1. בפנינו ערעור על פסק דינו של בית הדין האזורי בחיפה (השופטת מיכל פריימן; בל 717/05) בו נדחתה תביעתו של המערער להכיר בליקוי שמיעה וטנטון מהם הוא סובל כפגיעה בעבודה לפי הוראות חוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], תשנ"ה-1995 (להלן גם החוק). תמצית עובדות המקרה והשתלשלות ההליכים בתיק: 2. המערער, יליד שנת 1964, עבד במשך כ-18 שנים כמכונאי במוסך, תוך חשיפה לרעש מזיק. תביעתו למוסד לביטוח לאומי להכרה בליקוי שמיעה וטנטון כפגיעה בעבודה נדחתה מחמת היעדר קשר סיבתי בין תנאי העבודה לליקויים. מכאן תביעתו לבית הדין האזורי. 3. בית הדין האזורי מינה את ד"ר ברקו כמומחה-יועץ רפואי מטעמו (להלן גם המומחה) לבחינת שאלת הקשר הסיבתי בין נסיבות עבודתו של המערער לבין ליקוי השמיעה והטנטון, הן כמחלת מקצוע והן בדרך של מיקרוטראומה. 4. בחוות דעתו מיום 13.3.06 קבע המומחה כך: "עפ"י הנתונים האודיומטריים ליקוי השמיעה, ממנו סובל, לפחות ברובו הגדול, אינו קשור לחשיפתו לרעש אלא לתחלואה מהטעמים הבאים: ליקוי השמיעה הוא קשה מהמצופה מליקוי שמיעה שמחשיפה לרעש בלבד. ישנה אסימטריה שמיעתית LTRT הבולטת בכל הבדיקות. קיים קומפוננט הולכתי בכל הבדיקות, באוזן שמאל. ליקוי השמיעה הוא בעל אופי פרוגרסיבי-מהיר, חלה התדרדרות בשמיעה גם כשאינו נחשף יותר לרעש. אולם עפ"י בדיקות השמיעה קיימת סבירות שחלק מליקוי השמיעה, שמחוסר מעקב שמיעתי, קשה לקבוע את חלק, נובע מחשיפה לרעש. אולם, כאמור, ההתדרדרות המהירה בשמיעה, האסימטריה, קיומו של קומפוננט הולכתי והמשך ההתדרדרות בשמיעה גם כשלא נחשף יותר לרעש מצביעים על כך שעיקר ליקוי השמיעה נובע מתחלואה וחלקו הקטן יותר מחשיפה לרעש". לסיכום, מסר המומחה כי חלק קטן של ליקוי השמיעה התפתח לפי הלכת המיקרוטראומה ורוב ליקוי השמיעה נובע מתחלואה. בקשת המערער להפניית שאלות הבהרה למומחה נדחתה בהחלטת בית הדין האזורי מיום 21.5.06. כן נדחתה בקשת המערער למנות מומחה רפואי אחר. 5. ביום 4.10.06 ניתן פסק דין בבית הדין האזורי הדוחה את תביעתו של המערער, בהסתמך על חוות דעתו של המומחה. המערער הגיש ערעור לבית הדין הארצי (עבל 739/06), ובמהלך הדיון בערעור הגיעו הצדדים להסכמה שקיבלה תוקף של פסק דין. על פי הסכמת הצדדים התיק יחזור לבית הדין האזורי אשר יפנה למומחה שאלות הבהרה בקשר לשאלת הקשר הסיבתי הרפואי בין החשיפה לרעש מזיק לבין אפשרות פגיעה חלקית כתוצאה מהחשיפה. כן הוסכם שהמומחה יתבקש לשקול אפשרות של בדיקות נוספות בנוסף לבדיקות הקיימות. 6. בהתאם להסכמה שהושגה בבית הדין הארצי, הפנה בית הדין האזורי למומחה ביום 22.3.07 שאלות הבהרה בזו הלשון: "1. מהו אחוז נכות השמיעה הכוללת (הן בגין ליקוי שמיעה מרעש מזיק והן מליקוי שמיעה שמתחלואה) 2. מהו חלק הנכות הנובע מרעש מזיק 3. מהו חלק הנכות הנובע מתחלואה 4. במידה ויש צורך בבדיקות נוספות בכדי לענות על שאלות אלו, מהן הבדיקות" המומחה בתשובותיו המנומקות מיום 16.4.07 חזר על מסקנתו מחוות הדעת לפיה רוב ליקוי השמיעה נובע מתחלואה אך ציין כי אינו יכול לקבוע במדויק את האחוזים לפי הגורמים, ובלשונו: "מחוסר מעקב שמיעתי מסודר, אינני יכול לקבוע במדויק כמה משמיעתו נפגעה מחשיפה לרעש, זה בלתי אפשרי כשאין מעקב שמיעתי מסודר במשך כל שנות החשיפה". כן ציין המומחה כי בדיקות נוספות לא יענו על שאלת האחוזים. המומחה העריך את דרגת נכותו של המערער ב-35%, אולם הדגיש כי נכות זו אינה משקפת את ליקוי השמיעה שנובע מחשיפה לרעש. המומחה שב וציין את הטעמים לקביעתו לפיה רוב הליקוי אינו נובע מחשיפה לרעש, וצירף לחוות דעתו גרף המדגים כי גם אם נחשף המערער לרעש מזיק של 100 דציבל במשך 20 שנה, ליקוי השמיעה שהיה צפוי להתפתח מחשיפה לרעש בלבד רחוק מאוד מליקוי השמיעה שקיים אצל המערער. 