הסכם החלפת רכב פגום

פסק דין 1. בפני תביעה לתשלום פיצויים שהתובעים טוענים, כי הנתבעת חבה להם על-פי דיני החוזים ודיני הנזיקין. ואלה העובדות הצריכות לענייננו: התובע השני (להלן: שזו) הוא הבעלים והמנהל של התובעת הראשונה (להלן: התובעת). בחודש ינואר 1996 רכשה התובעת מן הנתבעת רכב מסחרי מסוג YUKON (להלן: היוקון) תמורת סכום של 202,000 ש"ח. הרכב סופק לתובעת בתאריך 29/1/96. התובעת טוענת, כי מייד עם קבלת היוקון לידיה, גילתה כי הוא סובל מליקויים שונים - חיצוניים ומכניים. הנתבעת הפנתה את התובעת למוסכים שונים, ואולם על אף כל התיקונים שבוצעו ביוקון, לא נפתרו הבעיות שהיו בו. לפי הטענה, "מסע התלאות" בנסיונות הכושלים לתקן את היוקון נמשך כשנה. התובעים טוענים, כי לאחר שנואשו מן האפשרות שהרכב יתוקן דרשו כי הרכב הפגום יוחלף בחדש, "הכל כמובן ובכפוף לעריכת התחשבנות כוללת בין הצדדים ביחס לכל ארועי אותה שנה שנבעו ממצב הרכב כמפורט לעיל, לרבות תשלום הפרש כספי הנובע ממחיר רכב משנתון מתקדם יותר, אם יהיה הפרש כזה" (סעיף 7(א) לכתב התביעה). התובעים טוענים, כי הנתבעת, אשר הבינה כי לא תוכל להשיב את מצב היוקון למצב של רכב תקין, הסכימה להעתר לבקשת התובעת ולהחליף את הרכב. 2. לאחר מו"מ שניהלו ביניהם, חתמו הצדדים, בתאריך 9/12/96, על הסכם להשבת היוקון ולרכישת רכב אחר תחתיו. מפאת חשיבותו להבנת המחלוקות שבין הצדדים, יובא תוכנו של ההסכם מיום 9/12/96 (להלן: ההסכם), כלשונו: "חברת UMI תבצע טרייד אין שרות על בסיס מחיר מחירון לוי יצחק על כל מרכיביו (בהתייחס למצב הרכב, רישום בעלות, מד אוץ ועוד) בעת מסירת הרכב לחברה. במקרים בהם יתגלו חילוקי דעות לגבי מחיר המחירון, מחיר הרכב ייקבע על-פי חוות דעת השמאי לוי יצחק. הלקוח ירכוש איסוזו איפון 2X4 דבל קבינה. הפרש המחירים יוחזר על-ידי חברת UMI לחברת הליסינג. כאמור הסכם זה תקף במידה ואין לרכב תאונות ופגיעות חיצוניות והלקוח מצהיר כי מרכב הרכב והשילדה לא נפגעו בתאונה, וכל טיפולי התחזוקה בוצעו בהתאם להוראות היצרן. ... התקנות הניתנות להעברה יועברו לרכב החדש ע"ח UMI בתמורה לוו הגרירה שישאר ברכב הנ"ל, וכמו כן מערכת אזעקה מסוג קליפורד הכוללת נעילת מכסה מנוע ומרימי שמשות (וחלונות חשמליים). חברת UMI תסכים לבוררות באם ללקוח תביעה נוספת תוך 14 יום ממועד הבקשה. החלטת הבורר תחייב את שני הצדדים ותהיה סופית ומוחלטת ולא תהיה לשום צד תביעה נוספת בגין הרכב הנ"ל. הרכב החלופי ישאר בשימוש הלקוח עד קבלת הרכב החדש. בכפוף לכך סיכום זה מסיר כל תביעות נוספות". 3. התובעת טוענת, כי בהתחשבנות שנעשתה בין הצדדים זיכתה אותה הנתבעת באופן שרירותי בסכומים הנמוכים מאלה שהגיעו לה, וכן התעלמה מן הנזקים הנוספים שנגרמו לה. ביתר פרוט טוענים התובעים, כי הם זכאים לפיצוי על פי "ראשי הנזק" שלהלן: א. פיצוי בגין שימוש במשך 60 ימים ברכב חלופי שאיננו תואם את צרכיה של התובעת. התובעים העריכו את נזקיהם בגין העדר שימוש ביוקון בתקופה הנ"ל, לרבות עוגמת נפש וטרחה שנגרמו להם, בסכום של 30,000 ש"ח. ב. פיצוי בגין תשלום פרמיה לביטוח היוקון בזמן אי השימוש בו בסכום של 1,700 ש"ח. ג. הוצאות בגין שימוש בטלפון לצורך טיפול בענייני היוקון בסך 3,000 ש"ח. ד. התובעים נאלצו ליסוע פעמים רבות לתל אביב על-מנת לטפל בליקויים ביוקון. התובעים מעריכים כי המדובר בנסיעות בהיקף של 6,000 ק"מ. נטען, כי התובעת זכאית לסכום בו הופחת שווי הרכב בגין אותם 6,000 ק"מ. ה. פיצוי בגין הוצאות מימון שנגרמו לתובעת בסכום של 40,000 ש"ח. מרכיב הריבית מהווה חלק אינטגרלי מהוצאות המימון עבור הרכב, והתובעת טוענת כי היא זכאית לקבל מן הנתבעת סכום זה, שכן האחרונה גרמה להוצאה המיותרת של תשלום הריבית. ו. התובעת טוענת, כי במסגרת עיסקת החליפין יש לחשב את שווי היוקון לפי שווי הרכישה על-ידה ולא לפי מחיר המחירון במועד ביצוע עיסקת החליפין. ההפרש בענין זה הוא בסך 19,000 ש"ח. ז. השבת הוצאה מיותרת עבור פוליש שנעשה ליוקון. ח. ביוקון היו מותקנים פרטי ציוד שונים, כדלקמן: מכשיר קומפקט דיסק בשווי של 3,000 ש"ח; וו גרירה בשווי 2,500 ש"ח; חלונות חשמליים בשווי 1,000 ש"ח. ברכב החדש שנרכש על-ידי התובעת (להלן: האיפון) הותקן רדיו בשווי 1,500 ש"ח בלבד; וו גרירה בשווי 1,000 ש"ח. חלונות חשמליים לא הותקנו באיפון, אך ניתן זיכוי רק ביחס ל50%- מעלות ההתקנה. התובעת טוענת, כי היא זכאית לפיצוי ולהשבה בעניין זה בסכום של 4,000 ש"ח. 4. התובעת מיהרה ופנתה לנתבעת בדרישה לפצותה עבור כל הנזקים הנ"ל, או להפנות את הסכסוך לבוררות, כאמור בהסכם, ואולם מכתבה של ב"כ התובעים מיום 17/1/97 (נספח ג1- לכתב התביעה), כמו גם מכתביו של שזו מיום 4/3/97 ומיום 10/4/97 (נספחים ג3- ו4- לכתב התביעה) לא נענו (זולת מכתב תשובה קצר מיום 29/1/97 לפיו הופנתה הפנייה ליועץ המשפטי של החברה). מכאן התביעה שבפני. אדגיש כבר בשלב זה כי שני בעלי הדין לא הבחינו, בכתבי הטענות ובמהלך בירור התובענה, בין התובעים: החברה - התובעת הראשונה, ובעליה ומנהלה - התובע השני. הדבר בולט במיוחד בכתבי הטענות של הנתבעת אשר התייחסה ל- "תובעים" כישות אחת, ללא כל הבחנה והפרדה ביניהם. אין מחלוקת, כי התובעת רכשה את היוקון מן הנתבעת והשיבה אותו לאחר מכן על פי ההסכם מיום 9.12.96. המוציא והמביא בענייני התובעת היה שזו. שזו אינו תובע מכוח עצמו, אלא כבעליה וכמנהלה של התובעת. 