רחם שרירני - השרירן (ובלע"ז - מיומה ברחם) הוא גידול, בדרך כלל שפיר, על שריר הרחם, ויש שהוא גורם לכאבים או אי נוחות, וקיימות מספר דרכים לטפל בו. לטענת התובעת, כריתת הרחם נעשתה בלא שהיה צורך רפואי בכך, ומכיוון שמסרה לרופא עוד לפני הניתוח, כי היא מבקשת לשמר את הרחם ותסכים לכריתתו רק באין ברירה, כי אז כריתת הרחם בלא שהייתה לכך הצדקה רפואית נעשתה ללא הסכמתה. התובעת טוענת, כי כריתת הרחם בניגוד להסכמתה גרמה לה לנזקים, נפשיים ואחרים, ומכאן תביעתה לפיצויים. ##להלן פסק דין בנושא תביעת רשלנות רפואית בגין כריתת רחם:## פסק דין א. מבוא 1. התובעת, ילידת שנת 1959, עותרת בתביעתה שלפני, לכך שהנתבעים יחויבו לפצותה עבור נזקי גוף שנגרמו לה, עקב ניתוח שנעשה בגופה בתאריך 16.8.1995. 2. התובעת פנתה אל הנתבע מס' 2 (להלן - "ד"ר ודס") בעקבות כאבים באזור הבטן התחתונה, ובבדיקותיה אובחן כי היא סובלת מרחם שרירני. השרירן (ובלע"ז - מיומה) הוא גידול, בדרך כלל שפיר, על שריר הרחם, ויש שהוא גורם לכאבים או אי נוחות, וקיימות מספר דרכים לטפל בו. בעניינה של התובעת נמצא, כי ברחמה קיימים שני שרירנים, ואלה הם שגרמו, ככל הנראה, לסבלה ולכאביה. 3. לאחר ביקורים רבים אצל ד"ר ודס, בהם נעשו ניסיונות להקל על הכאבים מהם סבלה בטיפולים שמרניים, ניסיונות שלא הניבו את התוצאות המקוות, עלתה האפשרות שהתובעת תנותח. במסמך שערך ד"ר ודס (מוצג ת/13) - ולא עלה בידי לדעת באיזה תאריך נערך, ונראה כי נערך בשנת 1993 (לפי גיל התובעת המצוין בו) וברור כי נערך לפני שהתובעת נותחה - נרשם כי קיימות שתי אפשרויות לנתח את התובעת. האפשרות האחת היא לכרות את השרירנים, כיוון התובעת "מעוניינת לשמור את הרחם", והאפשרות השניה היא, לכרות את הרחם "רק אם אין ברירה". 4. עוד שנתיים לאחר עריכת המסמך ת/13 סבלה התובעת מכאבים, עד שבשנת 1995 הסכימה התובעת לעבור ניתוח. בתאריך 10.8.1995 עברה התובעת גרידה אבחנתית, ובתאריך 14.8.1995 נמסרו התוצאות של אותה גרידה, ואלה שללו האפשרות לקיומו של תהליך ממאיר. בתאריך 16.8.1995 נותחה התובעת על ידי ד"ר ודס, ורחמה נכרת. 5. לטענת התובעת, כריתת הרחם נעשתה בלא שהיה צורך רפואי בכך, ומכיוון שמסרה לד"ר ודס, עוד לפני הניתוח, כי היא מבקשת לשמר את הרחם ותסכים לכריתתו רק באין ברירה, כי אז כריתת הרחם בלא שהייתה לכך הצדקה רפואית נעשתה ללא הסכמתה. התובעת טוענת, כי כריתת הרחם בניגוד להסכמתה גרמה לה לנזקים, נפשיים ואחרים, ומכאן תביעתה לפיצויים. ב. חוות דעת המומחים מטעם הצדדים 6. התובעת תומכת תביעתה בחוות דעתו של פרופ' י' שנקר (מוצג ת/1). בחוות דעתו סקר פרופ' שנקר את הרקע הרפואי של התובעת ואת הטיפולים השונים שקיבלה, ובהתייחסו לשאלה, האם היה הכרחי לכרות את רחמה של התובעת, ציין פרופ' שנקר: "בדו"ח הניתוח צוין שהמנתח איבחן רחם שרירני בגודל 10 - 12 שבועות בנוסף לכך מיומה מצידו השמאלי. בהוראה לניתוח, הסכמתה של החולה לניתוח היתה תהליך