טענה לטיפול פסיכותרפויטי כושל

להלן פסק דין בסוגיית טענה לטיפול פסיכותרפויטי כושל: פסק דין 1. זהו גלגולו השני של הדיון בפני ועל כן, מן הראוי לפרט בקצרה את השתלשלות ההליכים: · תחילתה של התביעה בבית המשפט לתביעות קטנות, כתביעה כספית שהגיש התובע, על רקע טענות לטיפול כושל לו זכו גרושתו ובנו מידי הנתבעים, על פי הפניית בית הדין הרבני; · התביעה עברה לבית משפט השלום, וביום 22.10.2001 הסכימו הצדדים כי התביעה תוכרע ללא שמיעת ראיות ועל בסיס פלוגתה שהוגדרה כלהלן: "האם על פי המצב החוקי הקיים במדינת ישראל, מוסמכת בעלת תואר ראשון ושני במחלקה למדעי ההתנהגות ובעלת הסמכה כמטפלת משפחתית מוסמכת (הגדרה זו תאמה את הסמכתה והשכלתה של הנתבעת 1, תוספת שלי - מ.ל), ליתן טיפול פסיכותרפויטי כפי שנקבע בהחלטת בית הדין הרבני". · ביום 3.9.2002 ניתן פסק הדין על ידי, אשר דחה את התביעה (להלן: "פסק הדין הראשון"), תוך קביעה (סעיף 46 לפסק הדין): "לפיכך, לאור השאלה הבלבדית אשר הועמדה להכרעתי, לא ניתן לומר כי הנתבעת 1, כמטפלת משפחתית מוסמכת אליה הגיעה גרושת התובע מכח החלטת בית הדין הרבני על פי חוות הדעת של ד"ר גולומב וד"ר ליאור, לא הייתה מוסמכת להעניק טיפול פסיכותרפי". · על פסק הדין הוגש ערעור לבית המשפט המחוזי, ע"א 3224/02. ביום 17.9.2006 ניתן פסק הדין בערעור, אשר מחד גיסא קיבל את פרשנותי לסיפא לסעיף 2(ג) לחוק הפסיכולוגים ומאידך גיסא סבר כי פסק הדין לא נתן מענה לשאלה שבמחלוקת ועל כן החזיר את הדיון כדי להכריע בשאלות שלהלן (סעיף 4(ח) לפסק הדין בערעור): "מהו הטיפול שאליו הופנתה גרושת המערער והאם הכשרתה המקצועית של המשיבה הכוללת תואר ראשון ושני במחלקה למדעי התנהגות נחשבת 'עיסוק במקצוע כדין' על פי סעיף 2(ג) לחוק הפסיכולוגים". 2. הצדדים הביאו ראיותיהם (כשהובהר בהחלטה מיום 7.2.2007, כי אתעלם מכל חריגה שתהא בראיות ו/או בתצהירים מהשאלות שהוגדרו על ידי ערכאת הערעור), הגישו סיכומיהם והגיעה העת ליתן פסק הדין, תוך התייחסות לכל אחת מהשאלות דלעיל. מהו הטיפול שאליו הופנתה גרושת התובע 3. בית הדין הרבני אימץ את המלצות ד"ר גולומב וד"ר ליאור לפיהן "האם תהיה בטיפול פסיכותרפויטי", כפי שהובהר בסעיף 3 לפסק דיני הראשון. מעבר למשפט האמור, אין כל ראיה, עובר להחלטת בית הדין, לגבי מהות הטיפול. סברתי כי כדי להכריע, הכרח הוא להגדיר "טיפול פסיכותרפויטי" ולו כזית, והגדרתי זאת כ"אוסף טכניקות של טיפול בדיבור, המצריך הכשרה מצד המטפל וקשרי אמון בין המטפל למטופל, ואשר נועד להשיג מטרה בתחום הנפשי או ההתנהגותי" (סעיף 18 לפסק הדין). 