תביעת לשון הרע במודעת אבל

1. זוהי תביעה על סך של 348,250 ₪ שעניינה דרישה לפיצוי בגין טענה להוצאת דברי לשון הרע שמקורה בדברים אותם כתב הנתבע במודעות אבל שנתלו במקום עבודתם של הצדדים. רקע עובדתי 2. התובע הינו עורך דין במקצועו אשר שימש החל מחודש ספטמבר 2006 כיועץ המשפטי של יחידת "נתיב", יחידת סמך במשרד ראש הממשלה, הידועה גם בשם "לשכת הקשר". (להלן: "היחידה"). 3. הנתבע שימש כחשב היחידה במשך כעשור שנים. 4. ביום 25.1.07 פורסמה מודעת אבל בכניסה לבניין בו שכנה היחידה, בלוח המודעות ליד שעון הנוכחות בבניין, המודיעה על פטירתו של מר יעקב אברהם ז"ל, בתום מחלה ממושכת. (להלן: "המנוח"). 5. לטענת התובע, הנתבע כתב על גבי מודעת האבל כי "X וX הרגו אותו", ועל אף שההנהלה הסירה מודעה זו, חזר וכתב זאת גם על מודעות נוספות שנתלו, ובכך הפיץ דברי לשון הרע אודות התובע. ראיות התובע 6. התובע העיד בתצהירו ת/1 כי שימש כיועץ משפטי של "נתיב", יחידת סמך במשרד ראש הממשלה, החל מחודש ינואר 2001 ועד אוגוסט 2004, ולאחר כשנתיים, בחודש ספטמבר 2006, שב לתפקידו זה עד לחודש ספטמבר 2007. 7. הנתבע הינו עובד ותיק שעבד ביחידה ועד לחודש אוקטובר 2006 שימש בתפקיד של חשב היחידה. 8. לעדותו, כבר בתחילת עבודתו ביחידה נחשף הוא לאי סדרים בהתנהלות הנתבע כחשב, ועל רקע זה נוצרו ביניהם מחלוקות בנושא שגרמו ליחסי עבודה בלתי תקינים. 9. מר יעקב אברהם ז"ל, המנוח, היה עובד היחידה, אשר בשלב מסויים החל לנהל הליכים משפטיים נגד הנהלת היחידה, מול פרקליטות המדינה. 10. עוד, הוסיף, כי בינו לבין המנוח לא היו כל יחסים מקצועיים, והיחסים האישיים ביניהם היו תקינים. 11. מרבית תקופת ניהול ההליכים מול המנוח שהה הוא, לדבריו, בחוץ לארץ ושימש כמזכיר ראשון בשגרירות ישראל ברוסיה. 12. ביום 25.1.07 נפטר המנוח בשעות הבוקר המוקדמות בתום מחלה ממושכת. מודעת אבל נתלתה בכניסה לבניין, ליד שעון הנוכחות במקום העבודה. 13. לעדותו, המודעה הושחתה על ידי הנתבע, אשר כתב על גביה: "X וX הרגו אותו", קרי, התובע ומר X, סגן ראש יחידת "נתיב". (ראה: נספח א' לת/1). 14. מודעת האבל הוסרה על ידי ממונה מחלקת משאבים חומריים ביחידה, מר שמעון רופה, לאחר שעובד היחידה הסב את תשומת ליבו לדבר המודעה. 15. במקום המודעה שהוסרה, נתלתה באותו היום מודעת אבל חדשה, בנוסח זהה, אשר הושחתה אף היא על ידי הנתבע, באופן זהה לזו הראשונה. 16. המודעה השנייה הוסרה ביום ראשון ה-28.1.07 על ידי מנהלת מחלקת תקציב ותכנון של היחידה, הגב' עינת גרוסמן, בעת בה נכנסה לבניין והבחינה במודעה. (ראה: נספח ב' לת/1). 17. עוד הוסיף, כי בעת ההלוויה, חבריו לעבודה לא התקרבו אליו והתחמקו ממנו, למעט מר X, סגן ראש יחידת "נתיב". 