ניווני בתוך המיומה. כל מנתח מנוסה היה מסתפק בכריתת המיומה בלבד, ובודאי לא הייתה הצדקה לכריתה של הרחם. ראוי לציין שגם המיומות שצויינו היו קטנות ביותר. הגדולה בקוטר של 2.5 ס"מ, מיומה בגודל כזה אינה מהווה הוראה להתערבות כירורגית. במיומות המוזכרות שנכרתו, לא היה מצוי תהליך ניווני אשר יכול להיות אחראי לכאבים של החולה זמן קצר לפני הניתוח ולכן לאור עובדות שצוינו לא היתה הוראה רפואית לכריתת רחם בוודאות לגבי כריתת שרירנים ההוראה הייתה קטנה יותר." לדעת פרופ' שנקר, עניינה של התובעת לא בורר כראוי לפני הניתוח, הניתוח לא היה מוצדק והרחם נכרת ללא צורך. 7. מטעם הנתבעים הוגשה חוות דעתו של פרופ' גונן אוהל (מוצג נ/5). פרופ' אוהל חולק על דעתו של פרופ' שנקר, ולדעת פרופ' אוהל, פרופ' שנקר "הופך את היוצרות" שכן הוא משתמש בתוצאות הבדיקה הפתולוגית, שנעשתה לאחר כריתת הרחם, כדי להגיע למסקנה שהניתוח לא היה דרוש. לדעת פרופ' אוהל, לאחר שנתיים של טיפולים שלא הצליחו לסלק את הכאבים מהם סבלה התובעת, הגיע ד"ר ודס למסקנה סבירה, והיא, שיש צורך לבצע ניתוח לכריתת הרחם, ולדעת פרופ' אוהל, מסקנה זו נכונה אף בדיעבד. פרופ' אוהל הוסיף וקבע בסיפא לחוות דעתו: "הכאבים הכרוניים והדימומים הלא סדירים מהם סבלה הגב' אייכנר, כאשר הממצאים הקליניים מצביעים על רחם שרירני מוגדל ורגיש, היו אינדיקציה ברורה לביצוע כריתת הרחם. בנסיבות שהתקיימו במקרה זה הרי שלניתוח כריתת הרחם הייתה עדיפות ברורה על פני האופציה הפחות סבירה של כריתת שרירנים בלבד." ג. חוות דעת המומחה מטעם בית המשפט 8. נוכח המחלוקת בין המומחים הרפואיים מטעם הצדדים, החלטתי למנות מומחה מטעם בית המשפט, ומיניתי את פרופ' אליהו כספי. פרופ' כספי נחקר על חוות דעתו, ולאחר ששקלתי את עדותו ואת טענות באי כוח הצדדים, הנני סבור כי חוות דעתו של פרופ' כספי משקפת באופן האובייקטיבי ביותר והאמיתי ביותר את השאלות הצריכות הכרעה במשפט שלפני. הנני מקבל איפוא את חוות דעתו של פרופ' כספי, ומכיוון שבכוונתי לבסס עליה את פסק הדין, אסקור אותה ביתר פירוט מאשר סקרתי חוות דעת המומחים מטעם הצדדים. 9. בפתח חוות דעתו ציין פרופ' כספי את העובדה, כי התובעת סבלה מכאבי בטן עוד מעת היותה בגיל 22 (בתאריך 30.8.1981), שאז עברה פרוצדורה הנקראת לפרוסקופיה. באותה בדיקה לא נצפו חריגים בחלל הבטן ובאגן "פרט לאפשרות של מיומה ברחם". מאז אותה בדיקה, ילדה התובעת שתי בנות ועברה מספר הפלות (עצמוניות ויזומות) וכן עברה שתי גרידות אבחנתיות. בהמשך חוות דעתו מציין פרופ' כספי את ביקוריה הרבים של התובעת במרפאתו של ד"ר ודס ובמרפאה הכללית, בדיקות שלא מצאו אצל התובעת "חריגים מיוחדים". עד לשנת 1994 (וליתר דיוק - 23.11.1994) נמצא כי רחמה של התובעת מוגדל, וכי גודלו נראה לכל היותר, כתואם להריון בן 10 שבועות, ולרוב בין 7 עד 9 שבועות. על פי בדיקות האולטרא-סאונד שנעשו לתובעת, נמצאה מיומה בקוטר של 4 עד 5 ס"מ בצידו השמאלי של