5. הנתבעת התגוננה נגד התביעה. עמדתה העקרונית היא, כי המדובר בתביעה קנטרנית לסכומים מנופחים ומופרזים, ללא כל בסיס. עוד נטען, כי לאחר שנרכש היוקון על-ידי התובעת אכן בוצעו בו מספר טיפולים במוסכים שונים, לרבות החלפת מנוע, ואולם בשום שלב לא אישר גורם מוסמך בחברה הנתבעת, כי קיים ברכב ליקוי כלשהו. ואולם, לאחר שהתובעים הביעו חוסר שביעות רצון מן היוקון, על אף שלפי עמדת הנתבעת לא היתה כל הצדקה לחוסר שביעות רצון זה, נאותה הנתבעת, מתוך מניעים שיווקיים בלבד, לשאת ולתת עם התובעים במגמה להגיע להסכמה בדבר עיסקת חליפין בנוגע ליוקון בהתבסס על מחירון לוי יצחק לכלי רכב משומשים. כך הגיעו הצדדים לחתימת ההסכם שהוראותיו צוטטו לעיל. הנתבעת טוענת, כי לנוכח העדר ההסכמה בין הצדדים בנוגע לנושאים שיועברו להכרעת הבורר , לא ניתן היה לקיים את הליך הבוררות. לגופו של ענין נטען, כי התובעים אינם זכאים לכל פיצוי. עוד הוסיפה הנתבעת, כי היוקון נמכר לאחרים ונמצא בשימושם מאז, ללא כל בעיה וללא כל תקלה. 6. העדויות הראשיות מטעם הצדדים ניתנו בתצהירים. עד התביעה המרכזי היה, מטבע הדברים, שזו. בתצהירו אומר שזו, כי מייד עם קבלת היוקון גילה בו פגמים וליקויים. הוא הופנה למוסך הנתבעת במעלה אדומים, ואולם התברר כי מוסך זה אינו יכול להתמודד עם הבעיות ברכב, ולכן הופנה למוסך המרכזי של הנתבעת בתל אביב. בהקשר זה אומר שזו: "אין בכוחי, במרחק של שנים מהארועים, לתאר בפרטי פרטים כל נסיעה, כל כניסה למוסך, כל שיחה עם מנהלי המוסך בתל אביב. אני רק יודע שמדובר בתקופה מאוד ארוכה של בערך שנה של נסיעות תכופות מירושלים למוסך בתל אביב של: 'תלך-תבוא' של נסיונות תיקון ועוד נסיונות ותיקונים חוזרים" (סעיף 10 לתצהיר). לתצהירו של שזו צורפה אסופה גדולה של מסמכים (נספחים ב (35-1) ו-ג (15-1)), המתעדים את רישומי המוסכים השונים שנותרו ברשותו ואת פניותיו הרבות לנתבעת. שזו נמנע מלהכנס לפרטים בדבר התיקונים שבוצעו, והוא אומר: "די בכך שאציין, שברכב התגלו בעיות קשות של חוסר איזון, סטיה של הרכב לצד אחד במהלך נסיעה, בעיות במנוע וכיוצ"ב. בעיות שכדי לפתור אותן הוחלפו מכללים שונים וסוף דבר שהוחלף המנוע כולו. גם אחרי החלפת המנוע, לא נפתרו כל הבעיות ולפתע החלה בעיית רעידות של ההגה. נעשו נסיונות להתגבר על תקלה זו אך ההגה נשאר דופק כפי שהיה" (סעיף 13(א) ו-(ב) לתצהיר) שזו טוען, כי לאורך כל הדרך טען שהוא מעוניין להחזיר את היוקון (סעיף 14 לתצהיר), ואולם רק לאחר החלפת המנוע הצליח לשכנע את נציגי הנתבעת לנקוט פתרון זה, ומכאן הורתו של ההסכם הנ"ל מיום 9/12/96. בחקירתו הנגדית אישר שזו את עיקרי הפרטים שבתצהירו. שזו אישר, כי כבר בחודש ספטמבר 1996 דרש כי היוקון יוחלף "לאחר כל עוגמת הנפש והצרות שעברתי" (עמ' 13 לפרוטוקול). אשר להחלפת המנוע בחודש נובמבר 1996, טען שזו, כי אין זה נכון שסירב לקבל את היוקון ולהחזיר את הרכב החלופי שנמסר לו, אלא לאחר שהגיע למוסך "התברר לי כי הרכב לא תוקן ושאדרבא, נוספו תקלות נוספות ואז פניתי למנהל והוא הסכים איתי ואמר לי ללכת ולבוא שוב, וכך עשיתי ואז באתי שוב ובדקתי וכשהבנתי כי מערכת היסורים ממשיכה לה, אמרתי להם כי מבחינתי אני לא יכול יותר והגיעו מים עד נפש ואני לא מוכן להמשיך בצורה זו" (שם). עוד הוסיף שזו, כי לאחר שהתברר גם לנציגי הנתבעת כי הרכב אינו תקין, נקבעה לו סוף סוף פגישה עם סמנכ"ל שרות וחלפים בנתבעת, מר משה אילן. במהלך פגישה זו גובש ההסכם. 7. העד השני מטעם התובעים הוא מר ראובן כרמל, שמאי רכב, אשר מאשר במכתב לשזו, כי בתאריך 15/12/96 בדק עימו את היוקון. לדבריו, "נוכחתי לדעת ולשמוע ולהרגיש רעידות ברכב בשעת פעולת המנוע ברמה לא סבירה ולא יציבה, דבר המעיד על פגם במערכת המנוע שכנראה מעביר רעידות למערכת הרכב ולנהג. כתוצאה מהרמה הבלתי סבירה של הרעידות במיוחד בהתחשב בסוג הרכב וגילו ישפיע הדבר על ערכו של הרכב ויגרום לירידת הערך". בחקירתו הנגדית אישר העד, כי בדיקתו נעשתה על-ידי ביצוע נסיעה ברכב. הוא לא פתח את מכסה המנוע ולא הסתייע בכל מיכשור שהוא. העד אישר, כי היו נקישות במנוע ורעידות ברכב ולא היה כל צורך במיכשור כדי לאתר זאת (עמ' 10 לפרוטוקול). 8. התובעים ביקשו להעיד את מר משה מרקר, הוא האדם אשר רכש את היוקון מן הנתבעת לאחר עיסקת החליפין. לאחר נסיונות חוזרים לאתרו, הוזמן מר מרקר באמצעות המצאה אישית לישיבת ההוכחות שהתקיימה בתאריך 21/6/00, ואולם העד לא התייצב. 9. כפי שהוזכר, גירסת הנתבעת היתה, כי לא היתה כל תקלה ביוקון אשר הצדיקה את החלפתו. את גירסתה תמכה הנתבעת בעדויותיהם של בעלי תפקידים שונים בחברת UMI וכן בחוות דעת מומחה. המומחה אשר ערך את חוות הדעת מטעם הנתבעת הוא מר דוד נמרי, מהנדס רכב. מר נמרי ביסס את חוות דעתו על עיון בדו"חות ההסטוריה של היוקון ועל נסיעת מבחן שביצע ברכב בתאריך 21/12/99. חוות דעתו של מר נמרי היתה כדלקמן: מתאריך 2/2/97 טופל הרכב על-ידי בעליו החדשים אך בטיפולים שגרתיים; החלפת המנוע שבוצעה ביוקון בחודש נובמבר 1996 היתה מיותרת ולא נבעה מתקלה במנוע, "אלא מרצונם הרב מידי של UMI לרצות את לקוחותיהם. הרעשים הקלים שעליהם התלונן התובע ושנמשכו ללא שינוי אלפי ק"מ יש בהם רק להעיד שהם היו שוליים" (סעיף 6 לחוות הדעת); היוקון נסע למוסכים אך מאות ק"מ ולא 6,000 ק"מ כפי שטען שזו; היוקון הוא רכב יקר שעלות אחזקתו יקרה. התרשמות המומחה היתה, כי "התובע לא העריך נכונה את עלויות האחזקה של הרכב הנ"ל, וכשגילה זאת לאחר הרכישה ניסה להחליפו ברכב אחר" (סעיף 9 לחוות הדעת). מסקנתו של המומחה היתה כדלקמן: "לא התרשמתי שהיו לרכב בעיות אמת ב10- החודשים שהוא היה בבעלותו של התובע. הרכב כיום לאחר מספר רב יותר של ק"מ ורק עם טיפולים שיגרתיים תקין לחלוטין". גם בחקירתו הנגדית דבק מר נמרי בגירסה, כי מספר ה"כניסות" ו"היציאות" של היוקון למוסך לא היה חריג (עמ' 18 לפרוטוקול), והחלפת המנוע ביוקון בוצעה אך כמחווה ללקוח מתוך מדיניות של שיפור השרות ולא בשל צורך אמיתי (עמ' 19 לפרוטוקול). 10. עד נוסף מטעם הנתבעת היה מר מישל לוי, אשר שימש בתקופה הרלבנטית כמנהל אגף השרות אצל הנתבעת. מר לוי אינו עובד היום אצל הנתבעת ועזב את חברת UMI בחודש דצמבר 1996. עד זה לא הקדים לעדותו תצהיר עדות ראשית. בעדותו אמר מר לוי, כי שזו הגיע לטיפול מחלקת השרות לאחר שהתאכזב, לטענתו, מן הטיפול שקיבל במוסכי השרות של הנתבעת. לדבריו, בשיחה שהתקיימה ביניהם "הלקוח לא רצה לטפל ברכב. התלונה שלו נבעה מכך שהרכב לא היה תקין והוא רוצה להחליף את הרכב... בפגישה זו גם ביקשתי ממנו להשאיר את הרכב ואתן לו רכב חלופי על-מנת לנסות לאתר או לאמת את הטענות שלו" (עמ' 28 לפרוטוקול). העד הוסיף, כי במסגרת זו נעשו מספר פעולות: הרכב הוכנס לבדיקה דיאגנוסטית, היינו, בדיקה באמצעות מיכשור ממוחשב במוסך המרכזי. לאחר שלא אומת דבר בבדיקה זו, נעשו מספר נסיעות מבחן (ארבע נסיעות, כאשר בשתיים מתוכן השתתף העד). בכל נסיעות המבחן עבד המנוע באופן תקין לחלוטין ולא נשמעו כל רעשים חריגים. לאחר ששזו קיבל את הרכב לרשותו, הוא המשיך וטען לקיומן של