18. ההתרחשויות נשוא התביעה נודעו לו רק ביום ראשון, ה- 28.1.07. באותו היום, לא נכח בעבודה אך התקשר בערב על מנת להתעדכן בדבר המתרחש ביחידה ואז נודע לו אודות הכיתובים הפוגעניים. 19. בסמוך לכך, התקשר לקב"ט היחידה, מר אשר לב, וביקש ממנו לבדוק את המתרחש ולשמור את הכיתובים הפוגעניים על מנת שיוכל להביאם בפני גרפולוג. 20. אם לא די בכך, נתלתה מודעת אבל שלישית מטעם משפחת המנוח על הקיר המפריד בין שתי המעליות, בסמוך ללוח המודעות של היחידה. מאבטחי היחידה קיבלו הוראה מקצין הביטחון לעקוב אחר המודעה ולראות מיהו אותו גורם אשר משחית אותה. 21. לדבריו, הנתבע נצפה על ידי אחד המאבטחים, מבעד לדלת, בעת ביצוע המעשה. (ראה: נספח ג' לת/1). 22. עוד, הדגיש, כי הנתבע הודה כי הוא זה שכתב את הכיתובים הפוגעניים נשוא התביעה, וכי לא התנצל בפניו אודות מעשיו עד עצם היום הזה. ראיות הנתבע 23. מנגד, העיד הנתבע בתצהירו נ/1 כי שימש בתפקיד חשב היחידה החל מיום 1.10.1993 ועד ליום 30.6.07. 24. כן העיד כי בניגוד לטענות התובע, לא נמצאו ליקויים או אי סדרים כלשהם ביחידה במהלך כהונתו בתפקיד זה, ומחלקת החשבות, אשר היתה בראשותו, אף זכתה לשבחים רבים בעת כהונתו. 25. לגרסתו, טענת התובע כי הוא עצמו לא טיפל בענייניו המשפטיים של המנוח אינה נכונה, שכן בפועל בין השנים 2001-2004 עסק התובע בענייניו של המנוח. 26. כמו כן, התביעה אותה הגיש המנוח כנגד היחידה הוגשה בעת כהונתו ביחידה, והוא כיועץ המשפטי שלה סייע לה בגיבוש עמדתה המשפטית לטענות המנוח. 27. כן המשיך והעיד כי מערכת היחסים העכורה בין התובע למנוח היתה ידועה לרוב עובדי היחידה, ונמשכה תקופה ארוכה. 28. לדבריו, עמד לצד המנוח במשך שנים במאבקו לקבלת הזכויות המגיעות לו ממקום עבודתו, שכן לא יכול היה לעמוד מנגד כשראה את ההתנכלות וההשפלה ממנה סבל המנוח, לטענתו. 29. הנתבע מודה כי כתב את ההשמצות נשוא כתב התביעה על גבי המודעות, ברם, גורס הוא כי ניסה להתנצל בפני התובע מספר פעמים. 30. כן גורס הוא כי כתב את הדברים מתוך כעס ובעקבות סערת רגשות אשר היה שרוי בה בעקבות פטירתו של המנוח, ידידו הקרוב. 31. טענה נוספת בפיו היא כי הדברים אותם כתב הינם דבריו האחרונים של המנוח, אותם אמר לו יום לפני פטירתו, בעת שביקר אותו בבית החולים, על ערש דווי, ודבריו הינם "דברי המנוח אשר בקעו מגרונו". 32. עוד, הוסיף, כי לא היתה לו כל כוונה לפגוע בתובע, וכי בשיחותיו עימו לאחר קבלת כתב התביעה ביקש להגיע עימו להסדר מחוץ לכותלי בית המשפט, אך נתקל בסירוב. 