המערער הלין על גובה הנכות הפסיכיאטרית שקבע בית המשפט: פסק דין ערעור וערעור שכנגד על פסק דינו של בית משפט השלום בירושלים (כב' השופטת ע' כהן), ב-ת"א 11272/01, מיום 18.9.06. המערער, המשיב שכנגד (להלן: המערער), יליד 1978, נפגע ביום 4.7.97, במהלך עבודתו אצל המשיבה, המערערת שכנגד (להלן: המשיבה), כאשר מכונית אשר היתה מורמת על גבי מגבה נפלה ממנו ומחצה את המערער תחתיה (להלן: התאונה). התאונה הוכרה על ידי המוסד לביטוח לאומי כ"תאונת עבודה". בית משפט קמא קבע את אחריותה של המשיבה בגין התאונה, ללא קביעת אשם עצמי תורם מצד המערער, ופסק למערער פיצויים. שני הצדדים הגישו לבית משפט קמא חוות דעת רפואיות מטעמם. בתחום האורתופדי העמיד בית משפט קמא את נכותו הרפואית של המערער על שיעור משוקלל של 12.25%, כאשר 10% מהם בגין פגיעה בעמוד שדרה מותני, והיתרה בגין נכות נוירולוגית. בתחום האורולוגיה קבעה הערכאה המבררת את נכותו של המערער כדלהלן: 20% בגין פגיעה בדרכי השתן; 25% בגין אין אונות וחוסר פליטת זרע; ו-10% בגין עצירות כרונית. בתחום הפסיכיאטרי מינה בית משפט קמא מומחה מטעמו, פרופ' ברוך שפירא, לנוכח פערים בחוות הדעת שהוגשו מטעם הצדדים, ואימץ את קביעתו, כי למערער נותרה נכות פסיכיאטרית בשיעור של 10%. סך כל הנכות הרפואית המשוקללת שנקבעה למערער הגיעה ל-57%. בית המשפט מצא, כי הנכות בתחום המיני וכן הנכות בגין עצירות כרונית אינן משליכות על כושר השתכרותו של המערער, ולפיכך הועמדו הנכויות שלהן השלכה על כושר ההשתכרות על שיעור של 37%. בית המשפט קבע את הפסד ההשתכרות לעבר על בסיס השכר שהשתכר המערער בעבודתו עובר לתאונה בסך של 2,346 ₪, תוך שקבע שתי "מדרגות שכר" נוספות מיום התאונה ועד מועד מתן פסק הדין (סך של 3,500 ₪ החל מיום 1.7.99, וסך של 5,000 ₪ החל מיום 1.7.01 עד למועד מתן פסק הדין), וזאת על בסיס ההנחה כי שכרו של המערער היה עולה, לו המשיך לעבוד אצל המשיבה. בית המשפט קבע למערער פיצוי מלא בגין התקופה בה נקבעו לו נכויות זמניות (אף בגין התקופה בה נקבעה נכות זמנית בשיעור 50%), ולאחר מכן, לפי גריעה מכושר ההשתכרות בשיעור של 37%, ועל פי בסיס השכר כאמור לעיל, עד למועד מתן פסק הדין. אשר לעתיד, העמיד בית משפט קמא את שכרו של המערער על סך של 6,378 ₪, שהוא ממוצע הסכומים הבאים: סך של 5,000 ₪ שהציעה המשיבה והשכר הממוצע במשק באותה עת. הפיצוי נקבע על בסיס הנכות של 37%, שלה השפעה על כושר השתכרותו של המערער, וזאת עד גיל 67. עוד קבע בית משפט קמא למערער פיצויים בגין הפסד פנסיה ותנאים סוציאליים, נזק לא ממוני ועזרת הזולת לעבר ולעתיד. חישוב כולל של סכום הפיצויים הגיע לסכום הנמוך מתגמולי הביטוח הלאומי אשר שולמו ועתידים להיות משולמים למערער, החייבים בניכוי, באופן שבסופו של דבר לא נפסק למערער בפסק הדין כל פיצוי שהוא. על כך הערעורים שלפנינו. המערער מלין על גובה הנכות הפסיכיאטרית שקבע בית משפט קמא; על שיעור הגריעה מכושר ההשתכרות (37%); על בסיס השכר ששימש את בית משפט קמא בקביעת גובה הפיצוי בגין גריעה מכושר השתכרות לעבר ולעתיד; על מיעוט הפיצויים בגין הנזק הלא ממוני; וכן על טעות בחישוב הפיצוי בגין התנאים הסוציאליים בסך של 5,008 ₪. המשיבה, בערעור שכנגד, מלינה על שנמצאה אחראית לתאונה, ובעיקר על כך שבית משפט קמא לא הטיל על המערער אשם עצמי תורם, ולו בשיעור מינימלי, וכן על גובה הפיצויים שנפסקו למערער בראשי הנזק השונים. לאחר שבחנו את הטענות ההדדיות של הצדדים, הגענו למסקנה כי דין שני הערעורים