נקישות. בסופו של דבר, בהתייעצות בין כל הגורמים, הוחלט על החלפת מנוע על מנת לרצות את הלקוח, ולמטרה זו בלבד: "בדיעבד לא היה צריך להחליף מנוע אך אני אמרתי כי אם זה יביא לשביעות רצונו של הלקוח, נחליף את המנוע" (שם). לאחר החלפת המנוע הפסיק מר לוי לעבוד בחברה ולא היה שותף להמשך השתלשלות העניינים. העד חזר ואמר: "מר שזו בפגישה שלו הראשונה איתי הבהיר חד משמעית שההגעה שלו אלי היא לא כדי לתקן את הרכב אלא על-מנת להחליפו. חוסר הסכמה להשאיר את הרכב במוסך לאבחון ותיקון במידת הצורך, נבעה לטעמי מההחלטה שרוצים להחליף את הרכב ולא לטפל בו. דבר נוסף שהתרשמתי ממנו ממר שזו, בשיחה הוא הבהיר לי כי הוא מעוניין להחליף את הרכב ברכב זול יותר ופחות יקר מבחינת הוצאות כי הרכב הזה הוא בעצם מעמסה די גדולה מבחינה כלכלית" (עמ' 29 לפרוטוקול). בחקירתו הנגדית אישר מר לוי כי נפגש לראשונה עם שזו בחודש ספטמבר 1996. העד התייחס לשני מסמכים שנערכו בעקבות פגישותיו עם שזו: האחד, נ1/, מסמך פנימי המתעד סיכום פגישה בין מר לוי לבין שזו בתאריך 10/9/96. מר לוי סיכם לעצמו את הפגישה כך: "אין הצדקה לדרישת הלקוח להחלפת הרכב; הרכב צריך להכנס למוסך לבדיקת מנוע; הלקוח אינו מעוניין להכניס את הרכב לתיקון". המסמך השני הוא נספח ב19- לתצהיר שזו. המדובר במכתב של מר לוי אל שזו המתעד את סיכום הפגישה ביניהם יומיים לאחר מכן בתאריך 12/9/96. "אופן הטיפול" שנקבע במכתב זה הוא: "הלקוח יכניס את הרכב למוסך המרכזי לבדיקה וטיפול במנוע. הטיפול יבוצע בתיאום מראש עם הלקוח. ינתן מכתב התחייבות של החברה לגבי שמירת ערך הרכב במידה ויוחלף המנוע. בתקופת הטיפול ברכב ינתן רכב חלופי ללקוח. במידה והתקלות ברכב יימשכו תישקל רכישת הרכב על-ידי החברה במחיר מחירון". כאשר התבקש העד להסביר את "הפער בתפיסה" שבין שני המסמכים הנ"ל, שהתרחש בפרק זמן של יומיים, הסביר העד כי לאחר שהצליח לשכנע את שזו להכניס בכל זאת את היוקון למוסך, "ולאור היענותו של מר שזו בסופו של דבר גם אני חשבתי שצריך ללכת לקראתו, ובמידה ובעיות אלה יימשכו אנחנו שוקלים את הטרייד אין" (עמ' 34 לפרוטוקול). העד הוסיף ואמר, כי כל הבדיקות הדיאגנוסטיות שנעשו ליוקון צריכות להיות מתועדות ב"היסטוריה של הרכב". גם בחקירה הנגדית חזר מר לוי ואמר, כי התרשם "שהסיבה האמיתית להחלפת הרכב לא היו בעיות טכניות" (עמ' 36 לפרוטוקול). 11. בשלב מאוחר יותר מבחינת השתלשלות העניינים, לאחר שבוצעה החלפת המנוע ביוקון, נכנס לתמונה מר משה אילן, סמנכ"ל שרות וחלפים אצל הנתבעת. על-פי האמור בתצהיר העדות הראשית של מר אילן, בחודש דצמבר 1996 דווח לו על-ידי אנשי מחלקת השרות ואנשי המוסך והמחלקה הטכנית, כי התובעת מסרבת לקבל את היוקון להחזקתה ולהחזיר את הרכב החלופי שנמסר לה. כן דווח למר אילן, כי ביוקון הוחלף מנוע מושלם על חשבון הנתבעת בתאריך 7/11/96, וכי הרכב תקין ומוכן לשחרור. אף על פי כן, סרבה התובעת ליטול את הרכב והמשיכה להעלות טענות שונות ודרשה את החלפתו. מר אילן פגש את שזו בתאריך 9/12/96. שזו שב והעלה טענות שונות בנוגע למצב הרכב, ואילו מהנדס החברה, שהיה נוכח באותה פגישה, טען כי הרכב תקין לחלוטין. שזו דרש כי היוקון יוחלף ברכב חדש, וזאת מבלי שהתובעת תידרש לשלם סכום כלשהו. מר אילן סבר שהמדובר בהטבה שאיננה סבירה בשים לב לכך שהמדובר ברכב אשר עבר 26,000 ק"מ (בטעות נרשם בתצהיר 37,000 ק"מ). במהלך אותה פגישה התברר למר אילן, כי התובעת מעוניינת לרכוש רכב מסוג איסוזו איפון. "על בסיס זה, ובמטרה לצמצם את המחלוקת ולהביא להקטנת נזקי התובעת 1 (השבתת הרכב ואי שימוש בו) ונזקי הנתבעת (אי השבת רכב חלופי, נטישת הרכב במוסך תוך הפרעה לשימוש במקרקעין), הצעתי לתובעת 1, וזו קיבלה את הצעתי, וסוכם כי הנתבעת תרכוש מהתובעת 1 את הרכב במחיר מחירון לוי יצחק לרכבים משומשים" (סעיף 8 לתצהיר). לתצהיר צורפה כנספח א' תרשומת פנימית של העד, אשר לפיה הוסכם על השבת היוקון במחיר מחירון, העברת ההתקנות של האביזרים השונים (רדיו, וו גרירה) עד כמה שניתן מרכב לרכב, ופניה אפשרית לבוררות בענין תביעתו של שזו לזיכוי בגובה ההפרש בין מחיר המחירון של היוקון בעת ההשבה לבין המחיר ששולם עבורו בעת הרכישה (המסמך המקורי של אותה תרשומת פנימית הוגש לתיק בית המשפט לאחר שנשמעו סיכומי הצדדים). בחקירתו הנגדית חזר מר אילן ואמר, כי המידע שהיה ברשותו בעת שנפגש עם שזו היה, כי המנוע ביוקון הוחלף - "על המנוע הראשון ידעתי שהיו תלונות על המנוע, לא אימתו תקלה בבדיקות כיוון שהלקוח לא איפשר את פתיחת ראש המנוע לצורך המשך חקירת מקור הנקישות והוחלט להחליף מנוע על מנת לסיים את המחלוקת" (עמ' 42 לפרוטוקול). מר אילן היה מעוניין לפתור את הבעיה ולא התמקד בבחינת הפעולות שנעשו בענין תלונותיו של שזו בעבר. מר אילן לא יכול היה גם לומר, אם נעשתה בדיקה של המנוע שהוצא מן היוקון ומה היו תוצאותיה. לדבריו, "אני הגעתי לדיון לאחר שהוחלף המנוע והאוטו ננטש ולא רוצים לקחת אותו ולשם כך ביקשו אינסטציה גבוהה שתמצא פתרון" (עמ' 44 לפרוטוקול). מר אילן חזר על העמדה, כי חברת UMI עשתה כלפי שזו מחווה מיוחדת, בכך שהסכימה לעשות עימו את עיסקת החליפין (איפון תמורת יוקון) "זה כן הליך מיוחד ואנחנו לא נוהגים לעשות את זה" (עמ' 47 לפרוטוקול). לדברי מר אילן, המחלוקת היחידה שנותרה באותו שלב היתה אם התובעים זכאים גם לסכום של 19,000 ש"ח, המהווה את ההפרש בין מחיר המחירון של היוקון לבין שוויו בעת שנרכש. מר אילן טען, כי הסכים שענין זה - והוא בלבד - יועבר לבוררות. עד נוסף מטעם הנתבעת הוא מר משה כהן, בעליו ומנהלו של מוסך שגיא מוטורס בע"מ. עד זה העיד, כי ביוקון בוצעו טיפולים שגרתיים על-ידי בעליו הנוכחי, משה מרקר. כן בוצע בו כיוון פרונט בתאריך 20/3/96. עד זה יכול היה להתייחס אך לטיפולים שבוצעו במוסכו, ולכן אין בעדותו כדי לקדם במידה רבה את פתרון השאלות שבמחלוקת. עד כאן ראיות הנתבעת. אוסיף, כי תצהירו של מר גיל גולן, מהנדס הנתבעת, הוגש במסגרת תצהירי העדות הראשית, ואולם עד זה שהה בחו"ל ולא ניתן היה לגבות עדותו במועד שנקבע לשמיעת הראיות. בנסיבות אלה, יש להתעלם מכל האמור בתצהירו. 