פסק דין הקדמה: הצדדים הסמיכו את בית המשפט לפסוק במחלוקות שנפלו בתיק זה על דרך הפשרה, לפי סעיף 4(ג) לחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה - 1975, ללא נימוקים, ברם, לאור התוצאה אליה הגעתי, מצאתי לנמק את פסקי. התובעים, בני משפחה, טוענים כי ביום 13/8/02, יום הולדתו השני של התובע הקטין מס' 5, נסעו כולם ברכבם שהיה נהוג ע"י התובע מס' 1 כדי לחגוג את יום ההולדת, אלא שרכב אשר הגיח במסלול הנגדי - כך נטען - סטה כשפניו אל רכב התובעים, ובשל כך נאלץ התובע מס' 1 לסטות ממסלול נסיעתו על מנת למנוע תאונה חזיתית קשה, עד כדי שרכב התובעים הדרדר לתוך ואדי בשולי הכביש, ונפגעו התובעים כולם, ועתה דורשים פיצויים מכוח חוק הפלת"ד. הנתבעת טוענת שתיים; עיקר חיציה כיוונה הנתבעת לטענה שהתאונה כלל לא אירעה והא ראיה לכך שמדובר ב"תובעים סדרתיים"; הרי התובע מס' 1, יליד 1982, הספיק עד כה להיפגע ב-3 תאונות קודמות והתובע מס' 2, יליד 1979, הספיק להיפגע בלא פחות מאשר 9 תאונות, מתוכן 6 תאונות עצמיות, ו-5 תאונות אשר אירעו, חמשתן, בשנת 1999, ולחלופין, כך הוסיפה הנתבעת וטענה, אם בית המשפט יקבע שהתאונה אירעה - הרי לא נגרם לתובעים "נזק גוף" ובהיות "נזק הגוף" אחד היסודות של תאונת דרכים הרי בהיעדרו, אין תאונת דרכים שמזכה בפיצויים מכוח חוק הפלת"ד. בין כך ובין כך, ביקשה הנתבעת לדחות את התביעה מכוח שתי הטענות או אחת מהן. האם הוכח שאירעה תאונת דרכים: ברי כי גם במסגרת הסדר דיוני שלפיו הוסמך בית המשפט לפסוק על דרך הפשרה לפי סעיף 4(ג) לחוק הפלת"ד, כבמקרה שבפנינו, שומה על בית המשפט לבדוק ולבחון אם הוכח כי תאונה אכן אירעה, ועדיין עומדת חובת הוכחת התרחשות התאונה לפתח התובעים. לדידי, מרבה תאונות שבצידן פיצוי, בייחוד תאונות עצמיות ותאונות בסמיכות זמנים, מרבה חשד שמא אין אמת בטענתו. אכן יקומו מקרים בהם ביש-מזלו של פלוני יגרור אותו לתאונות מרובות, אבל מודעים ויודעים אנו כי זהו חריג שבחריגים. שיקול זה של התחשבות במציאות חיינו, בהיותה בבחינת "ידיעה שיפוטית", נשקל ע"י כב' הנשיא שמגר בפרשת סיני (ע"א 1845/90 רוני סיני נגד מגדל, פ"ד מז(5) 661) שם הוא קבע, אמנם בדעת מיעוט, כלהלן: "במציאות הקיימת, הרוב המכריע של התביעות עקב פריצות אינן מוגשות על ידי מי שפרץ אצל עצמו, קרי, ביים פריצה. אם מבקש המבטח לסתור הנחה זו, מחובתו להרים את נטל השכנוע". אמנם ההלכה שנפסקה בסוף לא היתה כדעת כב' הנשיא שמגר, ואמנם אין המשל דומה לנמשל, ברם עצם שקילת השיקול שם יפה גם לענייננו, וניתן לצטטו לצורך ההיקש. במציאות הקיימת אדם לא ייפגע בתאונות דרכים מרובות, אלא במצבים חריגים שבחריגים. אין משמעות הנ"ל כי מי שנפגע בתאונה אחת ויחידה תהא חזקת האמת לימינו ואילו זה שבעברו שרשרת תאונות יוחזק כדובר