להידחות. בית משפט קמא הוציא תחת ידיו פסק דין יסודי ומנומק, ואנו סומכים ידינו עליו. אשר לנכות הפסיכיאטרית של המערער, זו נקבעה על בסיס חוות הדעת שערך המומחה מטעם בית המשפט. לא מצאנו פגם בהחלטתו של בית משפט קמא לאמץ חוות דעת זו. ביחס לטענות בדבר שיעור הגריעה מכושר השתכרותו של המערער, אף כאן לא מצאנו טעות בפסק דינו של בית משפט קמא, אשר הכיר במשמעותן התפקודית של החלק הארי של הנכויות הרפואיות שנקבעו למערער. הנכויות בגין אין אונות ועצירות כרונית אינן בעלות השפעה על כושר ההשתכרות, ולכן בדין בית משפט קמא לא הביאן בחשבון בקביעת שיעור הגריעה מכושר ההשתכרות. אשר לבסיס השכר לגבי הפסדי שכר לעבר, אף כאן לא מצאנו מקום להתערב בקביעותיו של בית משפט קמא, אשר נסמכו על השכר שהשתכר המערער בפועל עובר לתאונה. בית משפט קמא הביא בחשבון אפשרות עליה בשכרו של המערער, על פי ראיות שבאו לפניו בדבר שכרם של עובדים אחרים המועסקים על ידי המשיבה, ולא מצאנו פסול בגישה זו. אשר לבסיס השכר לעתיד - ביקש ב"כ המערער לקבוע כי יהא זה השכר הממוצע במשק כמקובל בעניינם של קטינים. אכן צודק ב"כ המערער בטיעון זה, לו היה מדובר בקטין או בצעיר חסר מקצוע אשר טרם החל לעבוד, וכאשר לא ניתן לשער את תחום עיסוקו וגובה שכרו. לא כך הם פני הדברים בענייננו. המערער סיים בית ספר מקצועי וקיבל תעודה למכונאות רכב. כמו כן עבד המערער מספר חודשים אצל המשיבה, ועוד קודם לכן עבד כמכונאי רכב במוסך אחר. במצב דברים זה ניתן לפנות לנתונים ממשיים בדבר כושר ההשתכרות של המערער, ואין צורך לעשות שימוש בנתון כללי המבוסס על השערה בלבד. מהנתונים שהובאו בבית משפט קמא עולה, כי ממוצע שכרם של 12 עובדים אצל המשיבה הגיע לסך של 5,450 ₪, כאשר השכר הממוצע במשק נכון ליום פסק הדין עמד על 7,755 ₪, ובית משפט קמא קבע את בסיס השכר על 6,378 ₪. לדעתנו, אין בכך משום קיפוח של המערער בקביעת בסיס השכר בחישוב אובדן כושר ההשתכרות לעתיד. אשר לפיצוי שנקבע בגין הנזק הלא ממוני, אף כאן אין אנו סבורים כי יש מקום להתערב בקביעתו של בית משפט קמא. אכן, ישנם מקרים בהם ערכאות שונות פסקו סכומים הגבוהים מהסכום של 400,000 ₪ נכון ליום התאונה (אשר לעת הזאת, כולל ריבית, מגיע לסך של 582,700 ₪), אולם כל מקרה נדון לגופו. נוסיף, כי סכום הפיצויים הכולל שנפסק למערער נראה לנו ראוי, הולם וצודק בנסיבות הענין. בכל הנוגע לערעור שכנגד, אף כאן לא מצאנו מקום להתערב בקביעותיו של בית משפט קמא באשר לאחריותה של המשיבה. מקובלת עלינו קביעתו של בית משפט קמא, כי בנסיבות הענין היה מקום להעמיד מפקח מטעמה של המשיבה על ביצוע עבודתו של המערער, בעת הרמת כלי רכב על מגבה. בית משפט קמא לא מצא לקבוע אשם עצמי תורם למערער. אנו מחליטים לאמץ קביעה זו של בית משפט קמא, אף כי ניתן היה להגיע למסקנה אחרת לנוכח נסיונו הקודם של המערער בעבודה כמכונאי רכב, גם אם אין המדובר בנסיון רב, ולקבוע אשם עצמי תורם, ולו בשיעור מינימלי. כמו כן לא מצאנו להפחית מסכום הפיצויים שנקבע למערער. כאמור לעיל, מסקנתנו היא כי סכום הפיצויים הכולל אשר נקבע למערער הולם את מכלול נסיבותיו של מקרה זה. אף אם ניתן היה להוסיף לראש נזק פלוני או להפחית מראש נזק אלמוני, אין אנו רואים מקום להתערבותנו בשים לב לתוצאה הכוללת של פסק הדין, המקובלת עלינו. התוצאה הסופית היא כי הערעור והערעור שכנגד נדחים. בנסיבות הענין איננו עושים צו להוצאות. הפקדון שהפקיד המערער בקופת בית המשפט יושב לו באמצעות בא כוחו. התחום הנפשינכותפסיכיאטריהערעור