12. עמדות הצדדים בנוגע להשתלשלות העניינים שהובילה לעריכת ההסכם מיום 9/12/96 הובאו לעיל. תצהירי העדים גובו בנספחים ובמסמכים רבים, אשר צורפו כאסופה אחת. עיינתי בכל אלה, תוך נסיון לערוך "סדר" באותם מסמכים, במגמה לבנות על יסודם ועל יסוד העדויות שבפני את תסריט מהלך הארועים בתיק זה. בהקשר זה מתבקשת הערה מקדימה. הרושם שנוצר למשמע עדיהם של שני הצדדים הוא, כי על אף שהמדובר באופן עקרוני בסכסוך עסקי בגין פגם או ליקוי בממכר, פיתחו שני הצדדים מעורבות רגשית מוגזמת בנוגע למחלוקת שביניהם. כל אחד מבעלי הדין התבצר בעמדתו, והדבר היקשה על האפשרות הטבעית בנסיבותיו של תיק זה להגיע להסדר מוסכם. ניתן היה להתרשם, כי המחלוקת בין הצדדים הוצאה מהקשרה ותוצאותיה של ההתדיינות ביניהם הפכו לענין שמעורבת בו יוקרתם האישית של האנשים הנוגעים בדבר. יש להצטער על "גלישה" זו מן המסלול הענייני לכוונים שאין בהם כדי לסייע בקידומו היעיל של הסכסוך, ומן הראוי היה להימנע מכך. הדברים אמורים במיוחד ביחס לנתבעת, שהיא חברה מסחרית גדולה, אשר אמורה לכלכל את צעדיה על-פי שיקולים עסקיים וכלכליים רחבי היקף. על יסוד חומר הראיות שבפני, כפי שהובא לעיל, ניתן לקבוע את הממצאים העובדתיים הבאים: א. היוקון נרכש על-ידי התובעת בחודש ינואר 1996 ונמסר לשימושה בתאריך 29/1/96. ב. הטיפול הראשון ביוקון נעשה במוסך "שגיא מוטורס". המדובר בכוון פרונט שנעשה בתאריך 21/3/96 (נספח ב9- לתצהיר שזו). אין תיעוד אודות פנייה קודמת למוסך כלשהוא ואין ראיה כי כוון פרונט חורג מטיפול שגרתי שנעשה ברכב מסוג זה (רכב שטח). ג. בתאריך 26/4/96 בוצעו במוסך "צרפתי" טיפולים שונים ביוקון (החלפת שמנים, חיזוקי ברגים). אין כל ראיה כי טיפולים אלה חורגים מן המקובל. באותו מועד עבר היוקון 9,790 ק"מ. ד. החל מראשית חודש יוני 1996 קיים תיעוד מאסיבי של תלונותיו של שזו בנוגע לתקלות ביוקון (ראה: נספחים ב24-, ב29-, ב31-, וב33- לתצהיר שזו). ישנן ראיות לפניות חוזרות ונישנות של שזו לגורמים שונים בחברת U.M.I (לרבות מר לוי שהעיד בבית המשפט). פניותיו כוללות רשימה ארוכה של ליקויים, לרבות "דפיקה במנוע", "דפיקות פרונט", תלונות בדבר "משיכה" של ההגה ימינה, חריקות בסיבוב ועוד תלונות רבות נוספות. ה. בחודש יולי 1996 הוכנס היוקון למוסך המרכזי, נרשמו תלונותיו הרבות של שזו ובוצעו טיפולים ותיקונים שונים (ראה: נספחים ב5-, ב6-, ב7-, וב30- לתצהיר שזו). בתאריך 29/7/96 נרשם במד האוץ של היוקון כי עבר 18,000 ק"מ. ו. בחודש ספטמבר הוחזר היוקון למוסך המרכזי. מנהל השרות במוסך - איתן - רושם במזכר מיום 9/9/96 כך: "הלקוח התלונן על בעיה במנוע. הנ"ל זומן פעמיים לבדיקת המנוע - פעם חם ופעם קר. נמצא כי ישנם נקישות בהפעלת מנוע בטורים נמוכים ובעליית טורים ... הלקוח אינו מעוניין ברכב הנ"ל ומבקש לבצע עיסקת טרייד אין" (נספח ב20- (הזהה לנספח ב25-) לתצהיר שזו). הענין הועבר לטיפולו של מר מישל לוי אשר קיים שתי פגישות עם שזו. במכתב לשזו מיום 24/9/96 (נספח ב19- לתצהיר שזו) מתאר מר לוי את "תלונות הלקוח" כ"תקלות רבות ברכב מאז קבלתו. התקלות הינם בתחומים שונים ברכב. לאחרונה הופיעה נקישה במנוע הדורשת פירוק ובדיקה ובמידת הצורך החלפת מנוע. הלקוח דורש החלפת רכב לאור התקלות הרבות ומשמעות החלפת מנוע". אופן הטיפול שנקבע במכתב הנ"ל הוא: "הלקוח יכניס את הרכב למוסך המרכזי לבדיקה וטיפול במנוע... במידה והתקלות ברכב ימשכו תישקל רכישת הרכב על-ידי החברה במחיר מחירון". ז. אין תיעוד לגבי תיקונים או טיפולים שנעשו ביוקון בחודש ספטמבר 1996. אין גם כל תיעוד בנוגע לבדיקות מחשב, נסיעות מבחן או בדיקות אחרות שנעשו במועד זה על-מנת לאמת או להפריך את תלונותיו של שזו. זאת, בניגוד לעדותו של מר מישל לוי. כפי שהוזכר, במזכר מיום 9/9/96 של מנהל השרות במוסך איתן נאמר, כי קיימות נקישות במנוע. יש לקבוע, איפא, כי בחודש ספטמבר אומתו תלונותיו של שזו לפחות בכל הנוגע לבעיות במנוע. ח. בחודש אוקטובר 1996 מאשר מנהל המוסך המרכזי, מר רבי, במזכר המופנה לשזו מיום 7/10/96, כי היוקון הוכנס למוסך "בגין נקישות במנוע". כמו כן, "הובטח ללקוח כי לא יתוקן כל מכלל הרכב אלא יוחלף מכלל חדש במכלל שנמצא בו תקלה" (נספח ב17- לתצהירו של שזו). בין התאריכים 7/10/96 עד 20/10/96 בוצעו ביוקון טיפולים ותיקונים שונים (ראה: נספחים ב3- וב4- לתצהיר שזו). מר רבי, מנהל המוסך, מסכם את הטיפול ביוקון במסמך מיום 16/10/96 (נספח ג15- לתצהיר שזו), כך: הרכב הוכנס לתיקון רעשים במנוע. בבדיקה הוחלט על החלפת גומיות שסתומים, על-פי הנחיות המנהל הטכני ובהתאם להוראות היצרן. "לאחר תיקון זה לא נפתרו תקלה רעש במנוע והוחלט על החלפת מנוע". עוד נאמר, כי הלקוח הוזמן "למשוך" את רכבו מן המוסך עד שיגיע המנוע שהוזמן. ככל הנראה קיבל שזו את היוקון לשימושו לאחר מכן, עד שהוכנס למוסך לצורך החלפת המנוע בתאריך 5/11/96. ט. בתאריך 5/11/96 הוכנס היוקון למוסך לצורך החלפת המנוע. שזו קיבל באותו תאריך רכב חלופי (שהיה בשימושו עד לתאריך 19/12/96) (נספחים ב14- וב34- לתצהיר שזו). היוקון שהה במוסך המרכזי מתאריך 5/11/96 ועד 10/12/96, שאז נעשה ההסכם בין הצדדים בנוגע להחזרתו. בפרק הזמן שבין 5/11/96 ועד לתאריך 14/11/96 נעשו ברכב טיפולים שונים, לרבות החלפת מנוע, כמפורט בנספחים ב1- וב2- לתצהיר שזו. י. בתאריך 17/11/96 כתב שזו ל"מישל" ול"אהרן" כי היוקון הוחזר אליו לאחר החלפת המנוע, אך מתברר כי "התיקון פגום" וישנן רעידות ברכב וההגה דופק. ממשיך מר שזו: "אינני מסכים להמשך הסבל וההתעללות הזאת מצדכם, ולכן אני מבקש מכם שלא לטפל יותר ברכב וזאת עד לאחר שמישל יאות וישוחח עימי" (נספח ג12- לתצהיר שזו). יא. בתאריך 25/11/96 נדרש שזו לסור למוסך המרכזי על-מנת לקבל את היוקון ולהחזיר את הרכב החלופי שקיבל, שאם לא כן "נשקול לאחוז באמצעים כנגדך" (נספח ג10- לתצהיר שזו). יב. במענה למכתב זה כתבה באת כוחו של שזו מכתב לגב' אקרמן מ"מרכז שיווק ללקוח" בתאריך 28/11/96 (נספח ג5- לתצהיר שזו). במכתב נאמר, כי הרכב טרם תוקן ואין כל בסיס לדרוש מן הלקוח ליסוע ברכב לקוי. על-פי האמור בסעיף 3א למכתב: "בשלב זה, בבדיקה שערך מרשי לרכב, לאחר שתיקנתם אותו, התברר לו כי ליקויים רבים נותרו בעינם, וכי לאחר שהמנוע הוחלף, החל הרכב לסבול מתופעה של רעידות ונקישות בהגה ובכל הרכב". טענה