פסק דין השופט י' גולדברג: רקע עובדתי הדיון שלפנינו נסוב על ליקויי בניה קשים שנתגלו ב15- דירות בבנין שבנתה חברת שיכון עובדים בע"מ (להלן "החברה") ברח' מסלאנסקי שבשכונת רמות בירושלים. הדירות נמסרו לחזקת הדיירים בשנת 1991 (להלן "הבנין"). הליקויים העיקריים שנתגלו בדירות הבנין במהלך חורף 1991 נגעו לאיטום בלתי נאות של קירות הבנין, דבר שגרם לחדירת מים לדירות המגורים וכן לנזקים נילווים נוספים - ממוניים ושאינם ממוניים. בחודשים אוקטובר-נובמבר 1992, ביצעה החברה אי-אלו תיקונים בדירות אך תיקונים אלה לא עמד להם כוחם בפני פגעי הטבע של עונת החורף באותה שנה. חודשי החורף של שנת 1992 אף החמיר מצב הליקויים בדירות. במהלך שנת 1993 המשיכה החברה והטליאה תיקוניה טלאי על גבי טלאי, ללא הועיל. באין מוצא לבעיותיהם נאלצו הדיירים לפנות לערכאות בתביעה נגד החברה להטבת נזקיהם. החברה-הנתבעת נקטה בהליכי צד ג' נגד מספר קבלני משנה, שביצעו מטעמה חלק מן העבודות, בהם נתגלו הליקויים. בין קבלני משנה אלה נימנה קבלן האיטום יוסף לוי ובניו בע"מ. כמו כן נקטה החברה בהליכי צד ג' נגד האדריכל יצחק לייבנד, שתכנן את הבנין. ביום 12.10.94 החליט בית המשפט, בהסכמת הצדדים, למנות את המהנדס יצחק ברמן כמומחה מטעם בית המשפט. המומחה הגיש לבית המשפט חוות דעת שהתייחסה בפירוט רב לכל אחת ואחת מהדירות שבבנין ולכל ליקוי וליקוי המצוי בדירות אלה, תוך שהוא מצביע על הגורם האחראי, לדעתו, לליקויים הקיימים. במהלך הדיון שהתקיים בפני בית משפט קמא נחקר המומחה על ידי באי כוח הצדדים לגבי מכלול הממצאים שנכללו בחוות-הדעת שהציג לבית המשפט. הכרעת הערכאה הראשונה בית משפט קמא החליט לאמץ את חוות-דעתו של המומחה וביסס עליה את עיקר פסק דינו. בית משפט קמא הטיל את מלוא האחריות לליקויים על כתפי החברה ובמקביל קבע כי החברה זכאית לשיפוי מהצדדים השלישיים - קבלני המשנה כאשר כל קבלן משנה חויב בפיצוי על הנזקים שבתחום העבודות שהוא ביצע "לפי הסכומים שקבע המומחה בחוות-דעתו" (עמ' 4 לפסק-הדין). בהסתמך על חוות-הדעת קבע שופט בית משפט קמא כי את עיקר ליקויי האיטום יש לתלות ברשלנותה של החברה ולא בהתנהגות הדיירים, שחלקם ביצעו עבודות בניה שונות בדירות. גם את בקשתה של החברה, לתקן בעצמה את הטעון תיקון בדירות, דחה השופט קמא בנימוק שהדיירים פנו וחזרו ופנו במשך זמן רב אל החברה בדרישות לתקן את הטעון תיקון, אך החברה התחמקה מלעשות את המוטל עליה ומה שעשתה, לא צלח בידיה. בנוסף לעלויות תיקון הליקויים, אותן חוייבה החברה לשלם לדיירים, חייב בית המשפט קמא את החברה גם בתשלום ראשי נזק אלה: א. לפצות את דיירי הבית בגין סבל ועוגמת נפש, שנגרמו להם כתוצאה מן הליקויים. ראש נזק זה פסק השופט, חרף קיומו של סעיף בחוזי הרכישה שנכרתו בין החברה לדיירים, ששלל סעד זה מהדיירים. השופט קמא נימק את פסיקתו בכך שתנאי זה בחוזים הוא בגדר