פסק דין 1. התובע, בעלים של רכב מסוג וולוו 740, מס' רישוי 53-298-88 הגיש תביעה זו נגד הנתבעת, מבטחת הרכב, עפ"י פוליסת ביטוח לקבלת תגמולי ביטוח בגין אירוע שריפת רכבו ביום 26.11.95. עפ"י גירסתו, ביום זה בשעה 19:00 בהיותו נוהג ברכבו בכביש נחל צלמון בדרכו מוואדי סלאמה לכיוון כפר ראמה הבחין בעשן שיוצא מחלקו הקדמי והשמאלי של הרכב. התובע עצר מיד על מנת לבדוק את מקור העשן. לדבריו פתח את מכסה המנוע וגילה שחוטי החשמל הימנים של המנוע נשרפים. הוא ניסה לנתק את החשמל מהסוללה, אך ללא הועיל, וכאשר ביקש להשתמש במטף כיבוי אש זה לא עבד. התובע הוסע על ידי נהג אחר לוואדי סלאמה ומשם התקשר למכבי אש, אך עד שאלה הגיעו הרכב נשרף כליל (להלן: "האירוע"). בעקבות האירוע, התובע פנה למשטרת כרמיאל , והודיע לסוכן הביטוח שלו על קרות האירוע. 2. אין חולק כי בעקבות האירוע, ביום 31.12.95 שלחה הנתבעת לתובע שיק על סך 65,318 ש"ח לכיסוי הנזקים שנגרמו בתאונה, אך התובע סירב לפרוע שיק זה, שכן לטענתו הנזק שנגרם לו הסתכם בסך של 76,000 ש"ח וזה הפיצוי שהוא זכאי לקבל מהנתבעת. 3. הנתבעת כפרה בטענות התובע לרבות נסיבות האירוע וכי מדובר באירוע תאונתי וכן כפרה בחובתה לשלם תגמולי ביטוח. לטענתה התובע הצית את רכבו מתוך כוונה לגבות דמי ביטוח. לחילופין, טוענת הנתבעת כי התובע לא הרים את נטל הראיה ולא הוכיח כי אכן מדובר באירוע תאונתי. דיון ומסקנות 4. שקלתי את טענות הצדדים, עיינתי בעדויות ובסיכומים והגעתי למסקנה כי דין התביעה להתקבל באופן חלקי. להלן אנמק מסקנתי זו. אין מחלוקת כי ביום 10.12.95 נחתם בין הצדדים הסכם פוליגרף וביום 19.12.95 נרשם בדו"ח שמאי כי הפיצוי מותנה בתוצאות החקירה. אולם ביום 31.12.95 בטרם נבדק התובע, הוציאה הנתבעת שיק לטובת התובע על סך של 65,318 ש"ח לכיסוי נזקיו. התובע סירב לפרוע שיק זה ווהחזירו לידי הנתבעת מכיוון שטען כי אין הסכום הכלול בשיק מכסה את נזקו המבוטח. 5. תחילה יש לקבוע על מי נטל ההוכחה ומה שיעורו. הכלל כפי שנקבע בפרשת וייסנר (ע"א 391/89 ויסנר אורית ואח' נ' אריה חב' לביטוח ואח' פ"ד מז'(3)837) הוא כי כאשר מדובר בסיכוני אש המבוטח צריך להוכיח את דבר קיומה של האש שגרמה לאירוע המבוטח (הפן החיובי) ואין הוא צריך להוכיח כי לא היה מעורב בהצתה (הפן השלילי). מכאן שהנטל להוכיח כי הייתה הצתה מצד התובע רובץ על הנתבעת ומקום בו גם אם העדויות מאוזנות (תיקו) יוצאת חב' הביטוח וידה על התחתונה. 6. בטרם איישם את הכלל הנ"ל על המקרה שבפני יש לדון בטענה מקדמית מצד הנתבעת והיא כי משלא נבדק התובע ע"י פוליגרף הוא למעשה ויתר על תביעתו. בתגובה לטענה זו משיב התובע כי אומנם חתם על נ4/א' - הסכם הפוליגרף שבו נרשם כי הנתבעת פנתה אליו להבדק ע"י הפוליגרף, אולם מששלחה הנתבעת לאחר מכן את השיק למעשה יש לראותה כמי שויתרה על הבדיקה וזאת לאחר שבררה וחקרה את האירוע והגיע למסקנה כי לא מדובר בהצתה. 