33. כן העידה מטעם הנתבע, הגב' מירב יעקב, בתו של המנוח, בתצהירה נ/2, כי חרף נאמנותו הרבה של אביה ז"ל למקום עבודתו, נאלץ הוא במשך שנים רבות להלחם לשם קבלת זכויותיו הבסיסיות, לרבות קבלת מינוי של עובד קבוע, כפי שהובטח לו וכן קבלת כל הזכויות הכספיות הנובעות מכך. 34. כן סיפרה כי במהלך השנים נעזר המנוח בנתבע, אשר היווה עבורו משענת וסייע לו במאבקו כנגד הנהלת היחידה. 35. עוד, הוסיפה, כי אביה התלונן לא פעם על היחס המזלזל לו זכה מאת התובע, לעומת היחס הטוב והחברי לו זכה מן הנתבע. 36. כן ציינה כי בימיו האחרונים של אביה ציין הוא בפניהם כי הוא מרגיש שהתובע והנהלת היחידה "הרגו" אותו, והוא חש כי הסבל וההשפלה שעבר גרמו למחלתו, ובסופו של דבר, אף לפטירתו. הכרעה 37. הפרסומים העומדים בבסיס התביעה הינם אמירותיו של הנתבע על גבי מודעות האבל, שהוצבו בכניסה לבניין, בסמוך ללוח המודעות, במקום עבודתם של הצדדים. 38. אין חולק כי האמירות המיוחסות לנתבע אכן נכתבו על ידו על גבי מודעות האבל, בשלוש הזדמנויות שונות, וזאת בהפרש של מספר ימים ביניהן. 39. לעניין הזה העיד הנתבע מפורשות בחקירתו הנגדית, כדלקמן: "ש. אם אני מבין נכון, ב – 25.1.07 ראית על הלוח מודעת אבל וכתבת עליו את הכיתוב הכתוב בכתב התביעה? ת.      יום קודם ביקרתי את הנפטר בבית החולים, למחרת בבוקר, קיבלתי הודעה בפלאפון שהוא נפטר. הייתי מאוד כועס ומותש. הציק לי העניין כי ידעתי איזה מאבקים הוא ניהל נגד הממסד בתביעתו. ש. את הכיתוב הראשון כתבת ביום 25.1.07 על מודעת האבל? ת. כן. בסביבות שעות הבוקר כשהגעתי למשרד. ש. האם הסרת את המודעה ? ת. אני לא. ש. ולאחר מכן נסעת להלוויה? ת. המודעה השניה נתלתה באותו יום וכתבתי עליה באותו יום. ש. ואת הכיתוב השלישי, גם עשית על מודעת האבל ? ת. כן, אני עשיתי. ש. מתי זה היה ? ת. איני זוכר, אולי באותו יום או למחרת. ש. אזכיר לך, ההלוויה היתה ביום חמישי, המודעה של המשפחה נתלתה ביום שני. האם 4 ימים לאחר מכן, היית באותה סערת רגשות ? ת. כן, מאוד מאוד כעסתי. הייתי ער מאוד לסבלו של הנפטר ועל מלחמתו נגד הממסד שמירר את חייו. ש. איפה תלוי שעון הנוכחות של "נתיב" ? ת. ליד לוח המודעות. ש. וכל אחד מהעובדים, עובר שם ליד שעון הנוכחות ? ת. רובם אבל אציין שחלק מהעובדים אמרו לי שלא ראו את המודעה. כך הבנתי. ש. בכל שלושת הפעמים שכתבת על המודעות, היית בעידנא דריתחא?             ת. כן, נכון. מאוד. זה היה 2 יממות לאחר הפטירה. מאוד כעסתי כי זכרתי את השלוש שנים הקודמות שהתעללו במנוח. " (ראה: פרטיכל בעמוד 9 שורות 11-23, ובעמוד 10 שורות 1-14). 40. לטעמי, אמירות אלו, בהן מודה הנתבע, אכן מבזות את התובע, משפילות אותו ופוגעות במשלח ידו, הן מבחינה מקצועית, כעורך דין המשמש יועץ משפטי של חברה ובעל תפקיד בכיר בגוף ממשלתי מכובד, במיוחד כאשר נכתבו על גבי לוח המודעות בכניסה לבניין, והן מבחינה אישית, באשר מציגים הם אותו כאדם ערמומי, כחסר רגישות, ולמעשה, כ"רוצח". 