זו נתמכת בעדותו של השמאי ראובן כרמל, אשר בדק את היוקון בתאריך 15/12/96 והעיד על "רעידות ברכב בשעת פעולת המנוע ברמה לא סבירה ולא יציבה". יג. סופם של דברים, נערכה פגישה בין שזו לבין מר אילן, בה הוסכם על החזרת היוקון לנתבעת, כפי שפורט לעיל. 13. התמונה המצטיירת מן המקובץ היא, כי תקופה קצרה לאחר שנרכש היוקון על-ידי התובעת התלונן שזו על ליקויים ופגמים שונים הקיימים בו. היוקון טופל במוסך השרות של הנתבעת החל מחודש יולי 1996 בתדירות ובאינטנסיביות שאינם מתיישבים עם הטענה בדבר תקינותו. החל מחודש ספטמבר 1996 הושם הדגש על-ידי שני הצדדים על הטיפול בתקלות במנוע. איבחון המנוע כפגום וכדורש תיקון אושר על-ידי אנשי הנתבעת, עובדי המוסך הראשי, אשר מאזכרים במסמכים שונים קיומם של נקישות ורעשים במנוע. עובדים אלה אף המליצו על פתרונות אפשריים. לאחר שהפתרון של החלפת הגומיות נכשל, הומלץ על החלפת המנוע. אין, איפא, יסוד לטענה, כי כל תלונותיו של שזו נמצאו מופרכות וכי החלפת המנוע נעשתה אך כמחווה של הנתבעת מתוך רצון טוב על-מנת לרצות את גחמותיו. נהפוך הוא. מתוך חומר הראיות שהובא לעיל עולה, כי מחודש יולי 1996 ועד לעיסקת החליפין מדצמבר 1996 היו התובעים עסוקים באורח אינטנסיבי בטיפול בתקלות השונות ביוקון. תקלות אלה אומתו בחלקן על-ידי אנשי הנתבעת אשר בדקו את הרכב. הובאו לעיל תרשומות שונות שנעשו אצל הנתבעת, המעידות על כך שעובדיה אימתו את תלונותיו של שזו. לעומת זאת, הנתבעת לא הצליחה להצביע על קיומו של מסמך כלשהוא, לרבות תוצאות של בדיקה במחשב, נסיעת מבחן, או בדרך אחרת, המעידות על כך שתלונות אלה הופרכו. טענה זו של הנתבעת בדבר בידוי הליקויים על-ידי שזו נטענה ללא כל ביסוס ובסתירה למסמכים פנימיים של הנתבעת המאשרים קיומה של תקלה, ומשום כך יש לדחותה. זאת ועוד. מתוך חומר הראיות עולה, כי הלכה למעשה, החל מראשית חודש אוקטובר 1996 ואילך לא היה היוקון בשימושה של התובעת אלא לפרקי זמן של ימים ספורים. טענתו של שזו היא, כי גם החלפת המנוע לא הועילה, אלא יצרה בעיות ותקלות חדשות, למשל, רעידות ברכב. שזו התריע על כך בפני אנשי הנתבעת באורח מיידי - הן באופן אישי והן באמצעות באת כוחו. עדותו בנוגע לתקלות הנוספות ברכב לאחר החלפת המנוע נתמכת בעדותו של השמאי כרמל. הנתבעת מכחישה טענה זו, ואולם אין בחומר הראיות כל מסמך המעיד על בדיקה שנעשתה ליוקון לאחר החלפת המנוע שהיה בה כדי לאשש או להפריך את טענותיו של שזו (כפי שלא הובאה כל ראיה בענין הבדיקות הדיאגנוסטיות ונסיעות המבחן שנעשו לפני החלפת המנוע). בשים לב לכלל נסיבות הענין ולכך שתלונותיו של שזו נמצאו צודקות בדרך כלל עובר להחלפת המנוע, ובשים לב גם לעדותו של השמאי כרמל בעניין זה, נראה לי כי ניתן לקבוע, שגם לאחר החלפת המנוע עדיין היה היוקון לקוי ופגום ולא ניתן היה לדרוש משזו לקבלו לשימושה של התובעת. 14. בנסיבות שתוארו, היתה עיסקת החליפין עליה הסכימו הצדדים בתאריך 9/12/96 בגדר פתרון סביר ומתבקש למצב שנוצר. כפי שהוזכר, ייחסה הנתבעת לשזו כוונה מלכתחילה "להתפטר" מרכב היוקון "המכביד", אשר לטענתה נקנה על-ידי התובעת מתוך טעות בנוגע למידת התאמתו לצרכיה. לנוכח כל האמור לעיל, יש לדחות טענה זו. אכן, הפתרון של החזרת היוקון לנתבעת וביצוע התחשבנות בין הצדדים היה בגדר יוזמה של שזו כבר בחודש ספטמבר 1996, ואולם במועד זה גם אומתו טענותיו - עליהן חזר מאז חודש יולי - בכל הנוגע לרעשים ולנקישות במנוע. המדובר בענייננו ברכב מסוג יוקון - רכב יוקרתי ויקר אשר נרכש על-ידי התובעת בחודש ינואר באותה שנה במחיר של 202,000 ש"ח. התקלות שנמצאו ברכב זמן קצר לאחר שנרכש חרגו מן הסביר והמקובל לגבי רכב חדש בכלל ורכב זה בפרט. בנסיבות אלה רצונו של שזו להחזיר את היוקון ולהפסיק את העיסוק המתמיד בתיקונו ובטיפול בו - מובן. יש להזכיר, כי על אף שרעיון החזרת הרכב עלה בחודש ספטמבר, עיסקת החליפין נעשתה רק בחודש דצמבר, לאחר שגם אנשי הנתבעת נוכחו בצדקת טענותיו של שזו, ביצעו טיפולים שונים ברכב בפרקי זמן ארוכים, לרבות החלפת המנוע. על רקע קביעות אלה בנוגע לרקע לעריכת ההסכם בין הצדדים מיום 9/12/96, יש לבחון את הוראותיו. 15. בין הצדדים שוררת תמימות דעים, כי במסגרת המשא ומתן ביניהם עובר לחתימת ההסכם, הוסכם כי המחלוקת באשר לשיעור ההשבה (האם תחושב על בסיס מחיר היוקון נכון ליום רכישתו או על-פי שוויו כרכב משומש ביום עריכת ההסכם) תועבר להכרעת בורר. הנתבעת טוענת, כי ההסכם נועד לחסום כל תביעה נוספת של התובעים, ועל כן הם מנועים מלתבוע בגין הנזקים הנוספים הכלולים בתובענה שבפני. התובעים טוענים, לעומת זאת, כי הצדדים הסכימו על העברת כל המחלוקות שביניהם, לרבות בשאלת הנזקים, להכרעת בורר. משמאנה הנתבעת לפעול על-פי הסכמה זו, נאלצו התובעים להגיש את תביעתם. האם מנועים התובעים מלתבוע בגין נזקים נוספים? התובעים טוענים, כי בהסכם לא נקבעה כל מגבלה על האפשרות להעלות תביעות על ידם. הנתבעת טוענת, כי התובעים עושים שימוש לרעה בניסוחו הכושל של ההסכם, וכי אין כל הגיון לפרשנות לפיה הסכימה הנתבעת להתקשר בעיסקת חליפין שהיתה בלתי מסחרית עבורה, תוך שהיא מותירה עצמה חשופה לתביעות נוספות מצד התובעים. הנתבעת טוענת, כי אך ברור הוא שהסכימה להתקשר בהסכם על יסוד ההסכמה עם שזו - גם אם הדבר לא מצא ביטוי מפורש בהסכם - כי בכך יושם קץ לכל תביעות התובעים בנוגע ליוקון. טענות אלה מחייבות בחינת ההסכם ופירושו. 