7. סבורני כי יש לקבל את עמדת התובע בעניין זה. הנתבעת מבקשת להתלות בהסכם הפוליגרף תוך שהיא מפנה לתמליל השיחה נ10/ ממנו עולה לטענתה כי התובע הבין היטב את משמעות הבדיקה. עיינתי בתמליל ונראה כי אומנם התובע היה מוכן להיבדק אולם הוא "התנה" זאת בזריזות ומהירות הבדיקה ע"מ "לסיים" (ע' 14 לנ10/) את כל ההליך והתריע בשיחה זו כי לא ישחקו עמו. הנתבעת לא הביאה בפני תשתית עובדתית לגבי לו"ז שבה למשל, הוזמן התובע לבדיקה במכון מסויים ובתאריך מסויים. ההיפך נכון, מצד אחד הייתה הסכמה מצד התובע להבדק ע"י בפוליגרף במסמך נ4/א' מיום 10.12.95, ועצם הסכמה זו ככל הנראה סיפקה את הנתבעת שהוציאה שיק לפקודת התובע על סך 65,318 ש"ח לכיסוי הנזקים שנגרמו בתאונה, אך התובע כאמור סירב לפרוע שיק זה, שכן לטענתו הנזק שנגרם לו הסתכם בסך של 76,000 ש"ח בצירוף הוצאות הגרירה. 8. השאלה אם בנסיבות הנ"ל לנוכח סעיפים 15 ו - 39 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג 1973, יכולה הנתבעת לאחר שהתובע סירב לקבל פיצוי מוקטן ממה שסבר שמגיע לו לחזור לתחילת הדרך ולנסות לברר את מה שכבר שוכנעה כי אין מדובר בהצתה שאחרת לא הייתה מוציאה את השיק הנ"ל. התובע צירף לסכומיו את החלטת כב' השופט ע. אזר בבש"א 130577/96 (שלום-ת"א) לפיה סבר ביהמ"ש כי ניתן לחזור מהסכמה לפוליגרף ואין משקל או משמעות לכך, משמעות כזו תבוא אך ורק לאחר עריכת הבדיקה. ההנמקה לגופו של עניין הייתה כי אין להכריח אדם לבדיקת פוליגרף גם אם נתן הסכמה עקרונית וחזר בו לאחר מכן וזאת מאחר ובדיקה כפויה שכזאת אין לה ערך. נימוקים נוספים שנרשמו בהחלטה הנ"ל, הן כי מדובר בבדיקה שאינה מהווה ראיה בביהמ"ש והן בשל תקנת הציבור. בכל הכבוד, מסכים אני לתוצאה אליה הגיע ביהמ"ש בעניין הנ"ל אולם סבורני כי הדרך להנמקה היא שונה. הכלל כפי שנקבע בפרשת וייסנר הנ"ל ואשר ביהמ"ש חזר עליו בפסה"ד ע"א רוני סיני נ' מגדל חב' לביטוח בע"מ פ"ד מז(5)661 הוא כי כאשר מדובר בנזקי שריפה על המבוטח חלה חובתה הוכחה של הפן החיובי דהיינו השריפה עצמה, האם עולה התנהגות הנתבעת בהחתימה את התובע על התנאה (לאחר האירוע) כי זכותו לתגמולים מותנית בבדיקת פוליגרף ואם לא יעמוד לבדיקה הוא "מוותר" על זכויותיו, בגדר חובות הגילוי ותום הלב כפי שנדרשים ממבטח וזאת גם על רקע ההלכה שנפסקה בפסקי הדין ע"א 4819/92 אליהו נ' ישר פ"ד מט(2)749, על חב' הביטוח לא רק להפנות את המבוטח לתנאי פטור אלא לוודא כי המבוטח הבינם ויודע מה רוצים ממנו. וכן ע"א 551/89 מנורה חב' לביטוח נ' סדובניק פ"ד מו(3)158. בפרשת סדובניק קבע כב' השופט גולדברג בהסכמת כב' הנשיא מ שמגר והשופט מלץ כי: "הסיטואציה שבה מוחתם מבוטח לאחר קרות אירוע הביטוח, על טופס שכזה היא בגדר "נסיבות" (כאמור בסעיף 15) בהן קמה חובת גילוי מיוחדת. ההוראה השניה הינה חובת תום הלב, המוטלת על המערערת לפי סעיף 39 לחוק הנ"ל, בביצוע חוזה הביטוח" (סע' 6 לפסה"ד). לכן נקבע בפרשת סדובניק כי על חב' הביטוח להסביר למבוטח הסבר היטב על מה הוא חותם וזאת מכל הוראות סעיפי חוק החוזים הנ"ל (עמ' 164 שם). 