הרחם, אך ברחם עצמו לא נמצאו ממצאים חריגים כל שהם, לא בעובי הדפנות ולא בחלל הרחם. הבדיקות הגניקולוגיות הדגימו רגישות במישוש המיומה, אך ברחם עצמו. פרופ' כספי מתייחס בחוות דעתו אף לבדיקה שבוצעה על ידי פרופ' פלדי, אליו הופנתה התובעת על ידי ד"ר ודס, ולתרשומת שנערכה על ידי פרופ' פלדי בתאריך 14.11.1994 (מוצג נ/1), שם כתב פרופ' פלדי כי "יש צורך ב- TAH", היינו - כריתה שלמה של הרחם. פרופ' כספי מוסיף ומציין, כי בתאריך 1.8.1995 נעשתה בדיקת אולטרא-סאונד שהדגימה רחם מוגדל במקצת, שבדופן השמאלית שלו בולטת מיומה בקוטר 4.5 ס"מ, ורירית הרחם תקינה, וכן ציין פרופ' כספי, כי בתאריך 10.8.1995 בוצעה גרידת ניסיון ונמצא כי דפנות הרחם חלקים וחלל הרחם סדיר (וראה גם מוצגים ת/12 ו- ת/19). בבדיקה פתולוגית של חומר הגרידה נמצא כי רירית הרחם בשלב שגשוג. 10. פרופ' כספי מציין בחוות דעתו, כי ההחלטה לנתח את התובעת נפלה ככל הנראה על רקע תלונותיה הרבות על כאבי בטן "ובמיוחד הדימום הוסתי הממושך לפני גרידת הניסיון". פרופ' כספי מוסיף ומציין, כי בשנתיים שלפני הניתוח, הדימומים עליהם התלוננה התובעת פסקו, עד לדימום האחרון שלפני הניתוח, וזאת ככל הנראה בעקבות הוצאת התקן IUD . מכל מקום, במהלך השנתיים שקדמו לניתוח, הרופא העלה מידי פעם את האפשרויות של לפרוסקופיה, כריתת שרירן או אפילו כריתת הרחם. בהתייחסו לצורך בניתוח על רקע נתוניה הרפואיים של התובעת, אותם סקרתי לעיל מתוך חוות דעתו של פרופ' כספי, קובע פרופ' כספי: "ככלל ניתוח מתבצע לאור ממצאים ברורים שסילוקם יפתור בעיות הקשורות לממצאים אלה. הממצאים שהיו במקרה זה כאשר הוחלט על ניתוח כוללים רחם מוגדל במקצת כפי שהשתקף בבדיקות הדמיה שהן מדויקות יותר מאשר בדיקה ידנית גניקולוגית ומיומה שלאורך שנים יציבה במימדיה ולא קשורה לחלל הרחם. בבדיקות ידניות עיקר הרגישות הייתה במיומה עצמה. הגרידה שללה פתולוגיה בחלל הרחם כסיבה אפשרית לדימום וסתי. נתוני מקרה זה לא הצדיקו החלטה נחושה לבצע כריתה כלשהי, לכל היותר התערבות פולשנית כמו לפרוסקופיה (הסתכלות אופטית באברי הבטן והאגן לשלילת ממצאים שלא הודגמו בדרך אחרת) וזאת מהטעמים הבאים: כידוע לכל כריתת רחם מתבצעת לעיתים קרובות מאוד במיוחד בנשים שעניין הפוריות אינו מהווה גורם ולהן פתולוגיה רחמית אשר פוגעת באופן מוחשי באיכות החיים. אכן הסיבה השכיחה ביותר לכריתת רחם כזו היא רחם שרירני הכרוך בדימומים קשים עד חוסר דם בולט (אנמיה) או כאשר ברחם זה חלים שינויים אשר רומזים לאפשרות נדירה ביותר של ניוון ממאיר של המיומה (Leiomyosarcoma). כאבים כסיבה בלעדית לכריתת רחם היא הסיבה הפחות שכיחה היות ואין לדעת בוודאות אם אכן הרחם הוא מקור הכאבים. הדבר במיוחד נכון אצל נשים עם כאבים כרוניים על פני שנים רבות מאוד כפי שהיה במקרה זה. במקרים כעין אלה כריתת הרחם לרוב לא תפתור בעיה כרונית זו של כאבים שמקורם לוט בערפל." בהתייחסו לניתוח עצמו שבוצע בתובעת, קובע