פסק דין 1. זוהי תביעת שיבוב בה התובעת, המגן חברה לבטוח בע"מ, מבקשת להשיב לעצמה לתגמולי ביטוח אשר שילמה למבוטחה, בגין הנזק שארע לרכבו כתוצאה משריפה שנבעה מתקלה עצמית של הרכב, לתשלום סך של 22,019 ש"ח, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום הגשת התביעה - 02/06/98 - ובצירוף הוצאות המשפט ושכ"ט עו"ד. 2. את עילתה - סומכת התובעת על הוראות סעיף 62 לחוק חוזה הביטוח התשמ"א - 1981, המקנה לתובעת - שהיא חברת ביטוח, זכות לתביעת תחלוף, מששילמה למבוטחה את תגמולי הביטוח. לטענתה, משעה שהמבוטח תבע ממנה את תגמולי הביטוח והיא שילמה את דמי הביטוח בתום לב ובמהלך העסקים הרגיל - די בכך כדי להקנות לה זכות לתביעת תחלוף. 3. אמנם מסכימה אני עם עמדתה זו של התובעת כי די אם המבטח פעל לפי מערכת שיקולים סבירה בנסיבות, כדי שזכות התחלוף של המבטח לא תפגע אולם - משעה ש"המזיק" חולק על אחריותו לנזק - רשאי הוא לדרוש הכרעה שיפוטית בשאלת חבותה של חברת הביטוח כלפי מבוטחה, כאילו היתה זו התדיינות בין המבטחת והמבוטח תוך בחינת שיקוליה של חברת הביטוח לתשלום וגובהו. 4. התובעת טוענת כי נזק האש ארע לרכב אך ורק משום שהנתבע 1 (מפעיל רכב גרר אשר פעל בשירותה של הנתבעת 2, שעיסוקה בגרירת כלי רכב שהתקלקלו). התניע את הרכב בנסיון לחלצו, עת היה בטיפולו של הנתבע 1, ובאחריות הנתבעת 2. 5. הנתבעים וצד ג' טוענים כי הסיבה לקרות הנזק הינה תקלה במערכת החשמל של הרכב , ומחדל המבוטח הוא שהביא להחמרת הסיכון, כאשר התקלה ברכב - איננה באחריותו של מי מהם. 6. טוענים הנתבעים, כי התקלה שנתגלתה ברכב, יום אחד לפני ארוע קרות הנזק ומחדלו של המבוטח ובתו בטיפולם בה, עובר לארוע הנזק, הם הגורמים - בראש ובראשונה לקרות הנזק. מכל מקום - לטענתם, הנסיון להטיל את האחריות על הנתבעים או מי מהם, הינו נסיון להטיל אחריות על גורם מקרי, אשר אין כל ראיה שבמעשהו היסב את הנזק, או שבלעדיו - לא היה מתרחש הנזק . בנוסף - טוענים הנתבעים וצד ג' לאי הקטנת הנזק מטעם התובעת (אי מכירת שרידי הרכב). 7. זו המחלוקת בתמציתה ובטרם אכריע בה אביא את העובדות והממצאים שהוכחו כמו גם הגירסאות והעדויות שנשמעו. מטעם התובעת - העידו: אביה של הנהגת, מבוטח - התובעת, פרופ' רפאל מור (עת1/) מנתח לב במקצועו; הנהגת גב' שלי מור (עת2/), אשר בעת שרותה בצה"ל שימשה במדריכה בחיל השריון; מר יהודה יזדי, מנהל בחברת אחים יזדי בע"מ (עת3/) אשר למגרש הגרוטאות שלה הובאו שרידי הרכב לאחר השריפה; מר גבי אשכנזי, המנהל הטכני של חברת דוד לובינסקי בע"מ, (עת4/), יבואנית הרכב; גב' אוריה ציון, ראש צוות שיבובים בשמג"ד בע"מ (עת5/); השמאי טוניק זאב (עת6/). שי כהן, הנתבע 1 - העיד לעצמו (עה1/). מטעם הנתבעת 2, העיד מר מיכה קראוס, המשנה למנכ"ל הנתבעת 2 (עה2/). מטעם צד ג' - העידה הגב' חיה קרוזניאק (ע"ג1/). הארוע 8. רכב מסוג סטרואן GTI - BX, 1,6 שנת ייצור 1989, אוטומטי, השייך לפרופ' רפאל מור, היה נהוג ביום 16/10/97 בידי בתו, שלי מור, כאשר במהלך נסיעתה בכביש בית דגון אור יהודה, ותוך כדי נסיעה רצופה, הפסיק מנוע הרכב להגיב. לכן, סטתה הנהגת לצד הדרך וכיבתה את המנוע, תוך שהיא חשה, לטענתה בריח חזק של בנזין. 9. הנהגת, טילפנה והזעיקה את אביה, פרופ' מור, המבוטח והלה מיהר להגיע למקום. לטענתם של הגב' שלי מור ואביה, בדיקתם העלתה כי נוצר חור בצינור הדלק, ממנו נזל דלק. פרופ' מור ניסה לאטום את החור בעזרת נייר דבק (סלוטייפ) שהיה ברשותו. לטענתם, פרט לנסיון לאטום את החור בצינור הדלק - לא ביצעו כל תיקון אחר ברכב במעמד זה. התרשמתי מעדויותיהם של עדים אלו, כי לא היה להם כל אינטרס שלא לומר את האמת הואיל והמכונית היתה מבוטחת בביטוח מקיף ובכל מקרה שהיו זכאים הם לתשלום דמי ביטוח. יתרה מכך - גם עדויותיהם כשלעצמם הותירו רושם מהימן. 10. פרופ' מור סבר כי תיקון צינור הדלק בעזרת נייר דבר "יחזיק מעמד" עד למוסך ועל כן המליץ לבתו הנהגת להמשיך בנסיעה וכך עשתה אלא שכעבור זמן קצר של נסיעה חשה לטענתה כי המכונית אינה מגיבה למרות לחיצתה על דוושת הדלק. סטתה לצד הדרך, הותירה את המכונית ושבה לביתה עם אביה במכוניתו. יש לציין כי אין אחידות בעדות הגב' מור ובעדות אביה באשר למי מהם נסע ראשון במכוניתו, אולם סוגיה זו משנית בעיני ואיני מיחסת לה משקל לענין מהימנות גרסאותיהם, אותה אני מקבלת, כאמור. 11. למחרת התקשרה הנהגת, גב' שלי מור לחברת "שגריר", הנתבעת 2, על מנת להזמין גרר ומהשגיע גורר הנתבעת, ונעשה על ידי מפעילו (הנתבע 1) נסיון להתניע את הרכב - נשמע קול פיצוץ, ולהבות יצאו ממכסה המנוע כאשר נסיונות לכבוי הלהבות לא צלחו וחלקו הקדמי של הרכב נשרף כליל. 12. בתביעה זו שעילתה רשלנות בנזיקין, על התובעת להוכיח שהיתה קיימת כלפי מבוטחה חובה שהופרה, לאחר שאין מחלוקת כי ארע נזק, וכן - עליה להוכיח כי קיים קשר סיבתי בין הפרת החובה ולבין הנזק. נטל הוכחת הקשר הסיבתי מוטל על התובעת. נטל זה - עליה להרים בהסתברות של למעלה מ - 50%. עמדה התובעת בנטל זה, יבחן בית המשפט את שיעור נזקיה. לא עמדה בכך - מפסידה היא את מלוא תביעתה. אומר כבר עתה, כי התובעת הרימה את הנטל בשיעור הנדרש. 