האם ישנו קשר סיבתי רפואי בין נסיבות עבודתו של המערער לבין הליקויים באוזניו, כולל טענת הטנטון, בין במסגרת מיקרוטראומה ובין במסגרת מחלת מקצוע ? פסק דין השופט יגאל פליטמן בפנינו ערעור על פסק דינו של בית הדין האזורי לעבודה בתל אביב (השופטת נטע רות ונציגת הציבור גב' חנה קפלניקוב; בל 2974/05) בו נדחתה תביעת המערער לתשלום דמי פגיעה בגין הליקוי בשמיעתו, על פי הוראות חוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה-1995. הצדדים גיבשו רשימת עובדות מוסכמות, לה ניתן תוקף של החלטה ביום 16.5.2005, כדלקמן: א. "התובע הינו יליד שנת 56'. ב. "התובע עבד כמסגר במוסך אגד משנת 81' ועדיין עובד שם. ג. במסגרת עבודתו חשוף התובע לרעש מזיק של לא פחות מ- 85 דציבלים בממוצע, במסגרת יום עבודה מלא. ד. התובע עבד לרוב עם אטמי אזניים ואזניות. ה. התובע החל להרגיש צפצופים באזניים לפני 4-5 שנים. ו. לפני שנתיים פנה לטיפול רפואי בעניין". 3. בית הדין האזורי מינה כמומחה יועץ רפואי את ד"ר ניר דן (להלן- ד"ר דן) אשר התבקש לקבוע, האם ישנו קשר סיבתי רפואי בין נסיבות עבודתו של המערער לבין הליקויים באוזניו, כולל טענת הטנטון, בין במסגרת מיקרוטראומה ובין במסגרת מחלת מקצוע. 4. ד"ר דן הגיע בחוות דעתו למסקנות הבאות: א. לא קיים קשר סיבתי בין הליקוי ממנו סובל המערער באוזניו, הכולל ירידה בשמיעה וטנטון, לבין עבודתו של המערער. ב. ליקוי שמיעה מושרה רעש מאופיין בפגיעת שמיעה דו צדדית, סימטרית בקירוב, עם עקומה אופיינית דמוית האות V. לעומת זאת, ליקוי חד צדדי עם עקומה יורדת, כפי שמראה בדיקת השמיעה האחרונה של המערער, יש לייחסו לתהליך תחלואי שפגע באוזן אחת, ועל כן, נזק זה אינו נובע מחשיפה לרעש, אשר הייתה אמורה להשפיע במידה שווה על שתי האוזניים. ג. אין להכיר בליקוייו של המערער באוזניו כמחלת מקצוע, שכן לפי שתי בדיקות השמיעה שעמדו בפניו, כושר השמיעה בתדירויות הדיבור הינו תקין דו צדדית. סף שמיעה ממוצע בתדרי הדיבור בבדיקה האחרונה הינו 10 דציבל דו צדדית, והסף לשמיעת דיבור הינו 5 דציבל מימין ו- 10 משמאל, ממצא הממוקם בתחום הנורמה, שהיא עד 20 דציבל. בנוסף, על מנת להכיר בליקוי שמיעה כמחלת מקצוע, מן הראוי שעקומת השמיעה תהיה לפחות קרובה בצורתה למאפיינים הצפויים בנזק שמיעתי מושרה רעש, כאמור. ד. תלונת הטנטון מתועדת לראשונה בביקור המערער אצל רופא בקופת חולים ביום 18.8.2003, סמוך למועד הגשת התביעה למוסד. ליקוי שמיעה מושרה רעש ותלונת הטנטון הנלווית לו, צפויים להתרחש במהלך 10-15 השנים הראשונות לחשיפה לרעש. אם תלונת הטנטון מופיעה לראשונה כעבור למעלה מ- 20 שנה של חשיפה לרעש, בסמוך למועד הגשת התביעה לפיצוי, ואף מלווה בבדיקות שמיעה שאינן אופייניות- הרי שקיים חשש רב לגבי עצם אמינותה. אולם, גם אם קיים טנטון, יש לייחסו לפגיעה באוזן שמאל שנובעת מתהליך תחלואי שאינו קשור לתנאי עבודתו של המערער. ה. אין לייחס את מצבו השמיעתי של המערער לנזק שנגרם בעבודה על פי דוקטרינת המקרוטראומה. זאת מאחר ומצבו השמיעתי של התובע נובע מתהליך תחלואתי חד צדדי משמאל. השפעת החשיפה לרעש על מצבו השמיעתי של התובע היתה מזערית, אם בכלל. 5. הצדדים הסכימו להעביר לד"ר דן בדיקות שמיעה נוספות, מיום 28.1.2004 ומיום 9.10.2005, על מנת שד"ר דן ישקול האם יש בהן כדי לשנות את חוות דעתו. ד"ר דן השיב על כך, כי אין