בהחלטה מיום 21.10.12 בה, למעשה, אומצו ההסכמות אליהן הגיעו הצדדים. אין מקום לפרוץ ולשנות את המסגרת שפורטה שם, כפי שעשה למעשה ב"כ התובעים בסיכומיו. לנוכח זאת אין מנוס מדחיית התביעה, כפי שיוסבר לקמן. 11. המנוח הגיע להסכמה (נספח ז') עם הקופה ולפיה נלקחה בחישוב גמלתו הפנסיונית "תוספת הדסה" באופן מלא. מדובר בתוספת שכר נכבדה בסך של כ-1,036 ₪ שהעניקה למנוח תוספת גמלה בשיעור של כ-420 ₪ כטענת הקופה. תוספת זו שולמה לו למצער עד פטירתו וסכומה עולה לעין-שיעור על סכום התביעה. בכל אופן, המנוח חתם על כתב המחאה המתייחס לכספים שהופרשו והועברו לה.ע.ל. ומנגד קיבל הגדלה משמעותית של הגמלה הפנסיונית שלו. המנוח היה "בר הכי" בתחום חישוב גמלאות לפנסיה, מה שעשה במשך שנים רבות בעבודתו בקופה שם, והיה מופקד על עריכת כל החישובים בקופה בתחום זה. נספח ז' הנ"ל נחתם לאחר סיום עבודתו ויש לתת לו תוקף ולא להתנכר לו כיום, לאחר שנתקבלו מכוחו כספים רבים (כחלק מהגמלה המוגדלת ששולמה כאמור). די באמור כדי לדחות את התביעה. אין מדובר כאן בעובד מוחלש ש"אינו מבין צורת מטבע", אלא בעובד שחתם על הסכם לאחר פרישתו כשהוא בקיא ויודע טיבה של ההסכמה ולכן יש לכבד רצונו. 12. בהתייחס לטענות שעניינן פיצוי בשיעור 8.3% (שווה ערך לשיעור פיצויי הפיטורים), הרי שבהתאם להסכמה שפורטה למעשה בהחלטה מיום 21.10.12 (הקובעת את מסגרת הדיון) אין מקום לדון בעניין תשלום פיצויי פיטורים בשיעור 8.3% ביחס לרכיב תוספת הדסה. אציין כי בעניין זה לא הובאו כל ראיות אודות טיבה של תוספת הדסה והאם יש להביאה בחשבון השכר הקובע לצורך פיצויי פיטורים. לנוכח זאת דין התביעה בעניין זה להידחות. אציין כי בנספח ז' - כתב המחאת הזכויות - בו למעשה מוותר התובע על זכויותיו, מופיע החישוב הנזכר בסיכומי התובעים והנגזר מסעיף 24 א' לתקנון בשיעור 11% חלקי 19.53, וזאת כנגזרת של הכפלת דמי הגמולים שנוכו מהמנוח כפול שניים (5.5% x 2). עניין זה מלמד כי מדובר על הסכמה מפורטת ומסוימת והמנוח ידע מפורשות על טיבן ושיעורן של הזכויות עליהן הוא מוותר, ומנגד את ההטבה שהוא מקבל. אכן יש מקרים חריגים בהם יש לתת תוקף להסכמות אליהם מגיע עובד עם מעביד במהלך משא ומתן, אשר מעוגנות בכתב ויתור (ראו דב"ע (ארצי) 98/2 אלדד קנטי - דיגיטל אקוויפמנט (ניתן ביום 1.6.99) והאסמכתאות שם). נראה כי המקרה דנן בא בגדר אחד מהמקרים החריגים הללו, לנוכח בכירותו ובקיאותו של המנוח, לנוכח ערכה של ההטבה שקיבל והסכום עליו ויתר, ולנוכח העובדה שההסכמה הושגה לאחר סיום עבודתו והיא ברורה ומפורטת כאמור. 13. המנוח, כאמור, קיבל בנוגע לרכיב הדסה הגדלה של גמלתו בסכום של כ-420 ₪ לחודש. אילו היה מקבל פיצויי פיטורים ביחס לרכיב זה, חלף הגדלת הגמלה לפנסיה כפי שנעשה, הרי שהסכום היה נמוך לעין שיעור. קבלת גמלה ביחס לרכיב זה עונה, אפוא, על הנדרש בדין חלף תשלום פיצויי פיטורים (ככל שיש זכאות להם בכפוף להערה דלעיל). בכל אופן, ההסכמה עליה חתום התובע (נספח ז') עונה לדידנו אף על עניין זה. 14. יובהר כי לא שוכנענו שהמנוח היה זכאי להגדלת גמלתו בשיעור שהוגדלה, ביחס לתוספת הדסה, ומדובר בהטבה שלא ניתן להתעלם ממנה כפי שעשה ב"כ התובעים. סוף דבר 15. התרשמנו שהמנוח, שהיה בקיא בתחום הפנסיה, ביכר לקבל הגדלה של סכום גמלת הפנסיה החודשית כנגזרת של הכללת "תוספת הדסה" באופן מלא כחלק מגמלתו, חלף הפיצוי הקבוע בסעיף 24 לתקנון קופת הפנסיה, שהיה בתוקף בסמוך לפרישתו. יש לכבד בחירה זו ולתת לה תוקף. ממילא נדחית תביעתו דנן, מה גם שלא הוכחו יתר היסודות הנדרשים לתביעה, הכל כמפורט לעיל. לנוכח זאת אין מנוס מדחיית התביעה. 16. בנסיבות העניין ובשים לב לכך שמדובר ביורשיו של פנסיונר שנפטר, אין צו להוצאות. פנסיה