שקר, ברם, כאמור, לא תיעצם עיננו נוכח שרשרת התאונות ואף נפקחן היטב, שמא ב"תובע סדרתי" שפגיעותיו לאו פגיעות אמת הן אלא עיסוק ותעסוקה. יודעים אנו, מאז קין ואחיו הבל, כי בקרבנו יש רודפי בצע, אשר ינסו בכל מאודם לנצל את חוק הפלת"ד, על מנת ללקט פיצויים אף ממקומות שאין להם זכות לכך, תוך ניצול ההסדר החוקי של "האחריות החלוטה" ולאלה - כמובן - אין לתת פרס. אדם שזכה פעם בכסף קל, ירצה בו - לרוב - שוב ושוב, ואף עשוי הוא לפתח דרכים ולצרף לו ידידים וקרובים, לכן "המשקל הראייתי" של העובדה כי נפגעו מספר אנשים בתאונה הראשונה שלהם אינו זהה לזה, מקום שאותם אנשים או חלקם נחונו בעבר תאונתי מרשים - תרתי משמע, והדבר יהא טעון בדיקה מדוקדקת בעיניים זהירות שבעתיים. בית המשפט, כדרכו, ישקול כל העובדות וכל הנתונים כדי להגיע למסקנה הנכונה ולאמת השיפוטית שהונחה בפניו. במקרה דנא, אף שנטען כי הרכב הדרדר לוואדי, נאמר בהודעה במשטרה כי לא נגרם שום נזק לרכב, והדבר מוזר!! בייחוד משלא ניתן שום הסבר לכך. ריבוי התאונות מעברם של התובעים בתוספת היעדר נזק רכוש לרכב, מעלים חשד רציני שהתאונה לא קרתה, כלל ועיקר ונסיון העבר של חלק מהתובעים אשר להם עבר תאונתי משמעותי מעלה בי חשד כבד ורציני כי ניצלו את המקום ואותה נקודת זמן כדי להתפנות לבית החולים בתקווה לזכות בפיצוי מקום שאין זכות לו. אשר על כן, אני קובע כי התובעים לא הוכיחו, כנדרש במשפט אזרחי, את עצם התרחשות התאונה. האם הוכח קיומו של "נזק גוף"? הקדמה: נעבור עתה לדון בטענה החלופית של הנתבעת - טענת אי קיום "נזק גוף", המהווה אחד היסודות או הרכיבים שבהגדרת המושג "תאונת דרכים" שבחוק הפלת"ד. אין חולק כי הנטל להוכיח קיומו של נזק גוף מוטל על התובעים. מטרת חוק הפלת"ד היא הסדרת פיצוי בגין "נזק גוף" למי שתאונת דרכים גרמה לו נזק גוף. "נזק גוף" הוא אחד מששת רכיבי הגדרת המונח תאונת דרכים, כך שבהיעדרו, אין בפנינו - הלכה למעשה - תאונת דרכים במובן חוק הפלת"ד, וכפועל יוצא מכך, אין זכאות לפיצוי. בעת האחרונה חברות הביטוח מעלות את הטענה של היעדר נזק גוף חדשות לבקרים וזאת לא בכדי. הדבר נובע מריבוי ואף הצפה של תביעות בגין תאונות קלות ואף קלילות אשר המעורבים בהן עותרים לפיצוי לאור האחריות המוחלטת המוטלת על חברות ביטוח לפצות את נפגעי הגוף בתאונות דרכים. מבחינה לוגית, ברור כי לא בכל תאונה בה מעורב רכב מנועי צריך וחייב להיות נפגע או נפגעים שאונה להם "נזק גוף". קיימות תאונות שבהן אף שהיה מגע בין גופי הפח של הרכבים, לא ייגרם נזק גוף למשתמשי הרכבים. יוצא איפוא כי עלינו לבחון מהו נזק גוף שחוק הפלת"ד, במהותו ובתכליתו, נחקק כדי לפצות בגינו, אף שסבור אני כי אין זה ראוי לנסות להגדיר את המונח "נזק גוף" בהגדרה ממצה ולהגבילו בגבולות נוקשים ושומה