פסק דין התביעה 1. התובעת, ילידת 1937, פנתה אל הנתבע לצורך טיפולי שיניים, על פי תוכנית טיפול שהוצעה לה על ידו. לטענת התובעת, הטיפול שקיבלה מידי הנתבע היה רשלני, גרם לה לכאבים ולסבל רב, והיא תבעה ממנו את החזר ההוצאות שנגרמו לה בגין הטיפול הלקוי, וכן נזקים עתידיים לרבות כאב וסבל. 2. הנתבע הכחיש את טענות התובעת מכל וכל, טען כי לא התרשל כלפיה, וכי הנזקים הנטענים אינם קשורים בטיפול שביצע. הנתבע הגיש תביעה שכנגד, בה תבע מהתובעת את יתרת סכום החוב שהיא חבה לו בגין טיפולי השיניים, בסך 8,500 ₪. 3. ביום 15.5.03 - לאחר שהחל הדיון בתביעה, ולאחר שהתובעת נבדקה על ידי מומחה מטעם בית המשפט - נפטרה התובעת, ובא כוחה הגיש כתב תביעה מתוקן בו חזר על פרטי הרשלנות המיוחסים לנתבע, ותבע את ההוצאות שנגרמו לתובעת עד יום מותה, תוך ויתור על נזקים עתידיים. תצהירה של התובעת 4. ביום 1.5.03, כשבועיים לפני מותה, חתמה התובעת על תצהיר, ובו פירטה את הנזקים וההוצאות שנגרמו לה כתוצאה מרשלנותו של הנתבע. לטענת התובעת, היא פנתה אל הנתבע בתחילת 1997, והוא הציע לה תוכנית טיפול הכוללת גשר קבוע טוטאלי בלסת העליונה, גשר קדמי תחתון ותותבת חלקית הניתנת להוצאה, ואולם תוכנית הטיפול לא כללה טיפולי שיניים הכרחיים וטיפול בדלקות מהן סבלה באותה עת, ובשל כך נוצרה אי התאמה בין הלסת העליונה לבין הגשר שהורכב עליה, והיא סבלה מזיהומים, כאבים עזים ומנשיכות חוזרות ונשנות של הלחי השמאלית, אשר הביאו ליצירת פיברומה בלחיה ולהופעת טינטון באוזניה. בתצהירה פירטה התובעת את ההוצאות שנגרמו לה, הכוללות תשלומים ששילמה לנתבע, טיפולי שיניים מתקנים והוצאות שונות שהוציאה בגין חוות הדעת והטיפול המשפטי. 5. מאחר והתובעת נפטרה טרם שנחקרה על תצהירה ובטרם החלה שמיעת הראיות, טען ב"כ הנתבע כי לא ניתן לקבל את התצהיר כראיה לאמיתות תוכנו ויש להתעלם מהאמור בו, בעוד שב"כ התובעת טען שהתצהיר הינו בבחינת חריג, ולמרות העדר החקירה רשאי בית המשפט להתיחס אליו ולתת לו את המשקל המתאים (ראה החלטה מיום 21.4.04 ועמוד 27 לפרוטוקול). ב"כ התובעת בסיכומיו התעלם משאלת קבילותו של התצהיר, ורק במענה לסיכומי הנתבע - אשר חזר וטען כי התצהיר אינו קביל כראיה ע"פ דיני הראיות - טען כי יש לקבל את התצהיר ע"פ סעיף 10 לפקודת הראיות, ולראות בנתבע כמי שעשה מעשי אלימות בתובעת, ע"פ ראייתה הסובייקטיבית, באופן שמתמלא התנאי האמור בסעיף 10 (3) בשעה שהדברים נרשמו מפיה סמוך למותה (תוך הסתמכות על פסיקת בית המשפט המחוזי בחיפה בע"א 2420/01). אלא שהפרשנות המוצעת היא בלתי סבירה בעליל, ומהווה הרחבה גורפת של לשון החוק, שאינני