כאשר בית המשפט בוחן הסכמה מדעת לטיפול רפואי, נבחן הקשר הסיבתי העובדתי שבין אי-קבלת הסכמתו של המטופל לטיפול לבין הנזק שנגרם בעקבות הטיפול, על-פי השאלה כיצד היה נוהג המטופל אילו היה מיודע כראוי. שאלה זו היא היפותטית בהגדרתה ולפיכך עשויה להתעורר לגביה עמימות. במקרים אלה הוצע מבחן הערכת הסיכויים שנועד להעריך באופן היפותטי את הסיכוי שהניזוק היה מסרב לקבלת הטיפול אילו היה מיודע כראוי, ועל בסיסו לקבוע את שיעור הפיצוי. גם מבחן זה סויג בתנאי שמדובר ב"סיכוי של ממש", שאינו "זניח או מזערי". נקבע, כי לצד ראש הנזק הנסב על פגיעת הגוף שנגרמה לחולה שטופל ללא הסכמתו קיים ראש נזק נוסף, מובחן ועצמאי, שעניינו עצם הפגיעה באוטונומיה של החולה. תביעה לפיצוי בגין ראש נזק אחרון זה, בשונה מתביעה לפיצוי בגין נזק הגוף, אינה מצריכה הוכחת קשר סיבתי בין הפרת החובה לספק לחולה את המידע הנחוץ לו לבין נזק הגוף שנגרם לו. אמרה על כך השופטת שטרסברג-כהן בעניין דעקה: דומה, כי במצב שבו לא ניתן להוכיח את הקשר הסיבתי שבין התרחשות היפותטית לנזק, אלא על סמך ניחושים וסברות המתייחסים להתנהגות אנושית משוערת, שכלל לא אירעה בפועל, אין מבחן עודף ההסתברות מחד גיסא, או העברת הנטל מאידך גיסא, מניחים את הדעת. מבחנים אלו אינם נותנים בידי השופט את הכלים הטובים ביותר על-מנת להגן במידה הראויה על כל האינטרסים המשמשים בזירה ולאזן ביניהם. במקרים שבהם קביעת מימצא בעניין הקשר הסיבתי אינה קביעה של עובדות אלא בחירה בין אפשרויות היפותטיות של התנהגות אנושית, הוא מבחן הערכת הסיכויים, שלפיו יש להעריך את סיכויי ההתרחשות ההיפותטית; מבחן זה הוא המבחן היישומי הראוי, גם כעניין של מדיניות. יש לציין כי גישה זו לא התגבשה לכלל הלכה, אם כי במספר מקרים נוספים המתייחסים לנושא ההסכמה מדעת, לא נשללה אפשרות זו ולמעשה נותרה בצריך עיון. רפואהתביעות רשלנות רפואיתרשלנות רפואית (הסכמה מדעת)