9. ביהמ"ש קבע לא אחת כי תניית פטור לא ברורה המשתמעת לשתי פנים בוחרים את הפירוש הנוח למבוטח (ע"א 159/73 שורש מושב שיתופי נ' סהר חב' לביטוח בע"מ פ"ד כ"ח(1) 207 וכן ע"א 184/79 ורנר נ' סהר חב' לביטוח בע"מ פ"ד לד(3) 152). אמנם אין לאמץ עקרון זה באופן עיוור ובמנותק מכלל הדברים ומהמטרה והתכלית שברקע הכתב שבמחלוקת (ע"א 631/83, המגן חב' לביטח בע"מ נ' מדינת הילדים, פ"ד לט(4) 561). העקרון חייב להיות כי אין להסכים למצב שבו חברת ביטוח תגבה פרמיה ממבוטחה מצד אחד ותכלולו, בפוליסה תנאים המרוקנים אותה מתוכנה (ראה ע"א 188/84 צור חברה לביטוח בע"מ נ' חדד פד"י מ'(3)1, 15 ובלשון ביהמ"ש: "... חברת הביטוח אינה יכולה לנהוג בדרך של ימין מקרבת קרי, כורתת חוזה וגובה פרמיה ושמאל דוחה, קרי, כוללת בפוליסה תנאים המרוקנים אותה מראש מתכנה וממטרתה הגלויה". (ראה גם ע"א 130/80 ביטון נ' חלמיש חברה עירונית לשיקום הדיור בת"א-יפו פד"י לו' (2) 706, 712). 10. במקרה שבפניי התרשמתי כי הנתבעת הייתה מוכנה לוותר על בדיקת הפוליגרף ולכן הוציאה את השיק הנ"ל אולם כאשר התובע לא היה מוכן היה לקבלו התבצרה הנתבעת סביב הסכמתו של התובע הכלולה בנ4/א'. אולם כפי שנאמר לעיל, החתמת מבוטח על בדיקת פוליגרף הינה בגדר "נסיבות" ונסיבות ניתנות להוכחה בכל מקרה ומקרה ויש בהן כדי לשפוך אור על אופי ההסכמה ותוכנה ועל מנת להבהיר באמצעות העדויות בעל פה מה היה החוזה האמיתי שהצדדים התכוונו לעשות (ראה ע"א 348/56 וגנר נ' ברנר, פ"ד יא עמ' 934 בע' 941). זאת ועוד כידוע נקבעה הלכה חדשה בבית משפט העליון ומאז פרשת אפרופים (ע"א 4628/93 מדינת ישראל נ' אפרופים שיכון ויזום (1991 ) פ"ד מט(2) 265) אין להגביל את בית המשפט ללשונו של החוזה לשם עמידה על תכליתו ובית המשפט רשאי להתייחס למכלול הנתונים הפנימיים והחיצוניים ולפרש את הוראות החוזה תוך התחקות אחרי אומד דעתם של הצדדים. כב' המשנה לנשיא (כתארו דאז) א. ברק אמר: "... מכאן מתבקשת המסקנה, כי מקום בו קיימת גמירות דעת סוביקטיבית של שני הצדדים וניתן להוכיחה על יסוד נסיבות חיצוניות אמינות... נקבע קיומו ותוכנו של החוזה עפ"י גמירת דעת זו, ולא עפ"י תפיסה אוביקטיבית (כלומר, התנהגות האנשים כצדדים סבירים) של החוזה, העולה מלשונו הברורה של החוזה, שאם לא כן יביאו פירושו (האוביקטיבי) של החוזה לכליונו (בהעדר גמירת דעת)". (עמ' 302 מול האות ו'). למטה