13. התובעת טוענת כי הנזק ארע אך ורק מחמת שהגורר - הנתבע 1 - התניע את הרכב בנסיון לחלצו. הנתבעים וצד ג' טוענים כי מערכת העובדות שהתקיימה עובר לנסיון החילוץ של הרכב, לרבות התקלה במערכת הדלק או ההצתה ברכב, נסיעת הנהגת ברכב אף לאחר שנודע לה שהרכב אינו תקין, הטיפול העצמי של המבוטח ברכב, ועצם השהיית הטיפול בגרירת הרכב: כל אלה מנתקים לטעמם את הקשר הסיבתי בין הפרת החובה לבין הנזק. 14. הסיבה המיכנית שבעטייה פרצה השריפה ברכב לא הוכחה. התובעת לא המציאה כל ראיה או חוו"ד באשר לגורם הישיר אשר הביא לפרוץ אש. השמאי מטעם התובעת אשר בדק הרכב, קבע בחוות דעתו כי המכונית ניזוקה עקב פריצת אש בתא המנוע. בעדותו בבית המשפט העיד כי התרשם מבדיקת הרכב כי האש פרצה משריפה של דלק, ולא כתוצאה מקצר חשמלי (עמ' 26 שורה 18), ואולם הוא מאשר בעדותו כי הוא אינו חוקר שריפות. שמאי התובעת אינו האדם המוסמך לקבוע כיצד ארע הנזק. אולם - חוות דעתו ועדותו בסוגיה זו - יש בהן כדי לחזק את ההנחה, כי התנעת המכונית עובר להצתת האש - היא שגרמה לה בעקבות תקלה במערכת הדלק (תקלה אשר עדות לה קיימת מפי הגב' שלי מור). התובעת כאמור לא צירפה כל חוו"ד חוקר שריפות המצביעה מהו הגורם לשריפת הרכב, אולם גם הנתבעים וצד ג' לא עשו זאת ובכך לא החזירו אל התובעת את הנטל הראשוני - אשר הורם על ידי באמצעות עדות הגב' מור והשמאי, כאמור לעיל. 15. בעת קרות ארוע הנזק נכחו במקום שניים מן העדים: הנהגת, והגורר, נתבע 1. הנהגת מעידה כי ארוע הנזק ארע שעה שהגורר התניע את הרכב: "הוא נתן שלוש פעמים גז ואז נשמע הפיצוץ ויצאו להבות ממכסה המנוע". (עמ' 10 שורות 1-2). עדותה מתאשרת בעדותו של הנתבע: "אני לקחתי את המפתחות וניסיתי להניע". (עמ' 30 שורה 9), ובתשובה שנתן לחוקר התובעת (נ1/ עמ' 10) "היא רצתה להניע את האוטו אמרתי לה: עזבי, אני אניע את האוטו, נתתי טיפה גז, ואז האוטו נהיה פיצוץ...". ארוע הנזק ארע אם כן בתא המנוע, לאחר שהגורר - הנתבע 1 הניע את הרכב, לחץ על דוושת הדלק ואז נשמע פיצוץ והדליקה פרצה. 16. כפי שציינתי לעיל, עלה באפה של הגב' מור, יום לפני ארוע הנזק ריח חריף של דלק, כאשר לדבריה (שלא נסתרו) הצטברה גם כמות של דלק מתחת למנוע המכונית. לדברי הגב' מור, הזהירה היא את הגורר, הנתבע 1, שלא יתניע את המכונית, אולם הנתבע מס' 1 מכחיש זאת. 17. השאלה האם התרתה הגב' מור בגורר אם לאו, איננה רלונטית לענייננו. שכן, השאלה העקרית היא האם ידע הנתבע 1 מהי התקלה בעטיה נדרשה גרירת המכונית, ומהן התוצאות העלולות להגרם בעטיה מהתנעת המכונית. 18. התשובה לשתי השאלות הללו - חיובית. מדברי הנתבע 1 דוקא הוכח כי כאשר מזמין לקוח גרר, נשקלת ע"י חברת שגריר (נתבעת 2) האפשרות לבצע תיקון דרך במכונית על מנת לאפשר לה להגיע בכוחות עצמה למוסך ללא צורך בגרירה. דברים אלה אושרו גם ע"י מור מיכה קראוס. במקרה הנוכחי החליטה הנתבעת 2 שלא לשלוח מכונאי למקום, אלא הורתה לנתבע 1 אשר פעל מטעמה לגרור את מכונית מבוטח - התובעת למוסך. 