יכולה לקבלה. לטעמי, לא יתכן שסעיף הדן בקבלת עדות על מעשה אלימות, שנעשה במי שאינו יכול למסור עדות בשל מצבו בגין אותו מעשה, יחול על טיפול רפואי הנעשה בהסכמת המטופל, ואין זה משנה מה היתה תוצאתו. מעשה אלימות יש לפרש ע"פ פשוטו, ואינני רואה כיצד ניתן לומר שבמקום שמטופל אינו שבע רצון מתוצאות הטיפול הרפואי שקיבל, והוא נפטר זמן לא רב לאחר מכן (ללא קשר לאותו טיפול), הוא הופך על פי ראייתו הסובייקטיבית לקורבן של מעשה אלימות, באופן המוליך לכך שהגדרת מעשה אלימות נגזרת מהתוצאה ולא מטיבו של המעשה, ולפיכך אין זה המקרה בו יחול סעיף 10 לפקודת הראיות. 6. על פי פקודת הראיות ותקנות סדר הדין, אם מצהיר אינו נחקר על תצהירו לא יוכל התצהיר לשמש ראיה אלא ברשות מיוחדת, ובענין זה קבעה הפסיקה שמדובר במקרים יוצאים מן הכלל, ורק כאשר האמור בתצהיר נוגד אינטרס רכושי או ממוני של המצהיר, כשהמנוח ידע שהאינטרס שלו עלול להפגע: "תצהיר, שמצהירו לא נחקר בשל מותו, יהיה קביל אם הוא נוגד את האינטרס של המצהיר, במשמעות שניתנה לכך בע"א 601/68". (ראה ע"א 601/68 ביידר נ' לוי, פד"י כ"ג (1), 594, בעמודים 597-598; ובע"א 642/87 הסתדרות אגודת ישראל נ' חב' חזקיהו בע"מ, פד"י מ"ד (1), 686 בעמוד 694; וגם ברע"א 7953/99 פילברג נ' שערי צדק, פד"י נ"ד (2), 529). בחינת תצהירה של התובעת מעלה כי הוא מכיל טענות ועובדות כנגד פעולותיו של הנתבע, ואינו עומד בקריטריון המוסבר לעיל, ולפיכך אין הוא קביל כראיה ולא ניתן להסתמך עליו לצורך הוכחת התביעה. יחד עם זאת, מותה של המנוחה אינו גורע מההליכים שננקטו עד לאותה עת, באופן שחוות דעת המומחים, לרבות מומחה בית המשפט, אשר בדק אותה וממצאיו מצויים בפני בית המשפט, יכולים לשמש כראיה להוכחת התביעה, יחד עם הראיות האחרות. המצב הרפואי של התובעת 7. התובעת נבדקה על ידי ד"ר אייל גלון, מומחה מטעמה, אשר תמך בטענותיה לגבי רשלנות הנתבע, ותיאר בחוות דעתו את הכשלים שאפיינו את עבודתו של הנתבע ואת הנזקים שנגרמו בעקבות זאת, ובין היתר פיברומה - שהוא גידול פרא כתוצאה מנשיכה בלתי מבוקרת של הלחי הפנימית, ותופעת טנטון באוזניים. מטעם הנתבע הוגשה חוות דעת נגדית של ד"ר שמפנייר, הסותרת את הממצאים הללו, ולאור הפער בין חוות הדעת מינה בית המשפט את ד"ר שלמה ברק כמומחה רפואי מטעמו. 