להלן תקציר נרחב של פסק דין שניתן ע"י השופט רחמים כהן בבית משפט השלום בתל אביב העוסק בנושא הפרה יסודית של הסכם למכירת רכב הפרה יסודית של הסכם למכירת רכב: התובע הגיש ביום 24.7.05 תביעה על סך 31,543 ₪, נגד כלמוביל בע"מ (להלן- נתבעת 1), נגד אוטו גד. ש.ע. בע"מ (להלן - נתבעת 2), נגד מר רפאל שרם (להלן - נתבע 3) ונגד ברמק גלינה (להלן - נתבעת 4), בגין הפרה יסודית של הסכם למכירת רכב. לטענתו, בעקבות ההפרה האמורה, נגרמו לו נזקים הנאמדים באלפי שקלים. הנתבעים הונו אותו, ניהלו עימו משא ומתן, שלא בדרך מקובלת ופעלו בחוסר תום לב. ביום 1.11.05, ניתן פסק דין המורה על מחיקת התביעה נגד כלמוביל בע"מ. טענות התובע: התובע הגיע לסוכנות נתבעת 2 בעקבות פרסום מודעה בעיתון "מעריב" ובעיתון "בשבע", לשם רכישת רכב מסוג "יונדאי" לשימושו, לצורכי פרנסתו ומשפחתו. עם זאת, משתקציבו המוגבל של התובע לא הספיק לרכישת מכונית חדשה, הוצע לו על ידי נציגי נתבעת 2 לרכוש מכונית מסוג "יונדאי", משומשת. התובע הופנה על ידי נציגי נתבעת 2, לנתבעים 3 ו- 4, המנהלים את עסקי מכונית "יד שנייה" הנמצאת בקומה התחתונה של סוכנות נתבעת 2 ואלו הציגו עצמם כסוכניהם של נתבעת 2. לטענת התובע, ניהל משא ומתן עם נתבעים 3 ו-4 לרכישת רכב מ"יד שנייה", כאשר בעקבות המצגים שהוצגו בפניו על ידי הנתבעים 3 ו - 4 היה משוכנע, כי נתבעת 2 היא המעסיקה של נתבעים 3 ו-4 והיא זו, שנושאת באחריות לעסקאות המבוצעות על ידם, הן באחריות ישירה והן באחריות שילוחית וזאת מבלי לפגוע באחריותם האישית של נתבעים 3 ו-4. ביום 14.11.04, חתם התובע במשרדי הנתבעים 2, 3 ו- 4 על זיכרון דברים לרכישת רכב מסוג "יונדאי" מדגם HI, מספר רישוי 97-863-17 (להלן - הרכב), תמורת סך של 62,000 שקלים. במהלך ההליכים והמשא ומתן לרכישת הרכב, התחייבו הנתבעים כלפי התובע, כי הרכב עבר את כל הטיפולים החודשיים הנדרשים בצורה מלאה וסדירה. בנוסף, ביקש התובע לבדוק את הרכב במכון לבדיקת רכב כמקובל. נתבעת 4 המליצה בפניו על מכון לבדיקת רכב בשם "Ralex", התנדבה ללוותו למכון הרכב והיא שניהלה את תהליך בדיקת הרכב. לאחר ביצוע הבדיקה, הודיעו לו נתבעים 3 ו-4, כי הם אחראים לתיקון כל הפגמים המצויים ברכב והם מתחייבים למסור לידיו את הרכב כשהוא תקין, עבר את כל הטיפולים והבדיקות הנדרשות ולאחר שבוצעו בו כל תיקוני הפגמים הקיימים ברכב ובכללם אלה שצוינו בדוח הבדיקה. ביום 17.11.04, שלושה ימים לאחר חתימת זיכרון הדברים, הגיע התובע לקבל את רכבו. במעמד זה, אישרו הנתבעים 3 ו-4, כי ברכב בוצעו כל התיקונים הדרושים והרכב תקין וראוי לשימוש. מששילם התובע את התמורה המוסכמת במלואה, נמסרו לו מפתחות הרכב. יש לציין בהקשר זה, כי אחד מתנאי רכישת הרכב, להם התחייבו נתבעים 3 ו- 4, שהרכב נרכש מאדם פרטי ולא מחברה. כמו כן, הנתבע אישר בפני התובע מפורשות, כי הרכב היה בבעלות אדם פרטי ולא בבעלות חברה. בהתאם לכך למעשה, נקבע המחיר. במעמד קבלת מפתחות הרכב הציעה נתבעת 4, כי נציג החברה הוא שיבצע את העברת רישום הרכב בדואר, כדי לחסוך מזמנו. בדיעבד התברר, כי העברת הבעלות על ידי נתבעת 4 לא נעשתה כתוצאה מרצון