19. החלטה זו של הנתבעת 2 נבעה מכך שהגב' מור הודיעה לה על תקלה במערכת הדלק. אישור בדבר הודעה בתוכן כזה נתנה גם ע"י העד מר קראוס, אשר, אישר כי בדף הקריאה נרשמה מהות התקלה כתקלה במערכת הדלק. "התקלה הינה נזילת דלק, ריח חריף והמצאות שלוליות דלק מתחת לרכב". 20. הנתבע מס' 1 מכחיש כי נאמר לו מהי מהות התקלה. מעדותו עולה כי קיבל קריאה מן הנתבעת מס' 2 ועוד עולה כי יתכן וקיבל מספר קריאות בו זמנית, וכי אין הוא מייחס חשיבות למהות התקלה אשר בעטיה נדרשת גרירת המכונית (עמ' 36 שורה 6). 21. לעומת דבריו אלה של הנתבע 1, עומדת עדותו של מיכה קראוס מטעם הנתבעת 2 אשר העיד, כי המוקדן/ מוקדנית אשר מקבל את הקריאה מן המבוטח, רושם את הפרטים הנדרשים, לרבות מהות התקלה, ומדווח על כך לגורר בין באמצעות מכשיר קשר ובין באמצעות טלפון, כאשר הגורר מתבקש להגיע למקום ולבצע גרירה. כך גם נמסר לגורר סוג הרכב בו מדובר. 22. דבריו אלה של מר קראוס מקובלים עלי, מה עוד שהנתבע מס' 1 איננו שולל אותם בעדותו, אלא רק מעיד שאינו מייחס חשיבות לדברים. (עמ' 36 שורות 2-1). קרי ושמא - ברי עדיף, דברי העד קראוס - ברי. 23. מכאן אני קובעת שהנתבע מס' 1 ידע מהי התקלה בעטיה נדרשת גרירת המכונית. חשיבותה של מהות התקלה במקרה הנוכחי גדולה במיוחד. שכן - המדובר במכונית מדגם סיטרואן BX אשר בה מותקן מנגנון הרמה הידרואלי, מנגנון זה (ועל כך העיד מר גבי אשכנזי המנהל הטכני של יבואנית הרכב (עת/ 4)).- מרים את המכונית בכ- 30 ס"מ מעל לכביש, כאשר המנוע מותנע באמצעות מערכת הידראולית המתחילה לפעול עם ההתנעה. כאשר אין מנוע הרכב פועל - "יורדת" המכונית לגובה הסמוך לפני הכביש, ובמצב כזה, לא ניתן לגרור אותה. פרט למספר מטרים בודדים כדי להעלות אותה על הגרר או לדחוף אותה מספר מטרים בודדים שאחרת חייבים להרימה באמצעות מתקן הרמה. 24. כאשר מדובר במכונית מסוג כזה, ברור מהי חשיבותה של התנעת המנוע כשלב מקדים לאפשרות לגרור אותה, כעדות גבי אשכנזי: "כשרוצים לגרור את המכונית על הכביש חייבים שהמתלה יהיה מורם, כלומר - מנוע פועל". 25. בטרם התנעה, מן הראוי לברר אם ניתן להתניע את המכונית - או שמא לא ניתן הדבר כלל, או אולי מסוכן לבצע זאת. סכנה כאמור, נוצרת, כאשר קיימת בעיה במערכת ההצתה, או במערכת הדלק. 26. מכאן ברור שעל הגורר לברר תחילה מהו הגורם לתקלה על מנת שיוכל לשקול ולהחליט האם ניתן או מותר להתניע את המכונית. 