8. ד"ר ברק בחן את תלונותיה של התובעת באשר לטיפול הכושל שקיבלה, בדק את מצב שיניה עובר לטיפולו של הנתבע ולאחריו, וקבע כי בעת שהתובעת פנתה לטיפול היה מצבה קשה ביותר, בפיה היו 13 שיניים בלבד שבחלקן טיפולי שורש לקויים, היא סבלה מדלקת חניכיים כרונית מתקדמת וספיגת עצם סביב השיניים המאחזות. ד"ר ברק קבע כי הטיפול שביצע הנתבע בלסת התחתונה של התובעת היה מוטעה, וגרם לה לכאב וסבל ולהוצאה כספית מיותרת, בשעה שאת השיניים שבלסת הזו היה צריך לעקור ולא להשתמש בהן לצורך בניית גשר. למרות זאת, בפועל לא נגרם לתובעת כל נזק ממשי, משום שהטיפול הנדרש בוצע בשלב מאוחר יותר, שיניים אלו נעקרו, ובוצעו בפיה שתלים לצורך התקנת תותבת. לגבי הלסת העליונה מצא ד"ר ברק, כי הנתבע לא חידש את טיפולי השורש הלקויים בפי התובעת, ולא טיפל בדלקת ממנה סבלה כפי שהיה צריך לעשות, ולפיכך יש צורך להסיר את הגשר שבפיה ולחזור על הטיפול, כשלא נגרם כל נזק לשיניים ומצב הלסת זהה לחלוטין למצבה קודם לתחילת הטיפול. המומחה התיחס גם לפיברומה שנוצרה בלחיה של התובעת, וקבע כי זוהי פתולוגיה שכיחה היכולה להגרם לכל אדם, ולא ניתן להצביע על קשר סיבתי בינה לבין הטיפול הלקוי, אם כי הסכים שתותבת לקויה בסגר שיניים הפוך עלולה לגרום לתופעה זו (ראה תשובות לשאלות הבהרה). המומחה שלל קשר סיבתי בין טיפול השיניים לבין הצפצופים והטנטון באוזניים עליהם התלוננה התובעת. 9 ד"ר ברק נחקר על חוות דעתו, ואישר כי אילו היו מוציאים את הגשר הלקוי בלסת העליונה ומכניסים גשר חדש, היה עלול להגרם לשיניים נזק נוסף, אך בפועל הדבר לא נעשה. לגבי הלסת התחתונה, חזר על האמור בחוות הדעת לפיה היתה זו טעות לבנות את הגשר על השיניים שנותרו בפיה של התובעת, והדבר גרם לה לכאב ולסבל באותה עת, אולם בזמן הבדיקה, היא היתה כבר בשלבי טיפול לאחר עקירה ובמצב תקין (עמודים 19-20). המומחה נחקר גם לגבי הטינטון עליו התלוננה התובעת, וחזר על חוות דעתו, לפיה הסבירות לתופעה זו נובעת מנוזלים באוזניים ולא בשל הטיפול הלקוי שקיבלה: "להערכתי ומנסיוני במקרה הזה הסיבה היתה נוזלים באוזניים ולכן גם נותחה. יכול להיות שהליקוי בטיפול הדנטלי החמיר את הבעיה זה יכול להיות. אי אפשר לדעת כי זה לא מדע מדוייק" (עמוד 22). המומחה נשאל גם על תופעת הפיברומה ועל הקשר לטיפול שקיבלה התובעת מידי הנתבע, והשיב כי מאחר והוא לא ראה את התותבת הלקויה אין הוא יודע לקבוע קיומו של קשר סיבתי בין השניים (עמוד 23). המומחה סיכם בחקירתו את עבודתו של הנתבע: "הגשר עצמו, הכתרים בלסת העליונה היו תקינים, אבל טיפולי השורש החניכיים והמבנים לא טופלו" (עמוד 24). 