על בית המשפט לבחון את השאלה תיבחן בכל מקרה לפי נסיבותיו, ברם, יחד עם זאת, נראה כי ניתן להתוות כללים כלליים שייבחנו כל מקום בו מועלית טענה זו. בעיקרון, קיימות פגיעות עם סימני חבלה אובייקטיביים או חיצוניים ואז המקרה הוא לרוב קל, משום שהפגיעה ברורה. מאידך, קיימים מקרים בהם מלבד תלונות סובייקטיביות של ה"נפגע" אין בפנינו ולא כלום. אלה הם המקרים הבעייתים וזהו המקרה שבפנינו. כבר נפסק כי קיומם של ממצאים אובייקטיבים וסימני פגיעה חיצוניים אינו הכרח לקיומו של נזק גוף ואינו תנאי שבלעדיו אין נזק גוף ואין זכאות לפיצוי מכוח חוק הפלת"ד. לדברים אלה משנה תוקף מקום שה"נפגע" טוען לכאב עקב פגיעות לא ישירות, כגון "מכת שוט", פגיעה לא ישירה בגב, כאבי ראש, טנטונים באוזניים וכדו', אשר לרוב, מלבד תלונותיו הסובייקטיביות של הנפגע, אין בפנינו שום ממצא אובייקטיבי (אפילו אבחנות של רגישות והגבלה תלויות במידת שיתוף פעולה של הנפגע). "נזק" לפי פקודת הנזיקין: פקודת הנזיקין (נוסח חדש), תשכ"ח-1968, הגדירה את המונח "נזק", בזה הלשון: ""נזק" - אובדן חיים, אבדן נכס, נוחות, רווחה גופנית או שם-טוב, או חיסור מהם, וכל אבדן או חיסור כיוצאים באלה". כל הקורא ההגדרה לעיל, מבין שמדובר בהגדרה רחבה מאוד שבשעריה ייכנס כמעט כל נזק, אף כזה, הקל שבקלים. בנסיבות לעיל, וכדי למנוע את הצפת (Flooding) בית המשפט בתביעות שונות ומשונות על "זוטי הדברים", נזקק המחוקק לסעיף 4 שבפק' הנזיקין, הקובע: "4. מעשה של מה בכך לא יראו כעוולה מעשה, שאילו היה חוזר ונשנה לא היה בו כדי ליצור תביעה לזכות נוגדת, ואדם בר-דעת ומזג כרגיל לא היה בא בנסיבות הנתונות בתלונה על כך". יוצא שהמחוקק הכיר ואף אימץ את העיקרון לפיו "נזק של מה בכך", שאדם בר דעת ומזג כרגיל לא היה בא בתביעה עליו, לא ייחשב כעוולה ולא תהא בגינו זכות תביעה או זכות לפיצוי. אמנם בהגבלה לעיל יש משום פגיעה ב"זכות קנין" של הנפגע אשר מוכרח לוותר על פיצוי שמגיע לו בגין נזק של מה בכך (זכות לפיצוי, לדעתי, היא זכות קניינית), ברם הדבר עונה על התנאים שהוצבו בסעיף ההגבלה שבחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. סעיף 3 לחוק היסוד קובע: "3. שמירה על הקנין אין פוגעים בקנינו של אדם". סעיף 8 לחוק היסוד האמור קובע: "8. פגיעה בזכויות אין פוגעים בזכויות שלפי חוק-יסוד זה אלא בחוק ההולם את ערכיה של מדינת ישראל, שנועד לתכלית ראויה, ובמידה שאינה עולה על הנדרש או לפי חוק כאמור מכוח הסמכה מפורשת בו". יוצא כי הכלל הוא שאין פוגעים בזכותו של נפגע לפיצוי משום שזכותו לפיצוי היא זכות סטטוטורית קניינית, ברם, הזכות לקנין אינה זכות מוחלטת אבסולוטית בכל מקרה, אלא ניתן לפגוע בה או לסייגה בהתקיים תנאי סעיף 8 לחוק היסוד. לדעתי סעיף 4 הנ"ל עונה על התנאים