27. הגב' מור בעדותה אומרת במפורש כי התריעה בפני הנתבע 1 על כך שקיימת בעיה במערכת הדלק וכי קיימת דליפת דלק מן המכונית. כאמור, אני מאמינה לעדותה ואיני רואה כל סיבה לפקפק בדבריה. מכאן אני קובעת שהנתבע 1 ידע מהי התקלה אשר בעטיה נדרשת גרירת המכונית למוסך. 28. השאלה השניה בה יש לדון היא תוצאותיה של ידיעת הנתבע 1 על מהות התקלה ברכב. על כך ניתן להשיב בלשונו הברורה של הנתבע 1 בעדותו, האמור כי "לא היתי מנסה להניע" (עמ' 37 שורה 3). מכאן, שגם לנתבע 1 ברור, כי התנעת מכונית במצב בו קיימת נזילת דלק ממנה, מסוכנת ועלולה לגרום לדליקה. 29. כאן שוב יש להתיחס למכונית הספציפית בה מדובר, סיטרואן BX-GTI אשר בגלל סוג המנוע שלה (GTI) התזת הדלק בהתנעתה חזקה במיוחד, וכדברי הנתבע 1 בעדותו: "הרכב הזה זה לא רכב רגיל, זה BX-GTI... ברכב הזה יש משאבת דלק חשמלית שהיא נותנת לחץ גבוה מאוד שאם בו אדם ישים את האצבע שלו,זה יכול לעשות חור באצבע". (עמ' 40 שורות 17-15). 30. במילים אחרות - התנעת רכב בו קיימת תקלה במערכת הדלק, קל וחומר במכונית המיוחדת בה עסקינן, העבודה שהתובע לא טרח לדבריו לברר אצל גב' מור מהי התקלה, ואף לא טרח לפתוח את מכסה המנוע מגיעים כדי הפרת חובת הזהירות הקונקרטית של התובע. כדי לקבוע אם קיים קשר סיבתי בין הפרת חובת הזהירות מצד הנתבע לבין הנזק, תיבחנה חובתו ויכולתו. אחריות הנתבעת 2 31. עילת התביעה של התובעת כנגד הנתבעת מס' 2 היא בסעיף 5 לכתב התביעה. כפי שעולה מחומר הראיות, לא היה הנתבע 1 עובד של הנתבעת 2. אין מחלוקת בין הנתבעים בינם לבין עצמם ואני מקבלת עובדה זו כמוכחת, כי הנתבע 1 שמש כקבלן עצמאי ביחסיו עם הנתבעת 2. 32. יחד עם זאת, עילת התביעה כנגד הנתבעת מס' 2 ענינה בין היתר, היות הנתבע 1 שלוח של הנתבעת 2. 33. מן העובדות שהוכחו, עולה כי אמנם - כך הדבר. הנתבעת 2 מאשרת כי קיבלה את קריאת המבוטח; הפנתה את הקריאה אל הנתבע 1; היה לה הסכם תקף עם הנתבע מס' 1 לפיו יתן הוא שירותי גרירה למבוטחים, אשר הנתבעת 2 חבה כלפיהם במתן שירותי גרירה. הוא עצמו קיים את הוראות ההתקשרות שבינו לבין הנתבעת 2. 34. סעיף 15 לפקודת הנזיקין (נוסח חדש) קובע כי: "לענין פקודה זו - העושה חוזה עם אדם אחר, שאיננו עובדו או שליחו, ע"מ שיעשה למענו מעשה פלוני, לא יהא חב על עוולה, שתצמח תוך כדי עשיית אותו מעשה...". 35. הנתבע 1 לא היה עובד של הנתבעת 2, אולם - שימש כשלוח שלה. מכלל הלאו שבסעיף 15 לפקודת הנזיקין יש ללמוד על "ההן" דהיינו - העושה חוזה עם אחר המשמש כשלוחו, על מנת שיעשה למענו מעשה פלוני, יהא חב על עוולה שתצמח תוך כדי עשיית אותו מעשה. 36. במילים אחרות: גם על פי הוראות פקודת הנזיקין קמה אחריות ישירה של הנתבעת מס' 2 כלפי התובעת. 