10. בחוות דעתו ובחקירתו הסביר ד"ר ברק היטב את משמעות הטיפול לו נזקקה התובעת, את הטיפול שבוצע בפועל, את הכשלים שהיו בו, את הנזקים שנגרמו לתובעת כתוצאה ממנו, ועל פי התרשמותי, משקפת חוות הדעת את מומחיותו ואת המצב בעת הבדיקה, באופן הנותן לבית המשפט תמונה ברורה ומלאה יותר של טענות התובעת. ראיות התביעה 11. מלבד בדיקת המומחה וחוות דעתו בדבר הטיפול שקיבלה התובעת, הוגש תצהיר של התובע 2, בנה של המנוחה יצחק גניש, שהינו גם יורשה, ולדבריו, ליווה אותה במרבית ההליכים הקשורים לטיפול השיניים (ת/2). לטענת המצהיר, הטיפול שביצע הנתבע בשיניה של אימו היה רשלני, נמשך על פני תקופה ארוכה למרות הכאבים העזים והסבל שחוותה, וכל אלו גרמו לה לאבד את שמחת חייה ולהפוך לאישה דכאונית. בנה של התובעת, הוסיף כי אימו החלה בטיפול משקם, אך בשל בעיות נשימה נאלצה להפסיק את הטיפול, ואף הוא פירט את הנזקים וההוצאות שנגרמו לה בשל כך. התובע נחקר על תצהירו, והגם שחזר על כל האמור בו ניתן היה להתרשם שהצגת הדברים על ידו היתה מופרזת, ואינני מאמינה כי המנוחה ייחסה חשיבות רבה למצב שיניה כפי שטען, לאור ההזנחה הקשה המתוארת בחוות הדעת, החוסר בשיניים רבות ודלקות שלא טופלו, ולא יתכן שבנה שהתגורר עימה לא ראה את המצב לאשורו (עמודים 28-29). קשה גם להאמין כי התובעת סבלה סבל קשה במשך תקופה ארוכה, כפי שתיאר העד בתצהירו, אך למרות זאת, ובמשך תקופה של כשנה וחצי, ניתקה את הקשר עם הנתבע ולא טרחה להגיע לשום טיפול במטרה לנסות ולשפר את מצבה, כשההסבר לכך הוא האמון שנתנה בנתבע, ועל פניו הדברים אינם מתיישבים זה עם זה (עמודים 30-31). ראיות ההגנה 11. הנתבע טען בתצהירו כי התובעת הגיעה אליו לראשונה בחודש יולי 97, סיפרה לו כי אינה מרוצה מטיפול שקיבלה אצל רופא אחר, ומסרה כי היא יודעת בדיוק מה מצב פיה ומהי מהות הטיפול שהיא מבקשת לקבל. לדברי הנתבע, הוא הציע לתובעת לבצע חידוש טיפולי שורש אך היא סירבה, והוא הסכים לבצע טיפול מוגבל הכולל גשר מלא בלסת העליונה ותותבת נשלפת בלסת התחתונה. הנתבע הוסיף כי הטיפול בלסת העליונה הושלם, והוא קיבל את מלוא התשלום עבורו, ואילו במהלך הטיפול בלסת התחתונה נעלמה התובעת ולא הגיעה לתורים שנקבעו עבורה, כך שהטיפול לא הושלם. לאחר תקופה של כשנתיים שבה התובעת למרפאה, התלוננה על חוסר נוחות בתותבת התחתונה, והוא החליף את התותבת החלקית בתותבת מלאה, אך לא קיבל תשלום על כך. הנתבע תיאר את כעסה של התובעת ואת חוסר שביעות רצונה, אותם הביעה בצעקות ובקללות, בשעה שהיא לא קיבלה את הצעותיו לשפר את מצבה, משום שהיו כרוכות בעלויות כספיות בהן לא רצתה לשאת (נ/5). 12. הנתבע נחקר על טיב הטיפולים שביצע בפיה של התובעת, ואישר כי הוא הבחין בדלקת שבשיניה ואף הציע לה דרכי טיפול, אך למרות זאת, על פי בקשתה ודרישתה, הסכים לעשות לה גשר על אותן שיניים ללא כל טיפול נוסף (עמודים 34-35). העד נחקר גם על הרישומים הרפואיים בענינה של התובעת, והסביר את הדרך בה נרשם כרטיס הטיפולים (עמודים 33 ו-37), וכן הסביר נוהל רישום היומן במרפאתו, במיוחד לגבי ביטול תורים, כשתשובותיו בנושא זה לא היו עקביות ולא תאמו את רישומי היומן בפועל (ת/3). 