טוב, אלא כדי להסתיר את העובדה, שהבעלות ברכב נרכשה מחברה ולא מאדם פרטי, כשם שהתחייבו. כמו כן בבדיקה שערך התובע לצורכי ביטוח נמצא שאין ברכב אימובילייזר, דרישה בסיסית של חברות הביטוח. עלות ההתקנה והתיקון בגין פריטים אלה הגיעו לסך 1,676 ₪. בנוסף, מספר ימים לאחר קבלת הרכב ותוך כדי נהיגה התברר לתובע, כי הרכב אינו ראוי לנהיגה, בשל סטייה חזקה ימינה. התובע נטל את הרכב לבדיקת זווית ההגוי. הבדיקה העלתה, כי צירי (בוקסות) הסרן הקדמי היו בלויים לחלוטין ובנוסף, למתלה הקדמי הימני הייתה שפיעה. סך עלויות התיקון 1,170 שקלים. לאחר ביצוע התיקונים הנ"ל, ביום 3.12.06, כבה הרכב מספר פעמים. בשל כך, התובע הכניס את הרכב למוסך פעם נוספת ושם התברר, שהטיפול האחרון ברכב נערך ב - 23,000 ק"מ לפני הקילומטרז' בו נמסר הרכב לתובע, כאשר לפי הנחיות היצרן, הרכב זקוק לטיפול כל 7,500 ק"מ. עלות הטיפול, סך של 1,076 שקלים. ביום 12.12.04 התברר, שהמיסב הימני התפרק וגרם נזק לתוף המעצור ולחיישן הגלגל ושהמיסב השמאלי חלוד ורופף, דבר שחייב את החלפתם המיידית. עלות תיקון זה הגיעה לסך 5,200 ₪. בנוסף התברר, שהמיסבים האחוריים ברכב רועשים ויש להחליפם, עלות התיקון סך של 2,566 שקלים. משום כל התקלות האמורות, עלה החשד בידי התובע, כי הבעלות ברכב לא הייתה של אדם פרטי כפי שהובטח וסוכם עם הנתבעים 3 ו-4. התובע פנה למשרד הרישוי והתברר לו כי הרכב היה, עובר למכירתו, בבעלות חב' "צבי אהרונסון בע"מ" ולא בבעלות פרטית. עובדה זו מביאה לירידת הרכב בהשוואה למחיר ששילם התובע. לאור האמור, הנתבעים הפרו את סעיפים 2, 3, 4, 7 לחוק הגנת הצרכן, תשמ"א -1981. כמו כן, הפרו את תקנות המסחר בכלי רכב משומש, תשל"ח - 1978. ואם לא די באמור הרי, שהטעו את התובע לגבי טיב הרכב, לגבי השימוש הקודם שנעשה ברכב ובזהות בעלי הרכב הקודמים, הפעילו השפעה בלתי הוגנת והכל כדי לקשור עסקה בתנאים בלתי סבירים. הם הטעו את התובע בפרסומת מטעה ולא ערכו טופס הסכם למכירת רכב כנדרש בחוק. טענות הנתבעים : נתבעת 2 היא סוכנות למכירת מכוניות "יונדאי" ובה שתי מחלקות. האחת, מחלקה למכירת מכוניות חדשות והשנייה, מחלקה למכירת מכוניות משומשות. במסגרת עסוקה למכירת מכוניות משומשות נוהגת נתבעת 2 לפרסם בעיתונות מודעות למכירת מכוניות משומשות. המודעות שצירף התובע לתצהירו, הן מודעות שפרסמה נתבעת 2, אולם אין הן מתייחסות כלל ועיקר לרכב שנמכר לתובע, אלא לרכבים אחרים. בחודש נובמבר 2004, פנה התובע למחלקה למכירת מכוניות משומשות של נתבעת 2 וביקש לרכוש רכב משומש מסוג "יונדאי" מסחרי. מבין הרכבים שהיו לנתבעת 2 בחר התובע ברכב "יונדאי" מסחרי, נשוא התביעה. לפני שהצדדים הגיעו להסכם ביניהם על מכירת הרכב, ערך התובע נסיעה ברכב כדי להתרשם ממנו ובנוסף לכך, לבקשתו, עבר הרכב בדיקה במכון לבדיקת רכבים משומשים שערך את דו"ח הבדיקה. לאור תוצאות בדיקת הרכב, מספר הקילומטרים שהרכב עבר (203,000 ק"מ) ושאר נתוני הרכב, נחתם זיכרון דברים, לפיו הוסכם בין הצדדים, כי התובע ישלם תמורת הרכב סך של 62,000 ₪, בעוד מחיר המחירון של הרכב היה 65,000 ₪. בנוסף, הייתה מותקנת ברכב מערכת איתור