16. פירוש החוזה נעשה, ראשית לכל, על דרך של התחקות אחר כוונת הצדדים ומטרתו לקבוע את משמעות החוזה, את תוקפו ואת תוצאותיו (ראה: ג' שלו דיני חוזים (מהדורה II, תשנ"ה) בעמ' 298). התהליך הפרשני נפתח בנסיון "לאתר" את כוונת הצדדים כפי שהיא משתקפת בחוזה (סעיף 25(א) לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג1973-). זהו מבחן אובייקטיבי המבוסס על גילויי רצון חיצוניים של הצדדים לחוזה. מבחן אובייקטיבי זה מאפשר בירור בדיעבד של כוונת הצדדים והגנה על אינטרס ההסתמכות של צד לחוזה (ראה: ג' שלו, שם, בעמ' 300-299). בשלב זה יש לברר את כוונת הצדדים שהיא מטרת החוזה, ולא את מטרותיו האינדיבידואליות של כל צד. משמעותו הגלויה של החוזה עדיפה על משמעות נסתרת. במסגרת שלב זה ניתן להסתייע בלשונו המפורשת של החוזה ואף ברוח החוזה עצמו ובהגיונו הפנימי. כאשר לא משתמעת מהחוזה כוונה חד-משמעית של הצדדים, יש להביא בחשבון במסגרת הליך הפרשנות גם את נסיבות עריכת החוזה. כל נסיבה רלבנטית הקשורה בעסקה תיבחן, לרבות מסמכים שהוחלפו בין הצדדים, התנהגותם, הצהרות בעל-פה, מגעים קודמים בין הצדדים וכדומה. בפסיקת בית המשפט העליון הובעו שתי גישות עקרוניות באשר למעבר לשלב פרשני זה: עמדתם של כב' השופטים מצא וד. לוין היא, כי רק מקום בו כוונת הצדדים אינה משתמעת מתוך החוזה יש להיזקק לנסיבות כריתתו (ע"א 4628/93 מדינת ישראל נ' אפרופים שיכון ויזום (1991), פ"ד מט(2) 265, בעמ' 284-283, 290-291). הגישה השניה היא, כי גם כאשר לשון החוזה ברורה וכוונת הצדדים נהירה, יש לפרש את החוזה תוך שימת לב לנסיבותיו - מבחן חד שלבי. במבחן זה מצדד כב' הנשיא ברק: "הנה כי כן, לא מבחן דו שלבי אשר לשונו הברורה או הלא ברורה של החוזה משמשת נקודת היתוך ראייתית שלו, אלא מבחן חד שלבי, ובו תנועה בלתי פוסקת מלשון החוזה לנסיבותיו החיצוניות, תוך יצירת חזקה הניתנת לסתירה כי תכלית החוזה היא זו העולה מלשונו הרגילה של החוזה. חזקה זו ניתנת לסתירה באמצעות מכלול הנסיבות" (שם, בעמ' 314). על-פי גישה זו ניתן להגשים את אומד דעת הצדדים גם אם אין לו אחיזה בטקסט הנתון לפרשנות. עם זאת, אומד הדעת הנבחן הוא זה המשותף לשני הצדדים. אין בוחנים את אומד דעתו האינדיבידואלי של כל צד לחוזה (ראה: ע"א 1900/96 איזבל טלמצ'יו נ' האפוטרופוס הכללי ואח' תק-על, כרך 99(2) 594, בעמ' 598). לצורך הפרשנות על פי נסיבות החוזה יש מקום להחיל גם כללים מנחים, דוגמת כלל הפירוש נגד המנסח וכלל העדיפות לפירוש המקיים את החוזה על פני פירוש המביא לבטלותו (ראה: ג' שלו, שם, בעמ' 305-303). כאמור, במקרה של ספק בפרשנות חוזה, הכלל הוא כי דו משמעות בניסוח חוזה תתפרש כנגד הצד המנסח. 17. סעיף הבוררות בהסכם שבפנינו מהווה הסכם בוררות המצוי בתוך חוזה בין צדדים. על פרשנותו של הסכם בוררות חלות ההוראות הכלליות של דיני החוזים. על-מנת לקבוע האם התובעים מנועים, מכוח ההסכם, מלתבוע בגין כלל הנזקים שהם טוענים להם, עלינו להעביר את ההסכם ב"מסננת פרשנית": עיון בלשון החוזה ככלל ובניסוחו של סעיף הבוררות בפרט, אינו מעלה כי הצדדים התכוונו להותיר להכרעת הבורר אך את שאלת שיעור ההשבה. ראשית, לשונו של סעיף הבוררות היא כללית: "חברת UMI תסכים לבוררות באם ללקוח תביעה נוספת תוך 14 יום ממועד הבקשה...", המדובר בתביעה נוספת - כל תביעה נוספת - ולא בתביעה בנוגע להערכת שווי היוקון שהוחזר דווקא. טעם נוסף הוא מיקומו של סעיף הבוררות - הסעיף חותם את ההסכם ואינו מצוי בסמוך לקטע הדן בחילוקי הדעות שבין הצדדים לגבי שיעור ההשבה. ממיקומו של הסעיף בהסכם עולה, כי הוא אינו מתייחס לשאלה ספציפית אלא לכלל המחלוקות. בתהליך הפרשנות של החוזה יש לבחון את התנהגות הצדדים לו תוך הנחה כי נהגו כאנשים סבירים. בענייננו, התמיהה המתעוררת היא כפולה: מחד גיסא, אכן אין זה סביר כי הנתבעת היתה מסכימה להתקשר בהסכם לו ידעה כי היא נותרת חשופה לתביעות נוספות. מאידך גיסא, בהתחשב במכלול הנזקים שהתובעים טוענים להם אין זה סביר כי ויתור על פיצוי בגין נזקים אלה לא ימצא ביטוי מפורש בהסכם בין הצדדים. ודוק: מאחר שההסכם הועלה על הכתב על ידי הנתבעת, והיא זו שטוענת כי במסגרת ההסכם ויתר התובע על זכות התביעה, שומה היה עליה להבטיח כי הסכמה זו תמצא ביטוי מפורש וחד משמעי בהסכם. משלא עשתה כן, זכאי התובע להנות ממחדלה, ולחלופין, מן הספק. בנסיבות אלה, העובדה שבתרשומת הפנימית של מר אילן (לאחר הפגישה בה הוחלט על עיקרי הסכם ההשבה) נרשם, כי הבוררות בין הצדדים תתייחס אך לשאלת ההפרש במחיר, אינה יכולה להועיל לנתבעת. ההסכם מנוסח באופן רחב ואינו מפנה למחלוקת בענין ספציפי כפי שנעשה בתרשומת. אך מובן כי התרשומת שנעשתה על ידי מר אילן כתרשומת פנימית אינה מחייבת את התובעים. זאת ועוד, התובעים העלו את תביעותיהם בגין הנזקים השונים שלהם הם טוענים כבר במכתב של באת כוחם מיום 17/1/97 (נספח ג4- לתצהיר שזו), היינו, כשלושה שבועות לאחר ההסכם. מכתב זה נותר ללא מענה עד להגשת התביעה. לו אכן הסכימו הצדדים אודות בוררות בשאלת הפרש המחיר בלבד, היתה הנתבעת בוודאי משיבה ברוח זו לתובעים ומפנה אותם לגבולות ההסכמה. כך לא ארע, ככל הנראה גם בשל כך שלא היתה הסכמה בין הצדדים בדבר בוררות בהיקף מצומצם כפי שהנתבעת טוענת לו. על יסוד כל האמור לעיל יש לקבוע, כי ההסכם אינו מהווה מחסום בפני התובעים לתבוע בגין כל הנזקים שנגרמו להם, לטענתם. 18. מהו שעור ההשבה בענייננו - על פי מחיר המחירון של היוקון במועד ההסכם (9/12/96) או על פי שווי הרכישה (ינואר 1996). הנתבעת טוענת, כי אין להטיל עליה לשאת בעלות הפער בין מחיר המחירון למחיר הרכישה, שכן מחיר המחירון משקף את דמי השימוש ביוקון ופחיתת ערכו במשך השנה שחלפה מאז שנקנה ועד שהושב. הטענה היא, כי אם תחוייב בהשבת הערך ביום הרכישה יתעשרו התובעים שלא כדין. השאלה שבפנינו נשלטת על ידי הוראת סעיף 9 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), התשל"א1970- (להלן: חוק התרופות), הקובע את ההסדר החוקי בענין "השבה לאחר ביטול". סעיף 9 לחוק התרופות מורה, כי כאשר בוצע חוזה, כולו או חלקו, עובר לביטולו על ידי הצד הנפגע (או ביטולו ההדדי), קמה זכות הדדית להשבה בעקבות הביטול. ויודגש: השבה מכוח סעיף 9 לחוק התרופות מותנית בכך שהחוזה אכן בוטל. לעניין זה, אין נפקא מינה אם מקור הביטול בפגם ברצון או בהפרת החוזה. מטרתה של חובת ההשבה - להעמיד את הצדדים לחוזה במצב בו היו אלמלא כרתו חוזה. מכאן, שבשונה מתרופת הפיצויים הבאה לפצות על נזק ומגנה על אינטרס הציפיות, חובת ההשבה מגינה על אינטרס ההשבה. בהתאם למטרה זו נלווית ההשבה לתרופת הביטול בסייעה לה להגשים את מטרתה - העלמת "עקבותיו" של החוזה. הסדר ההשבה בסעיף 9 לחוק התרופות מבוסס על רציונל של מניעת התעשרות שלא כדין של הצדדים לחוזה ומהווה חלק מדיני עשיית עושר ולא במשפט (ראה: ג' שלו, שם, עמ' 565; ע"א 741/79 כלנית השרון השקעות ובניין (1978) בע"מ ואח' נ' הורביץ ואח', פ"ד לה(3) 533, 540-539). חובת ההשבה מכוח סעיף 9 לחוק התרופות היא הדדית - המפר זכאי אף הוא שיושב לו מה שנתן על פי החוזה, והכלל ש"לא יצא חוטא נשכר" אינו חל. אף שהמדובר בחובה הדדית, החוק נוטה לטובתו של הנפגע בהקנותו לו זכות לבחור בין השבת שווי לבין השבה בעין, גם כאשר השבה בעין היא אפשרית. פרופ' פרידמן סבור, כי היתרון המוענק לנפגע מכוח סעיף 9 לחוק התרופות מאפשר לו להתנער כליל מהחוזה המקורי ולכפות הסכם חדש על המפר, הסכם אשר מוגבל למה שכבר ניתן במסגרת החוזה (ראה: ד' פרידמן דיני עשיית עושר ולא במשפט כרך ב' (1998, מהדורה II) בעמ' 716-715). ודוק: ההשבה אינה עוסקת בנזק שגרם ביטול החוזה למי מן הצדדים ועניינה הוא בערכים אשר הוחלפו בין הצדדים, ותו לא (ראה: ד' קציר תרופות בשל הפרת חוזה חלק ב' (1991) עמ' 773-772). 