13. מטעם הנתבע העידה גם הגברת לינדה כהן, המשמשת כסייעת במרפאתו, ולדבריה, היא היתה עדה לשיחות רבות בין התובעת לנתבע, שמעה את הנתבע מסביר לה את הצורך בטיפולים ואת התובעת מתעקשת לבצע טיפול חלקי בלבד, וכן העידה כי התובעת נהגה לבטל תורים שנקבעו מראש ולהתיצב במרפאה ללא הודעה מוקדמת, תוך שהיא צועקת ומעלה דרישות שונות (נ/6). האם התרשל הנתבע בטיפול? 14. אין מחלוקת אם כך, שהתובעת הגיעה למרפאה של הנתבע כדי לקבל טיפול שיניים, בשעה שמצב שיניה היה לקוי מאוד, ונראה כי שלושת המומחים וגם הנתבע עצמו מסכימים שהיה צורך לטפל תחילה בדלקות, בתיקון טיפולי השורש הלקויים ובעקירת שיניים ניידות, ורק לאחר מכן לבצע את התקנת התותבות בפיה, וזאת לא נעשה. הנתבע טען כי התובעת היא שכיוונה את הטיפול, סירבה להרחיב אותו מעבר לפן האסתטי שבו, הגם שהדברים הובהרו לה בצורה הברורה ביותר שניתן היה להסביר, באופן שהיא לקחה על עצמה במודע את הסיכון שתוצאות הטיפול תהיינה לטווח קצר, וידעה כי בדרך זו אין היא פותרת את בעיותיה הממשיות. 15. לטעמי, אחד החובות המוטלים על שכמו של רופא הוא להסביר למטופל את טיב הטיפול שהוא מקבל ואת משמעותו, כמו גם את העובדה שטיפול חלקי לא יפתור את הבעיה ממנה הוא סובל, כפי שהיה במקרה של התובעת. רופא המקבל אדם לטיפול אמור לדעת את הבעיה ואת פתרונה האפשרי, ועליו להזהיר את המטופל ולמנוע ממנו נזק אפשרי או סבל, אם ברור לו כי זו תהיה תוצאת הטיפול. כפי שהוכח, ידע הנתבע שהטיפול שהוא נתן לתובעת איננו הולם את מצבה, ובודאי ידע - ולפחות היה עליו לדעת - כי גשר הנבנה על שיניים רעועות ועל דלקות בלתי מטופלות יסב כאב וחוסר נוחות, ובנסיבות אלו לא יתכן שהוא יקבל את הנחיותיה של התובעת ויפעל בניגוד לדרך הראויה ולטיפול הנאות שעליו לתת, מה גם שהיה ברור לו היטב, כי הטיפול שתמורתו הוא גובה תשלום, לא יחזיק מעמד ולא יתן מענה לצרכיה של התובעת. לא זוהי הציפיה מרופא סביר אשר בידיו הידע, הכלים והיכולת, אשר אינם מצויים בידי האדם הרגיל, והנתבע אף הודה בכך בעקיפין בחקירתו (עמוד 34 שורות 21-23). ואולם, אפילו אם אקבל את גירסתו של הנתבע שהוא פעל על פי הוראותיה של התובעת ונענה לדרישה ככל נותן שירות אחר, הגם שהיתה בניגוד לדעתו המקצועית - ולטעמי סטנדרט ההתנהגות המצופה מרופא הוא גבוה יותר, וכולל בתוכו רמת זהירות מוגברת - נראה לי כי זהו מסוג המקרים בהם היה צריך להיות רישום