תנאי מקפח בחוזה אחיד ולפי כך - בטל. ב. לשלם לדיירים תשלום חד-פעמי בגין ירידת ערך דירותיהם. ג. לשלם לחלק מן הדיירים עבור נזקים שנגרמו לתכולת הדירות, נזקים שמקורם בליקויים האמורים. תשלום זה נפסק רק לאותם דיירים אשר טענו והוכיחו את נזקם. ד. לשלם לחלק מן הדיירים הוצאות לינה עבור אותם ימים בהם יידרשו להתפנות מדירותיהם לצורך ביצוע תיקון הליקויים; לשלם פיצוי עבור כל יום של סבל שיגרם לאותם הדיירים שלא יפונו מדירותיהם במהלך תיקון הליקויים; וכן לפצות אחד מדיירי הבנין בגין הפסד ימי עבודה מוכחים, עקב הצורך בביצוע תיקונים חוזרים ונשנים בדירתו. כמו כן חייב בית משפט קמא חלק מהצדדים השלישיים אשר עבדו כקבלני משנה מטעם החברה וכן את אדריכל הבנין, לשפות את החברה בגין חלק מתשלומי "הפיצויים" (עגמת נפש, ירידת ערך ועוד), והוצאות משפט שהחברה נדרשה לשלם לדיירים. השופט קמא הטיל על כל אחד מהצדדים השלישיים (המערערים בע"א 1240/96) פיצוי באופן יחסי לחלקם בנזק הכולל. את אחריותו של האדריכל יצחק לייבנד קבע בית משפט קמא, על בסיס חוות דעת המומחה וכעולה מתצהירו של האדריכל מ18.9.95-. על קבלן האיטום הטיל בית משפט קמא את האחריות לכל עבודות האיטום שנעשו בבנין, למרות טענת הקבלן כי ביצע עבודות איטום רק בחלק מהדירות שבבנין. השופט לא שת ליבו לטענה זו גם בשל העובדה שקבלן האיטום העלה את טענתו זו, לראשונה, רק בשלבים המאוחרים של הדיון בערכאה קמא. החברה וחלק מהצדדים השלישיים לא השלימו עם תוצאות הדיון בערכאה קמא והביאו את ריבם בפנינו. החברה השיגה על גובה הפיצוי בו חוייבה לפצות את דיירי הבנין (המערערת בע.א. 558/96) ואילו קבלן האיטום והאדריכל ערערו על חלק מהחיובים הכספיים שנתחייבו בהם מכח הליכי צד ג' שנקטה נגדם החברה (המערערים בע"א 1240/96). הדיון פסק הדין עליו נסוב ערעור זה, נסמך כאמור, ברובו, על חוות דעתו של מומחה שמונה על ידי בית המשפט בהסכמת הצדדים. בהתייחס לנתון זה עולות שתי שאלות המכוונות שתיהן כלפי סמכויותיהן של הערכאה הראשונה שדנה בנושא ושל ערכאת הערעור שאמורה להעביר את החלטת הערכאה הראשונה תחת שבט ביקורתה. השאלה הראשונה נוגעת לגבולות כוחה המחייב של חוות-הדעת של המומחה, והשאלה השניה, כשאלה טרומית המקדימה לדיון המהותי, נוגעת לסמכויותיה של ערכאת הערעור, הבאה לדון בערעור על הכרעת הערכאה הראשונה, שבססה את פסק-דינה על חוות-הדעת. השאלה היא מה הם הגבולות לתחומי העיון והשינוי הנתונים לערכאת הערעור, ביחס להחלטות הערכאה הראשונה שסמכה את פסק-דינה על חוות-דעת מקצועית? בדבר סמכותה של ערכאת הערעור כבר סותתו אבני דרך. בידוע הוא, כי סמכותה של ערכאת הערעור מוגבלת לחלקה הקנויה לה, חלקת ההיסקים המשפטיים ואין היא נוהגת לחרוג ממנה ולפלוש לחלקה שאינה נתונה לה, חלקת הקביעות העובדתיות, אלא בנסיבות חריגות בלבד. לערכאת הערעור אין נגיעה בעיצוב הבסיס