שבסעיף 8 לחוק היסוד, הרי הפגיעה בזכות הקניין כלולה בפק' הנזיקין, ובאשר למבחן המידתיות של הפגיעה ב"זכות", הרי אין מדובר בפגיעה משמעותית משום שמדובר בנזקים "מיקרוסקופיים" שמימוש "הזכות הוירטואלית" לפיצויים בגינם תהא כרוכה בבזבוז משאבים מערכתיים הכרוכים בבזבוז כספי ציבור כך שהפגיעה בזכות הפרט נועדה למטרה ראויה, חסכון בכספי ציבור, במשאבים ובזמן שיפוטי. יוצא איפוא שפגיעה ב"זכות" הנפגע לקבל פיצוי בגין נזק של מה בכך, חוסכת כספי ציבור ומיטיבה עם החברה וזהו ערך ראוי שמצדיק פגיעה בזכות של מה בכך של הפרט. נזק גוף לפי חוק הפלת"ד: העולה מכל המקובץ לעיל הוא שבמסגרת פקודת הנזיקין רק נזק גוף שאינו נזק של מה בכך הוא נזק בר פיצוי, דא עקא שהמחוקק לא אימץ את סעיף 4 הנ"ל אל תוך חוק הפלת"ד, אף שבסעיף 4(א) לחוק הפלת"ד, התייחס המחוקק מפורשות אל פקודת הנזיקין ואימץ אל תוך החוק את הסעיפים 19 עד 22, 76 עד 83, 86, 88 ו-89 לפקודה, ולא הזכיר את אותו סעיף 4 לפקודה. בפסקי דין רבים שניתנו בתביעות פלת"ד, פסקו בתי המשפט כאילו יש תחולה מובנת מאליה לסעיף 4 של הפקודה על "נזק גוף" שבחוק הפלת"ד ודחו תביעות בכותבם כי הנזק שנגרם הוא בבחינת "נזק של מה בכך" (כגון: ת.א. (שלום נצרת) 4064/99 עקל בורהאן נגד מנורה, חב' לביטוח בע"מ; ת.א. (שלום ירושלים) 19959/99 זרו עבדו נגד אליהו, חב' לביטוח בע"מ ועוד). אני חוזר ומדגיש כי מקום שלא נגרם נזק גוף - אין מקום לדיון זה, ברם, מקום שנגרם נזק גוף שהוא בבחינת "נזק של מה בכך" האמנם גם אז לא תעמוד לנפגע זכות לפיצוי?!? כגון, אדם שמשקפיו זולות וישנות נשברות בתאונת דרכים - זה ותו לא, האם לא תעמוד לו זכות פיצוי משום שהנזק הוא "נזק של מה בכך"? לדעתי צריך לבחון האם קיימת אפשרות והאם זה נכון לשאוב את ההסדר שבסעיף 4 לפקודה ולאמצו אל תוך חוק הפלת"ד. אקדים אחרית לראשית ואומר כי הדבר בלתי אפשרי, בין היתר, מהנימוקים שלהלן: א. אילו המחוקק רצה כי תישלל הזכות לפיצוי נפגע תאונת דרכים באם הוא נזק של מה בכך, הוא היה כותב את הדבר מפורשות, או, לפחות, היה כולל את סעיף 4 לפקודה ברשימת הסעיפים שכלל אותם בסעיף 4(א) שבחוק הפלת"ד, שעה שלדעתי רשימת הסעיפים של הפקודה שנכללה בסעיף 4(א) שבחוק, היא רשימה סגורה ומהווה הסדר שלילי. ב. חוק הפלת"ד קובע כלל ברור וחד משמעי: כל מקום שבו נגרם נזק גוף בתאונת דרכים יש לפצות את הנפגע בגין נזקיו, ללא שום מגבלה או הגבלה של נזק קל או אפילו קל מאוד לבין נזק כבד יותר. הכלל הוא שכל מקום בו נגרם נזק גוף בתאונת דרכים, זכאי הנפגע לפיצוי בשיעור הולם, לפי שיקול דעת בית המשפט. ג. המחוקק היה ער להגדרה הרחבה מאוד שבפקודת הנזיקין ובמקום לאמץ את סעיף 4 שבפקודה אל תוך החוק, מצא לקבוע - כפי שעוד יובהר להלן - הגדרה צרה יותר של המונח