מה הדין במקרה של נפילה ממנוף ? האם נפילה ממנוף נחשבת "תאונת דרכים" ? מהן הזכויות של נפגע בתאונת עבודה שנפל ממנוף ? ##תאונה בזמן פריקה וטעינה של קורות באמצעות מנוף:## בע"א (י-ם) 26/95; ע"א 46/95, רשלין נ. אשטרום ואח', בעת שהתובע עסק בהרכבת קורות של מבנים טרומים באמצעות מנוף, התהפכה קורה והתובע נפל. המנוף היה מותקן על משאית, ואולם ברגע שהיה צורך להשתמש בו, הושענה המשאית על ארבע זרועות הידראוליות, כאשר גלגליה באוויר. בית-המשפט קיבל את הטענה כי אין מדובר בתאונת דרכים, ופסק: "הטענה כי גם לאחר תיקון מס' 8 כל מאורע שנגרם 'עקב ניצול הכוח המיכני של הרכב' הוא בגדר תאונת דרכים, ואפילו כאשר לא מדובר בשימוש ברכב' הוא בגדר תאונת דרכים, אינה נראית לנו נכונה, שכן בהמשך ההגדרה נאמר 'ובלבד שבעת השימוש כאמור לא שינה הרכב את ייעודו המקורי". "שימוש כאמור" הוא השימוש הנזכר ברישא של ההגדרה תאונת דרכים – מאורע שבו נגרם לאדם נזק גוף עקב שימוש ברכב מנועי למטרות תחבורה. בענייננו לא היה, בזמן התאונה, שימוש ברכב למטרות תחבורה, וכבר מטעם זה לא היתה כאן תאונת דרכים. דומה כי הפירוש שאנו נותנים להגדרה עולה בקנה אחד עם מטרת החוק ועם השכל הישר, והוא עדיף על פירוש המביא לתוצאות מוזרות הרחוקות מכוונת המחוקק והשכל הישר. ##נפילה ממנוף - שבר בגולגולת:## בת"א (חי') 107/98, בן דוד נ. "הפניקס הישראלי", חב' לביטוח בע"מ ואח', התובע מפעיל ציוד כבד, עבד על מנוף גלגלי (מנוף נייד), בסיום עבודתו העלה אותו על רכב מוביל. העליה למוביל נעשתה בנסיעה עם המנוף. בתום הנסיעה ירד התובע מהמנוף, כאשר המנוף מצוי על ארגז המוביל. במהלך הירידה מהמנוף נפל התובע. בדרכו ארצה נחבט בארגז המוביל, ולבסוף הגיע אל הרצפה, ונגרם לו שבר בגולגולת. המחלוקת התמקדה בשאלה על מי חלה החבות, מבטחי המנוף או על מבטחי הרכב המוביל. ביהמ"ש דחה את טענת מבטחי הרכב המוביל שהמדובר במקרה זה בחריג של "פריקה וטעינה" בקובעו שחריג זה אין לו מקום כשמדובר ברכב המסוגל לעלות ולרדת בכוחו הוא מהרכב המוביל, ואכן המנוף דנן עלה בכוחו המנועי על ארגז הרכב המוביל. ארגז הרכב המוביל שימש באותה נקודת זמן כמשטח חניה. המנוף הגיע איפוא ליעד נסיעתו, התובע ירד מתא המפעיל ואז מעד נפל ונפצע. היתה זו איפוא תאונת דרכים שארעה לתובע תוך כדי ירידתו מן הרכב דהיינו: המנוף הנייד. פעולת הירידה מן הרכב היתה בהחלט למטרת תחבורה שהרי משהגיע המנוף ליעד נסיעתו היה על התובע לרדת מן המנוף ואזי, מעד, נפל ונפצע. המסקנה מן האמור היא שעל מבטחת המנוף הנייד לפצות את התובע בגין נזקיו. מבטחת הרכב המוביל אינה נושאת בכל חבות ביטוחית שכן התובע היה בזמן התאונה במעמד של "נוהג" שרכבו (המנוף) היה מעורב בתאונה, ותרופתו במקרה כזה היא אך ורק כנגד מבטח רכבו – המנוף. ##תאונת עבודה עם מנוף משאית:## בת"א (שלום-י-ם) 20797/92, כהן נ. "אליהו" חברה לביטוח בע"מ ואח', בעת פריקת משטחים ממשאית מנוף באמצעות מנוף המשאית במסגרת עבודתו של התובע כנהג משאית, נותקה