7. בקשת המערער להפנות שאלות הבהרה נוספות למומחה נדחתה בהחלטה מיום 8.8.07, משנמצא כי השאלות שביקש להפנות למומחה מיותרות וכבר ניתן להן מענה בחוות הדעת השונות. 8. ביום 9.10.07 ניתן בבית הדין האזורי פסק הדין נשוא הערעור. תביעתו של המערער נדחתה, הואיל ועל פי חוות דעתו של המומחה רק חלק קטן של הליקוי נגרם בשל חשיפה לרעש, והמומחה מסר כי אין ביכולתו לקבוע את חלקו באחוזים של הליקוי שנגרם כתוצאה מרעש. מכאן הערעור שבפנינו. 9. בדיון קדם הערעור שנערך בפני, הסכימו הצדדים לסכם את טענותיהם בעל-פה לפרוטוקול, וכי הסיכומים יהוו סיכומים בכתב שיועברו למותב לכתיבת פסק הדין. טענות הצדדים בערעור: 10. המערער טוען כי על פי חוות דעת המומחה, יש לייחס חלק מליקוי השמיעה שלו לחשיפה לרעש המזיק בעבודה, אך המומחה מתקשה לקבוע באחוזים מהו החלק הנובע מהחשיפה, ועל כן יש למנות מומחה רפואי אחר. כן מבקש המערער כי בית הדין יקבע את נכותו לפי הנתונים שבפניו. עוד טוען המערער כי מדובר כאן במקרה בו קיים ספק ולכן יש לקבל את הערעור. מנגד, טוענת ב"כ המוסד לביטוח לאומי כי האמור בחוות דעתו של המומחה אינו מספיק כדי לקבל את הערעור, הואיל ולא הוכחה ראשית ראיה לקשר סיבתי בין החשיפה לרעש בעבודה לבין ליקוי השמיעה של המערער. דיון והכרעה: 11. לאחר שנתנו דעתנו למכלול טענות הצדדים, לתשתית העובדתית שנפרשה בבית הדין האזורי ובפנינו ולפסק דינו של בית הדין האזורי, אנו מחליטים לדחות את הערעור ולאשר את פסק דינו של בית הדין האזורי, מטעמיו, לפי תקנה 108(ב) לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין) תשנ"ב-1991. פסק הדין של בית הדין האזורי מנומק היטב בעובדותיו ומבוסס במסקנותיו המשפטיות ולא נמצא טעם המצדיק התערבותנו בו. 12. בית דין זה כבר פסק, כי חוות דעתו של המומחה מטעמו היא בבחינת "אורים ותומים" לבית הדין בתחום הרפואי וככלל, בית הדין מייחס משקל מיוחד לחוות הדעת המוגשת לו על ידי המומחה מטעמו, יסמוך ידו עליה ולא יסטה מקביעותיו אלא אם כן קיימת הצדקה עובדתית או משפטית יוצאת דופן לעשות כן (ראה לעניין זה דב"ע נו 244 - 0 המוסד לביטוח לאומי נ' יצחק פרבר, לא פורסם, עב"ל 1035/04 דינה ביקל נ' המוסד לביטוח לאומי, לא פורסם). בית הדין נוהג לייחס משקל רב לחוות דעתו של המומחה מטעמו, שכן האובייקטיביות של המומחה מטעם ביה"ד גדולה יותר ומובטחת במידה מירבית מעצם העובדה, כי אין הוא מעיד לבקשת צד ואין הוא מקבל את שכרו מידי בעלי הדין (ראה לעניין זה דב"ע 411/97 דחבור בוטרוס נ' המוסד לביטוח לאומי, לא פורסם וכן עב"ל 341/96 שמעון מליחי נגד המוסד לביטוח לאומי, פד"ע לד 377). 13. במקרה דנן חוות דעתו של המומחה מנומקת, בהירה וחד משמעית. המומחה קבע כי יש לייחס את עיקר ליקוי השמיעה של המערער לתחלואה ורק חלק קטן מליקוי השמיעה נובע מחשיפה לרעש. כאשר נשאל המומחה האם ניתן לכמת באחוזים את מידת ההשפעה של כל גורם על ליקוי השמיעה, הוא הבהיר כי זה בלתי אפשרי לקבוע זאת במדויק, ונימק תשובה זאת בפירוט ובבהירות. המערער לא הציג בפנינו כל טעם המצדיק סטיה ממסקנות המומחה בחוות דעתו. על פי האמור בחוות הדעת, ניתן לייחס רק חלק קטן מליקוי השמיעה לחשיפה של המערער לרעש, וניסוח זה אינו מספיק למערער להרמת הנטל המוטל עליו, ולהוכיח קיומו של קשר סיבתי בין החשיפה לרעש בעבודה לבין ליקוי השמיעה. כן יודגש, כי אין בידנו לקבל את טענת המערער לפיה על בית הדין לקבוע את אחוזי הנכות של המערער הנובעים מעבודתו. הסמכות לקביעת אחוזי הנכות נתונה בידי הוועדה הרפואית, אשר נותנת את החלטתה לאחר שהליקוי הוכר כפגיעה בעבודה. במקרה דנן, המערער לא עמד בנטל הראשוני לקבלת תביעתו להכרה בליקוי השמיעה כפגיעה בעבודה. קביעת אחוזי הנכות הקשורים לעבודה היא עניין מקצועי-רפואי, ודין טענות המערער בעניין - להידחות. אשר על כן, אין מנוס אלא לדחות את הערעור. 14. סוף דבר: הערעור נדחה ללא צו להוצאות. חשיפה לרעששמיעהקשר סיבתימטרד רעש