19. השבה בעין היא אפשרות הפתוחה בפני הנפגע אף במקרים מסויימים בהם ניזוק הנכס, ובלבד שהנזק לא שינה כליל את זהות הנכס. השבת הנכס הפגום אינה בלתי סבירה, אם היא כוללת הן את הנכס והן תשלום עבור ירידת ערכו. ללא תשלום עבור ירידת הערך ההשבה בעין אינה סבירה (ראה: ד' פרידמן, שם, בעמ' 748-747). כאשר פחת השווי עקב השימוש בנכס עת שהיה בידי החייב בהשבה, ניתן לשפות את מקבל הנכס על-ידי קביעת דמי שימוש בנכס. דהיינו, ירידת שווי שיש עימה הנאה או התעשרות לנפגע - המחזיר, תחייב השבה תוך תשלום עבור השימוש, או השבה כערכו הריאלי של הנכס, היינו, לפי השווי ביום ההשבה. כאשר מוחזר הנכס בעין, יוערכו דמי השימוש תוך התחשבות באופי הנכס. כך, למשל, נחשבת מכונית לנכס שיש לו בלאי גבוה (ראה: ד. פרידמן, שם, בעמ' 762). כאשר הנכס העומד להשבה הוא מכונית, יפים הדברים שלעיל גם אם השימוש לא גרם לירידת ערך הרכב. השבת הרכב תיעשה על מנת להשיב את המצב לקדמותו הטרום-חוזית, ואילו התשלום עבור השימוש מיועד למניעת התעשרות שלא כדין. סיכומה של נקודה זו. השימוש ברכב חייב לבוא לידי ביטוי בעת ההשבה. שיעור דמי השימוש נקבע בדומה לקביעת שכר ראוי: על-פי מחירי השוק. ראוי לפסוק את דמי השימוש, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית, מהיום בו קמה העילה לתשלומם, היינו, מיום מסירת הנכס (ראה: ד' קציר, שם, בעמ' 846). 20. מן הכלל אל הפרט. כדי למחות כליל את עקבותיו של ההסכם הראשון לרכישת היוקון ולהביא את הצדדים למצב בו היו טרם כריתת החוזה, היה על הנתבעת להשיב לתובעים את מלוא מחיר הרכישה של היוקון, ועל התובעים היה להשיב את היוקון עצמו. ואולם, לא בכדי נפרשה לעיל מערכת השיקולים המשמשת את בית המשפט בעת קביעת שווי ההשבה. קבלת טענת התובעים בענין זה משמעה, כי הללו יקבלו לידיהם את מלוא התמורה ששילמו עבור היוקון מבלי לשאת בכל חיוב הנובע מן השימוש בו. במילים אחרות, חיובה של הנתבעת בהשבת מלוא מחיר הרכישה תביא להתעשרותם של התובעים שלא כדין. מצב כזה אינו מוצדק ואינו מוכר במשפטנו, שכן בחוק התרופות אימץ המחוקק את ההשקפה התומכת בהשבת המצב לקדמותו עם ביטול החוזה מבלי להעניש את המפר על ההפרה. מכאן, שהטענות נגד יחסה הבלתי הולם של הנתבעת כלפי התובעים אין להן מקום עת דנים בקביעת גובה ההשבה. התובעים עשו שימוש ביוקון, גם אם בהיקף מצומצם משציפו וגם אם לא שירת אותם נאמנה. עליהם לשלם לנתבעת דמי שימוש עבור היוקון בו השתמשו במשך כשנה. אין זה המקרה המתאים לקבוע, כי הנאתם של התובעים מהנכס המושב היתה כה קלושה עד כי לא הצמיחה תוצאות מוחשיות. נהפוך הוא. בענייננו המדובר ברכב אשר גמא - עד שהושב - מרחק של 26,000 ק"מ. גם בהתחשב בטענה, כי יש לזקוף מספר קילומטרים מסויים עבור הנסיעה ברכב אל המוסך וממנו, עדיין המדובר בשימוש בהיקף גדול ביותר במשך אותה שנה בה השתמשו התובעים ביוקון. איני מקבלת את הטענה, כי מתוך 26,000 ק"מ שעבר היוקון, 6,000 ק"מ נעשו בנסיעות למוסכים עקב התקלות שהיו ברכב. מספר קילומטרים זה הוא גבוה באופן בלתי סביר. התובעים לא הביאו נתונים שעל יסודם ניתן לכמת את מספר הקילומטרים ש"ביזבזו" בגין התקלות ברכב, ואולם, כאמור, גם אם מפחיתים ממספר הקילומטרים שנקראו במד האוץ חלק מסויים, עדיין המדובר בשימוש מאסיבי ברכב במשך השנה בה היה ברשות התובעים. כאמור, את דמי השימוש יש לקבוע על פי מחיר השוק של הנכס. אני סבורה, כי מחיר מחירון של רכב המביא בחשבון את שנת הייצור שלו, סוגו ומספר הקילומטרים שעבר, אכן משקף את מחירו המקורי של הרכב בניכוי דמי השימוש בו. מכאן, כי יש לקבל את עמדתה העקרונית של הנתבעת כי יש לחשב את שוויו של הנכס המושב במועד ההשבה. 21. התובעים מוסיפים וטוענים, כי לו בוטלה עיסקת המכר המקורית תוך שלושה חודשים מעת הרכישה, על יסוד התקלות שהיו ביוקון, היה ההחזר מחושב על פי מחיר הרכישה, שכן בשלושה חודשים הרכב אינו מאבד סכום גבוה מערכו. העובדה שהעיסקה בוטלה רק לאחר שנה גרמה לכך שערכו של הרכב המושב פחת בהרבה (סעיף 18 א' לתצהיר העדות הראשית של שזו). על יסוד הממצאים העובדתיים שנקבעו לעיל, אני סבורה כי ניתן לקבוע גם, שניתן היה לבטל את עיסקת המכר בנוגע ליוקון הפגום במועד מוקדם יותר ממועד הביטול בפועל (9/12/96). איני מקבלת את טענת התובעים, כי ניתן היה לבטל את העיסקה שלושה חודשים לאחר הרכישה. כפי שקבעתי, רק מחודש יוני 1996 קיימות ראיות בדבר תלונות תכופות של שזו בנוגע לתקלות ביוקון. בנסיבות שתוארו לעיל, נראה לי כי ניתן לקבוע - לצורך הדיון שבפנינו בדבר חישוב סכום הפיצויים - כי על הנתבעת היה להסכים לקבל חזרה את היוקון לאחר פרק זמן של שלושה חודשים מאז החל שזו להתלונן באופן רצוף לגבי הפגמים ברכב. משך הזמן מאז יוני 1996 ועד לחודש דצמבר 1996, עת נערך ההסכם בדבר ההשבה, איננו סביר. שומה היה על הנתבעת לקבל החלטה בדבר השבת היוקון כבר במועד מוקדם יותר - שלושה חודשים לאחר סדרת התלונות בחודש יוני 1996 - ולא להקדיש חצי שנה לנסיונות לאיתור התקלה ולפתרונה. מסקנתי היא, איפא, על יסוד העובדות שנקבעו, כי היה על הנתבעת לקבל לידיה חזרה את היוקון הפגום כבר בחודש ספטבמר 1996 ולא להמתין עד לחודש דצמבר. מקביעה זו יש לגזור את המסקנות המתבקשות בנוגע לראשי הנזק שהתובעים טוענים להם. 22. בנוגע לגובה ההשבה. אך מובן, כי לו הושב היוקון במועד מוקדם יותר לנתבעת, היה נעשה בו שימוש על ידי התובעים בהיקף קטן יותר, ופחיתת ערכו היתה קטנה יותר בהתאם. הובא בפני נתון, שלא היה שנוי במחלוקת, כי ההפרש בין מחיר המחירון בעת ההשבה לבין שווי הרכישה הוא בסך 19,000 ש"ח. נראה לי, בהעדר נתונים אחרים בענין זה, כי ניתן להניח כהנחה סבירה שפחיתת ערכו של רכב בשנה הראשונה לחייו נעשית באופן לינארי על פני השנה. על יסוד הנחה זו ניתן לומר, כי לו הושב היוקון בחודש ספטמבר 1996 ולא בחודש דצמבר 1996 היה שוויו באותה עת גבוה ב4,750- ש"ח מהשווי שנקבע בסך 183,000 ש"ח. התובעת זכאית, איפא, להפרש זה בשווי הרכב המושב. 