בשווי של כ- 4,000 ₪, עליה לא חויב התובע. נתבעת 2 התחייבה לבצע על חשבונה את התיקונים הבאים: החלפת תושבת גיר קלאצ' ולתקן ריפוד כסא נהג, כאמור בסעיף 6 לזיכרון הדברים. יש לציין, כי מדובר ברכב מסחרי שנת ייצור 1999, היינו כאשר רכש אותו התובע הוא היה בן 5 שנים ועבר 203,000 ק"מ, הרכב היה "יד ראשונה". נאמר לתובע, שהרכב היה בבעלות חברה ואף צוינה שמה של החברה, "צבי אהרונסון בע"מ". אין כל אמת בטענת התובע, כי נאמר לו, שהרכב היה בבעלות פרטית. הוצע לתובע לבדוק את הבעלויות במשרד הרישוי, אולם הוא נמנע מכך. בהקשר זה יש להבהיר, כי ברכב מסחרי אין הבדל במחיר אם הרכב היה בבעלות חברה או בבעלות אדם פרטי. לתובע נאמר באופן מפורש, כי הטיפול האחרון שנעשה לרכב במוסך מורשה של "יונדאי" היה, כאשר הרכב עבר 180,000 ק"מ. כמו כן אין ממש בטענתו של התובע, כי נתבעים 2 ו- 3 היו אחראים לתיקון הפגמים המצויים ברכב והתחייבו למסור את הרכב תקין, כשזה עבר את כל הטיפולים והבדיקות הנדרשות. הנתבעים התחייבו לבצע אך ורק את התיקונים המפורטים בסעיף 6 לזיכרון הדברים ולא כל טיפול או תיקון או עבודה אחרת. לא הובטח לתקן לו את זווית ההיגוי כך, שלא נאמר לו שהיא תוקנה. הליקויים אותם מציין התובע בכתב תביעתו, לא מופיעים כלל בדו"ח ולא היו קיימים בעת מכירת הרכב. אין כל ממש בטענה, שהנתבעים הפעילו על התובע השפעה בלתי הוגנת כנטען על ידו. הדיון בבית המשפט: מטעם התובע העידו התובע, מטעם הנתבעים העידו, גב' גלינה ברמק ומר שרם רפאל. אין חולק, כי בעקבות מודעה שפרסמה נתבעת 2 בעיתונות, רכש התובע רכב משומש מסוג "יונדאי" מסחרי, שנת 1999, בעלות של 62,000 ₪, עליו שילם את התמורה במלואה. כמו כן אין חולק, כי לפני שהצדדים הגיעו להסכם ביניהם על מכירת הרכב, ערך התובע נסיעה ברכב כדי להתרשם ממנו ובהתאם לבקשתו, עבר הרכב בדיקה אשר בעקבותיה, נחתם זיכרון דברים. המחלוקת בין הצדדים, היא באשר למספר סוגיות: ראשית, לטענת התובע הודיעו לו הנתבעים, כי הם אחראים לתיקון כל הפגמים המצויים ברכב והם מתחייבים למסור לידיו את הרכב כשהוא תקין, עבר את כל הטיפולים והבדיקות הנדרשות ובכללם אלה שצוינו בדוח הבדיקה. מנגד טוענים הנתבעים, כי התחייבו לבצע על חשבונם את התיקונים הבאים: החלפת תושבת גיר קלאצ' ותיקון ריפוד כסא נהג, בלבד. שנית, לטענת התובע, הובטח וסוכם עם הנתבעים, כי הבעלות ברכב היא של אדם פרטי. אולם טוענים הנתבעים, כי נאמר לתובע, שהרכב היה בבעלות חברה ואף צוינה שמה של החברה, "צבי אהרונסון בע"מ". כמו כן, לטענת התובע, הנתבעים הפעילו השפעה בלתי הוגנת והכל כדי לקשור עימו עסקה בתנאים בלתי סבירים. הם הטעו אותו בפרסומת מטעה ולא ערכו טופס הסכם למכירת רכב כנדרש בחוק. הנתבעים דוחים מכל וכל טענות אלה. כשנשאלה נתבעת 4, האם ישנם קונים שמוכנים לשלם מחיר מלא מבלי שיתוקנו כל הליקויים השיבה, "ראיתם בארץ מישהו שמשלם מחיר מלא גם אם הכל בסדר?". לאור תשובה זו נראה תמוה, כיצד נראה לנתבעים סביר, כי שבועיים לאחר קניית הרכב ייאלץ התובע להתחיל במסכת של תיקונים לרכב, אשר בסופה ישלם סך של 15,000 שקלים. פרסומת מטעה: לטענת התובע כאמור, הגיע לסוכנות נתבעת 2 בעקבות פרסום מודעה בעיתון "מעריב" ובעיתון "בשבע", לשם רכישת רכב מסוג "יונדאי" לשימושו לצורכי פרנסתו ומשפחתו. עם זאת, הוטעה על ידי הנתבעים בפרסומת מטעה, שכן אלו הציגו עצמם כסוכנות יונדאי אשדוד בעוד, שמדובר בסוכנות אוטו גד. ש.