העובדתי גופו. דבר זה נעשה בערכאה הראשונה. בית משפט לערעורים לא יהיה מוכן להתערב בקלות בממצאי עובדה של בית משפט קמא, כאשר על בסיס ממצאים אלה הטביעה הערכאה הראשונה את חותם הכרעתה ולממצאים אלה יסוד ושורש בחומר הראיות. לא כן דינה של מסקנה מן העובדות. מסקנה מוסקת על פי ההגיון ולגביה אין לשופט של הערכאה הראשונה יתרון לעומת בית משפט של ערעור (ראה י' זוסמן סדר הדין האזרחי (מהדורה שביעית, ש. לוין עורך 1995) עמ' 857). השאלה היא מהו יחסה של ערכאת הערעור להכרעת דין של ערכאה קמא, שנסמכה על חוות-דעת של מומחה שנתמנה בהסכמת הצדדים על ידי בית המשפט? על שאלה זו השיב בית משפט זה כי: "משממנה בית המשפט מומחה על מנת שחוות דעתו תספק לבית המשפט נתונים מקצועיים לצורך הכרעה בדיון, סביר להניח שבית המשפט יאמץ ממצאיו של המומחה אלא אם כן נראית סיבה בולטת לעין שלא לעשות זאת. אכן עד מומחה כמוהו ככל עד - שקילת אמינותו מסורה לבית המשפט ואין בעובדת היותו מומחה כדי להגביל שקול דעתו של בית המשפט. אך, כאמור, לא ייטה בית המשפט לסטות מחוות דעתו של המומחה בהעדר נימוקים כבדי משקל שיניעוהו לעשות כן...קביעותיו של בית משפט קמא הן בעיקר קביעות של עובדה שבית משפט זה איננו ממהר להתערב בהן, בעיקר כשמדובר בקביעות המתבססות על חוות-דעת של מומחה שנתמנה על ידי בית המשפט בהסכמת בעלי הדין" (ע"א 293/88 חברת יצחק ניימן להשכרה בע"מ נ' רבי ואח', (לא פורסם)). בענייננו הוכנה, כזכור, חוות-הדעת על בסיס הסכמת הצדדים. הסכמה זו כמו מלמדת מעצמה, כי הצדדים נימנו וגמרו ביניהם שחוות-הדעת תהווה תשקיף נאמן של המציאות הנדונה, כלפי בית המשפט, עד שזה האחרון יוכל לראותה כמשקפת נאמנה את מסכת העובדות המוגמרות והמוסכמות על הצדדים. בדבר כוחה המחייב של חוות-הדעת, נקבע בפסיקה כי: "מינויו מטעם בית המשפט של מומחה מוסכם על הצדדים הוא נוהג רצוי, שיש לעודדו (ע.א. 521/77 ברוור נ' רשות הנמלים פ"ד לב(1) 416). כפועל יוצא ממינויו של המומחה אין הצדדים צריכים להביא ראיות נוספות ולחקור עדים, ובכך שכרם; מאידך גיסא מוגבלת, כמובן, יכולתם לערער על מסקנות המומחה. הצדדים רשאים לחקור את העד המומחה... והם אף רשאים לדרוש מן המומחה הבהרות בכתב על חוות דעתו... עקב ההגבלה על יכולתם של הצדדים להביא ראיות נוספות, מצטמצמת ממילא יכולתם לשכנע את בית המשפט בטעותו של המומחה, והיא מתמקדת בעיקר בטענות עיוניות לגבי נכונות מסקנותיו. טענות אלו חייבות למצוא ביטוין בחקירתו של העד, כי זו שיטת המבחן של הרציונאליות של מסקנותיו" (ע.