מדוייק ומפורש שזוהי אכן דרישתה של התובעת, וכי הובהרו לה משמעויות הטיפול החלקי והבעיות שעלולות להגרם כתוצאה מכך, והיא הסכימה לכך. אולם הדבר לא בא לידי ביטוי ברישומי הנתבע או בכרטיס הטיפולים של התובעת, או באיזו תוכנית טיפולים שהוכנה מראש. לדרך פעולתו הלקויה של הנתבע כפי שציינתי לעיל, מצטרפת גם גירסתו התמוהה לפיה סירבה התובעת למסור לו את שמו של הרופא שטיפל בה לפניו, ממנו היתה בלתי מרוצה, ומלבד העובדה שסיבת הסודיות לא הובררה, אין בטענה זו הגיון רב, במיוחד כשלדברי הנתבע פעלה התובעת בעצתו של אותו רופא עלום שהמליץ על הטיפול החלקי (עמוד 35 שורות 1- 10). 16. המסקנה העולה מצירוף הדברים לעיל היא, כי הנתבע לא פעל כפי שרופא סביר היה צריך לפעול, לא נתן לתובעת את הטיפול הראוי למצבה ולא הזהיר אותה מפני התוצאות האפשריות של הטיפול החלקי, ובכך התרשל כלפיה. הנזקים שנגרמו לתובעת 17. משנמצא כי הנתבע התרשל בטיפולו, יש לבחון את הנזק שנגרם לתובעת כתוצאה מכך. על הפרטים עמדתי בהרחבה בדיון בחוות דעתו של מומחה בית המשפט, כמתואר לעיל, אשר קבע כי לגבי הלסת העליונה היה מקום לבצע חידוש טיפולי שורש וטיפול בדלקות חניכיים קודם לבניית הגשר, אולם הגשר עצמו היה תקין, ולא נגרם נזק בפועל למעט כאב וסבל, ולגבי הלסת התחתונה, הטיפול שבוצע היה מוטעה, וגרם להוצאה כספית מיותרת ולכאב וסבל, אך לא לנזק מוגבר, בשעה שהטיפול הנכון ניתן לה בשלב מאוחר יותר באמצעות עקירת השיניים והכנה לבניית גשר. התובעת דרשה להחזיר לה את כספה בגין הטיפול השגוי והבלתי נחוץ, ובשעה ששוכנעתי כי אכן היתה רשלנות וכי הטיפול שקיבלה לא היה טיפול הולם ולא נתן מענה לבעיותיה, הרי שיש להשיב לה את הכספים ששילמה, כפי שהודה גם ב"כ הנתבע בסיכומיו, בסך של 5000 ₪ נומינלי, בהתאם לפירוט המופיע בסעיף 9 לתצהיר הנתבע, כשהסכומים צמודים ונושאים ריבית מיום תשלומם. משנקבע כי על הנתבע להשיב לתובעת את ששילמה לו, הרי שהתוצאה היא שאין לחייב התובעת ביתרת התשלום לנתבע על פי התביעה שכנגד, וזו נדחית. 18. בסיכומיו, פירט ב"כ התובעת את הנזקים שנגרמו לה מלבד החזר העלויות ששילמה לנתבע, הכוללים טיפולים משקמים ומתקנים אצל מומחים אחרים, הוצאות נסיעה, עזרת צד ג' וכאב וסבל. לא מצאתי כי יש לפסוק לתובעת פיצוי בגין הוצאות נסיעה או עזרה צד ג' שאינם רלוונטים ואינם קשורים לתביעה, והם בבחינת טענות סתמיות. עלויות טיפולים מתקנים - אין מדובר בעלויות שנגרמו כתוצאה מרשלנותו של הנתבע, אלא בטיפולים שהתובעת נזקקה להם מראש אך לא בוצעו בפועל, וממילא היה עליה לשלם עבור טיפול כולל, ולפיכך אין להטיל על הנתבע את ההוצאות