מקום לשינוי חוות דעתו, שכן שתי בדיקות השמיעה הללו אינן שונות מהותית מהבדיקה מיום 28.10.04 עליה הסתמך בחוות דעתו. ד"ר דן ציין, כי שתי בדיקות השמיעה הנוספות שהועברו לעיונו, מראות פגיעה משמעותית בתדרים הגבוהים רק משמאל, וכן ליקוי חד צדדי עם עקומה יורדת. לאור זאת, הסיק ד"ר דן, כי הבדיקות הנוספות רק מחזקות את מסקנותיו בחוות דעתו המקורית לפיה, מצבו השמיעתי של המערער נובע מהליך תחלואתי חד צדדי משמאל, ולא מפגיעת רעש. 6. בית הדין האזורי סמך ידיו על חוות דעתו של ד"ר דן, לפיה אין קשר סיבתי בין חשיפתו של המערער לרעש במקום עבודתו לבין הליקוי בשמיעתו. זאת, בשל הקביעות החד משמעיות, המנומקות כדבעי והמפורטות של ד"ר דן, ובשל כך שהמערער לא השכיל להצביע על ספק שיכול היה לפעול לטובתו. על כן, דחה בית הדין האזורי את התביעה. 7. תמצית טענות המערער בערעורו: א. ד"ר דן לא פעל כמומחה סביר, עת לא בדק את אופי עבודתו של המערער במוסך, שכן כך היה מגלה כי המערער חשוף לרעש בעבודתו באוזנו השמאלית בעיקר, וכי מוסך אגד בנתניה בו עבד המערער ידוע כמקום עבודה אשר החשיפה לרעש הרב שבו גורמת לנזקי שמיעה. המערער ביקש לתקן את כתב התביעה ולהוסיף בו את העובדה שעבד גם כגרריסט וכמכונאי, בנוסף על עבודתו כמסגר במוסך, עובדה המעידה על כך שהוא חשוף לרעש בעיקר באוזנו השמאלית, ולהציג לד"ר דן שאלות הבהרה על בסיס המידע החדש, אולם בית הדין האזורי ייעץ לו להגיש תביעה חדשה למוסד על בסיס עובדות אלו. דחיית בקשתו מנעה ממנו להוכיח את תביעתו כראוי. ב. אין ממש בקביעתו של ד"ר דן לפיה הקרבה בין הופעת התלונה הראשונה על הטנטון לבין הגשת התביעה למוסד מעידה על חוסר אמינותה של תלונה זו, שכן התלונה הופיעה לראשונה בחודש אוגוסט 2003, ואילו התביעה למוסד הוגשה בחודש ספטמבר 2004. ג. המערער לא סבל מעולם מליקויי שמיעה או מטנטון, ואלה הופיעו לראשונה רק לאחר שנות עבודה רבות, בהן היה חשוף לרעש מזיק, עובדה המעידה על כך שהליקוי בשמיעה התפתח והחמיר באופן הדרגתי במהלך שנות עבודתו של המערער במוסך. חיזוק לטענה זו ניתן לראות בהמלצה שניתנה למערער להימנע מחשיפה לרעש חזק. ד. ד"ר דן לא פירט והסביר כיצד הגיע למסקנות הקבועות בחוות דעתו, ולא תמך מסקנותיו בספרות המקצועית או לאסמכתאות אחרות. ה. שגה בית הדין האזורי עת הסתמך על חוות דעתו של ד"ר דן ללא עוררין, ומשלא הפעיל שיקול דעתו העצמאי. 8. בישיבת קדם הערעור הסכימו הצדדים כי ב"כ המוסד תסכם טענותיה בעל פה לפרוטוקול, ואילו ב"כ המערער תגיש סיכומיה בכתב, וכי לאחר מכן יינתן פסק דין על ידי מותב, על סמך הסיכומים וכל החומר שבתיק. 9. ב"כ המוסד טענה, כי גם אם תתקבל טענתו העובדתית של המערער לפיה הייתה חשיפה מיוחדת לרעש באוזנו השמאלית, לא יהיה בכך כדי לשנות את התוצאה הרפואית אליה הגיע ד"ר דן, ועל כן לא היה כל טעם בהעברת שאלות העברה נוספות. אין גם הסכמה עם העובדות כפי שהוצגו על ידי המערער, מפני שמדובר בעבודה במוסך, שהוא חלל פתוח, בו מתקבל יותר על הדעת כי תהיה חשיפה לרעש באופן שווה בשתי האוזניים. החשיפה המיוחדת לרעש באוזן שמאל גם לא הוכחה לגופה, גם לא במסמכים בהם מעבידו של המערער תיאר את אופי עבודתו היומיומית. 