א. 323/85 מדינת ישראל נ' אברהם אליהו מזרחי, פ"ד לט(4) 185, 189). מתוך הדברים שהובאו לעיל עולה כי חוות-דעת מומחה נהנית ממעמד מיוחד, עד שהיא קובעת ומעצבת בדרך כלל את מסכת העובדות הרלבנטית והמסקנות המקצועיות המתבקשות ממנה. וכך נקבע משקלה ומעמדה של חוות-דעת מומחה במסגרת הכרעתו של בית המשפט: "אינני רואה כל אפשרות שאנחנו בערעור נתערב בענין זה, אחרי שמומחה, שבנייטרליות שלו אינו מטיל ד"ר קלוג שום ספק, בירר את הענין לפרטיו, וכן עשה השופט המלומד בפסק דינו על יסוד חוות-הדעת. בא כוח המערערים היה צריך להראות לנו שד"ר לפמן עשה בחוות-דעתו שגיאה גסה עד כדי כך, שנוכל אנחנו, החסרים ידיעה מקצועית במדע הרפואה, לומר שדעתו מופרכת" (ע.א. 167/59 בורונובסקי נ' עירית תל-אביב-יפו, פ"ד יג, 1233, 1234). מכל מקום הסמכות האחרונה להכריע אם לקבל את חוות-הדעת או לדחותה נתונה לשופט היושב בדין: "משמונה מומחה מטעם בית המשפט, הרי בית המשפט הוא המחליט, אילו מסקנות יש להסיק מחוות-דעתו של המומחה, ובעלי הדין אינם יכולים לדרוש, כי בית המשפט יצמצם עצמו רק לעיון וללימוד של חלקים מחוות-דעתו של השמאי שמונה על ידיו. בית המשפט הוא הממנה מומחה מטעמו כדי לקבל תמונה מדויקת ומלאה, ואם חוות-הדעת של המומחה שמינה מקובלת עליו, רשאי בית המשפט להסתמך על כל חלק אשר כלול בה" (ע.א. 402/85 מרקוביץ ואח' נ' עיריית ראשון לציון, פ"ד מא(1) 133, 139). סיכם נושא זה בצורה קצרה וענינית השופט זמיר: "סיכומו של דבר, לא מצאנו בנסיבות המקרה עילה לסטות מן הכלל, לפיו בית המשפט לערעורים אינו מתערב בעניינים של עובדה ובמסקנות המתבססות על העובדות שנקבעו על ידי מומחה מוסכם" (ע.א. 4445/90 "עמיגור" (ניהול נכסים) בע"מ נ' יצחק מאיוסט ו39- אח', דינים עליון כרך לד 611, פסקה 8). טענות הצדדים בע.א. 1240/96 א. המערערים פתחו את טיעוניהם בטענה כללית, לפיה למהנדס המומחה, שמונה מטעם בית המשפט, הוקנתה סמכות מוגבלת בתחום ההנדסי בלבד ולא סמכות להסיק מסקנות הנוגעות לאחריות הצדדים, ולכן, לטענתם, אימוץ חוות-הדעת וחלוקת האחריות בין הצדדים על ידי בית המשפט תוך הסתמכות בלעדית על חוות-הדעת, הינה חריגה מהיקף הסמכות שנקבעה מראש בהחלטת בית המשפט. החברה גרסה, לעומת זאת, כי המומחה הוסמך בהסכמה לקבוע ולהכריע בכל נושא חלוקת האחריות שבינה לצדדים השלישיים ולכן אין לראות בקביעות המופיעות בחוות-דעתו של המומחה משום חריגה מן הסמכות אותה העניקו הצדדים מראש ובהסכמה למומחה. חוות-דעת מומחה, נסמכת, מטבע הדברים, על שני עמודי תווך מרכזיים: עובדות והערכות. חוות-דעת מומחה, כפי המקרה דנן, לא נועדה אלא להציג בפני בית המשפט את העובדות לאשורן, מעבר לגירסאות העובדתיות השונות ולעיתים אף סותרות של הצדדים הניצים. עם זאת, ככל ממצא עובדתי, גם עובדות המובאות בחוות-דעת מומחה נתונות לפרשנות וכפופות להערכות. בענייננו מתבקש הדבר, בהתייחס לנתוני העבר הנוגעים לגורמים שהביאו למצב הנוכחי ובהתייחס להתפתחויות אפשריות של המצב הנוכחי בעתיד. נסיונו של המומחה - הוא מומחיותו - מקנה לו את הסמכות המקצועית לתת הערכות שכאלה. תוקפן של הערכות אלו הוא אמביוולנטי. מחד, עם מינוי המומחה כמוסכם על שני הצדדים לדיון המשפטי, יש