אחת החבילות ונפלה על ראשו. המשאית היתה במצב חניה. בקבלו את טענת הנפגע כי מדובר בתאונת דרכים פסק בית-המשפט: התאונה נכנסת לגדר "מאורע שנגרם עקב ניצול הכוח המכני של הרכב" שבהגדרת תאונת דרכים ולהתנתקות מטען "שלא תוך כדי טיפול ושל אדם ברכב במסגרת עבודתו". התובע נפגע אמנם במסגרת עבודתו, ואולם מאחר שהפגיעה היתה לא תוך כדי "הטיפול ברכב", ניתן לאמר שהתאונה נכנסת תחת כנפי "ההתנתקות", ולכן מהווה תאונת דרכים. המקרה אינו נכנס למסגרת טעינה ופריקה, שכן סבירה יותר הפרשנות לפיה רק טעינה ופריקה הנעשות באופן ידני בבחינת עבודת סבלות, לא תיכנס למסגרת החוק, להבדיל מ"התנתקות או נפילה", תוך כדי פריקה מכנית, כבענייננו המכוסות על-ידי החוק. ##נפילת חפצים ממנוף בזמן העמסת צינורות על משאית:## בת"א (י-ם) 717/94, גולן נ. "דולב" חברה לביטוח בע"מ ואח', התובע היה פועל שעזר למנופאי להעמיס צינורות על משאית. הצינור היה מועמס בעזרת מנוף על המשאית. הכבל שבאמצעותו חיזקו את הצינורות למשאית נקרע עקב מתיחת יתר, וכתוצאה מכך נפלו הצינורות וגרמו לפציעתו של התובע. הפעולה של קשירת הצינורות למשאית היתה במסגרת עבודתו של התובע וכחלק מתפקידו. נדחתה הטענה כי המדובר בתאונת דרכים, מהנימוק שאם כי מדובר בניתוק ונפילה של חלק מהמטען (הצינורות), אין לקבל את הטענה כי פעולת הטעינה נסתיימה, שכן פעולת הטעינה כוללת בתוכה גם את כל פעולות הלוואי, כגון כיסוי המטען, סידורו וחיזוקו. קשירת המטען היא חלק בלתי-נפרד מטעינתו, בדיוק כשם שקשירת שרוכי נעליים היא חלק אינטגרלי מנעילתן. בהגדרת "שימוש ברכב מנועי" יש לפרש את המונח "במסגרת עבודתו" כאשר מדובר בטיפול או בתיקון דרך במצומצם לגבי מכונאים או בעלי מוסך. אולם, כשמדובר במונח זה לגבי נפילה או הינתקות של חלק מהרכב כשהוא עומד או חונה, יש לפרש מונח זה פשוטו כמשמעו, דהיינו כל מקרה שהוא בגדר תאונת עבודה ולא דווקא בטיפול מקצועי ברכב. (פורסם בספרו של עו"ד מיכאל צלטנר "חבות לפיצוי נפגעי תאונות דרכים) ##להלן פסק דין בנושא תאונת עבודה מנופאי:## פסק דין 1. התובע עבד כאזרח עובד צה"ל במספנות חיל הים בבת גלים בחיפה, בתפקיד מנופאי. התובע טוען שביום 14.12.94 ארעה לו תאונה בתחילת יום עבודה שבה נפגע בברך ימין (להלן "הברך"). לדברי התובע קרתה התאונה בעלותו אל חלקו הקדמי של עגורן שהיה מורכב על כלי רכב (להלן "המנוף"), כדי לבדוק את מצב השמן והמים. לצורך הבדיקה צריך היה התובע לפתוח את מכסה המנוע, להכניס את ידו פנימה עם מדיד, ואח"כ למשוך חזרה את ידו ואת המדיד, ולרדת מקדמת המנוף חזרה לקרקע. לטענת התובע, לאחר שפתח את מכסה המנוע והכניס ידו פנימה הוא החליק, נפל לקרקע ונחבל בברך. 2. מוסכם בין הצדדים שאם אכן קרה הארוע שהתובע טוען לו (להלן "הארוע"), הרי מדובר בתאונת דרכים, שהיא גם תאונת עבודה. ואולם הצדדים חלוקים בשאלה אם קרה הארוע, או שמא בדה אותו התובע מלבו. כמו כן מוסכם שהנכות של התובע בעקבות הארוע, אם קרה, היא כנכות שקבע המל"ל. 3. אין מחלוקת