מזה נאמר בפסה"ד: "עקרון מרכזי בתחום המשפט האזרחי בכלל, ובדיני החוזים בפרט, הוא עקרון תום הלב. ... אחד מהיבטיו של עקרון תום הלב הוא כי חוזה יש לפרש בתום לב... פרשנות חוזה בתום לב משמעותה מתן מובן לחוזה העולה בקנה אחד עם כוונתם המשותפת של שני הצדדים... כל תכליתו של כלל תם הלב הוא למנוע מאחד הצדדים לחוזה מלטעון למובן העשוי לנבוע מלשונו ("הפירוש המילולי") ושאינו עולה בקנה אחד עם כוונתו ("הסוביקטיבית") הידועה לצד השני". (עמ' 305 מול האות ו'). 11. התובע במקרה שבפניי מסר בגירסתו עוד בשלב שבו נחקר ע"י החוקר כי הוא מוכן להבדק ע"י פוליגרף ובלבד שהדבר יעשה במהירות וביעילות וכי יקבל את כספו. הנתבעת על אף הסכמה זו לא דאגה לבדיקה אלא אישרה את מקרה הביטוח בעצם הוצאת השיק לתובע ואין מקום לתת להסכם הפוליגרף פירוש מרחיב לפיו בנסיבות הנ"ל סירובו של התובע במהלך המשפט לגשת לבדיקת הפוליגרף שוללת מיניה וביה את תביעתו. בהתאם להלכת אפרופים ביהמ"ש יכול לתת תוקף ל"כוונת הצדדים" ולהעדיפו על הנוסח הכתוב שכן ההנחה היא כפי שנאמר בהמשך פסה"ד בעניין אפרופים כי : "השאיפה המגולמת בסעיף 16 היא להביא לידי ביטוי את כוונת הצדדים האמיתית ולהתגבר על שיבושים ושגיאות שחלו בתהליך העברתה של כוונה זו אל הכתב... הוראה זו נועדה לבחון "האם מה שנתגבש לבסוף להיות המסמך שאמור לשקף את החוזה שנכרת בין הצדדים שונה מן החוזה האמיתי שנכרת, אם לאו". ... רשאי השופט לתקן את לשון החוזה, להוסיף עליה או לגרוע ממנה, כדי להתאים את מובנו של החוזה... לאומד דעתם של הצדדים". (ע' 319 מול האות ג'). מכאן כי גם אם הנוסח המילולי של נ4/א' אינו מביא לידי בטוי את אותה כוונה והסכמה מפורשת של הצדדים רשאי ביהמ"ש לקבוע כי ההסכמה היא עפ"י אותה כוונה ואותה הסכמה משותפת של הצדדים העולה מהעובדות תוך העדפתם על הנוסח המילולי. ביהמ"ש יעשה זאת עפ"י מבחנים של פירוש המתיישב עם ההגיון ויבכר פירוש המתקבל יותר על הדעת מאשר פירוש שאינו משאיר שום אפשרת לממש את החוזה. כאשר החוזה הוא בעל מטרה כלכלית או מסחרית תקבע התכלית האובייקטיבית ע"י "היגיון כלכלי" או "ההיגיון המסחרי" וכן התכלית האובייקטיבית תקבע לפי שיקולים של סבירות וכן "....יש לבחור בפירוש הסביר יותר של הפוליסה..." (ע' 313 מול האות ד' לפסק הדין בעניין אפרופים הנ"ל). 13. התובע העיד בפניי וטען כי לא קיבל הסבר לגבי משמעות הבדיקה, והופעל עליו לחץ מצד החוקר אשר הבטיח לו כי אם יחתום על ההסכם יקבל את הפיצויים. החוקר שהחתים את התובע על ההסכם לא העיד, וב"כ הנתבעת מסתמך על המסמכים והאמור בתמליל נ10/ לגבי הנסיבות. סבורני כי לאור ההלכות שפורטו אין די בכך. מחובת הנתבעת היה להביא את החוקר אשר החתים את התובע נ4/א' ע"מ שיבהיר באיזה אופן מסר לתובע את מהות המסמך עליו הוא חותם ובמיוחד