פרופ' כספי: "עם פתיחת הבטן, סקירה מקובלת של אברי חלל הבטן בכלל ואברי המין בפרט (רחם, שחלות וחצוצרות) הראתה בעליל שלא קיימת פתולוגיה משמעותית המחייבת כריתה כלשהי. ה"מיומה" עליה היה ידוע הרבה מאוד זמן הייתה מורכבת משתי מיומות קטנות מאוד (הגדולה בקוטר של 2.5 ס"מ) ולא נצפו בהן חריגים. ממצאי הניתוח הצדיקו לכל היותר את כריתת שתי המיומות הקטנות שהיו רגישות למישוש ולא את כריתת כל הרחם בהתאם להצהרתו של הרופא המנתח בקבלת החולה לניתוח "מעוניינת לשמר את הרחם היסטרקטומיה רק אם אין ברירה." אין ספק שבמקרה זה היתה ברירה והיא שלא לכרות את הרחם." ד. שאלת האחריות 11. כאמור, לאחר ששקלתי עדותו של פרופ' כספי וטענות ב"כ הצדדים, הנני סבור כי חוות דעתו של פרופ' כספי משקפת בצורה אמינה ואובייקטיבית את מצבה של התובעת והחלטותיו של ד"ר ודס לגביה, ולפיכך הנני מקבל את חוות דעתו. מחוות דעת זאת עולה, כי מלכתחילה לא היה מקום להציע לתובעת להינתח בשל הכאבים מהם סבלה, שכן כאבים כסיבה בלעדית אינם מהווים אינדיקציה מספיקה לניתוח, משום האפשרות שיתכן שהם נובעים ממקור שאינו ברחם. ואולם, אפילו אניח כי לא היה פתרון אחר לסלק את כאביה הממושכים של התובעת, אלא באמצעות ניתוח, הרי קובע פרופ' כספי, שבשלב הניתוח עצמו יכול היה ד"ר ודס לעמוד על כך שהרחם עצמו תקין ולמעשה מדובר בשתי מיומות קטנות שניתן היה לסלקן מבלי לכרות את כל הרחם כולו. קביעותיו אלה של פרופ' כספי מביאות למסקנה, שאפילו לא אמרה התובעת באופן מפורש כי היא מבקשת לשמור על הרחם, כפי שנרשם על ידי ד"ר ודס במסמך ת/13, היה מקום, במהלך הניתוח, לקבל החלטה להסיר את השרירנים בלבד ולהותיר את הרחם במקומו. קל וחומר, כאשר התובעת אמרה לד"ר ודס, כי היא מעוניינת לשמר את הרחם, ותסכים לכריתתו רק באין ברירה. 12. ב"כ התובעת טען, כי "אין ברירה" משמעותו ניתוח מציל חיים. אין אני מקבל טענה זו, ולדעתי, כל ניתוח שיש צורך לעשותו כדי לסלק מכאוביו של החולה, לתקן את איכות חייו ובוודאי כדי להציל את חייו, הוא בגדר "אין ברירה" אם אין דרך אחרת להשיג את המטרה. על כן, אפילו לא נועד הניתוח להציל חייה של התובעת, אם היה צורך לבצעו משום שהתובעת סבלה מכאבים לאורך תקופה ארוכה ולא הגיבה לטיפולים רפואיים לא פולשניים, והניתוח היה הדרך היחידה כדי לגאול אותה ממכאוביה, הרי זה ניתוח של "אין ברירה". עם זאת, עצם הצורך לבצע הניתוח, בשל העדר כל ברירה אחרת לסלק מכאוביה של התובעת, אינו מלמד שהיה דווקא צורך לכרות את הרחם בשלמותו. אפילו סבר ד"ר ודס בתחילה, כי יהיה צורך לכרות את הרחם בשלמותו, עולה מחוות דעתו של פרופ' כספי, כי לאחר פתיחת הבטן יכול היה ד"ר ודס לעמוד על כך שמצב הרחם תקין, וניתן להסתפק בניתוח מצומצם יותר, דהיינו - כריתת השרירנים שנמצאו. במיוחד היה על ד"ר ודס להפעיל שיקול דעת בעניין זה לאחר שהיה לו ברור כי התובעת מבקשת לשמר את הרחם. 13. ד"ר ודס מסתמך על חוות דעתו של פרופ' פלדי. כאמור, התובעת