41. סעיף 1 לחוק איסור לשון הרע, התשכ"ה- 1965, קובע לשון הרע מהי, כדלקמן: "1. לשון הרע מהי לשון הרע היא דבר שפרסומו עלול – (1) להשפיל אדם בעיני הבריות או לעשותו מטרה לשנאה, לבוז או ללעג מצדם. (2) לבזות אדם בשל מעשים, התנהגות או תכונות המיוחסים לו. (3) לפגוע באדם במשרתו, אם משרה ציבורית ואם משרה אחרת, בעסקו, במשלח ידו או במקצועו. (4) לבזות אדם בשל גזעו, מוצאו, דתו, מקום מגוריו, מינו או נטייתו המינית." (להלן: "החוק"). 42. הנתבע האשים את התובע בכך שגרם למותו של המנוח בכך שהערים עליו קשיים בניהול תביעתו כנגד היחידה,עד כדי התעללות של ממש, עד אשר הדרדר מצבו הרפואי והוא נפטר. 43. התרשמתי כי התובע ביצע את תפקידו כדבעי, כיועץ המשפטי של היחידה, כאשר סייע להנהלת היחידה לגבש את עמדתה מול תביעתו של המנוח. 44. אף לו אניח כי התובע "התעלל" במנוח, כטענת הנתבע, הרי לא המנוח הוא זה שהלין על כך, אלא הנתבע, אשר לטענתו, "קולו של המנוח נשמע מפיו". אין בידי לקבל טענתו זו של הנתבע שכן באם אכן היו אלו מילותיו של המנוח, הרי שהיה יכול לציין זאת בעצמו, בשנות חייו האחרונות, ולא היה זקוק לעזרת הנתבע על מנת לבטא טרונייתו. 45. על כן, ניתן לקבוע כי המדובר בלשון הרע על פי מובנה בסעיף 1 לחוק בעיני "האדם הסביר" ועל פי "המבחן האובייקטיבי" הקבוע בפסיקה, על פיו יש לפרש הדברים כפי מובנם האובייקטיבי בעיניו של האדם הסביר ולא על פי מובנם "הסובייקטיבי" בעיני המפרסם. 46. לעניין הפרשנות המסורה לבית המשפט לעניין מובנם של פרסומים להם מיוחסת לשון הרע, נקבע בע"א 89/04, ד"ר יולי נודלמן נ' נתן שרנסקי, כדלקמן: "אמירות מהוות לשון הרע כאשר קיימת אפשרות אובייקטיבית כי פרסומן עלול להביא להשפלתו של אדם, או לעשותו מטרה לשנאה, בוז או לעג מצד הבריות. משמעות האמירות נלמדת מתוכן, והן מתפרשות על פי מובנן הרגיל והטבעי בהתאם לאמות מידה אובייקטיביות. אמת המידה לבחינת האמירה כלשון הרע אינה תלויה בכוונת המפרסם, או באופן בו הובן הפרסום על ידי הנפגע." וכן ראה: ת"א (ירושלים) 2412/00 עמותת במות - מרכז ללימודי תרבות וחברה נ' מרדכי גילת, כדלקמן: "ניתוח פועלו של ביטוי במסגרת עוולת לשון הרע נעשה בארבעה שלבים: בשלב הראשון, יש לקבוע את משמעותו של הביטוי על ידי פירוש הביטוי על פי מובנן הטבעי והרגיל של המילים, בהקשרן הספציפי (ע"א 723/74 הוצאת עיתון "הארץ" בע"מ, ואח' נ' חברת החשמל לישראל בע"מ, ואח', פ"ד לא(2) 281, 300). על הפירוש להיעשות באופן אובייקטיבי, לפי אמות המידה המקובלות על האדם הסביר, בהתאם לנסיבות החיצוניות וללשון המשתמעת של המילים ... בשלב זה אין לייחס חשיבות לכוונת המפרסם או לשאלה כיצד הבין הנפגע את המילים, אלא "...