שהתובע פנה למל"ל כדי שיכיר בארוע כבתאונת עבודה, לא סמוך לאחר המועד שבו אירע הארוע כטענת התובע, אלא רק לאחר שנותח בברך ב4.12.96- (להלן "הניתוח"), היינו כשנתיים לאחר התאונה. טופס התביעה למל"ל מולא ב15.12.96- (נ1/). אין מחלוקת שעד לניתוח עבד התובע בעבודתו כמנופאי, עבודה שאליה חזר התובע כטענתו יומיים אחרי הארוע. המל"ל הכיר בתובע כנכה עבודה לגבי תאונה מ14.12.94-, ונקבעו לתובע ע"י המל"ל 10% נכות בגין התאונה, בתוספת 5% עפ"י תקנה 15. הנכות הרפואית הכוללת לברך של התובע נקבעה ע"י המל"ל ל20%-, אך 10% נזקפו בגין הפגימה בברך שהיתה לתובע מלפני הארוע. לפי חוות דעת של ד"ר בסר, מומחה מטעם התובע, נכרת לתובע בעבר הרחוק "המיניסקוס החיצוני בברך", וב4.12.96- נעשתה "ארטרוסקופיה ניתוחית" בברך, וכרתו לו את "השאריות" של המיניסקוס החיצוני. לדברי ד"ר בסר בחוות דעתו, נמצאו בארטרוסקופיה "שינויים ניווניים, יתכן מהחבלה הקודמת מלפני שנים" (ראה חוות הדעת מיום 1.6.97). בתעודה רפואית שכתב ד"ר בסר ביום 29.6.97 נרשם: "הנ"ל עבר ארטרוסקופיה ניתוחית בברך ימין ונמצאו שינויים ניווניים קשים". לפי דברי התובע הניתוח הקודם בברך היה 30 שנה לפני היום שהתובע העיד (העדות היא מ26.3.00-, ראה עמ' 11 לפרו'). 4. התובע יליד 1948, ושיחק כדורגל מאז גיל 14. התובע העיד שבין השנים 1964 ו1974- היה שחקן כדורגל בקבוצת מכבי חיפה, ואח"כ שיחק "בכל מיני קבוצות, למשל עם קבוצות ערביות, הפועל אילת וכדו' שהן קבוצות כמו ליגה ג' ליגה ב'... וכך שיחקתי עד לפני שנתיים שאז התחלתי לאמן ילדים במכבי חיפה" (עמ' 13 לפרו'). באימון ילדים התובע המשיך לפחות עד יום עדותו ב26.3.00- (עמ' 13 לפרו'). התובע היה גם "מאמן שחקן" במהלך השנים, והמעביד (הנתבעת) נהג כל השנים לשחרר אותו "מספר פעמים בשבוע" כדי שיוכל לאמן (עמ' 13). 5. כאמור הצדדים חלוקים בשאלה אם קרה הארוע הנטען ע"י התובע, שהתובע טוען: הארוע קרה, וקרה ביום 14.12.94, ולא ביום 28.12.94, כפי שנרשם בטעות בטופס התביעה שהגשתי למל"ל ב15.12.96- חתום על ידי (נ1/), והנתבעת טוענת לא כי, הארוע לא קרה, לא היה ולא נברא אלא בדותה היה, ואפשר שהתובע משייך לארוע נזק שקרה לברך בהקשר אחר, כדי לזכות בפיצויים. הגעתי למסקנה שיש ספק רב בנכונות גירסתו של התובע, שהוא ועד נוסף, חברו לעבודה, לבדם מעידים שקרה. העד הנוסף הוא מר שמעון ביגי (להלן "ביגי"). אנמק את מסקנתי זו להלן. 6. ראשית אציין שלא השתכנעתי ממהימנות התובע, וגם לגבי ביגי נותרו ספקות בלב. ועוד, יש תימות רבות בגירסת התובע, כפי שיפורט להלן, וסתירות בין דברי התובע לדברי ביגי. אומר כללית שסתירות בין עדות התובע לעדות ביגי בפרטים שונים לגבי ההתרחשויות בארוע, לא היה בהן כשלעצמן כדי להביא למסקנה לחובת התובע, שכן טבעי הדבר שפרטים פה ושם יישכחו ע"י עדים במהלך השנים, או אף ייראו בשעת מעשה בראייה שונה ע"י עדים שונים. ואולם בעניננו, לאור ההתרשמות מעדותם של התובע וביגי, יש גם בסתירות האמורות כדי להוסיף נופך מה לחובת התובע. לכל האמור מצטרפות ראיות מטעם הנתבעת, המוסיפות חיזוק לספקות שמעוררת גירסת התובע, כפי שיפורט בהמשך. להלן אצביע על עיקרי הדברים המחלישים את גירסת התובע. 