פסק דין (1) תביעה כספית בשל דברי לשון הרע, והפרת החובה בדבר מתן שירות לאדם עם מוגבלות תוך הקפדה על כבוד האדם וחירותו והגנה על פרטיותו. מן התובע, איש נכה, נמנעה הכניסה למסעדת שונקה, ונאמרו לו דברי-עלבון בקשר לנכותו. (2) בערבו של יום 23/06/00 בא התובע בלוויית חבריו למסעדת שונקה, המנוהלת על-ידי הנתבעים. לדבריו, נתקל בפתח המסעדה בנתבע, אשר מנע ממנו להיכנס למסעדה בטענה כי "המקום אינו בשבילו", בשל היותו נכה. חרף הפצרות התובע וחבריו, עמד הנתבע על דעתו כי אין לתובע מה לחפש במסעדה, שכן הוא נכה אשר מתהלך בעזרת קביים, ובאותו ערב אמורה הייתה להתקיים במסעדה מסיבת ריקודים. התובע עזב את המסעדה, לדבריו, בבושת פנים, מושפל ונעלב. לדבריו, כשהגיע למסעדה היה בה מקום פנוי רב, ולראייה - שכניסת חבריו למסעדה התאפשרה בלא קושי. (3) להגנתם טוענים הנתבעים כי אין הם מונעים כניסה של נכים למסעדה. אדרבא, הנתבעים אירחו בליל הסדר במסעדה, על חשבונם, קבוצה של נכים ונזקקים. כניסתו של התובע לא נמנעה בשל היותו נכה. עוד טוענים הנתבעים, כי אין קשר בין מסיבה שהתקיימה במסעדה, לבין הנטען בכתב התביעה, ולו מחמת העובדה שבמסעדה ישנו אולם נפרד לחלוטין המיועד למסיבות ריקודים. אם עזב התובע את המסעדה, הרי שעשה זאת מיוזמתו ומרצונו הטוב והחופשי. למיטב זכרונו של הנתבע (סעיף 10 לכתב ההגנה) הייתה המסעדה מלאה "והתובע, כמו גם חבריו, נאלצו להמתין בחוץ עד למועד בו יתפנה שולחן לאירוחם. מיד כשהתפנה שולחן הוזמנו התובע וחבריו להיכנס, אך התובע משיקוליו הוא בחר שלא להיכנס למקום". (4) אילו היו דברי סעיף 10 הנ"ל לכתב ההגנה אמת, היה מתבקש שייאמרו לאלתר, בהזדמנות הראשונה. היה זה במכתב (ת/2) מאת רוני כהן (הנתבע) מיום 23/07/00 (לפני הגשת התביעה), במענה לפניית ב"כ התובע, מיום 05.07.00 (נספח ב.1 לתצהיר התובע), אשר ביקש מאת הנתבעים "לקבל לאלתר תגובתכם והבהרותיכם לנטען". והנה, במכתב התגובה (ת/2) נאמר, בין היתר - "ברצוני להביע את התנצלותי הכנה, על עגמת הנפש שנגרמה למרשך, מר עדיקה. עם זאת, דומני שהאירוע נוצר עקב אי הבנה בין מר עדיקה לבין השוער... היות וטרם הותקנה דרך גישה המתאימה לנכים, הרי שכניסת נכה למסעדה כרוכה בטיפוס של שני גרמי מדרגות. זאת ועוד, ביום ו' עת הגיע מרשך למסעדה, היתה המסעדה מלאה ומעבר לקושי המפורט, הרי שלא היו בנמצא עובדים פנויים שיעזרו למר עדיקה להכנס למסעדה... לשם סיום העניין בדרכי נעם, הריני להודיעך כי מרשך מוזמן לארוחת ערב זוגית, במסעדת שונקה, על חשבון הבית". לאור הדברים הללו, יש להתייחס בספקנות לנטען בסעיף 10 לכתב ההגנה (כמצוטט לעיל). (5) זאת ועוד: אילו כלל המכתב (ת/2) רק התנצלות על עוגמת הנפש והזמנה לארוחה זוגית, כי אז, אפשר היה לשמוע טענה כי האירוע נשוא התביעה לא היה ולא נברא. אפשר היה אז לפרש את המכתב (ת/2), כמכתב שאין בו כלל וכלל משום הודאה בנטען, אלא שהוא מהווה גילוי של רצון טוב לסיים את המחלוקת בדרכי נועם. ואולם, כמצוטט, יש במכתב הצטדקויות להתנהגות הנטענת: אי-הבנה עם השוער; העובדה שטרם הותקנה דרך גישה לנכים, והעובדה שבשל היות המסעדה מלאה, לא נמצאו עובדים פנויים לעזור לתובע להיכנס למסעדה. בנסיבות האמורות, בלתי מסתברת הכחשת הנתבעים בכתב ההגנה, ובפרט - טענתם על כך שהתובע עזב את המקום מיוזמתו ומרצונו הטוב והחופשי. (6) אם