המבחן הקובע הוא, מה היא לדעת השופט היושב בדין, המשמעות שקורא סביר היה מייחס למילים"... בשלב השני, יש לבחון, בהתאם לתכלית החוק ולצורך לאזן בין הזכות לשם טוב לבין עקרון חופש הביטוי, האם מדובר בביטוי אשר החוק מטיל חבות בגינו, לפי סעיפים 1 ו-2 לחוק איסור לשון הרע. במקרה בו נתקל בית המשפט בקושי פרשני, עליו להעדיף את הפרשנות לפיה הביטוי אינו מהווה לשון הרע." עוד ראה בספרו של המלומד אורי שנהר, דיני לשון הרע, הוצאת תשנ"ז – 1997, עמ' 110, כדלקמן: "כאמור, לפרסום הפוגע יינתן המובן שייוחס לו על ידי "האדם הסביר". עקרון זה מעורר את השאלה, האם "האדם הסביר" הוא האדם הממוצע מתוך כלל הציבור, או שמא יש מקרים שבהם "האדם הסביר" ישקף ציבור מצומצם יותר." 47. ועוד, לטענת הנתבע דבריו אלו נאמרו ב"עידנא דריתחא", בהיותו שרוי בצער רב על מות חברו הקרוב, ולפיכך אין לראות בהם דברי לשון הרע. 48. הלכה היא, כי לא כל אמירה בשעת כעס, ולו פוגעת ועולבת, מהווה בסיס לתביעת דיבה וכי יש לפרש את הדברים על רקע ההקשר שבו נאמרו. מקום בו ברור מן הנסיבות כי האומר שרוי בכעס רב ובפרץ רגשות, הרי שאין להבין דבריו כהוצאת לשון הרע, אלא אך כביטוי סתמי של רוגז ותסכול, אף שלא נעים לאוזני השומע ומיותר. 49. על בית המשפט לבחון היטב את ההקשר והנסיבות שבהם נאמרו הדברים ואם יתברר שאלה נאמרו ב"עידנא דריתחא" הנטייה תהיה שלא לראות בדברים משום לשון הרע, שכן לדברים הנאמרים בשעת כעס וחמה אין השפעה על הבריות והנוכחים מבינים כי אכן נאמרים הדברים כהתפרצות רגשות זעם על רקע סכסוך כזה או אחר. 50. לאחר שבחנתי נסיבות המקרה שבפני ואת ההקשר בו נכתבו הדברים, הרי שאיני מקבלת טענתו זו של הנתבע שכן הדברים נכתבו לא פעם ולא פעמיים, כי אם שלוש פעמים, בימים שונים. 51. יתרה מזאת, גם אם נניח כי הנתבע היה שרוי בצער רב, הרי שאת שני הפרסומים הראשונים ביצע ביום חמישי בשבוע, בעוד שהפרסום השלישי פורסם ביום ראשון, לאמור, היה לנתבע סוף שבוע שלם על מנת לכבוש כעסו ולא לכתוב את אותם הדברים אף ביום ראשון. 52. צא ולמד, כי כוונת הנתבע היתה לפגוע במכוון בשמו הטוב של התובע בעיני אחרים, במיוחד בפני עמיתיו לעבודה בבניין בו עבדו. 53. לעניין זה נקבע ברע"א 10520/03, איתמר בן גביר נ' אמנון דנקנר, כדלקמן: "נוסיף, כי אפילו היה נטען כי האמירות הפוגעניות נאמרו בסערת נפש בעידנא דריתחא במהלך שידור חי וככאלה עשויות הן להיכלל במתחם הסבירות הרחב הנקוט באמירות שבשיח הציבורי, כי אז המשיב הפריך זאת בשניים: ראשית, הוא חזר על הביטוי "נאצי קטן" ביחס למבקש בראיון