שהסביר לו לגבי "תנאי הפטור" הכלולים ב-נ4/א', לרבות וויתורו על התביעה, מותנה בתוצאת הבדיקה. בהלכת וייסנר נקבע כי ביהמ"ש רשאי לפרש את הפוליסה ע"ס "ציפיות סבירה" של המבוטח. במקרה שבפני השאלה שיש להציב היא האם המבוטח התובע היה מסכים לחתום על הסכם הפוליגרף אילו ידע כי איננו מחוייב לחתום עליו וכי למקרה ויכשל בבדיקה ואף יותר מזה אם יחזור בו מהסכמתו יראו אותו כמי שוויתר על תביעתו, הינם תנאים סבירים אשר המבוטח הסביר היה מסכים להם? התשובה לשאלה זו הינה שלילית ומכאן שהתנאים אינם בגדר "ציפיותו הסבירה של המבוטח" ובתור שכאלה אינם תקפים במקרה זה. ומכאן לאירוע הביטוחי. 14. התובע מסר על האירוע בתצהירו. על אף העובדה כי טען שאדם נוסף היה עד לאירוע, שעצר לו בצד הדרך ויחדיו נסעו לכפר לצלצל למכבי אש. אולם, עד זה שהיה מוכר לתובע לא הובא למתן עדות על מנת שיוכל לתמוך בטענתו כי השריפה אכן פרצה מקדמת הרכב. בנסיבת אלה טוענת הנתבעת כי מדובר בעדות יחידה מלווה בסתירות רבות ועל כן אין להסתמך עליה. לעומת זאת טען התובע כי הנתבעת אשר הפעילה חוקר לא הציגה את דו"ח החקירה שערכה אודות נסיבות השריפה ולכן אי הבאת ראיה בשליטת הנתבעת פועלת לרעתה ויש להסיק כי מהדו"ח עולה שלא היתה הצתה. לטענתו גירסתו אמינה, עקבית ואין בה סתירות. עוד טוען התובע כי בנוסף לחקירות שבוצעו על ידי הנתבעת, המשטרה בדקה אם ברכב היה טייפ במכונית ואכן מצאו את הטייפ שרוף. זאת ועוד, התובע החזיק ברכבו כלי עבודה ואלו נשרפו כנ"ל. אילו התובע היה רוצה לשרוף את רכבו הרי שלא היה משאיר את כלי עבודתו ברכב. 15. שקלתי את טענות הצדדים בעניין זה ונראה לי כי התובע עמד בנטל ההוכחה המוטל עליו דהיינו בהוכחת הפן החיובי של אירוע השריפה. בנוסף לעדותו הגיש התובע אישור על הגשת תלונה במשטרה (ת3/) אישור שרותי הכבאות שכיבו את השריפה ברכב הנשרף (ת4/) ודי באלה כדי לתמוך בעדותו כי ארעה שריפה ברכב הנטען. לא שוכנעתי כי יש בסתירות לכאורה הקיימות בגרסת התובע כפי שפורטו ע"י הנתבעת, כדי לשלול מניה וביה את גרסת התובע. כך למשל, בסעיף 4 לתצהירו טען התובע כי הבחין בעשן העולה מחלקו הקדמי של הרכב, ובתשובה לשאלה 10 לשאלון נ6/, נ6/א', השיב - העשן יצא מעל הכנף השמאלי הקדמי של הרכב וכן נצבעו לבן אפור. על כך טוענת הנתבעת כי בלילה לא יכל התובע לראות עשן מעל הכנף, הגם שבעדותו הבהיר כי לא היתה שריפה שפתח את מכסה המנוע אלא חוטים לוהטים. או בתשובה לשאלה 12 לשאלון, הסביר התובע באלו פעולות נקט ואלו הן: כיבוי מנוע, נסיון לנתק את החשמל מהסוללה, פתיחת התא האחורי והבאת מטף. אולם, בעדותו טוען התובע כי לא כיבה את המנוע כדי שיהיה לו אור חזית (עמ' 20 ש' 6-23 לפרטיכל) או בסעיף 5 לתצהיר, טען התובע כי בעת שפתח את מכסה המנוע, גילה שחוטי החשמל הימניים של