ע. בע"מ. התובע, צירף לכתב התביעה מודעות זהות לאלה שבגינן פנה לסוכנות והדגיש, כי אין זכר בהם לסוכנות אוטו גד. ש.ע. בע"מ, אם כי זו מציגה עצמה כסוכנות יונדאי אשדוד. לפיכך לטענתו, הנתבעים הפרו את הוראות סעיף 7 לחוק הגנת הצרכן, תשמ"א -1981 (להלן - החוק), שכותרתו אחריות להטעיה בפרסומות. בבחינת הדברים עולה, כי במודעות אותן צירף התובע מצוין באופן מפורש - "באחריות היצרן, ביונדאי אשדוד". כמו כן מתוכן כתב התביעה המקורי ניתן להסיק, כי התובע שוכנע, שנתבעת 2 (סוכנות יונדאי) היא המעסיקה של נתבעים 3 ו-4 והיא זו, שנושאת באחריות לעסקאות המבוצעות על ידם הן באחריות ישירה והן באחריות שילוחית. התובע הופנה על ידי נתבעת 2 והוטעה לחשוב, כי משנכנס לסוכנות מוכרת וידועה תינתן לו אחריות מלאה על ידי הנתבעים. איסור ההטעיה מוגדר בסעיף 2 (א) לחוק: "לא יעשה עוסק דבר - במעשה או במחדל, בכתב או בעל פה או בכל דרך אחרת לרבות לאחר מועד ההתקשרות בעסקה - העלול להטעות צרכן בכל עניין מהותי בעסקה (להלן - הטעיה); בלי לגרוע מכלליות האמור יראו עניינים אלה כמהותיים בעסקה:(6) זהות היצרן, היבואן או נותן השירות. (7) השם או הכינוי המסחרי של הנכס או השירות. כמו כן, סעיף 7 לחוק קובע את מעגל האחראים להטעיה בפרסומת: (א) היתה הטעיה בפרסומת, יראו כמפירים את הוראות סעיף 2 - (1) את מי שמטעמו נעשתה הפרסומת ואת האדם שהביא את הדבר לפרסום וגרם בכך לפרסומו; (2) אם היתה הפרסומת מטעה על פניה או שהם ידעו שהיא מטעה - אף את המפיץ או מי שהחליט בפועל על הפרסום. (ב) הובאו בפרסומת עובדות בדבר התכונות של נכס או של שירות או בדבר ממצאי בדיקה שנעשתה בהם, או בדבר התוצאות הצפויות מהשימוש בהם, יהא הממונה רשאי לדרוש ממי שמטעמו נעשתה הפרסומת או ממי שהביא את הדבר לפרסום וגרם בכך לפרסומו שיציג ראיות להוכחת אותן עובדות; לא הציג ראיות כאמור להנחת דעתו של הממונה, תהא בכך ראיה לכאורה שהפרסומת היתה מטעה, אולם תהא זו הגנה למי שמטעמו נעשתה הפרסומת ולאדם שהביא את הדבר לפרסום וגרם בכך לפרסומו כי לא ידעו ולא היה עליהם לדעת שהפרסומת מטעה. (ד) חזקה שפרסומת נעשתה בידי מי שמצויין בה כמציע הנכס או השירות, אלא אם כן צויין אחרת בפרסומת עצמה. מטרתו של החוק אם כן, להגן על הצרכן, כך שבעשותו עסקה יעמוד לרשותו מלוא המידע ההוגן והנאות, על פיו יוכל לכלכל צעדיו ולגבש החלטתו בדבר פעילותו הצרכנית, "חוק הגנת הצרכן נמנה עם התחיקה המתערבת בחוזים שבין צדדים לא שווים, והמטילה על הצד החזק - הספק - חובת הוגנות מוגברת כלפי הצד החלש - הצרכן ... חוק הגנת הצרכן מבקש לאזן את חוסר השוויון שבין הצדדים על-ידי הטלת חובת גילוי על ספקים" (רע"א 8733/96 רוברט לנגברט נ' מדינת ישראל - מינהל, פ"ד נה(1), 168 , 174-175). משלא יישמו הנתבעים את מטרת החוק הטומנת בחובה חובת גילוי רחבה ואיסור הטעייה, הוטעה התובע לחשוב, כי מדובר בסוכנות "יונדאי". לעניין טענת הנתבעים, כי המודעות אינן מתייחסות כלל ועיקר לרכב שנמכר לתובע אלא לרכבים אחרים הרי, שבמודעה מציגים עצמם הנתבעים כסוכנות "יונדאי" אשדוד ולא סוכנות אוטו גד. ש.