הללו שאינן קשורות בו. 19. כאב וסבל - התובעת החלה את הטיפול בשנת 1997, לא טופלה באופן שוטף וקבוע, גם לא לגירסת בנה שהעיד על הפסקה בטיפולים במשך כשנה וחצי, וכפי שציינתי אינני מאמינה כי מי שסובל מכאבים קשים, נמנע מלקבל טיפול. התובעת טענה כי סיבלה נבע גם מהפיברומה שנוצרה בלחיה בעקבות הטיפול, ובענין זה אין מחלוקת כי אכן היה ממצא כזה בלחיה, אולם רק אצל ד"ר גלון, המומחה מטעמה, נבדקה התובעת כאשר התותבת שהתקין הנתבע בפיה, והוא זה שקבע כי המנשך לא היה תקין, וגרם להווצרותה של הפיברומה. בבדיקה אצל מומחה הנתבעת ואצל מומחה בית המשפט הופיעה התובעת ללא התותבת התחתונה, הגם שלפחות בזמן הבדיקה אצל ד"ר שמפנייר זו היתה בשימושה, בטרם הותקנו בפיה השתלים, באופן שנמנע מהם לבחון את הליקויים שבתותבת ואת הקשר הסיבתי האפשרי בין עבודתו של הנתבע לבין הווצרותה של הפיברומה. עול ההוכחה כי הפיברומה נובעת ממעשי רשלנותו של הנתבע מוטלת על התובעת, ומצד אחד מדובר בתופעה מוכרת היכולה להווצר גם ללא קשר לטיפול שיניים לקוי, ומצד שני, ליקוי בסגר התותבת יכול להביא אף הוא לתוצאה זו, באופן שאין לדעת מתי נוצרה הפיבורמה ומה הביא לכך. התובעת לא הביאה עימה את התותבת לבדיקה אצל המומחים ולא תרמה להוכחת טענתה בנושא זה, ואף הנתבע לא נחקר על כך בחקירה הנגדית למרות שהמידע אודות מצבה של התובעת היה ידוע לו, ובנסיבות אלו לא הרימה התובעת את הנטל המוטל עליה. באשר לטנטון באוזניים - לא מצאתי כי קיים קשר סיבתי בין תופעת הטינטון לבין טיפול השיניים הרשלני שביצע הנתבע, ומאחר ואין כל עדות ישירה על נושא זה, הרי שגם בכך לא הורם הנטל. יחד עם זאת, העדר טיפול מלכתחילה, כפי שהיה נכון לעשות, גרם לכאב ולסבל כפי שציין מומחה בית המשפט, ובהתחשב בזמן שחלף מאז הטיפול, בהעדר טיפול שוטף ורצוף מטעמים השמורים עם התובעת, ובטיפול המשקם בו החלה כבר בשנת 2002, אני מעמידה את סכום הפיצוי בגין ראש נזק זה בסך 20,000 ₪. סוף דבר 20. לאור כל האמור לעיל, אני קובעת כי הנתבע התרשל כלפי התובעת, ועליו להשיב לה את הכספים ששילמה לו בגין הטיפול בסך של 5,000 ₪ נומינאלי, כשהסכומים צמודים ונושאים ריבית כחוק מיום תשלומם ועד להשבתם בפועל. כמו כן ישלם הנתבע לתובעת סך של 20,000 ₪ בגין כאב וסבל. הנתבע ישא בהוצאות התובעת בשל הגשת התביעה, לרבות בגין חוות הדעת של ד"ר גלון בסך 2,340 ש"ח, ואת חלקה של התובעת בשכר טרחת מומחה בית המשפט בסך 2,360 ₪, כשהסכומים צמודים ונושאים ריבית מיום הוצאתם ועד לתשלום בפועל, וכן ישא בשכר טרחת עו"ד בסך של 5,000 ₪ בצירוף מע"מ. התביעה שכנגד נדחית. טיפול שינייםפיצוייםשיניים