23. אשר להוצאות הריבית. התובעים טוענים, כי התובעת רכשה את היוקון בעיסקת ליסינג, הכוללת מרכיב גבוה של ריבית. הנתבעת ידעה על מימון רכישת היוקון באמצעות עיסקת ליסינג, והדבר הופיע באופן מפורש במסמכי הרכישה. התובעים טוענים, כי התובעת זכאית לסכום של 44,177 ש"ח, המהווה את הוצאות הריבית שעמדה בהן במשך פרק הזמן שבו היה היוקון ברשותה, מאז שנרכש ועד שהושב. גם בהקשר זה טענת התובעים היא, כי לו בוטלה עיסקת היוקון במועד, היו נחסכות גם ההוצאות הגבוהות בגין ריבית. התובעים תמכו את טענתם בענין הריבית במסמך של חברת הליסינג המתעד את פרוט התשלומים שנעשו על ידי התובעת ממועד הרכישה ועד לחודש דצמבר 1996, הוא מועד הביטול. עיון בנספח ט' לתצהיר שזו מעלה, כי מתוך הסכום ששולם לחברת הליסינג בסך 44,177 ש"ח, סך של 25,596 ש"ח שולם עבור החזר קרן וסך של 8,934 ש"ח שולם עבור מע"מ (אותו רשאית התובעת לנכות). אף התובעים אינם טוענים כי התובעת זכאית להשבת סכומים אלה, שהרי הטענה היא, כאמור, כי אי ביטולה במועד של עיסקת היוקון גרם לתובעת הוצאות ריבית גבוהות בשל כך שרכשה את היוקון בעיסקת ליסינג. מרכיב הריבית וההצמדה מסך כל התשלומים לחברת הליסינג הוא, איפא, הסך של 9,647 ש"ח בלבד. יש להצטער על כך שהתובעים לא ראו לדייק בסכומים בענין זה. על יסוד הקביעה הנ"ל בדבר חובתה של הנתבעת לבטל את העיסקה כבר בחודש ספטמבר 1996 יש לקבוע, כי התובעת זכאית לרבע מן הסכום הנ"ל בסך 2,412 ש"ח. זכאותה העקרונית של התובעת לפיצוי בגין ראש נזק זה נובעת מהיותו של נזק זה טבוע בעיסקה המקורית בין הצדדים, אשר היתה עיסקת ליסינג. בת.א. (י-ם) 1127/97 רות בן שטרית נ' מנהל מקרקעי ישראל ואח' (תק-מח, כרך 99(3) עמ' 1511) נאמר בענין דומה: "במקרה דנן, כל עוד לא הופר החוזה, נטלה התובעת בסיכוני נטילת ההלוואה והיא שתישא בהוצאות נטילת האשראי (הוצאות הביול והטיפול באשראי כפי שפורטו לעיל) וכן בהוצאות הריבית ששילמה בגין ההלוואה... מבחינה נורמטיבית על הנתבעים היה לצפות בעת כריתת החוזה כי כתוצאה מסתברת מהפרתו ייגרמו לתובעת נזקים מסוג הוצאות מימון אשראי חריגות ובכללם חיוב בריבית פיגורים". 24. התובעים טוענים לפיצוי בגין התקנות שונות שהיו ביוקון המושב (סעיף 18 ו' לתצהיר שזו) בסכום של 4,000 ש"ח. בענין זה הדין עם הנתבעת. ההסכם מיום 9/12/96 דן באופן מפורש בנושא ההתקנות ברכב וקובע, כי "ההתקנות הניתנות להעברה יועברו לרכב החדש ע"ח UMI בתמורה לוו הגרירה שישאר ברכב הנ"ל, וכמו כן מערכת אזעקה מסוג קליפורד הכוללת נעילת מכסה מנוע ומרימי שמשות (וחלונות חשמליים)". הוראות ההסכם ברורות, ולפיהן אין לעשות חישוב נפרד בנוגע לאביזרים ולהתקנות ברכב היוקון המושב. אין טענה, כי הנתבעת לא עמדה בהוראות ההסכם בענין זה, ולכן יש לקבוע כי ביצוע המוסכם אכן "מסיר כל תביעות נוספות" בנוגע לנושא האביזרים וההתקנות. 25. התובעים הוסיפו וטענו, כי הוצאה עבור פוליש ליוקון בסך 1,000 ש"ח ירדה לטמיון. כן ביקשו כי ייקבע פיצוי עבור הוצאות ביטוח בסכום של 1,700 ש"ח. שני ראשי נזק אלה לא הוכחו. לא הוצגה כל ראיה אודות תשלום עבור פוליש ליוקון. הוא הדין בהוכחת גובה הפרמיה השנתית ששילמה התובעת עבור היוקון. המסמך אשר צורף לתצהירו של שזו בענין זה (נספח יב לתצהיר) מעיד דווקא על כך, שחברת הביטוח החזירה לתובעת תשלומי פרמיה עבור היוקון מתאריך 5/11/96 ועד לתום תקופת הפוליסה. נזכיר, כי במועד זה הוכנס היוקון להחלפת המנוע, ומאז לא הוצא מרשות הנתבעת. בכל מקרה, בחקירתו הנגדית הבטיח שזו להציג את החשבוניות המתאימות להוכחת טענותיו בנוגע לפוליש ולביטוח (עמ' 17 לפרוטוקול), ואולם בדיונים שהתקיימו לאחר מכן לא הובאו הראיות המשלימות. אשר על כן יש לדחות את התביעה בנוגע לשני עניינים אלה. 26. התובעים טענו לפיצוי בגין עוגמת נפש ואובדן הנאה מן היוקון בסכום של 30,000 ש"ח. כן טענו להוצאות עבור טלפונים בסכום של 3,000 ש"ח. קביעת שיעורו של נזק שאינו ממוני, דוגמת עוגמת נפש והיעדר הנאה, נתונה לשיקול דעתו של בית המשפט - סעיף 13 לחוק התרופות. על פי רוב לא ייפסקו פיצויים בגין ראש נזק שכזה לחברה, מאחר וההנחה היא כי חברה אינה סובלת עוגמת נפש. עם זאת, בעבר הובעה בפסיקת בית המשפט העליון העמדה, כי יתכנו מקרים - בהם ניתן לזהות חברה עם אדם - שייפסקו פיצויים בגין עוגמת נפש לחברה (ראה: ע"א 345/89 נאות דבורה נ' ישראליפט פ"ד מו(3) 350, 359). בנסיבות העניין שבפנינו ניתן לומר, כי שזו - האדם והתובעת - החברה חד הם. ואולם, איני סבורה כי יש להידרש לשאלת זכאותה של התובעת לפיצוי בגין עוגמת נפש עקב העסקה הכושלת עם הנתבעת, שכן בנסיבות העניין נגרם לתובעת נזק כללי, אשר היא זכאית לפיצוי בגינו. כוונתי לפיצוי בגין הוצאות טלפון; ביטול זמנו של מנהל החברה, שזו, אשר נדרש לטפל בתקלות החוזרות ונשנות ביוקון במקום לעסוק בענייני החברה; חוסר האפשרות להשתמש ביוקון בעת שהיה במוסך; הוצאות נסיעה למוסכים השונים; טרחה ואובדן זמן עקב הצורך לפנות פעמים חוזרות לנתבעת על מנת שתידרש לתקלות ברכב, וכיוצא באלה. אני מעריכה את הפיצוי בגין נזקים אלה בסכום של 5000 ש"ח, נכון ליום מתן פסק הדין. איני רואה מקום בנסיבות העניין לפסוק פיצוי נפרד לשזו, שכן, כפי שבואר לעיל, הלה פעל כל העת בשמה של התובעת ועבורה. 27. סיכומם של דברים. התביעה מתקבלת בחלקה כפי שפורט לעיל. הנתבעת תשלם לתובעת סך של 7,162 ש"ח בתוספת הפרשי הצמדה וריבית מיום 9/12/96 ועד התשלום בפועל. כן תשלם הנתבעת לתובעת סך של 5000 ש"ח. סכום זה יישא הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד התשלום בפועל. כמו כן תישא הנתבעת בהוצאות התובעת ובשכר טירחת עו"ד בסכום כולל של 3,000 ש"ח בתוספת מע"מ. תביעתו של שזו נדחית ללא צו להוצאות. חוזהרכב