7. כאמור, התובע טוען שהארוע קרה ב14.12.94-, וכי הוא חזר לעבודה כעבור יומיים. והנה, בטופס התביעה למל"ל (נ1/) רשם התובע כתאריך הארוע את יום 28.12.94, וציין שלמחרת היום, ב29.12-, שב "לעבודה מלאה". יש בנ1/ שתי סטיות מגירסת התובע בפנינו: א) מועד הארוע; ב) מועד חזרת התובע לעבודה, שבנ1/ נאמר 29.12, היינו למחרת הארוע, ובגירסה בפנינו נטען שחזר כעבור יומיים. אכן, לפרטים אלה כשלעצמם לא ראוי היה ליחס חשיבות רבה, שכן יכלה ליפול טעות בנקיבת התאריך של הארוע ושל החזרה לעבודה, לאור זאת שטופס התביעה נכתב ב15.12.96-, היינו כשנתיים לאחר הארוע הנטען. אמרתי "כשלעצמם", שכן בהתערבם ובהשתלבותם במארג כולל יותר של סתירות, שאני. יצויין שלתובע אין הסבר לטעות בתאריך שניקב בנ1/. עוד יצויין שביגי, בתצהירו שניתן כעדות ראשית, כתב שהארוע קרה ב14.12.94-, אבל כשנחקר ע"י חוקר מטעם הנתבעת, נקב ביגי בתאריך 28.12.94 כיום הארוע (עמ' 16 לפרו', שם מאשר התובע שהציטוט של דברי ביגי מתאים לגירסת התובע). גם בטופס בקשה לקביעת דרגת נכות שהגיש התובע למל"ל (נ2/), חתום ע"י התובע, נכתב שתאריך הפגיעה הוא 28.12.94. 8. התובע טוען שלאחר הארוע פנה למרפאה בבסיס, ושם סרבו לטפל בו בהיותו אזרח ולא חייל, ולכן הלך באותו יום למרפאת קופ"ח לין, שזו מחלקת תאונות (להלן "לין", סעיף 10-11 לתצהיר התובע). לדברי התובע נאמר לו בלין לשים קומפרסים של מים קרים, ונאמר לו לשוב לעבודה כעבור יומיים (סעיף 10 לתצהיר התובע). והנה התובע מצרף לתצהירו "תעודה רפואית ראשונה לנפגע בעבודה" ממרפאת לין, ושם כתוב: " נמצא בטפולנו מ28.12.94-", וכן בתשובה לשאלה שבטופס: "פרטי הטיפול שניתן לפני הגיעו אלינו והיכן קיבל טיפול" - התשובה שניתנה היא "לא". בעדותו בפני חוקר של הנתבעת מספר התובע: "רק בתאריך 28.12.94 פניתי ללין ושם נבדקתי ונתנו לי כל מיני המלצות לטפול". ביגי בתצהיר השני (סע' 7) מספר, שחצי שעה בערך אחרי הארוע "פונה קרול למרפאת לין לצורך טפול". התובע בנ1/ מספר שהעזרה הרפואית הראשונה הוגשה לו בלין ב28.12.94- בשעה 08.30. 9. בטופס התביעה נ1/, בתשובה לשאלה שבטופס אודות "מהות החבלה (שבר, מכה) והאבר שנפגע" משיב התובע: "סיבוב ברך ימין". התאור שבפנינו הוא שהתובע נפל ונחבל מהקרקע בברך ימין, וכלשונו של התובע: "נפלתי ישירות על הברך" (עמ' 14). על תאור הסיבוב של הברך חוזר התובע בנ1/ פעם נוספת, בתשובה לשאלה: "תאר בפרוט כיצד נגרמה החבלה", במלים אלה: "החליק... נפל מגובה 3 מטר ובנפילה סובב את ברך ימין". בטופס נ1/ מציין התובע שהנפילה היתה מגובה 3 מטר. בפני החוקר מטעם הנתבעת הגביה התובע את גודל הנפילה ל-"3-4 מ'", ואילו בחקירתו הנגדית אומר התובע: "אני הערכתי שנפלתי מ2- מ' או מ2.5- מ'" (עמ' 14), וזאת אמר לאחר שחישב עם ב"כ הנתבעת ומצא שהנפילה היתה מגובה 1.60 מ' פלוס 40 ס"מ, היינו 2 מ' (עמ' 14). 