שהתפרסם עמו בעיתון "מעריב" זמן מה לאחר שידור התכנית. שנית, הוא סירב להיענות לפניית ערכאות שיפוט השונות שדנו בענין, אשר פנו ובקשו את התנצלותו. המשיב עומד איתן גם כיום מאחורי אמירות אלה, אינו חוזר בו מהן, ואינו סוטה מהן ימין או שמאל. נסיבות אלה מוציאות את האמירות הפוגעניות ממתחם הסבירות, ולכן חלה עליהן החזקה, שלא הופרכה, כי הן נאמרו שלא בתום לב." עוד נקבע בת"א (פ"ת) 4768/05 עו"ד אראל ניסים נ' כחלון צורי, כדלקמן: "הכלל הוא שלמרות כי אדם אומר דבר העשוי לייחס לכאורה פשע לאחר, הרי אין הוא אחראי לכך בנזיקין באם דברים אלה נאמרו מתוך גידוף וחרוף סתם וכן ניתן לשומעיהם להבינם בתור שכזה... יש לשקול את נימת הדיבור, את הקול שבו נאמרו הדברים, וכן הדבק הדברים... באם נאמרו הדברים בכעס רב, או תוך כדי סכסוך חריף וחילופי עלבונות כלליים... העובדות שהנתבעת צעקה את אשר צעקה... מראות לי שהיא לא נשמעה מייחסת לו דבר של פשע, אלא ביקשה אך לשפוך עליו את חמתה וכעסה... אינני סבור שצעקות הנתבעת היו עשויות לגרום נזק לתובע או כל פגיעה במשלוח ידו". 54. כמו כן, הנני סבורה כי עדות בתו של המנוח, הגב' מירב יעקב, אינה מעלה ואינה מורידה לענייננו, שכן העידה על דברים אותם שמעה, לכאורה, מאביה המנוח בנוגע לתובע, ואף אם נכונים הם, הרי שהמנוח בחר שלא להתלונן על יחס התובע אליו בעודו בחיים. 55. מכל האמור דלעיל, מקבלת אנוכי את התביעה. הנזק 56. באשר לגובה הפיצוי, קובע סעיף 7א.(ב) לחוק כי: "(ב) במשפט בשל עוולה אזרחית לפי חוק זה רשאי בית המשפט לחייב את הנתבע לשלם לנפגע פיצוי שלא יעלה על 50,000 שקלים חדשים, ללא הוכחת נזק. (ג) במשפט בשל עוולה אזרחית לפי חוק זה, שבו הוכח כי לשון הרע פורסמה בכוונה לפגוע. רשאי בית המשפט לחייב את הנתבע לשלם לנפגע, פיצוי שלא יעלה על כפל הסכום כאמור בסעיף קטן (ב), ללא הוכחת נזק. " 57. התובע לא הוכיח בפני הפסדים כספיים אשר נגרמו לו בעקבות אמירותיו של הנתבע, הנתמכים בתחשיב חשבונאי, אולם, בית המשפט רשאי להשית על המפרסם פיצוי עד סך של 50,000 ₪, ללא הוכחת נזק, כקבוע בסעיף 7א.(ב) לחוק דלעיל, בהתאם לנסיבות העניין אשר בא בפניו. 58. בנסיבות העניין, בהן נכתב הביטוי הפוגע שלוש פעמים על גבי מודעות אבל, ופורסם לעיני כל הנכנס לבניין היחידה, מקום עבודת התובע, הנני קובעת כי על הנתבע לשלם לתובע פיצוי בסך של 20,000 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום הגשת התביעה ועד ליום התשלום המלא בפועל. 59. 67כמו כן, ישלם הנתבע לתובע הוצאות משפט וכן שכר טרחת עורך דין בסך כולל של 7,000 ש"ח בצירוף דמי מע"מ כחוק ובתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד לתשלום המלא בפועל.