הופנתה על ידי ד"ר ודס לפרופ' פלדי, מומחה לרפואת נשים ומיילדות, ככל שהנראה משום שד"ר ודס ביקש להיות בטוח באבחנתו ובצורך לבצע את הניתוח. פרופ' פלדי בדק את התובעת בתאריך 14.11.1994, והרשומה הרפואית הוגשה כמוצג נ/1. במוצג נ/1 סקר פרופ' פלדי הממצאים הרפואים שמצא בבדיקתו, הם הממצאים שהיו ידועים כבר קודם לכן על רחם שרירני, ובסיפא למסמך זה כתב: "יש צורך ב- TAH", כלומר, יש צורך בניתוח לכריתת הרחם. דא עקא, שאף מסמך זה אינו יכול לסייע לנתבעים בהגנתם. כאמור, מוכן אני לצאת מתוך הנחה, שלפני הניתוח האבחנה הרפואית הייתה, כי יש צורך בניתוח לכריתת הרחם. ואולם, משעה שהניתוח החל, ובטנה של התובעת נפתחה, וד"ר ודס יכול היה לראות את שלא ניתן היה לראות לפני פתיחת הבטן, היה על ד"ר ודס לשקול את המצב לאור הממצאים האמיתיים, הם הממצאים אותם ראה במו עיניו, ולא היה מקום שיסתמך על ההחלטות הקודמות שהתקבלו בעקבות הבדיקות שנעשו לתובעת לפני הניתוח, לרבות המלצתו של פרופ' פלדי. 14. למרבה הצער, ד"ר ודס לא בחן מחדש את ההחלטה שהתקבלה לפני הניתוח, לכרות את הרחם, למרות שיכול היה להבין מהמצב שהתגלה לו במהלך הניתוח, כי כריתת הרחם בשלמותו אינה נדרשת וניתן להסתפק בניתוח בהיקף קטן יותר, ולהסיר את שני השרירנים הקטנים שהתגלו. המלצתו של פרופ' פלדי הייתה יפה לשעתה, אך פרופ' פלדי לא עמד ליד ד"ר ודס במהלך הניתוח, ומשעה שהניתוח החל, היה על ד"ר ודס להפעיל שיקול דעת מקצועי ועצמאי ביחס להמשך הפרוצדורה הרפואית שיש לנקוט בה, במיוחד לאור רצונה של התובעת לשמור על הרחם. כאמור, התובעת הודיעה לד"ר ודס כי תסכים לכריתת הרחם רק ב"אין ברירה". מכיוון שמחוות דעתו של פרופ' כספי עולה, כי הייתה ברירה שלא לכרות את הרחם בשלמותו, היה על ד"ר ודס לתת לרצונה של התובעת את מלוא המשקל, ולהמנע מכריתת הרחם. 15. על כן, לסיכום פרק זה, הנני קובע כי ד"ר ודס התרשל בכך שלא פעל כפי שהתבקש מהממצאים שהתגלו לאחר תחילת הניתוח, ולמעשה כרת את רחמה של התובעת בניגוד להסכמתה המודעת. כפועל יוצא ממסקנתי זאת, על הנתבעים חלה האחריות לפצות את התובעת עבור נזקי הגוף שנגרמו לה. ה. שיעור הנכות הרפואית 16. להוכחת מצבה בעקבות הניתוח ושיעור נכותה, הגישה התובעת שתי חוות דעת רפואית. חוות דעת אחת היא חוות דעתו של פרופ' איתמר קוט, מומחה לכירורגיה כללית, וחוות הדעת השניה היא חוות דעתו של ד"ר פיאר דן אנוך, מומחה לפסיכיאטריה. פרופ' קוט קובע בחוות דעתו (מוצג ת/3), כי הניתוח גרם לתהליך דלקתי באזור גדם הנרתיק ובדוגלס, וכתוצאה מהתהליך הדלקתי נוצרו התדבקויות בסמיכות לעניבות המעי הדק. כתוצאה מכך סובלת התובעת מכאבים, שלשולים ועצירות לסירוגין. לדעת פרופ' קוט, נכותה של התובעת, בשל ההפרעות שנגרמו למערכת העיכול מגיעה כדי 20% לצמיתות. ד"ר דן אנוך קובע בחוות דעתו (מוצג ת/4), כי בעקבות הניתוח השתנו חיי התובעת "ללא היכר" וכתוצאה מהניתוח היא פיתחה "תמונה דיכאונית כרונית". ד"ר דן אנוך סבור, כי כתוצאה מהניתוח נגרמה לתובעת נכות נפשית, המגיעה כדי 30% לצמיתות. 