10. יש סתירות של ממש בדברים שנאמרו ע"י התובע וביגי, לגבי מעשיו של ביגי בשעת הנפילה מהמנוף ולגבי השאלה האם ביגי ראה את הנפילה. בתצהירו השני אומר ביגי "ולפתע ראיתי שקרול קיבל מכה חזקה בברך ימין ואני רצתי ועזרתי לו לקום" (סעיפים 7-6 לתצהיר). פשוטו של מקרא הוא שביגי ראה כיצד היה מעשה המעידה וההחלקה והנפילה על שני שלביה ושראה את קבלת המכה בברך. דברים דומים אמר ביגי לחוקר מטעם הנתבעת (עמ' 33 לפרו'). והנה בחקירתו הנגדית מאשר ביגי שלא ראה את כל הדברים הללו, אלא שראה לראשונה את התובע בהיותו כבר על הקרקע וצועק (עמ' 27 באמצעו: "נכון שראיתי אותו כשהיה כבר על הקרקע אבל המכסה מנוע של המנוף היה פתוח ולכן לא יכול להיות שהוא לא נפל מהמנוף כי איש לא יכול היה לפתוח את המכסה זולת התובע ואני כי רק שנינו היינו שם". בצדק טוען ב"כ הנתבעת בסיכומיו שיש גם סתירות ניכרות בתאור של מהלך שתיית הקפה ע"י ביגי והתובע, ובתאור המקום שבו עמד ביגי כאשר התובע ניגש אל המנוף לבדיקת שמן ומים. 11. כאמור, גירסת התובע וביגי היא שביום הארוע, סמוך לאחר קרותו, הגיע התובע ללין (כגירסת ביגי התובע אפילו "פונה" ללין), וכן שהארוע קרה בבוקר. לדברי התובע הוא לא יסף לעבוד ביום הארוע ואף לא למחרתו (או שחזר למחרתו, כמצויין בנ1/ ובנ2/). והנה מפליא הדבר שהתובע, ביודעו שהנתבעת מכחישה את ארוע התאונה וטוענת שהיה כלא היה אלא "משל" היה, לא הביא ראייה פשוטה כלשהי מלין על הבקור והבדיקה שם, או אפילו ממקום העבודה על העדרות של יום או יומיים מהעבודה. אין גם שום ראיה או דיווח שנעשה ביום הארוע ע"י התובע או ביגי לממונים על התובע, הן לגבי עצם הנפילה והן לגבי ההליכה ללין. יושם גם לב לכך שמאז "התעודה הרפואית הראשונה לנפגע בעבודה" מיום 28.12.94 ועד 2.3.97, אין כל תעודה רפואית שהיא בנוגע לברך (ראה גם סעיף 14 לתצהיר התובע כעדות ראשית). כל זאת למרות טענת התובע שמאז הארוע סבל בקביעות כאבים בברך, אך למרות הכאבים המשיך בעבודתו הרגילה, עד אשר נותח בדצמבר 1996 (ראה גם דברי התובע לחוקר מטעם הנתבעת). 12. התובע, בפנותו למל"ל בתביעה להכרה בנכותו מחמת הארוע (נ1/), הסתיר את העובדה ש25- שנים קודם לארוע נחבל בברך ונותח. כאשר נשאל (נ1/) "האם סבלת בעבר ממחלה או מכאבים הקשורים או דומים למצבך היום", ענה ואמר: "לא". גם באוזני החוקר מטעם הנתבעת הסתיר התובע את דבר הפגיעה בברך 25 שנים קודם לכן, למרות שנשאל מפורשות על כך. השאלה שנשאל היתה: "לפני שנת 12/94 האם נפגעת או סבלת בברך הרגל הימנית", והתשובה היתה: "לא, אנחנו עוברים בדיקות כמנופאים כל שנה בלין במח' תעסוקתית והתלוננתי על כאבים בברך ימין אך נאמר לי שהכל בסדר ואני יכול לעבוד וכך עשיתי עבדתי כרגיל". ובהמשך: "ש.ת. בעבר לא טופלתי אף פעם אצל רופאים אורטופדיים" (אגב, כמצוטט נאמר ש"התלונן על כאבים", אך בעדותו במשפט סיפר שלא סבל מהברך עד לתאונה). 