המנוע נשרפים. אולם, בעדותו ציין כי כשפתח את מכסה המנוע עדיין לא היתה אש, היו חוטים אדומים (עמ' 20 ש' 1-4 לפרטיכל). הנתבעת טוענת כי אם אכן החוטים מצופים בפלסטיק, הרי לא ניתן כלל לראותם אף אם להטו וברור שלא נשרפו בניגוד לתשובותיו בשאלון. יתרה מכך, בהודעתו (נ5/ עמ' 1 ש' 13-14), הבהיר התובע כי החוטים שנשרפו היו מצידו השמאלי של המנוע ולא בצידו הימני כפי שטען בתצהירו ובעדותו. אולם אין בכל אלה כדי לשכנעני כי הוכח ע"י הנתבעת שמדובר במעשה מכוון עפ"י דרישת סעיף 26 לחוק חוזה הביטוח. גם חשדותיו של השמאי כי מדובר בהצתה, שכן מוקד השריפה היה בחלקו האחורי ועל כך גם העיד בביהמ"ש (עמ' 27 ש' 6 ו8- לפטריכל). כאמור לעיל, אין בכל אלה לגרוע מעמידתו של התובע בנטל הראייה להוכיח כי הרכב נשרף (הפן החיובי), ואין בסתירות הנ"ל כדי להטות את הכף לזכות הנתבעת. באשר לטענת הנתבעת כי בעת האירוע, רכבו של התובע היה ללא טסט, העיד התובע כי מדובר היה ביום האחרון שבו לא ניתן היה מבחינה אובייקטיבית לשלם את האגרה ואין מקום להשתית שלילה של תגמולים עקב כך. 16. טענה נוספת מצד הנתבעת הינה כי התובע העלים עובדות בפניה וכי בהצעת הביטוח שהוגשה על ידו, הצהיר התובע כי לא ארעו לרכב תאונות בעבר ולא נגרם לרכב נזק באותה עת. אולם, למעשה באותה עת אירעו לתובע מספר תאונות ונזקים, תאונה עם רכב צבאי, נזקי שריפה במוסך אחיו וניפוץ השימשה הקדמית בתאונה אחרת (ראה גם תמליל נ10/). לטענת הנתבעת, כל העובדות הנ"ל הוסתרו ממנה והתובע קיבל 22.5% הנחה בפרמיה. לכן טוענת הנתבעת כי בשל אי גילוי העובדות הנ"ל יש לדחות את התביעה ולחילופין להפחית את 22.5% מהפיצוי בהתאם לחוק. התובע מצידו טוען כי בעת שערך את הביטוח הציג מידע מלא לסוכן הביטוח ולא היתה לו כל כוונת מירמה. באשר לאירוע הנטען מיום 1.10.92, תאונה עם רכב צבאי, הרי שמדובר באירוע לפני 3 שנים לפני הצעת הביטוח של התובע ו3- שנים ויום אחד מתחילת הביטוח, והמבוטח באותו אירוע היה שיכה חמדאן ולא התובע עצמו. לגבי האירוע מיום 17.4.94 בו נשרף רכב התובע באופן חלקי, הרי שהרכב תוקן על ידי המוסך שבו היה האירוע, ולא היתה תביעה נגד חברת הביטוח. התובע טוען מכל מקום כי רכבו היה תקין וכי האירועים הנטענים לא השפיעו על מחיר הרכב. עוד טוען התובע כי גם אם היה מביא את העובדות לידיעת הנתבעת, הרי שעדיין רכבו היה מבוטח, והנתבעת לא הוכיחה היפוכו של דבר. כמו כן, לטענתו, הנתבעת מעולם לא שלחה לו הודעת ביטול פוליסה. עוד טוען התובע כי החתימה על גבי הצעת הביטוח נ3/ אינה חתימתו. כאשר ביקר במשרד סוכן הביטוח כלל לא נשאל לגבי תביעות או נזקים בעבר. לטענתו, הסוכן מאדי דאהר הינו סוכן הנתבעת, ומכיוון שלא העיד במשפט, הרי שעובדה זו פועלת לרעת הנתבעת. לחילופין, טוען התובע כי הואיל וסוכן הביטוח הינו