37. במאמר מוסגר אציין, כי לנתבע 1 היה בתקופה הרלבנטית רשיון מתאים לעסוק בגרירה כאשר פעל תחת רשיון של אחר, אין ספק כי ביצע עבור הנתבעת 2 גרירות רבות של מכוניות. 38. הסיבה שהביא לקרות הנזק - היא התקלה במכונית וטענת הנתבעת 2 לפיה מחדל המבוטח הביא להחמרת הסיכון לא הוכחה באשר הנתבעת מס' 2 לא העידה כל מומחה מטעמה בנושא זה. 39. שאלת החמרת הסיכון ע"י ליפוף צינור הדלק בסלוטייפ ואי קריאת גורר באותו המועד אלא למחרת, הינה שאלה מקצועית וטכנית, אשר לגבי מהותה ותוצאותיה יש להעיד מומחה -דבר שלא נעשה. 40. מכאן, שאיני מקבלת את הטענה אותה מנסה הנתבעת 2 לטעון ולפיה - כביכול התקלה שהביאה לנזק, איננה באחריות הגורר אלא אולי באחריות יצרן הרכב. על כן אין לי אלא לחזור ולקבוע את אחריותה של הנתבעת 2 כלפי התובעת. אחריות צד ג' 41. באשר להודעת צד ג' - אני דוחה את ההודעה. הודעת צד ג' נשלחה ביחס לפוליסת "סחורה בהעברה". הביטוח על פי פוליסה זו חל בכל מקרה של אובדן או נזק שיגרמו למטענים של המבוטח בעת הובלתם. 42. לענייננו נודעת חשיבות מכרעת למילים "בעת הובלתם". כפי שהוכח, בבירור, מכונית המבוטח לא נגררה ואפילו ראשית תהליך גרירה אין כאן. המכונית לא חוברה באופן כלשהו למכונית הגרר. הפעולה היחידה אותה ביצע הנתבע 1 היתה פעולה מקדימה להרמת המכונית אשר רק לאחריה ניתן היה לחברה אל מכונית הגרר. משום כך, כאשר לא החלה פעולת הגרירה, הרי שלא החלה הובלת המטען. משכך הם פני הדברים, לא חלה אחריות הצד השלישי על פי הפוליסה אותה הוציאה. 43. משקבעתי כי גירסת הנהגת היא הגירסה הנכונה, הרי כי טעינת הרכב טרם החלה, מה גם כי מדובר ברשלנות מקצועית של הנתבע 1 אשר לא שעה לאזהרות הנהגת, ובודאי שלא בסיכון של "מטען בהעברה" המכוסה בפוליסה. בעדותו בבית המשפט כאמור, הודה הנתבע כי הרכב טרם הוזז ולו סנטימטר אחד ממקומו וכי הפיצוץ ארע כאשר ניסה להתניע את הרכב ומבלי שהרכב הונע ("המנוע לא עבד") עמ' 36 שורה 20, עמ' 37 שורה 7. 44. יתר על כן, על פי עדות מר אשכנזי מטעם התובעת ניתן היה להזיז את הרכב מספר מטרים עד לרכב הגורר, מבלי להניעו, ללא כל בעיות (עמ' 16 שורה 3). 45. לפיכך הוכח, כי הפוליסה לביטוח "מטענים בהעברה" לא כיסתה בשום מקרה את פעולותיו של הנתבע 1 במקרה נשוא התביעה. על כן נדחית ההודעה לצד השלישי. באשר לשיעור הנזק 46. התובעת שילמה למבוטחה את הפיצוי בסך 20,000 ש"ח ביום 2.12.97. תשלום זה בוצע על פי פוליסה לביטוח מקיף, לרכב בו עסקינן. תשלום זה בוצע לאחר שהתובעת קיבלה חוו"ד שמאי ביחס לשווי המכונית, ולאחר שהפעילה חוקר פרטי, אשר בדק את נסיבות הארוע בו נשרפה המכונית. 