13. לכל האמור לעיל בבחינת גירסאותיהם של התובע וביגי, ראוי להוסיף גורמים נוספים המחלישים את גירסת התובע, הבאים מכיוון הנתבעת, ואפרטם להלן: א) העדויות בדבר חוסר המוטיבציה לעבוד כמנופאי שחלה בתקופה הנדונה אצל התובע. אינני רואה סיבה לפקפק באמינותם של העדים שהעידו בענין זה. יצויין שעדויות אלה מתחזקות ע"י העובדה הבלתי מוכחשת, שהתובע סרב להצעות הממונים עליו, שימשיך לעבוד כמנופאי כמקודם, ושלגבי פעולות, שלטענת התובע נעשו קשות עליו אחרי הניתוח ב1996-, תינתן לתובע עזרה ע"י עובד אחר שיעמוד לרשותו, כדי שיבצע את הפעולות הללו במקום התובע (ראה סעיף 10 לתצהיר של מר כרמלי). מקובלות עלי גם הראיות אודות אנשים שונים פגועי רגליים, כדוגמת התובע ואף חמור מכך, שעבדו במספנות חיל הים כמנופאים, כיון שעבודת המנופאי אינה עבודה פיסית קשה. לאור הסרוב של התובע הוא עבר לעבוד כמחסנאי. אכן לכאורה קמה וגם ניצבה תמיהה. וזה דבר התמיהה: משכרתו של מנופאי והתנאים הנלווים לה גבוהים בהרבה מאלה של מחסנאי, ולמה זה ועל מה זה ימיר התובע עבודה שברכה רבה בצדה, בעבודה מכניסה הרבה פחות? אכן תימה היא, ואינני בטוח שיש לנו תשובה נחרצת לה. ואולם, הסברים אפשריים צצים ועולים, ואפרטם: א) היטב חרה לו לתובע שלא הסכימו למנות אותו כמחליף של העובד אגוזי, שהיה מנהל עבודה וממונה על התובע, שעמד לפרוש לגימלאות, ושביכרו על פני התובע עובד אחר (ראה דברי התובע בעמ' 9 לפרו' וכן דברי ביגי בעמ' 31). כידוע כל אדם מגיב עפ"י דרכו במצב כזה; ב) התובע רצה לעסוק, בנוסף לעבודתו במספנות, כמאמן כדורגל, והעבודה כמנופאי היתה כרוכה בשעות רבות של עבודה ובכוננויות רבות. 14. בדברים שנאמרו עד כה די כדי לקבוע שהתובע לא הוכיח כדבעי שקרה הארוע. לכל האמור ראוי להוסיף ראיה חשובה נוספת, המצריכה תחילה דיון בשאלת קבילותה. כוונתי לדבריו של מנהל העבודה אגוזי ז"ל, בסעיף 5 לתצהירו. המנוח אגוזי סיפר בתצהירו, שהתובע אמר לו שהוא נפגע בברך תוך כדי עיסוק בכדורגל, וכי הוא רוצה "לעשות מזה" תאונת עבודה. אגוזי ז"ל חתם על תצהיר, בעקבות הוראה של ביהמ"ש שניתנה בהסכמת הצדדים (עמ' 2 לפרו'), שהצדדים יגישו עדויותיהם בתצהירים במקום עדות ראשית. ביני לביני, בין חתימת התצהיר לבין מועד השמעת ראיות ההגנה, נלקח אגוזי לבית עולמו. ב"כ התובע טען שמשנמנעה ממנו האפשרות לחקור את אגוזי ז"ל בחקירה נגדית, ראוי שנסתיר פנינו מתצהירו ושנראה את התצהיר כמי שבטל ועבר מן העולם. ב"כ הנתבעת ביקש לראות בתצהיר עדות קבילה. נוטה אני לומר שנכון לראות את התצהיר כעדות קבילה, ולשקול את משקלה לאור המניעה לערוך חקירה נגדית. אבהיר את עמדתי. אכן, כלל הוא שתצהיר שלא ניתן לצד שכנגד לחקור אודותיו, אינו ראוי להחשב כראיה (ראה למשל ע"א 743/89, גולדווסר נ. קרביץ, פד מו (1) 485, 489). הפסיקה הבחינה בין מצב זה לבין מצב שבו עד העיד עדות ראשית, ובטרם תסתיים חקירתו הנגדית, הלך לעולמו. במקרה כזה הוכרה העדות כקבילה, ולביהמ"ש ניתן שיקול דעת שלא לפסול את העדות כראיה (ע"א 642/87, הסת' אגודת ישראל נ. חב' חזקיהו