בהסכמה ובהסמכה זו כדי לתת תוקף מחייב לא רק לעובדות שעתיד המומחה להציג לפני בית המשפט, אלא גם להערכות המקצועיות הנילוות אליהן. מאידך, הערכות, ככלל, ואף בתחומים מקצועיים בפרט, נתונות לביקורת. לפיכך גם בענייננו אין ההערכות של המומחה חסינות מפני ביקורת עניינית בדרכים המשפטיות המקובלות, קרי - חקירת המומחה על חוות-דעתו, והעלאת טעונים כנגד קביעותיו. במקרה שלפנינו נחשפו הערכותיו של המומחה, לצדדים, כבר בערכאה הראשונה, קודם, שהתגבשו לכדי תשתית עובדתית עליה נסמך בית המשפט. בערכאה הראשונה יכלו הצדדים לשלח ספקותיהם בהערכות המומחה, בנסיון לערער על הערכותיו המקצועיות ולקעקע את בסיסם העובדתי, וכל שלא עשו הצדדים בערכאה הראשונה, הרי הוא בגדר "עבר זמנו, בטל קורבנו" ואין להם, ולנו - ערכאת הערעור - להחזיר עצמנו אל נושא זה. נוכל, איפוא ולקבוע כי חוות-דעתו של המומחה סיפקה לערכאה הראשונה את הבסיס העובדתי לקביעותיו המשפטיות ולא מצאנו בטעוני המערערים נימוקים לסטות מחוות דעת זו. גם בטענת המערערים שהמומחה חרג מסמכותו בכך שחיווה דעתו בשאלות שנגעו לאחריות הצדדים לליקויים הנידונים, לא מצאנו כל ממש. בהסכם למינוי המומחה, אליו הגיעו הצדדים, נאמר כי: "המומחה יקבע על מי מבעלי המלאכה מוטלת אחריות לפגמים ולתיקונים וחלוקת האחריות ביניהם (מבלי לקבוע אחריות משפטית)". להסכמה והסמכה זו ניתן תוקף של החלטה על ידי בית משפט קמא ביום 4.10.94, בה נאמר: "המומחה יתייחס, גם לשאלת האחריות בין הנתבעים לצדדים השלישיים". מתוך כך עולה, שהמומחה, היה מוסמך לקבוע במי מבין בעלי המלאכה שהועסקו על ידי החברה יש לתלות את האשם לליקויים שנתגלו. עם זאת, את הגושפנקא המשפטית לקביעותיו של המומחה, הותירו הצדדים במפורש לבית המשפט. הצדדים הסמיכו, איפוא, את המומחה ליתן גם את הערכותיו המקצועיות ולא רק לעסוק בדיווח והעברת נתונים עובדתיים גרידא. השגות כנגד הערכות המומחה בתחום זה הועלו בפני הערכאה הראשונה קודם שזו נתנה לחוות-הדעת גושפנקא משפטית מחייבת. מששקלה הערכאה קמא את הערכותיו של המומחה והגיעה למסקנה כפי שהגיעה, איננו רואים מקום להתערב בקביעותיו. ב. טענת הערעור הנוספת, שבה ומעלה את הסתייגותו של קבלן האיטום מקביעותיו של המומחה, שייחסו לו אחריות לליקויי איטום בדירות הבנין. המערער תלה את האחריות לליקויים אלה בהתנהגותם הרשלנית של הדיירים. גם טענת ערעור זו, דינה להידחות. המומחה הגיע למסקנתו בדבר אחריות המערער בנושא זה, שהיה במוקד הדיון שבפני בית משפט קמא, מכוח הערכתו המקצועית, ממנו למד על מקור התהוות הליקוי הנדון. מכוח הסכמת הצדדים למנות את המומחה קיבלו על עצמם הצדדים את הכרעותיו העובדתיות והערכותיו המקצועיות. הצדדים היו רשאים לחקור את המומחה על הערכותיו, ואכן עשו כך. השופט היה רשאי בסופו של דבר לקבל הערכות אלה ומשנסמכה קביעתו על הערכתו המקצועית של המומחה, לא יתערב