ע. בע"מ כך, שאין רלוונטיות מה הוא הרכב הנמכר משומש או חדש. נפקותו של זיכרון הדברים אשר נחתם בין הצדדים: לטענת התובע, במהלך ההליכים והמו"מ לרכישת הרכב, התחייבו הנתבעים כלפיו, כי הרכב עבר את כל הטיפולים הנדרשים בצורה מלאה וסדירה. לטענתו, משהודיעו לו נתבעים 3 ו-4, לאחר ביצוע הבדיקה, כי הם אחראים לתיקון כל הפגמים המצויים ברכב, חתמו הצדדים על זיכרון הדברים. לטענת הנתבעים אכן נחתם זיכרון דברים, אם כי הוסכם בין הצדדים, כי יבצעו את התיקונים הבאים בלבד: החלפת תושבת גיר קלאצ' ותיקן ריפוד כסא נהג. משציינה נתבעת 4 בעדותה, כי זיכרון הדברים שהוצג הוא חלקי ואינו משקף את ההסכמות בין הצדדים, "... הזכרון הדברים הזה הוא לא מוכן. אתה לקחת דף שלא גמור, יש זכרון דברים שסגרנו עסקה, כאן לא רואים שום דבר" (עמ' 15), ניתנה החלטה ביום 28.6.07, כי נתבע 2 יביא עימו את זיכרון הדברים לדיון הבא. עם זאת, הנתבעים לא השכילו לצרף את זיכרון הדברים המקורי בין הצדדים למרות הבטחות חוזרות ונשנות. משלא עמדו הנתבעים בהתחייבותם, הציגו צילום של זיכרון דברים חלקי ולא הציגו את המסמך המקורי מיום 14.11.04 ולאור עדותו המהימנה של התובע, הרי, שאין לקבל את טענתם, כי התחייבו לבצע רק אך ורק את התיקונים המצוינים בסעיף 6 לזיכרון הדברים החלקי. אין ספק, כי זיכרון הדברים שהוצג בפנינו הוא חלקי (נתבעת 4 העידה על כך בצורה מפורשת), אדם סביר לא היה מתקשר בחוזה כזה אילו ידע, כי התיקונים שבוצעו ברכב הם חלקיים בלבד. יתרה מכך, לא היה משלם תמורה מלאה עבור עבודה שלא בוצעה. הבעלות הרכב: כשנשאלה נתבעת 4 האם בדרך כלל כשמוכרת מכונית, מחתימה על זיכרון דברים וחותמת כמוכרת, השיבה "כמובן, אני עובדת בחברה וחותמת. אני עושה זיכרון דברים ואני עובדת כעובדת של החברה בשם החברה ... אני כותבת את השם שלי כדי שלקוח ידע עם מי לדבר אחר כך. אם ארשום את שם החברה הלקוח לא יידע עם מי לדבר, יש 10 עובדים בחברה ..." (עמ' 15 ו- 16 לפרוטוקול). לטענת נתבעת 4, הייתה זו הוראה של נתבע 3. עם זאת, בסוף עדותה מציינת הנתבעת שייתכן והייתה צריכה לציין את שם החברה, "אני הייתי צריכה לרשום אוטו גד על ידי ברמק גלינה" (עמ' 17 לפרוטוקול) לטענת התובע, אחד מתנאי רכישת הרכב להם התחייבו הנתבעים 3 ו- 4, שהרכב נרכש מאדם פרטי ולא מחברה. לטענתו נתבע 3 אישר בפניו מפורשות, כי הרכב בבעלות אדם פרטי ולא בבעלות חברה. בהתאם לכך למעשה, נקבע המחיר. נתבע 3 מגיב לכך, "אמרתי לו שהוא קבלן בניין. הוא מסיע את העובדים שלו והוא משתמש לנסיעות פרטיות והשימוש העיקרי זה לחברה שלו. אמרתי לו בדיוק מה רשום ברישיון" (עמ' 12 לפרוטוקול). לתובע היה חשוב, כי הרכב יהיה מאדם פרטי. הוא אף חוזר על כל בעדותו (עמ' 12 לפרוטוקול מיום 28.6.06). כמו כן, כשנשאל התובע האם הסתכל על ניירות הרכב, השיב "כן. ברישיון הרכב זה לא נרשם כי רשום "עברת שוכר". אין את השמות