בע"מ, פד מד (1) 686, 694). בעניננו לפני שהחל המנוח אגוזי להחקר על תצהירו, שנחשב כעדות ראשית כאמור, הלך לעולמו. השאלה היא האם ראוי להשוות מצב זה, שבו התצהיר בא במקום עדות ראשית, למצב שבו העד שנפטר הספיק להעיד בע"פ, מול פני השופט, את עדותו הראשית. ניתן לומר שאין הנדון דומה לראיה, שכן רק כשהעד שנפטר כבר העיד בע"פ והשופט התרשם ממנו, יכול השופט להשתמש בשיקול דעתו, ולהתבסס על עדותו הראשית, תוך זהירות מחמת זאת שלא נזדמן לחוקרו בחקירה נגדית (וזו אכן היתה ההנמקה לקבילות בע"א 642/87 הנ"ל). לעומת זאת עדות ראשית בתצהיר בלבד, שלא היה סיפק כלל בידי השופט להתרשם מהעד, שאני, ולכן התצהיר לא יהיה קביל. למרות האמור נוטה אני לחשוב שגם כאשר ניתן תצהיר כעדות ראשית, ובטרם תחל חקירה נגדית נפטר העד, ראוי שלא לראות את התצהיר תמיד כמשול לחרס הנשבר, כחספא בעלמא, אלא לראותו בנסיבות מתאימות, כמו בעניננו, כקביל, תוך כדי זהירות מרובה לגבי משקלו. בכך יהיה שונה דינו של תצהיר שניתן כעדות ראשית, ובמיוחד בהסכמת הצדדים, מדינו של תצהיר רגיל שהומצא ע"י בעל דין. אמנם, הטעם של התרשמות ישירה של השופט מהנפטר פג טעמו במצב כשלנו, אך המגמה הכללית הקיימת כיום, להרחיב את כשרות הראיות מבחינת קבילותן, תוך שימת דגש על המשקל, ראוי לה שתגבר בעניננו. וכמה טעמים לדבר: א) כאמור, התצהיר הוגש בהסכמה כעדות ראשית; ב) מניעת האפשרות לחקירה נגדית לא נגרמה בעטיה של הנתבעת, אלא באה מעלמא משהלך המנוח לעולמו; ג) תכן התצהיר של המנוח אינו תלוש מ"סביבה" ראייתית, ואינו דבר העומד בפני עצמו, בחלל ריק. התוכן משלב ומשתרג עם ראיות אחרות המצביעות בכיוון זה או קרוב אליו; ד) כאמור, המגמה, שאמנם לא התקבלה עדיין כחוק, היא להרחיב את כשרות הראיות, ואפילו להכשיר עדות שמיעה. בעניננו לא זו בלבד שאין מדובר בעדות שמיעה סתם, בדברים בעלמא, אלא מדובר בדברים שנאמרו ע"י העד בתצהיר, היינו תחת אזהרה, תוך ידיעת המצהיר את הסיכון באמירת שקר. יש גם לזכור שהמנוח אינו נוגע בדבר, ולמה שיחטא באמירת שקר? נזכור! חזקה טבעו חז"ל: "אין אדם חוטא ולא לו" (בבא מציעא, דף ה עמ' ב', וכן ראה בספר ניבי תלמוד, ספרית המשפט העברי, עמ' 20); ה) לכל האמור ראוי להוסיף, שאולי יש מקום לאבחן בין שני מצבים: הראשון כאשר מדובר בעדות של נפטר, שניתן למצוא לה תחליף בראיה אחרת, כי אז אין הצדקה להחפז בקבלת עדותו הראשית של עד שנפטר. המצב שהשני הוא כאשר אין מקור אחר אפשרי לאותה ראיה כמו בעניננו, עדות על דבר ששמע רק המנוח מפי התובע. ועוד, ראוי אולי להבחין בין מצב שבו עד נפטר, לבין מצב שבו בעל דין מונע בזדון מעדו - מצהירו להופיע לחקירה נגדית. אם אין ראיה לדבר, זכר לדבר אולי יש בדברי כב' השופט גולדברג בע"א 743/89 הנ"ל, בעמ' 489. באותו מקרה סבר ביהמ"ש העליון שתצהירו של הנתבע נחשב בהסכמה לעדות ראשית, אך פסל אותו כראיה משום שהנתבע לא התיצב לחקירה ללא טעם. וכך אמר כב' השופט גולדברג: "אין כל משקל לחקירה ראשית של בעל דין, שעה שהוא נמנע