בה בית המשפט שלערעור. ג. בהמשך טען עוד המערער 1 - קבלן האיטום - כי עבודות האיטום שביצע, נבדקו ואושרו על ידי מכון התקנים ולכן לא היה מקום לחייבו לשאת באחריות לליקויים שנתגלו בבנין מאוחר יותר. לחלופין, טען המערער כי יש לאפשר לו לתקן את הנדרש כמתחייב מן ההסכם שבין הצדדים ומן החוק ואין להטיל עליו חיוב כספי למימון ביצוע תיקונים אלה. החברה דחתה טענה זו בסוברה כי בדיקת האיטום שערך מכון התקנים לא פטרה את מבצע האיטום מאחריות הואיל והבדיקה היתה לשעתה ותו-לא. אכן ראויה טענת קבלן האיטום להידחות וזאת בשל מספר סיבות: טענת קבלן האיטום זכתה להתייחסותו המקצועית של המומחה ונדחתה על ידו. טיעון זה הועלה גם במהלך הדיונים בערכאה הראשונה וגם שם נקבע כי טענה זו משוללת כל יסוד. ואכן אין לטענה זו על מה שתסמוך. ראשית מבחינה פורמלית מחייב החוק את קבלן האיטום באחריות הנמשכת תקופה של שנים מספר (ראה סעיף 4 ב לחוק המכר (דירות) התשל"ג1973-), בלא כל קשר ל"בדיקת ההצפה" שמבצע מכון התקנים. שנית, הבסיס ההגיוני לחיוב חוקי זה מקורו בעובדה שבדיקת ההצפה באה לענות על דרישות התקן, נכון לאותה שעה. בבדיקת ההצפה שנעשתה, אין לראות אלא בדיקה ראשונית שאישרה כי עבודתו של הקבלן עמדה בתקן באותה שעה. עם זאת לא היה בכך כדי לפטור את הקבלן מאחריותו לעבודה שביצע, במשך תקופת האחריות הקבועה בחוק. בית משפט קמא דחה גם את טענת קבלן האיטום, לפיה זכאי הוא לתקן בעצמו את פגמי האיטום שנתגלו, קודם שיחויב בתשלום עבורם. החלטת השופט לחייב את קבלן האיטום במימון תיקוני הליקויים ולא לאפשר לו לתקנם בעצמו, לאחר נסיונות תיקון קודמים שנכשלו, נסמכה כל כולה על חומר הראיות והיתה בגדר מסקנה משפטית ראויה. במסקנה זו לא נתערב. ד. טענת הערעור הבאה שנשמעה מפי קבלן האיטום נגעה למידת אחריותו לליקויי האיטום באותן דירות שבהן, כטענתו, לא ביצע כלל תיקונים. טענה זו לא נזכרה בכתב ההגנה של המערער וגם בפני המומחה לא טרח המערער להעלותה. הטענה עלתה לראשונה בשלב מאוחר של המשפט וצדק בית משפט קמא בכך שמנע מהמערער להעלות את הטענה באותו שלב לאחר שנפקד מקומה מכתב טענותיו. עם זאת איפשר בית המשפט למערער להגיש תביעה נפרדת על בסיס טענה זו ובכך נשתמרה זכותו של המערער להציג את מכלול טענותיו וראיותיו בנושא. לא ראינו מקום להתערב בהחלטה זו. ה. אדריכל הבנין - המערער מס' 2 בע.א. 1240/96 - העלה בערעורו את הטענות הבאות: 1. לא היה מקום לחייבו בגין ליקויים בתיכנון הואיל וטענה זו לא נכללה בכתב התביעה. 