17. בתגובה לחוות דעתו של פרופ' קוט, הגישו הנתבעים את חוות דעתו של פרופ' איתן שילוני, מומחה לכירורגיה כללית ואונקולוגיה. פרופ' שילוני קובע בחוות דעתו (מוצג נ/6) כי בסיפור הקליני של התובעת, בבדיקתה ובבדיקות ההדמיה שביצעה, אין כל רמז לכך שמדובר בהתדבקויות הגורמות להפרעות במערכת העיכול. פרופ' שילוני קובע, כי כלל לא ברור מהו מקור תלונותיה של התובעת "אך אני סמוך ובטוח שאין לתלונות אלו קשר כלשהו להתדבקויות מעיים בחלל הצפק". לעומת חוות דעתו של ד"ר דן אנוך הגישו הנתבעים את חוות דעתה של ד"ר נעה קרת, מומחית בתחום הפסיכיאטריה. ד"ר קרת סקרה את עברה הרפואי של התובעת, לרבות הטיפולים הנפשיים שקיבלה, ואף עמדה על כוונתה להמשיך ולהפגש עם רופא פסיכאטר בעתיד, ובסיפא לחוות דעתה קבעה ד"ר קרת, כי להערכתה "תגובתה הרגשית הינה חלק מרפרטואר התגובות הרגשיות הנורמטיביות של אישה במצבה, אשר מתמודדת עם סימפטומים של לאחר כריתת הרחם ובעיקר עם מיחושים גופניים מטרידים בצורת כאבים ולחצים באזור האגן ". על כן, ד"ר קרת סבורה, כי לתובעת לא נגרמה כל נכות בתחום הנפשי. 18. לאחר ששקלתי חוות דעת המומחים, חקירותיהם הנגדיות וטענות ב"כ הצדדים, הנני מעדיף את חוות הדעת של פרופ' קוט וד"ר דן אנוך על פני חוות הדעת שהוגשו מטעם הנתבעים. התרשמתי, כי חוות הדעת של המומחים מטעם הנתבעים הן מגמתיות והן נוטות להפחית מתלונותיה של התובעת מעבר למידה הדרושה, ולו כדי לבסס לנתבעים התשתית הדרושה כדי שיוכלו לטעון כי לתובעת לא נותרה נכות. הנני סבור כי לתובעת נגרמה הפרעה בפעולת המעיים כתוצאה מההתדבקויות עליהן עמד פרופ' קוט בחוות דעתו, התדבקויות שנגרמו כתוצאה מהניתוח ומהדלקת שהתפתחה בעקבותיו, וכן הנני סבור כי לתובעת נגרמה נכות נפשית. עם זאת, ולאור חוות הדעת הפסיכיאטרית של ד"ר נעה קרת, שהוגשה מטעם הנתבעים, והתרשמותי מהתובעת עצמה, הנני מחליט להפחית משיעור הנכות הנפשית שקבע ד"ר דן אנוך, והנני מעמיד את נכותה הנפשית של התובעת על השיעור של 15% לצמיתות. 19. מלבד הנכויות בתחומים הנזכרים לעיל, לתובעת נגרמה נכות נוספת בשיעור 40% לצמיתות, היא הנכות בעקבות כריתת הרחם. שיעור הנכות בעניין זה נקבע על ידי פרופ' שנקר בחוות דעתו, ואיש מהמומחים האחרים (פרופ' אוהל ופרופ' כספי) לא חלקו על כך. קביעת הנכות שנעשתה על ידי פרופ' שנקר תואמת את הנכות לפי פריט 25(3)(א) לתקנות המוסד לביטוח לאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), תשט"ז - 1956. על פי התקנות הנזכרות, שיעור הנכות בעקבות כריתת רחם, לאישה שטרם הגיעה לגיל - 50, הוא 40% לצמיתות, ולעומת זאת, שיעור הנכות בעקבות כריתת רחם לאישה שעברה את גיל ה- 50 הוא בשיעור 20% בלבד. בעת הניתוח (שנת 1995) התובעת הייתה בגיל 36 שנים, ועל כן לכאורה יש להעמיד את שיעור נכותה על השיעור שנקבע על ידי פרופ' שנקר (40% לצמיתות). עם זאת, לאור עברה הרפואי של התובעת בתחום הגניקולוגיה, כפי שפורט בחוות הדעת השונות, ובכלל זה ההפלות הרצוניות שעברה התובעת, מקובלת עלי טענת ב"כ הנתבעים כי מסתבר יותר שאף בגיל 36 שנים התובעת לא התכוונה עוד ללדת ילדים נוספים. על כן, הנני סבור, כי בנסיבות העניין יהיה זה נכון להעמיד את נכותה של התובעת על השיעור של 20% לצמיתות. 