נזק גוף שבחוק הפלת"ד, כך שלא כל נזק במובן פק' הנזיקין יהיה נזק גוף במובן חוק הפלת"ד. אשר על כן, מסקנתי היא שכל מקום בו נגרם נזק גוף, אף אם מדובר בנזק גוף שהוא קל שבקלים עדיין תקום חובת הפיצוי לפי חוק הפלת"ד ותעמוד לנפגע הזכות לקבלת הפיצוי, אף אם ייפסק סכום זעום, לפי שיקול דעתו המקצועי של בית המשפט. אמנם קיים שיקול של מדיניות שיפוטית או ציבורית למנוע הצפת בתי המשפט בתביעות בגין תאונות קלות שהותירו נזק גוף המזכה בפיצוי זעום, ברם אין במדיניות זו כדי להביא להצדקה שבית המשפט ישלול זכות הקניין של נפגע לקבלת פיצוי שמגיע לו בגין נזקיו, תהא זכות זו קלה וקטנה ככל שתהא. אם יידרש הדבר, יהא על המחוקק להתערב - כפי שידע להתערב בעבר בתיקוניו הלא מעטים של החוק. השוואת "נזק גוף" ל"נזק" שבפקודה: חוק הפלת"ד הגדיר את המונח "נזק גוף" כלהלן: ""נזק גוף - מוות, מחלה, פגיעה או ליקוי גופני, נפשי או שכלי, לרבות פגיעה בהתקן הדרוש לתפקוד אחד מאברי הגוף שהיה מחובר לגוף הנפגע בעת אירוע תאונת דרכים". נשים לב לכך שהגדרת "נזק גוף" שבחוק הפלת"ד אינה חופפת את הגדרת המונח "נזק" שבפקודת הנזיקין ונראה בעיני כי ברור שהגדרת המונח "נזק גוף" שבחוק הפלת"ד צרה משמעותית מהגדרת המונח "נזק" שבפקודה. יוצא איפוא - כך נראה - שהמחוקק - במידת מה - אימץ את התכלית שבבסיס סעיף 4 לפקודה על ידי הצרת הגדרת המונח "נזק גוף" שבחוק הפלת"ד והרמת הרף שמתחתיו נזק לא ייחשב כ"נזק גוף", הרי התכלית, אותה תכלית היא, וזו יפה גם לחוק הפלת"ד ואף ביתר שאת, משום שהצפת בתי המשפט בתביעות שהנזק בהן הוא נזק שאינו נזק כדי "נזק גוף", יגרום לייקור פרמיית הביטוח והטלת מעמסה כספית על כלל ציבור המבוטחים ויגרום לבזבוז משאבים וכספי ציבור. יוצא שלא די באי נוחות קלה או באי נעימות, ברוגז או כעס ותחושה כבדה, מידת מה, דברים המלווים כל תאונה מעצם התרחשותה כדי לזכות בפיצוי לפי חוק הפלת"ד, אלא נדרש "מוות" או "מחלה" שנגרמת כתוצאה מהמעורבות בתאונה, "פגיעה" או "ליקוי גופני, נפשי או שכלי", כאשר כל תוצאה שהיא פחותה מכך, אינה בבחינת נזק גוף במובן חוק הפלת"ד, ובשל כך לא תהיה תאונת דרכים. שומה על בית המשפט לשים את ליבו למקרים בהם נפגע תמים שחש כאב אך חושב שכאביו יחלפו תוך שעות, ברם, ההיפך קורה, וכאביו - במקום שיפחתו, מתגברים; ובשל כך הוא מגיע לבדיקה בחדר המיון לאחר שעות או למחרת היום. על בית המשפט להיזהר ולבחון את הרישומים הרפואיים בקפידה שמא בנזק גוף קל מדובר, ולא בתובע שהתפתה והתלונן על כאבים שאינם, על מנת לזכות בפיצוי שאין לו זכות לקבל. מצערת הקלות שבה הרופאים המטפלים, בייחוד בקופות החולים, משחררים מתחת ידיהם תעודות רפואיות גם מקום שאין הצדקה לכך. ראינו מקרים בהם תאונה קלה ביותר גוררת אחריה תעודות אי כושר של