2. לא היה מקום לחייבו לפצות את החברה בחלק היחסי של הסכומים שנפסקו לזכות הדיירים בגין עגמת נפש, ירידת ערך הדירות, אבדן ימי עבודה, שהות בבית מלון ונזק לחפצים, הואיל ולא היה לו כל קשר לנזקים אלה. טענתו הראשונה של המערער דחויה, לדעתנו, מעיקרה. זאת, לאור ממצאו העובדתי המפורש של בית משפט קמא בסעיף 17(ב) לפסק-דינו. עם זאת, יש להדגיש, רשאי היה בית משפט קמא לקבל במקרה דנן את קביעתו של המומחה בחוות-דעתו, אף מבלי שהצדדים יתייחסו לכך. גישה זו מקובלת בפסיקה: "טענת המערערים היא כי בית המשפט היה רשאי להסתמך על דברי השמאי שמונה על ידיו רק באותן נקודות, בהן היתה מחלוקת בין בעלי הדין. בית המשפט אימץ גישה אחרת. הוא הסתמך על חוות דעתו של השמאי שמונה מטעמו על כל חלקיה ולא ראה לשוב אל נקודות ספציפיות בחוות-הדעת של השמאים של בעלי הדין. הוא סבר, כי משמונה שמאי מטעם בית המשפט, רשאי בית המשפט להתייחס לתמונה השלמה ולחישובים לחלקיהם הנפרשים לפניו על ידי המומחה שמונה מטעמו, ואין עליו להימנע דווקא מן ההתייחסות לנקודות שעלו מחוות הדעת של השמאים מטעם בעלי הדין השונים" (ע.א. 402/85 הנ"ל בעמ' 138,). טענת הערעור השניה תידון בהמשך הדברים, יחד עם אחת מטענות הערעור של החברה, באותו נושא (בע.א. 558/96). טענות הצדדים בע.א. 558/96 טענת הערעור הראשונה של החברה כוונה כנגד ההחלטה המחייבת אותה בתשלום פיצויים לדיירים על מנת שיתוקנו הליקויים בידי אחר ולא באמצעותה. לטענת החברה לא מילאו הדיירים את חובתם על פי הדין, לפנות תחילה אליה על מנת ליידע אותה לגבי הליקויים הקיימים והצורך בתיקונם. בערכאה הראשונה נדחתה טענה זו ונקבע, על סמך מכלול הנתונים והתצהירים האמינים של הדיירים, כי אכן היו פניות כאלה לחברה. זוהי קביעה שבעובדה שבית משפט שלערעור לא יתערב בה. כאמור, דחתה הערכאה הראשונה גם את טענת החברה, לפיה יש לאפשר לה לבצע את התיקונים הנדרשים בעצמה. קביעה זו מקובלת גם עלינו. הדיירים נתנו לחברה "הזדמנות נאותה" (סעיף 4 ב לחוק המכר (דירות) התשל"ג1973-) לתקן את הליקויים תוך זמן קצר. מתצהירי הדיירים - המשיבים בע.א. 558/96 - בהם נתן השופט קמא את אמונו, עולה כי החברה - המערערת ניסתה מספר פעמים את כוחה בתיקון הליקויים, אך הדבר לא צלח בידה. לאור כל זאת לא היה מקום לאפשר לחברה פעם נוספת לשלוח את ידה בתיקון הליקויים וצדק בית משפט קמא בקביעתו לחייב את החברה בחיוב כספי שיאפשר לכל דייר לבצע את התיקונים הדרושים בדרך שתיראה לו. טענת ערעור נוספת של החברה התייחסה לשיעור הפיצוי שנתחייבו בו הצדדים השלישיים בהליכי צד ג' לגבי פריט הנזק של ירידת ערך הדירות. לטענת החברה, היה על בית משפט קמא להשית על הצדדים השלישיים את מרבית החבות בגין ירידת הערך של הדירות, לאחר שקבע קודם לכן את חבותם העקרונית לנזק זה. טענת החברה בנידון "ירידת ערך", קיבלה "תפנית קלה" בסיכום טענותיה לערעור שלפנינו (סעיף ח(1)). שלא כבנימוקי הערעור, טענה כעת החברה כי טעה בית משפט קמא "בכך שלא חייב את הצדדים השלישיים גם בגין ירידת ערך לפי חלקם היחסי בגרימת הליקויים, וזאת בהתאם לקביעת המומחה המוסכם בחוות דעתו ביחס לכל אחד מהצדדים השלישיים וביחס לכל אחת מהדירות (וראה דוגמת החישוב בסעיף 19 לפסק הדין)" משמעות