של בעלים קודמים" (עמ' 12 לפרוטוקול). "לא אמרו לי את שם הבעלים הקודמים. שאלתי רק מה הוא עשה עם הרכב, אמרו לי שהיה בעלים פרטי. הוא אמר שהוא היה צריך את הרכב גם לצרכי עבודה וגם לצרכי משפחה, אמר לי רפאל על הבעלים הקודמים. לא ביקשתי לדבר עם הבעלים הקודמים. אם הייתי חושב שרוצים לרמות אותי לא הייתי קונה שם ... את השאלות האלה שאלתי את מר שרם והסתפקתי בתשובות שלו. הוא תיאר לי גם מה העבודה. הוא אמר שהוא היה קבלן והסיע את הפועלים שלו ברכב לפעמים למקום העבודה. הוא אמר לי שזה שימש למשפחה ולעבודה" בעמ' 12 - 13 לפרוטוקול. העובדה, שהתמורה עבור הרכב נעשתה באמצעות העברה בנקאית לחשבונו הפרטי של נתבע 3, היא, שמכריעה את הכף לטובתו של התובע בעניין זה. עלי להסכים עם ב"כ התובע, כי אין מדובר בדרך חוקית ונאותה לקבל החזר הלוואות מהחברה וכי היה עליו לקבל שיק מהחברה. נראה, כי מהמסמכים שהוצגו בפני התובע והתמונה הכללית שצוירה בפניו, לא יכול היה לדעת, כי מדובר ברכב בבעלות חברה. יתרה מכך, ברישיון הרכב לא רשומים שמות הבעלים הקודמים. נוסח זיכרון הדברים מלמד, כי הצדדים להסכם הם שני אנשים פרטיים - נתבעת 4 כאמור, אינה חולקת על כך, שחתמה בשמה הפרטי. בהתייחס לטענת הנתבעות, כי אין נפקות כלכלית מבחינת המחיר לעובדה שהרכב שייך לחברה הרי, שטענה זו לא תתקבל. גילוי מידע מטעה או אי גילוי פרטים רלוונטיים עשויים להטעות את הצרכן ובכך לפגוע ברצונו החופשי. הבחירה הייתה צריכה להינתן בידי התובע האם להתקשר בחוזה זה ולרכוש את הרכב מידי הנתבעות או לא, כאשר על הנתבעות היה להציג בפניו כל הפרטים המהותיים של העסקה, כגון - מי הם הבעלים של הרכב. טופס הסכם למכירת רכב כנדרש בתקנות: סעיף 2 לתקנות מסחר ברכב משומש, תשל"ח-1978 (להלן - תקנות רכב משומש), שכותרתו "הסכם לרכישת רכב למטרת מכירה" קובע, כי "עוסק המקבל לרשותו, בכל דרך שהיא, רכב משומש למטרות מכירה יעשה עם מי שמעמיד את הרכב לרשותו הסכם שיכלול את הפרטים בטופס שבחלק א' של התוספת. טופס הסכם למכירת רכב למטרת מכירה על ידי עוסק, כולל את הפרטים הבאים: פרטים על המוכר ועל הבעלים הקודמים של הרכב (שם המוכר, מקום מגורים ושמות הבעלים הקודמים). פרטי הרכב המוצע למכירה (מספר רכב, תוצר וארץ הייצור, דגם ושנת ייצור, מספר הקילומטרים שבהם הופעל, הגבלות על השימוש ברכב או על העברת הבעלות מחמת אי תשלום מכס, מסים, היטלים ואגרות או מחמת משכון, שעבוד או עיקול). השימושים העיקריים שנעשו ברכב. התיקונים שבוצעו במנוע ובמכלולים בטיחותיים (המכלל, תאריך התיקון ותיאור התיקון). מידת האחריות לתקינות הרכב שהמוכר מקבל על עצמו. שימושים מיוחדים שנעשו ברכב ותכונות הרכב שיש להן חשיבות לשימוש בו. הצהרת המוכר. פרטי העסק הרוכש את הרכב (רכב העוסק, מענו, מקום עסקו). תנאים נוספים שבין המוכר לבין העוסק. כשנשאלה נתבעת 4 האם היא יודעת שיש תקנות לסוחרי מכוניות המסבירות כיצד צריך למכור ועל איזה מסמכים צריך לחתום, השיבה "שמעתי שיש תקנות כאלה. אנחנו לא ממש סוחרים, אנחנו טרייד אין של יונדאי ..." (עמ' 16 לפרוטוקול). כשהוצגו בפניה הנספחים לתקנות השיבה, "לא ראיתי אותם ... אין