אכן, על-פי המכתב (ת/2) נוצר האירוע עקב אי-הבנה עם השוער, אך טבעי היה שהנתבעים יבקשו להעיד אותו שוער. הם לא עשו כן. לא רק שהשוער נאלם דום, אלא שהוא נעלם כליל מכתב ההגנה, מתצהיר העדות הראשית של הנתבע, ומן הסיכומים. עניין זה נזקף לחובת הנתבעים. (7) בתצהיר עדותו הראשית היה הנתבע זהיר, באומרו כי בדרך כלל בימי שישי המסעדה עמוסה בלקוחות, וכי לעיתים נמנעת כניסה של אורחים למקום משיקולים ענייניים, כדי למנוע לחץ בלתי סביר וכדי ליתן שירות טוב לנוכחים במקום. הנתבע לא אמר בתצהירו כי אלה היו פני הדברים באותו יום שישי שבו התרחש האירוע נשוא התובענה. בתצהירו גם לא ראה הנתבע לחזור על גירסתו בכתב ההגנה על אודות המתנת התובע וחבריו בחוץ לשולחן שייתפנה, הזמנתם להיכנס פנימה כשהתפנה שולחן, והימנעותו של התובע, משיקוליו-הוא, מלהיכנס למקום. כלליות התצהיר, ונסיגה מפרטים שצויינו בכתב ההגנה, על רקע טענות מפורטות של התובע, גם אלה נזקפים לחובת הנתבעים. (8) כפי שתאר ב"כ הנתבעים בסיכומיו, אכן נמצאו מספר סתירות אצל התובע. בתצהיר עדותו הראשית (סעיף 5) אמר שהגיע למסעדה "בלווית ארבעה מחבריי", בחקירתו הנגדית (עמוד 1 לפרוטוקול) נשמע ספקן-משהו בקשר למספר החברים. הוא מנה אותם בשמותם ואמר "וזה 5 שהיינו שם. אני חושב שהיה גם דרור". גם שמעון ויצמן, עד התובע, לא זכר במדוייק את מספר החברים שהיו במקום: "אני ואופיר וניר ואסף" (עמוד 9 לפרוטוקול); ובהמשך (עמוד 11) "אנחנו יכולים לקבוע וכל אחד מגיע באופן עצמאי. יניב גם היה איתנו שם". לגבי דידי, אי-ההתאמה בין חמישה לשישה חברים (וכן לגבי מיהות אחד החברים, אם היה זה אסף או דרור), הינה שולית בנסיבות העניין. החבורה הזאת יוצאת מעת לעת לבלות, הרכב החברים איננו קבוע, מקצתם מגיע בצוותא, והאחרים בגפּם. בהתחשב בחלוף הזמן, בעובדה שהטעות היא קטנה ומסתברת, וכי למספר המדוייק אין זיקה ישירה לעילת התובענה, לא ראיתי לייחס לעניין זה חשיבות רבה. (9) כיוצא בזה גם לגבי נוסחם המדוייק של הדברים שנאמרו לתובע. בין אם נאמר לו נכה, או מוגבל, או קביים, אחת היא: מדובר בלשון הרע. כל הנוכחים הבינו מתוך ההקשר והנסיבות, כי בלשון הרע עסקינן. לפי התרשמותי מן התובע ומעד התביעה, אין לגרוע ממהימנות גירסתם אך בשל כך שלא ידעו לחזור במדוייק באופן מילולי על דברי הלשון הרע. (10) התובע לא דייק בדבריו לעניין שיעור אחוזי הנכות שלו, אף לא גילה מלכתחילה קיומה של נכות נפשית (10%). בעבר נטען על גוזמה בתלונותיו לצורך פיצויים בתביעת נזקי-גוף. מכל אלה לא התעלמתי, אך משקלם - נמוך. הדברים הללו אינם נוגעים לעיצומו של האירוע נשוא התובענה. את עיקרי גירסת התובע והעד שמעון וייצמן לגבי נסיבות האירוע, מצאתי מהימנים. התרשמתי מכנותם. מנגד, ניכרים קשיים משמעותיים בגירסת ההגנה. מעין 'הודאה-במקצת' במכתב ת/2; הצטדקויות מפורטות לקרות האירוע; הימנעות מהעדת השוער; נסיגה בכמה עניינים מן הגירסה הראשונית; כל אלה הביאוני לבכּר את גירסת התובע. (11) דברים שאמר הנתבע לתובע, על רקע נכותו, בנוכחות כמה מחבריו (מקצתם כבר הספיקו להיכנס פנימה, מקצתם עוד היו בחוץ), השוער, ועוד אי-אלה זרים שנקלעו למקום, השפילו וביזו אותו. המלל המדוייק לא הוברר. ואולם: "אין נפקא מינה אם לשון הרע הובעה במישרין ובשלמות, או אם היא והתייחסותה לאדם הטוען שנפגע בה משתמעות מן הפרסום או