שליח הנתבעת הוא זה שענה על השאלות והוא זה שגרם לכך שהתשובה לא תהיה כנה ומלאה, יש להחיל את סעיף 8 ולקבוע כי הנתבעת אינה זכאית לתרופות שבסעיף 7 לחוק. 17. שקלתי את טענות הצדדים ונראה לי במקרה זה כי יש להפחית את תגמולי הביטוח באופן חלקי בלבד. סעיף 6 הינו סעיף המחייב חובת גילוי ע"י המבוטח. לא יכולה להיות מחלוקת כי מבטח יתעניין בשאלה מהו הרכוש אותו הוא מבטח וכן ובעיקר אם היו לרכב תאונות קודמות. יחד עם זאת ע"מ לצאת פטור מחובת תשלום התגמולים על המבטח להוכיח כי הסתרת העובדות שהמבוטח ידע כי הן מהותיות מצד המבוטח הייתה "בכוונת מרמה". התרופה במקרה הנופל במסגרת סעיף 6 הינה במסגרת סעיף 7(ג) לחוק הקובע "הפחתת תגמולים בשיעור יחסי" או "פטור" מלא למקרה והוכחה התרמית של המבוטח כלפי המבטח. התובע איננו חולק כי האירוע מיום 17.4.94 בו נשרף רכב התובע באופן חלקי, לא גולה על ידו וכי הרכב תוקן, אולם לטענתו לא נשאל על נזק קודם. יש לדחות טענה זו של התובע אשר חתם על טופס ההצעה (נ3/) ותחת הפרק "שאלות ועובדות מהותיות" השיב לשאלה אם ארעו בשלוש השנים האחרונות לרכבים השייכים לתובע או הנהוגים על ידו תאונות או נזקים, בשלילה. גם אם מדובר בסוכן ביטוח שהינו סוכנה של הנתבעת הרי שהתובע השיב לשאלה בנוכחותו ואם רצה להוכיח "נסיבות" אחרות בהן ענה על השאלות, חובת ההוכחה בעניין זה הייתה עליו. טופס ההצעה הוגש ללא התנגדות לתוכנו והטענה כי אין מדובר בחתימתו של התובע שהועלתה בתשובות התובע (ע' 14 סיפא ו - 15 רישא), אינה מקובלת עליי ויש לדחותה. התובע אישר כי היה אצל סוכן הביטוח והכחשתו את דבר מילוי הפרטים על ידו בטופס ההצעה אינה מקובלת ונדחית. זאת ועוד, טופס ההצעה גולה במסגרת גילוי מסמכים ועפ"י החלטת ביהמ"ש מיום 16.12.97 הוחלפו תצהירים ומסמכים מצורפים וטענה בדבר "זיוף" חתימת התובע ע"י סוכן הביטוח או אדם אחר במשרדו צריכה הייתה להיות מועלית לפני שנקבע התיק לשמיעה. לפיכך אני דוחה את הטענה וקובע כי הוכח להנחת דעתי כי ההצעה נחתמה ע"י התובע עפ"י פרטים שמסר לסוכן הביטוח. 18. מחלוקת נוספת בין הצדדים הינה בשאלת שווי הרכב. התובע טוען כי לפי חוו"ד שמאי מטעם הנתבעת ערך הרכב הינו 74,000 ש"ח. לכך יש להוסיף הוצאות כיבוי בסך 537 ש"ח וכן הוצאות גרירה. בסה"כ 76,000 ש"ח. התובע טוען כי אין לקבל את טענת הנתבעת כי יש להפחית את סכום הפיצוי בשל תאונה בה היה מעורב הרכב ובשל העובדה כי נשרף במוסך. לא בהכרח ירד ערכו של רכב המעורב בתאונת דרכים, לשם כך יש להביא חוות דעת שמאי. לטענתו הנתבעת לא עמדה בנטל הבאת ראיות, שכן לא הוכיחה מה מידת השפעת שני המקרים הנ"ל על מחיר הרכב. 19. הנתבעת מצידה טוענת כי התובע נקב בסכומים שונים אשר היוו את מחיר הרכישה, ולכן לא ניתן לדעת מה מחירו האמיתי. במס הכנסה הצהיר התובע כי