47. אני קובעת כי תשלום דמי הביטוח ע"י התובעת נעשה על ידה בתום לב, ובמהלך עסקיה הרגילים. די בכך כדי להקנות לתובעת זכות לתביעת תחלוף ראה: ע.א. 188/84 צור נ' הדר, פד"י מ(3) עמ' 1. ע.א. 32/84 מגדל נ' ישראל קרמר ובנו, פד"י מא(2) 603). 48. באשר לנזק הנתבע: תובעת התובעת את הסכום אותו שילמה למבוטח, את שכ"ט השמאי, את שכר טרחת החוקר אשר בשירותיו נעזרה לפני תשלום דמי הביטוח למבוטח. 49. כנגד זאת טוענים הנתבעים כי חוו"ד השמאי (יצחק טוניק) איננה מתיחסת לשיעור הנזק שארע במכונית עובר לאירוע הביטוחי (תיקון מערכת הדלק, מערכת הצתה וצינורות דלק קרועים). אינני מקבלת טענה זו. 50. לא זו בלבד שלא הוכח קיומם של "צנורות דלק קרועים" במכונית, הרי שכלל לא הוכח, ולו לכאורה קיומה של תקלה "במערכת ההצתה". כל שהוכח הוא כי היתה תקלה במערכת הדלק. 51. אולם, על מנת להוכיח האם וכמה יש בתקלה כזו כדי להפחית משווי הרכב כפי שנקבע ע"י שמאי התובעת, ולצורך תשלום למבוטח, היה על הנתבעים להביא חוו"ד מטעמם, דבר שלא נעשה. 52. יתרה מכך - השמאי מטעם התובעת הפחית למפרע, עוד לפני תשלום דמי הביטוח למבוטח 20% מערכו לפי מחירון לוי יצחק השמאי. 53. כנגד הפחתה זו - אין הנתבעים טוענים דבר. יש לראות בה על כן, בנסיבות הענין, הפחתה העונה לחובתו המקצועית של השמאי מטעם התובעת. טענה נוספת בפי הנתבעים והיא כי התובעת לא הפחיתה את שווי השרידים מסכום תביעתה. 54. מעדותה של הגב' אוריה ציון (עת/ 5) מטעם התובעת, ומעדותו של מר יהודה יזדי, עולה כי התובעת לא קיבלה סכום כלשהו עבור שרידי המכונית, וכי הובלת והצבת השרידים, במגרש הגרוטאות של העד יזדי נעשתה במסגרת השירות הכולל אותו נותן הוא לתובעת. 55. אני מקבלת את עדותם של עדים אלו ביחס לעובדה שהתובעת לא קיבלה תמיכה כלשהי עבור השרידים וכי לא היה להם כל ערך. באשר לשכ"ט השמאי והחוקר, סכומים אלה שולמו ע"י התובעת במסגרת פעולתה לפני תשלום דמי הביטוח למבוטח. ככאלה - אלה הן הוצאות הנובעות במישרין מן הארוע. בכל מקרה - הנתבעים אינם מעלים טענה כלשהי כנגד סכומים אלה ובצדק. 56. העולה מכל המקובץ הוא: התביעה מתקבלת. הודעת צד ג' נדחית. אני מחייבת את הנתבעים ביחד ולחוד לשלם לתובעת סך של 22,019 ש"ח בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 2.6.98 ועד התשלום בפועל. כמו כן ישלמו הנתבעים לתובעת, ביחד ולחוד את הוצאות המשפט ושכ"ט עו"ד בסך של 3,500 ש"ח בצירוף מע"מ, צמוד ונושא ריבית כחוק, מהיום ועד התשלום בפועל. וכן ישלם הנתבע 1 את הוצאות צד ג' במשפט ושכ"ט עו"ד בסך של 3,000 ש"ח בצירוף מע"מ, צמוד ונושא ריבית כחוק מהיום ועד התשלום בפועל. שריפהרכבתביעת שיבוב