20. על כן, ולסיכום פרק זה, הנני קובע, כי נכותה הרפואית של התובעת היא כדלקמן: (א) נכות בשל הפרעות בפעולת המעיים, כפי שנקבע על ידי פרופ' קוט, בשיעור 20% לצמיתות. (ב) נכות בשל המצב הדכאוני אליו נקלעה התובעת, בשיעור 15% לצמיתות. (ג) נכות בשל כריתה מיותרת של הרחם, בשיעור 20% לצמיתות. נכותה הרפואית המשוקלת של התובעת, עומדת איפוא על שיעור של 45.6% לצמיתות. ו. שיעור הנכות תפקודית 21. בחינת נכויותיה השונות של התובעת הביאו אותי למסקנה, כי יש מקום לקבוע, ששיעור נכותה התפקודית של התובעת שונה משיעור נכותה הרפואית. לדעתי, הנכות שנגרמה לתובעת בעקבות כריתת הרחם אינה נכות תפקודית, ואף הנכות שנגרמה לתובעת בשל הפרעות במערכת העיכול אינה פוגעת בתפקודיות התובעת במלוא שיעורה. על כן, הנני סבור, כי מבין הנכויות שלעיל, יש לראות את הנכות הנפשית כנכות תפקודית (15%) ובנוסף לכך יש לראות מחצית מהנכות שקבע פרופ' קוט (דהיינו 10%) כנכות תפקודית. 22. על כן, הנני קובע, כי נכותה התפקודית המשוקלת של התובעת מגיעה כדי שיעור של 23.5% לצמיתות. ז. סכום הפיצויים 24. בנסיבות המקרה שלפני, אינני סבור כי יש מקום לחשב הפיצויים לתובעת בשיטה האקטוארית. התובעת לא עבדה לפני התאונה ולמעשה זכאית היא לפיצויים בגין ראשי הנזק הבאים: (א) טיפולים רפואיים בעבר ובעתיד, ככל שאלה אינם מצויים בסל הבריאות לפי חוק ביטוח בריאות ממלכתי, תשנ"ד - 1994. (ב) טיפולים נפשיים בעבר ובעתיד, על ידי רופא או פסיכולוג שהתובעת תבחר לעצמה. (ג) עזרת צד שלישי שקיבלה התובעת מבני משפחה בעבר, ואלי אף תקבל מהם בעתיד. (ד) נסיעות לטיפולים רפואיים בעבר ובעתיד. (ה) הפסד כושר ההשתכרות לעתיד (לפי שיעור הנכות התפקודית). (ו) פיצוי עבור כאב וסבל (לפי שיעור נכותה הרפואית של התובעת), המביא בחשבון אף ריבית והפרשי הצמדה מתאריך הניתוח ועד היום. 25. לאחר ששקלתי טענות הצדדים בעניין הפיצוי שעל הנתבעים לשלם לתובעת, הנני מעמיד הפיצוי על סכום כולל בסך 500,000 (חמש מאות אלף) ₪, כערכו לתאריך פסק דין זה. ח. סיכום 26. אשר על כל האמור לעיל, הנני מחליט כדלקמן: (א) הנני מחייב את הנתבעים, ביחד ולחוד, לשלם לתובעת סך 500,000 (חמש מאות אלף) ₪, כערכו לתאריך פסק דין זה. (ב) הנני מחייב את הנתבעים, ביחד ולחוד, לשלם לתובעת את כל הוצאות המשפט שנגרמו לה, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מתאריך כל הוצאה והוצאה. בנוסף לכך הנני מחייב את הנתבעים לשלם לתובעת שכ"ט עו"ד בסך 100,000 (מאה אלף) ₪, ובצירוף מע"מ כחוק. רפואהתביעות רשלנות רפואיתרשלנותכריתת רחם