במתכוון מלחשוף עצמו לחקירה שכנגד", נקוד על המלה "במתכוון". פרשתנו שונה מזו של ע"א 743/89 בשניים: א. אצלנו מדובר בעד זר ולא בבעל דין; ב. אצלנו העד נפטר ואילו שם העד בחר שלא להתיצב לחקירה. אכן, ראוי להיזהר כשבאים לתת משקל לדברים הנ"ל של המנוח. במיוחד ראוי להיזהר לאור קושית ב"כ התובע בסיכומיו, המקשה מה ראה התובע על ככה שיאמר לאגוזי ז"ל, שבכוונתו להפוך פציעה בעיסוק בכדורגל לתאונת עבודה, הרי התובע והמנוח היו צהובים זה לזה (ראוי להעיר שיחסי העבודה בין המנוח והתובע אמנם היו "עכורים", אך אין לומר שהגיעו עד כדי היותם צהובים זה לזה, עד כדי נכונות להעיד עדות שקר כנגד התובע, והראיה שהמנוח בחלותו מינה מדי פעם את התובע למלא מקומו הזמני. אמת נכון הדבר שהמנוח לא רצה בתובע כמחליף קבוע לאחר שהמנוח יפרוש). כפי שהבהרתי לעיל, גם ללא הראיה מפי המנוח אגוזי בתצהירו, לא הוכיח התובע את תביעתו. ואולם אם צדקתי בסברתי, שראוי שלא להסתיר פנים מדברי המנוח בתצהירו, לפיהם אמר לו התובע שבדעתו לשייך לעבודה תאונה שארעה לו בעיסוק בכדורגל, הרי נוסף בכך נדבך נוסף לחובת הגירסה של התובע. 15. משהגעתי למסקנה שאין לקבל את התביעה, אין צורך שאכנס לשאלת הנזק. אצביע אפוא רק בקיצור נמרץ דברים בענין זה. א. עיקר הנזק שהתובע טוען לו הוא ההפרש שבין השתכרותו כמנופאי להשתכרותו כמחסנאי, שמתבטא באלפים לא מעטים של שקלים מדי חדש בחדשו, עד הגיע התובע לגיל 65 (התובע יליד 1948). אין יסוד לטענה זו, ושני טעמים לדבר: I הוצע לתובע שימשיך בעבודתו כמנופאי כמקודם, תוך הסתייעות בעוזר שיועמד לרשותו לבצוע הפעולות הפיסיות הקשות, והתובע דחה את ההצעה; II לא שוכנעתי שגם ללא עוזר מיוחד לא יכול היה התובע להמשיך בעבודה כמנופאי, כפי שעשו אחרים במספנה עם פגיעת רגל (ראה תצהירו של העד כרמלי, ס' 12, ועדותו בעמ' 23 לפרו', ועדותו של תא"ל אלי מרום, עמ' 25 לפרו'). עובדה היא שהתובע עבד כמנופאי כמימים ימימה במשך שנתיים עד הניתוח ב1996-, ללא תלונות בפני רופא. ב. בברך היו שינויים ניווניים קשים, שנבעו ממצב הברך לפני הארוע. לפיכך אפשר מאוד שבמועד קרוב כלשהו לאחר 1996, היה התובע מפסיק לעבוד כמנופאי, גם ללא הארוע. ג. ב28.6.99- נותח התובע ונעשו בו שלשה מעקפים. מומחה שמונה ע"י ביהמ"ש (ד"ר פלנט) הגיש חוות דעת בהקשר הלבבי ביום 25.3.01, והוא העניק לתובע 10% נכות, עם המלצה להימנע ממאמצים גופניים קשים וחריגים. לפיכך ממילא היה התובע נאלץ, עפ"י שיטתו וטענותיו, לשנות את עיסוקו ממנופאי לעיסוק אחר כבר במחצית 1999, ולכן הטענה אודות הפגיעה החמורה בשכר היה לה תוקף וגבורה לכל היותר משלהי 1996 ועד אמצע 1999. 16. סוף דבר, התביעה נדחית. התובע ישלם לנתבעת סך 10,000 ש"ח שכ"ט עו"ד בתוספת מע"מ והפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום. כמו כן ישלם התובע לנתבעת את הוצאות העדים והמומחה ד"ר פלנט, בצרוף הפרשי הצמדה ורבית כחוק מהיום. מנוףתאונות נפילהציוד מכני הנדסי (צמ"ה)נפילהנפילה מגובה / מסולם