עלות הרכב 30,000 ש"ח (לגרסאות השונות אותם מציג התובע לגבי מצב הרכב ברכישה וזהות המוכר ראה עמ' 21 ש' 6 ו9- לפרטיכל וגם עמ' 5 ו7- לתמליל שיחת החוקר). לפיכך הנתבעת טוענת כי יש לקבוע כי ערך הרכב הינו 30,000 ש"ח כפי שרכש התובע ולחילופין 30% מתחת למחיר המחירון, היינו 51,800 ש"ח וזאת לאור עדות השמאי, לפיה בגין התאונה הקשה בעבר יופחתו 25% ובגין שריפת הרכב יופחת סכום נוסף וכאמור מאחר והתובע לא גילה פרטים מהותיים יש לדחות תביעתו ולחילופין להפחית מסכום הפיצוי בשיעור הפחתה בפרמיה (22.5%). התובע הגיש מטעמו חוו"ד מאת השמאי דור אריאל (ת5/). השמאי קבע את ערכו של הרכב עפ"י המחירון בלי לקחת בחשבון את התאונות שעבר הרכב, משום שאלו לא היו אז בידיעתו. משהוצג לשמאי דור אריאל חוו"ד לגבי תאונה שאירעה בעבר בשנת 1992, קבע השמאי כי מדובר בתאונה קשה ולכן שווי של הרכב נמוך בעשרות אחוזים מערכו בשיק החופשי. בהמשך החקירה קבע השמאי דור אריאל כי אף בגין התאונה משנת 1992 יש להפחית 25% מערך הרכב (ראה עמ' 24 ש' 19-21 לפרטיכל). לעניין שריפת הרכב במוסך, הרלוונטית אמר השמאי דור אריאל כי יוכל לקבוע אם היתה ירידת ערך רק לאחר הצגת תמונות או חוות דעת, אך סביר להניח שישנה ירידת ערך (עמ' 26 ש' 22-25 לפרטיכל). התובע טוען כי ב"כ הנתבעת הציג חוו"ד שמאי שהתייחסה כביכול לרכב. חוות דעת זו הוצגה בפני השמאי דור אריאל, אכן משום מה לא הוגשה כראיה בביהמ"ש, ולכן אין לדעת אם חוות דעת זו מתייחסת לרכב נשוא תביעה זו והאם נקבעה בה ירידת ערך. לטענת התובע, הואיל וחוות הדעת לא הוגשה ועורכה לא הוזמן להעיד, ביהמ"ש מתבקש לדחות את טענת הנתבעת באשר לירידת ערך הרכב. 20. שקלתי את טענות הצדדים ונראה כי לעניין שווי הרכב יש לקבל את האמור בחוות-דעתו של השמאי (ת5/), דהיינו כי שווי הרכב ליום 19.12.95 היה 74,000.- ש"ח, וכי לסכום זה יש להוסיף אגרת כיבוי בסך 537.- ש"ח. בסך הכל, 74,537.- ש"ח. עם זאת, נראה לי כי בנסיבות יש להפחית 10% משווי הרכב עקב השריפה הקודמת של הרכב במוסך משנת 1994 (ראה עדותו של השמאי דור אריאל, עמ' 26, שורה 22 ואילך, אשר הסכים כי קיימת ירידת ערך, אם כי לא קבע את שיעורה), ולכן יש לקבוע זאת על-פי אמדן גלובאלי. השריפה הקודמת של הרכב היא הרלוונטית לשאלון נ3/, והיא לא גולתה ע"י התובע לנתבעת. לפיכך סכום התגמולים יעמוד על סך 67,083.- ש"ח. 21. אשר על כן, אני מחייב את הנתבעת לשלם לתובע את הסך של 67,083.- ש"ח, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 19.12.95 ועד התשלום המלא בפועל, ובנוסף אני מחייבה ב- 90% מהוצאות המשפט, ובשכ"ט עו"ד בסך 10,000.- ש"ח, בצירוף מע"מ, אשר ישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד מועד התשלום המלא בפועל. שריפהרכבביטוח רכבמנועביטוח שריפהחשמל