10. המערער, באמצעות ב"כ כוחו, חזר בסיכומיו, בעיקרו של דבר, על טענותיו בערעור, והגיב על הנטען בסיכומי המוסד, כי לא היה מיוצג בתחילת תביעתו, ועל כן לא ידע לייחס את החשיבות המתאימה לעובדות מהותיות אשר יש בהן כדי לשנות את גורל תביעתו. מסיבה זו גם לא ידע לבקש חוות דעת רפואית מטעמו על מנת להציגה בפני ד"ר דן. רק לאחר שפנה לייעוץ משפטי, פנתה ב"כ המערער לקבלת חוות דעת רפואית, בה נקבע כי יש קשר סיבתי בין החשיפה לרעש באוזן שמאל בעיקר, לבין הליקוי בשמיעתו, ועל כן ביקשה ב"כ המערער לתקן את כתב התביעה ולהציג בפני ד"ר דן את חוות הדעת מטעם המערער ושאלות הבהרה נוספות, בקשה אשר נדחתה על ידי בית הדין האזורי. דחיית הבקשה פגעה בסיכוייו של המערער להוכיח את תביעתו. 11. דיון והכרעה: א. לאחר שנתנו דעתנו לטיעוני הצדדים ולכלל החומר שהובא לפנינו, הגענו למסקנה, כי דין הערעור להידחות, וכי דינו של פסק הדין של בית הדין האזורי להתאשר מטעמיו, במסגרת הוראתה של תקנה 108 (ב) לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין), התשנ"ב - 1991. ב. על כך נוסיף, כי העובדות שהוצגו בפני ד"ר דן היו העובדות אשר נקבעו כמוסכמות בין הצדדים, ובהן לא נכללה עובדה באשר לעבודתו של המערער גם כגרריסט וכמכונאי, או באשר לחשיפה מיוחדת לרעש באוזן שמאל. בקשתו של המערער להוספת עובדה זו ולתיקון כתב התביעה נדחתה על ידי בית הדין האזורי, לאחר שהמוסד התנגד לבקשה מפני שהועלתה לראשונה בשלב הסיכומים. בית הדין האזורי הפנה את המערער להגשת תביעה חדשה למוסד, על בסיס עובדות אלו. מעיון בפרוטוקול הדיון מיום 19.3.2007 עולה, כי ב"כ המערער הסכימה לפעול בדרך האמורה. ג. על פי חוות דעתו של ד"ר דן, ליקוי שמיעה הנובע מחשיפה ממושכת לרעש, בא לידי ביטוי בבדיקות השמיעה בעקומה דמוית האות V, כאמור. העקומה אשר נרשמה לגבי הליקוי באוזניו של המערער אינה אופיינית לליקוי שמיעה הנובע מחשיפה לרעש, אפילו לא בקירוב, שכן היא מראה ליקוי חד צדדי עם עקומה יורדת, המעיד על הליך תחלואתי באוזן אחת בלבד. ד. חוות דעתו של ד"ר דן מנומקת ומפורטת היטב, מבוססת וסבירה על פניה. ד"ר דן עיין היטב בכל החומר הרפואי שעמד בפניו, ועל בסיסו חיווה דעתו באשר להיעדר קשר סיבתי בין החשיפה לרעש בעבודתו של המערער לבין הליקוי באוזניו. ד"ר דן קבע גם, כי כושר השמיעה בתדירויות הדיבור הינו תקין דו צדדית. יוער, כי לאור ממצא זה, טענתו של המערער באשר לחשיפה המיוחדת לרעש באוזן שמאל לא מועילה לו. באשר לתחושת הטנטון קבע ד"ר דן, כי בשים לב לכך שהתלונה מופיעה לראשונה כעבור 20 שנות עבודה במוסך, ובסמוך להגשת התביעה למוסד, יש להטיל ספק באמינותה. ד"ר דן התייחס לתוצאות הבדיקות הנוספות שהועברו אליו לאחר מכן, וקבע כי אין בהן כדי לשנות את מסקנתו האמורה. לאור האמור, לא נפל כל פגם בחוות דעתו של ד"ר דן, ועל כן בדין הסתמך עליה בית הדין האזורי. ה. גם בטענת המערער לפיה נפל פגם בחוות דעתו של ד"ר דן, משלא הפנה לאסמכתאות מן הספרות המקצועית, אין ממש, שכן לא מוטלת עליו כל חובה משפטית לעשות כן. ו. זאת ועוד. בהתאם להלכה הפסוקה, תחושת הטנטון היא בדרך כלל תלונה סובייקטיבית שאין לה זכות קיום עצמאית, במובן זה, שאם נשלל קיומו של קשר סיבתי בין החשיפה לרעש לבין ליקוי השמיעה, כך נשלל גם הקשר הסיבתי בין הטנטון לבין החשיפה לרעש. לפיכך, משלא הוכר ליקוי השמיעה כפגיעה בעבודה בעניינו של המערער, ממילא לא תוכר גם תחושת הטנטון כקשורה לעבודתו. 12. סוף דבר - הערעור נדחה ללא צו להוצאות. מסגרותשמיעה