בדיוק כאלה, בכל חברה יש טפסים אחרים" עמ' 17 לפרוטוקול. תקנות מסחר ברכב משומש, תשל"ח- 1978 וחוק הגנת הצרכן, תשמ"א -1981, נועדו להגן מפני פגיעה בצרכן. הנתבעים הפרו את הוראות החוק וערכו עסקה הנוגדת כליל את הוראות הדין. בתקנות ישנן טפסים מפורטים שעל פיהם יש לערוך את העסקה. בין היתר, צריכים לפרט מי היו הבעלים הקודמים ומה היקף האחריות שהסוחר נותן לקונה. שני אלה לא יושמו במקרה דנן. תקלות ברכב לאחר הקנייה: הנתבעים דוחים מכל וכל את טענתו של התובע, כי היו אחראים לתיקון הפגמים המצויים ברכב והתחייבו למסור את הרכב תקין, כשזה עבר את כל הטיפולים והבדיקות הנדרשות. לטענתם, התחייבו לבצע אך ורק את התיקונים המפורטים בסעיף 6 לזיכרון הדברים. כשנשאל נתבע 3, האם הגיוני שאדם ישלם מחיר מלא עבור הרכב ולאחר שחרור הרכב מהסוכנות "הרכב יתפרק" השיב, "... הוא עבר בדיקה קפדנית ביותר של מכון רלקס זה המכון הכי מחמיר בכל אזור הדרום ושם הסתבר שהאוטו לא מפורק. הכל תקין למעט מה שמצאו. חלק מהליקויים התחייבתי לתקן ותיקנתי ..." (עמ' 10 לפרוטוקול). כמו כן, כשנשאל איזה כתב אחריות ניתן לתובע השיב, "לא נתתי לו אחריות. מכרתי לו רכב משומש חמש שנים עם 203,000 קילומטרים ..." (עמ' 9 לפרוטוקול) ומוסיף, כי "לא בכל המקרים. המכון שבודק את הרכב נותן שלושה חודשים אחריות" עמ' 9 לפרוטוקול. בפועל, התובע פנה לסוכנות מסודרת על מנת שזו תהיה אחראית לרכב אשר נמכר לו. כשנשאל התובע מדוע פנה לסוכנות ולא קנה מאדם פרטי השיב, "אני רכשתי מאדם פרטי וסבלתי מכך והחלטתי ללכת למקום מורשה שידוע שהוא עומד מאחורי מה שהוא מוכר" (עמ' 14 לפרוטוקול). אין מחלוקת על כך, שלאחר רכישת הרכב מהנתבעים נאלץ לשלם עשרות אלפי שקלים עבור תיקונו. התובע מונה מספר רב של תקלות אשר התגלו ברכב לאחר הקנייה. לטענתו, מספר ימים לאחר קבלת הרכב ותוך כדי נהיגה התברר לו, כי הרכב אינו ראוי לנהיגה, בשל סטייה חזקה ימינה. הבדיקה העלתה, כי צירי (בוקסות) הסרן הקדמי היו בלויים לחלוטין ובנוסף, למתלה הקדמי הימני הייתה שפיעה. עוד טוען התובע בהקשר זה, כי פנה לנתבעים - "אמרו לי שאם יחליפו בין הגלגלים הקדמיים לאחוריים לא תהיה בעיה של זווית ההיגוי" (עמ' 14 לפרוטוקול). בטופס הבדיקה צוין, כי היו בעיות בזווית היגוי. עם זאת כשנשאל על כך נתבע 3, השיב "רשום לתקן זווית היגוי. לא תיקנתי את זה" (עמ' 10 לפרוטוקול) מחלוקת נוספת בין הצדדים היא העובדה, שלטענת התובע הובטח לו בעת מסירת הרכב, כי המכונית עברה את כל הטיפולים עד ל - 200,000 ק"מ. הנתבעים דוחים טענה זו ומדגישים, כי לתובע נאמר באופן מפורש, כי הטיפול האחרון שנעשה לרכב במוסך מורשה של "יונדאי" היה, כאשר הרכב עבר 180,000 ק"מ. אולם, טענה זו נסתרה. נתבע 3 מציין, כי אומנם "עד 180,000 קילומטר הוא טופל במוסך מורשה. ואחר כך הוא טופל במוסך לא מורשה ...". אך, כשנשאל האם אמר לתובע שהרכב טופל, השיב "זה מה שהמוכר אמר לי. אם מדובר במוסך לא מורשה אין על זה תיעוד" (עמ' 15 לפרוטוקול). בנוסף לאמור, הציג התובע חשבונית, מיום 3.12.04, בגין תיקון זה. נתבעת 4 אף מחדדת את הדברים האמורים ומדגישה, "עד כמה