מנסיבות חיצוניות, או מקצתן מזה ומקצתן מזה" [סעיף 3 לחוק איסור לשון הרע, התשכ"ה - 1965]. בין אם דובר בקביים, או בנכה או במוגבל, ברי כי נאמרו דברים שמשמעותם הייתה כי בשל נכותו, התובע אינו רצוי במקום, וכניסתו למסעדה - נמנעה. חבריו, לעומתו, זכו להיכנס פנימה. את הדברים כהווייתם, הבין אומרם, והבינו השומעים, ומכל מקום, בחינת הדברים בקנה-מידה אובייקטיבי מעלה כי נתקיימה בהם הגדרת לשון הרע כמשמעותה בסעיף 1(2) [ואולי גם סעיף 1(1)] לחוק איסור לשון הרע. פשוט וברור כי מי שבא בלוויית חבריו לבלות בצוותא במסעדה, והבילוי נמנע ממנו - כך אומרים לו ולהם - מחמת היותו נכה, מרגיש מבוזה ומושפל. (12) התובע הוא נכה-רגלים; הנתבעים עשאוהו נכה-רוח. התובע הוכיח קיומה של עוולה על-פי החוק, והוא זכאי לפיצויים. אין טענה לקיומו של נזק ממוני. התובע תובע 80,000 ₪ בשל עוגמת נפש, סבל, צער, פגיעה בשמו הטוב והשפלתו וביזויו בעיני הזולת. בבואי לשקול את סכום הפיצויים הבאתי במניין שיקוליי את עוצמת הפגיעה; אומנם קשה - זו נקודת המוצא - אך ממוקדת במועד האירוע, וניכר בתובע שעיקר השפעתה הרעה, חלפה זה מכבר. הבחינה בכגון דא, היא אינדיבידואלית. בהקשר זה אציין כי מוזרה הייתה התנהגות החברים. הללו (כנראה בלחצו של התובע) בילו כמתוכנן במסעדה. הם בפנים, והתובע בחוץ. בעיניהם, מסתבר, לכאורה, לא הייתה הפגיעה 'כצעקתה'. על כל פנים, מעמדו של התובע בעיני חבריו, לא נפגע. עוד יש לזכור, כי האירוע היה בפומבי, אך לא רבים נחשפו לו. מקצת החברים, השוער, ועוד אחדים שהיו עדים לאירוע, משווים לו אופי מקומי. ועוד זאת: סמוך לאחר האירוע וגם במהלך המשפט, הביע הנתבע התנצלות בפני התובע. הנתבע היה עקבי בעניין זה, והביע נכונות לפיוס גם מעבר להתנצלות מילולית גרידא. הנתבע גם הציג 'קבלות' על עשייה למען נכים ונזקקים, ליל סדר שערך במסעדה, ללא תמורה. אומנם פירסום הדבר על-ידי הנתבעים ברבים, שכרו בצידו, אך מכל מקום, ראוי להביא עניין זה במסגרת השיקולים במאזן הכולל. (13) דברים חשובים כתבה ב"כ התובע בסיכומיה, ויכול כי בצד העוולה הפרטיקולרית הנ"ל מתקיימות בנסיבות העניין דנן גם עוולות המסגרת - רשלנות והפרת חובה חקוקה. עקרון יסוד הוא, בסעיף 1 לחוק שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות, התשנ"ח - 1998, כי "זכויותיהם של אנשים עם מוגבלות ומחויבותה של החברה בישראל לזכויות אלה, מושתתות על ההכרה בעקרון השוויון, על ההכרה בערך האדם שנברא בצלם ועל עקרון כבוד הבריות". על-פי סעיף 6 לחוק זה, מתן שירות לאדם עם מוגבלות, ייעשה תוך הקפדה על כבוד האדם וחירותו והגנה על פרטיותו; ובמסגרת השירותים הניתנים והמיועדים לכלל הציבור, יינתן השירות לאדם עם מוגבלות תוך ביצוע ההתאמות הנדרשות בנסיבות העניין, כאמור בחוק הנ"ל. אילו נשללה האחריות על-פי העוולה הפרטיקולרית, היה מקום לדיון נרחב בעוולות המסגרת. אך לא כך, משבאתי למסקנתי בדבר חבות על-פי חוק איסור לשון הרע (כשעיקר טיעוני ב"כ הצדדים התמקד בו), ולאחר שמצאתי שגם בהנחה שיש תחולה בענייננו לעוולות המסגרת, לא יעלה סכום הפיצויים על זה שייפסק בזיקה לעוולה שלפי חוק איסור לשון הרע. (14) סוף דבר: הנתבעים ישלמו לתובע 18,000 ₪. הנתבעים יישאו בהוצאות המשפט, וכן ישלמו לתובע שכ"ט עו"ד בסך של 3,500 ₪ בצירוף מע"מ כדין. נכותפיצוייםאנשים עם מוגבלות