חודשים ארוכים, דבר שלא זו בלבד שאינו ראוי מבחינה מוסרית מקצועית, אלא - כך לדעתי - המעשה ממוקם על הגבול הדק בין המותר לבין האסור, מכיוון שבעומק הדבר מסתתר שיתוף פעולה לקבלת פיצוי, גם מקום שאין זכות כזו, מה גם שהדבר משבש ומקשה על עבודתו של בית המשפט. עוד יושם לב למקרים שבהם הנפגע הוא בבחינת "גולגולת דקה" כגון כאשר יש ממצאים בעברו כגון: בגב, ותאונה קלה גורמת להחמרה, אמנם חולפת, אבל כרוכה בכאב לא שגרתי ובפגיעה זמנית בתפקוד. במקרים כגון אלה, יהא התובע - כך לדעתי - זכאי לפיצוי, כאשר שיעור הפיצוי ייקבע בכל מקרה לפי נסיבותיו. באשר לפסק הדין של כב' בית המשפט המחוזי בנצרת, ע"א 3016/03 (מחוזי נצרת) פאדי מוחמד נגד אליהו ציון וכלל חב' לביטוח בע"מ, אשר ניתן רק לאחרונה ביום 30/9/03, אשר ב"כ חב' הביטוח מרבים להזכירו ולהסתמך עליו במסגרת סיכומיהם ומסתמכים עליו בטענתם להעדר נזק גוף, נראה כי יש להעיר לגביו שתיים, כדי להעמיד דברים על דיוקם לפי הבנתי. האחת: פסק הדין שבע"א 4584/93 עתמאן נגד אררט (תק-על 93(3), 1527), המצוטט שם אינו רלוונטי לסוגיה שנדונה כאן ושם, משום שהוא דן בנזק נפשי של קרוב משפחה שלא נפגע פיזית בתאונה אלא נגרם לו נזק נפשי עקב פגיעת קרובו בתאונת דרכים - וההלכה בעניינו של נפגע כאמור התחילה בפרשת אלסוחה והתפתחה להלכה הידועה היטב ושאינה רלוונטית לענייננו, ואינה חלה על הנפגע עצמו, והשניה: במקום שצויין בו, בפסק הדין האמור, כי מדובר ב"פגיעה של מה בכך שאינה מזכה בפיצויים", הכוונה היתה, לדעתי, שבפגיעה נשוא פסק הדין האמור, לא נגרם נזק גוף ולכן אין מקום לפיצוי. מן הכלל אל הפרט: עתה נעיין בחומר הרפואי שהוצג בפני ונבחן באם קיים נזק גוף במובן חוק הפלת"ד. עיון בתעודות חדרי המיון של התובעים מלמדנו כי בתאונה הנ"ל - אם אכן היתה - לא נגרמו להם מחלה, פגיעה או ליקוי גופני, נפשי או שכלי, אלא לכל היותר התעוררה בהם תחושת אי נוחות שאינה עולה כדי נזק גוף לפי חוק הפלת"ד והתפנו לבית החולים כדי לזכות בפיצוי מבלי שיהא צורך בהגעתם לחדר המיון. בנסיבות אלה, ומשלא נגרם נזק גוף, לא קמה זכאות לפיצוי לפי חוק הפלת"ד. סיום: אשר על כן, דין התביעה להידחות משום שלא הוכח, כנדרש במשפט אזרחי, קיומו של אירוע תאונתי, וכן לא הוכח קיומו של נזק גוף, שהוא אחד היסודות של הגדרת המונח תאונת דרכים, בחוק הפלת"ד. אשר על כן, אני דוחה את התביעה ומחייב את התובעים, יחד ולחוד, לשלם לנתבעת הוצאות משפט בסך -.4,000 ₪ ומע"מ כחוק, סכום אשר ישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק, החל מהיום ועד ליום התשלום המלא בפועל. בנסיבות המקרה, ולאור ההסדר הדיוני אשר אימצו הצדדים ואשר חסך זמן שיפוטי יקר, אני פוטר את הצדדים מתשלום כל יתרת אגרה בתיק. תאונת דרכיםסעיף 4ג לחוק הפלת"ד