שידוע לנו הכל נמסר ללקוח. בדרך כלל עד כמה שידוע לנו על רכב הכל נמסר ללקוח. אנחנו לא יכולים להיכנס למחשב של יונדאי ולבדוק אבל אנחנו שואלים את המוסך או את הלקוח, זה מסובך לבדוק את האמת" עמ' 19 לפרוטוקול. עוד טוען התובע, כי בבדיקה שערך לצורכי ביטוח נמצא שאין ברכב אימובילייזר. הנתבעים מגיבים לכך באמצעות מסמך מיום 9.10.05, שכותרתו "רכבי יונדאי H1 קצר שנת 99", החתום על ידי מרכז שירות יונדאי בו מאשרת סוכנות יונדאי, כי "רכבי יונדאי דגם H1 שנת 99 הגיעו ארצה עם אימבוליזר מקורי מהיצרן" (נספח ג' לתצהירי עדות ראשית של הנתבעים). עם זאת, כשנשאל התובע האם ייתכן ועשה תוספת לאימובילייזר הקיים ולא חדש השיב, "לא עשיתי שום תוספת, בשל דרישת הביטוח באתי לבדיקה אצל נציגות שעובדת עם חברת הביטוח והם בדקו ואמרו שאין אימובילייזר ברכב ... באותו מעמד תיקנתי גלאי נפח" (עמ' 13 לפרוטוקול). לשם הוכחת טענתו, צירף התובע חשבונית מיום 22.11.04. התובע הציג חשבוניות בדבר התיקונים שאוזכרו לעיל, ועל כך אין מחלוקת. סיכומם של דברים: הנתבעים אינם חולקים על כך, שהתובע הוציא כספים רבים על תיקונים, לאחר רכישת הרכב. אולם לטענתם כאמור, הם לא התחייבו לבצע את התיקונים הללו, אלא רק את התיקונים המצוינים בזיכרון הדברים. אין ספק, שנמסר לתובע מידע חלקי על הרכב. לא נראה, כי אדם סביר היה מתקשר בחוזה לרכישת רכב, אילו היה יודע, כי המוכר אינו אחראי לתיקון הפגמים המצויים בו. התובע נכנס לסוכנות מוכרת וידועה (בהתאם לפרסום בעיתון) מתוך אמונה, כי יימסר לידיו רכב תקין, עבר את הטיפולים והבדיקות הנדרשות ולאחר שבוצעו בו כל תיקוני הפגמים הקיימים ובכללם אלה שצוינו בדוח הבדיקה. התובע האמין לדברי הנתבעים ואף אפשר להם לבצע את העברת הבעלות. עם זאת, העובדה שנאלץ לשלם כ- 15,000 ₪ שבועיים לאחר קנייתו היא, אינה מתקבלת על הדעת. לא רק שהתובע נאלץ לשלם עשרות אלפי שקלים עבור התיקונים, אלא שלא היה לו למי לפנות, לא ניתנה לו כל אחריות, הנתבעים לא מילאו אחר הוראות התקנות, ואם לא די באמור, הרי שחש מרומה כשלהפתעתו גילה, כי הבעלים הקודמים של הרכב היא חברה. טענת הנתבעים, בדבר שיחה טלפונית בין הצדדים אשר במהלכה "הודה" התובע, כי נכנס לבור, היא טענה בעלמא, אשר לא הוכחה כלל. כמו כן, נוסח זיכרון הדברים שהוצג הוא סתמי ולא נראה, כי נחתם בין סוכנות המכבדת את עצמה לבין אדם פרטי, כי אם בין שני אנשים פרטיים. לאור האמור, אני מקבל את התביעה, נגד הנתבעים 2 ו-3 בלבד. נתבעת 4 היא עובדת החברה ולא נראה, שיש לחייב אותה באופן אישי על כך שפעלה על פי הוראות מעבידיה. נתבעים 2 ו-3 ישלמו לתובע, יחד ולחוד, סך של 14,788 (דמי תיקון וירידת ערך), וסך של 3,000 ₪ (עוגמת נפש והשחתת זמן, פיצוי של 15,000 ש"ח בגין עוגמת נפש הוא מוגזם, בנסיבות העניין), סכומים אלה ישאו הפרשי הצמדה וריבית כדין החל מיום 24/7/05 ועד לתשלום בפועל. כמו כן, ישלמו הנתבעים 2 ו-3 לתובע שכ"ט עו"ד בסך של 5,000 ₪, בתוספת מע"מ כדין והוצאות משפט בסך 1,000 ₪. סכומים אלה ישאו הפרשי הצמדה וריבית כדין, החל מהיום ועד לתשלום בפועל.חוזההפרה יסודיתהפרת חוזהרכבמכירת רכב