הדברים היא כי בערעור בנושא "ירידת ערך" הוסט הדגש מנושא שיעור הפיצוי לנושא צורת חישוב חלקו היחסי של כל אחד מהנתבעים בתביעת צד ג'. אם כך ואם כך, לא קמה, לדעתנו, עילה שתצדיק התערבותה של ערכאת הערעור הן בנושא שיעור הפיצוי והן בנושא אופן חישוב חלקו היחסי של כל אחד מהצדדים השלישיים. הערכאה קמא קבעה את שיעור הפיצוי לאחר שבחנה היטב את חוות-הדעת הנפרדות שהגישו לה הצדדים בסוגית "ירידת ערך הדירות". קביעת בית משפט קמא בנקודה זו ראויה שתשאר על כנה. לא פחות מקובלת עלינו צורת חישוב "החלק היחסי", בדרך שקבעו השופט קמא ויצויין שגם החברה לא הצביעה על כל פגם בצורת חישוב זו ועל כן מחליטים אנו לדחות את השגתה של החברה גם בנושא זה. הרחקנו בהתייחסותנו בטענות המהותיות שהעלתה החברה כנגד הצדדים השלישיים בנושא ירידת ערך הדירות, מעבר לנדרש, שכן מהבחינה הפורמלית, לא היו ראויות טענות החברה, בנושא זה, להישמע כלל. כוונתנו לכך שמלכתחילה שגתה החברה בכך שלא עשתה את הצדדים השלישיים למשיבים בערעור שהגישה נגד דיירי הבנין ובעשותה כך מנעה מעצמה החברה את האפשרות להעלות כל טענת ערעור שנגעה לחיובי הצדדים השלישיים, בלא שאלה יהיו צד להליך הערעור. לפיכך, מטעמים אלה גם אלה, דין ערעור החברה (558/96) להידחות. פסיקת בית משפט קמא בענין הפיצוי עבור ירידת ערך הדירות שימשה עילה לערעור נוסף הפעם ערעורו של האדריכל יצחק לייבנד (בע.א. 1240/96). בית משפט קמא החליט לחייב את כל הצדדים השלישיים לשפות את החברה "בחלק היחסי של כל הפיצויים", בכלל זה פיצוי בגין ירידת ערך הדירות. טענת האדריכל בכתב הערעור לא הצטמצמה לחיוב בפיצוי בגין ירידת ערך הדירות. טענתו היתה רחבה הרבה יותר. הוא יצא כנגד חיובו לפצות את החברה בחלק היחסי של כל סכומי "הפיצויים" שנפסקו לטובת הדיירים, הואיל ולטענתו לא היה לו כל קשר לנזקים אלה. (ס' 23 לנימוקי הערעור). לאור המפתח לחלוקת האחראיות ושעור ההשתתפות בפיצויים של צד ג' (ר' עמ' 3 לפסק-דיננו), אין מקום לטענה זו. לגופו של ענין אכן קיים קשר בין ליקויי תכנון בדירות לבין עוגמת נפש, ירידת ערך הדירות ונזקים אחרים. קביעתו של בית משפט קמא בנושא זה, על סמך מכלול הראיות שבא לפניו (חוות דעת של מהנדסי מיל"ב - מכון ישראלי לביקורת בניה וכמובן חוות דעתו של המהנדס המוסכם, יצחק ברמן) היא קביעה שבעובדה שערכאה זו לא מצאה עילה להתערב בה. אשר על כן דינה של טענה זו להידחות גם היא. לאור האמור לעיל, דין שני הערעורים להידחות. החברה - המערערת בע"א 558/96 תישא בהוצאות המשיבים (דיירי הבית) בסכום של 20,000.- ש"ח. כל אחד מהמערערים בע"א 1240/96 ישא בהוצאות המשיבה - החברה בסכום של 5,000.- ש"ח. ש ו פ ט המשנה לנשיא ש' לוין: אני מסכים. המשנה לנשיא השופטת ט' שטרסברג-כהן: אני מסכימה. ש ו פ ט ת הוחלט כאמור בפסק-דינו של השופט י' גולדברג. מומחהערעורחוות דעת מומחהחוות דעת