4. לסברת ערכאת הערעור, לא היה מקום להידרש לחיפוש עצמאי בנושא זה, חיפוש שבלעדיו היינו נותרים עם הגדרה עלומה, כקופסה שחורה. גם העדים שהעידו בפני עתה, לא סייעו מהותית בהגדרת "טיפול פסיכותרפויטי". האם הכשרתה המקצועית של הנתבעת 1 נחשבת 'עיסוק במקצוע כדין' על פי סעיף 2(ג) לחוק הפסיכולוגים 5. סעיף 2(ג) לחוק הפסיכולוגים קובע כלהלן: "לא יראו כעיסוק בפסיכולוגיה פעולה שעשה אדם באקראי או במהלך עיסוקו במקצועו כדין ובתום לב". בפסק דיני קבעתי בהתייחס לסעיף זה כלהלן: "בעל מקצוע רשאי, במהלך עיסוקו כדין, לעשות שימוש גם בטכניקות טיפול פסיכותרפי, כל עוד הוא עומד בחובת תום הלב המנויה בסעיף 2(ג) לחוק הפסיכולוגים". סברתי כי קביעה זו ברורה דייה כדי להכריע את השאלה שעמדה במחלוקת, אולם, היות ועולה מפסק דינה של ערכאת הערעור, כי הדברים לא היו ברורים דיים - אבהיר: · כל בעל מקצוע, הפועל בתחומו המקצועי, רשאי להסתייע בכל טכניקה שימצא לנכון, כל עוד טכניקה זו לא יוחדה לעיסוק ספציפי; · טיפול פסיכותרפי לא יוחד בחוק הפסיכולוגים או בכל דין אחר לעיסוק ספציפי כלשהו. לפיכך, רשאי גם מטפל משפחתי לעשות שימוש, במסגרת עיסוקו, בטכניקות טיפול פסיכותרפי, כל עוד הוא נוהג בתום לב; · הגם ששאלת תום הלב לא הועמדה כשאלה על ידי ערכאת הערעור, אציין כי נקודת המוצא היא שכל בעל מקצוע פועל בתום לב. בהעדר ראיה לפעולה שלא בתום לב, לא ניתן להסיק כי בעל מקצוע כלשהו, העושה שימוש בטכניקות טיפול פסיכותרפיות פעל בחוסר תום לב. יתכן כי כאשר תעלה טענה לטיפול רשלני, אגב שימוש בטכניקות טיפול פסיכותרפי ותובאנה ראיות לכך, הרי בהעדר הסמכה כלשהי בתחום הפסיכותרפיה, קל יותר יהא להוכיח רשלנות, אולם שאלה זו אינה מענייננו כלל וכלל, בהעדר ראיות, כאשר המטופלת עצמה, היינו גרושת התובע, כלל לא העידה בפני וכאשר השאלה שהוגדרה כשאלה שבמחלוקת לא הייתה שאלה עובדתית, אלא שאלה משפטית; 6. לשון אחר: התובע, בסיכומיו, טען כי דברי הנתבע 2 בחקירתו, לפיה הנתבעת 1 אינה מוסמכת ליתן טיפול פסיכותרפי, מהווה הודאת בעל דין - ולא היא. עדות הנתבע 2 משקפת את עמדת קהילת הפסיכיאטרים והפסיכולוגים הקליניים, לפיה מי שאינו מוסמך לכך לא רשאי לעסוק בפסיכותרפיה. עמדה זו לא זכתה לעיגון חוקי, כפי שהובהר בפסק דיני הראשון. לפיכך, השאלה אינה שאלה עובדתית - שאז היה מקום לטענה בדבר הודאת בעל דין, אלא שאלה משפטית - ובשאלה המשפטית, האם מוסמך מטפל משפחתי לעשות שימוש בפסיכותרפיה, התשובה היא הן בהא רבתי. 7. כפי שצוין בפסק דיני הראשון ובפסק הדין של ערכאת הערעור, הדבר מחייב הסדרה חוקית, אך בהעדר הסדר חוקי - התשובה היא כי גרושת התובע הופנתה לטיפול פסיכותרפי והנתבעת 1, על פי הכשרתה ותאריה, רשאית הייתה להעניק טיפול פסיכותרפי, טיפול שנכנס לגדרו של סעיף 2(ג) סיפא לחוק הפסיכולוגים, במסגרת עיסוקה כדין כמטפלת משפחתית. 8. סוף דבר, התביעה נדחית. התובע ישלם לנתבעים, ביחד ולחוד, הוצאות הליך הערעור, על פי קביעת ערכאת הערעור, בסך 10,000 ₪ בצירוף מע"מ כדין וכן סך כולל של 6,000 ₪ בצירוף מע"מ, בגין ההליך החוזר בפני. 9. זכות ערעור תוך 45 יום מהמצאת פסק הדין לצדדים. פסיכולוגיה