מוות בתאונת דרכים במהלך עצירה בצד ע"י ניידת משטרה

להלן פסק דין בנושא מוות בתאונת דרכים במהלך עצירה בצד ע"י ניידת משטרה בחשד לנהיגה במהירות מופרזת: התובעת ובעלה המנוח, סימון בועזיז ז"ל, נפגעו מרכב בו נהג הנתבע 2 בעומדם בצד הכביש המהיר המוביל מירושלים לתל-אביב ביום 28.2.02. אותה עת עמדו השניים בצד ניידת משטרה שעצרה את רכבם, שמבטחתו היא הנתבעת 4. העילה לעצירתם נבעה מחשד לנהיגה במהירות מופרזת. הנתבע 2, שנהיגתו היתה מבוטחת על ידי הנתבעות 1 ו-3, נסע בנתיב הימני של הכביש המהיר ואגב נסיעתו פגע בתובעת ובבעלה. מעוצמת החבטה הועף בעלה המנוח של התובעת למרחק רב, עד לתעלה שבצדי הדרך במרחק כארבעים מטרים ממקום עומדו. מותו נקבע בסמוך לאחר מכן. בדיון שהתקיים ביום 24.2.08 הודיעו הצדדים על הגעתם להסכם פשרה בעניין התשלום שישולם לתלוייו ועזבונו של המנוח ולתובעת. כן סוכם שהסכום ישולם לאחר ההכרעה בשאלה על מי מהמבטחות לשאת בתשלום הפיצוי. למרבה הצער לא הוגש הסכם הפשרה הנוגע לפיצוי עד לעצם היום הזה. סיכומי הנתבעים הוגשו באיחור רב, בשל עיכוב רבתי בהגשת המסמכים הנוגעים להרשעתו של הנתבע 2 בדין והשתהות ניכרת בהגשת סיכומי הנתבעים 1-3. סיכומי הנתבעת 4, שהוגשו ביום 22.9.08, מצאו דרכם לשולחני רק עתה. פסק-דין חלקי זה עניינו בשאלת זהות הנושא בפיצויים. אם לא יגיעו הצדדים לכלל הסכם סופי בעניין הפיצויים בתוך 20 יום מהיום – יקבע לוח זמנים לשמיעת הראיות והסיכומים בשאלת הנזק. העובדות הנוגעות לעניין מתיק המשטרה ומעדותה של התובעת בפני עולה שהתובעת ובעלה המנוח יצאו בדרכם מירושלים לתל-אביב. בשלב כלשהו (בקילומטר ה- 27 על כביש מספר 1 מערב – שורה 6 להודעת המתנדב מיכאל שהיה בניידת) הבחינו בני הזוג בניידת משטרה שסימנה להם לעצור (שורות 4-5 להודעת התובעת במשטרה). בעלה של התובעת, שנהג ברכב, עצר בשול הימני של הדרך, במרחק כמאה מטרים לפני הניידת (שורות 13-16 להודעת המתנדב). המתנדב עשה דרכו ברגל אל רכבם של בני הזוג בעוד השוטר הנוהג ברכב מתקרב למקום בנסיעה על שול הדרך (שורות 13-16 להודעת השוטר במשטרה). השוטר קרא לבני הזוג ואלה ניגשו לניידת (עמ' 4 לפרוטוקול, שורות 3-4; עמ' 2 להודעת המתנדב, שורות 1-2; שורות 21-26 להודעת השוטר). מכל העדויות, הן אלה של השוטר והמתנדב והן אלה של התובעת, עולה כי בין בני הזוג והשוטרים התפתח דו-שיח, שתחילתו בצרפתית (בני הזוג, יהודים תושבי צרפת, שהו בארץ במסגרת ביקור) וסופו בעברית. לאחר מספר דקות של דין ודברים (בין שלוש לחמש דקות לדברי התובעת – עמ' 11 לפרוטוקול, שורות 3-7; גם מהתיאורים של יתר העדים במשטרה נראה כי הארוע התמשך זמן מה), הציג השוטר בפני המנוח את הממל"ז המצביע על המהירות בה נסע (עמ' 4 לפרוטוקול, שורות 23-25). הצבעה זו נעשתה דרך חלון הנהג של הניידת, כאשר בני הזוג עומדים שניהם בסמוך לחלון דלת הנהג של הניידת, מצד הניידת הגובל בכביש המהיר (עמ' 4 לפרוטוקול, שורות 11-12; הודעות השוטר והמתנדב; הודעת עד הראייה אסף, בשורות 7-8 והודעתו הנוספת בשורות 14-17). בין הצגת מהירות הנסיעה לתאונה התקיימו חילופי דברים נוספים בין הצדדים (שורות 3-16 בעמ' 2 להודעת המתנדב; עמ' 4 לפרוטוקול, שורות 26-27). בסמוך לאחר מכן חלף במקום רכבו של הנתבע 2 ופגע בחבורה (שורות 22-29 לעדות השוטר). התובעת נפגעה בעיקר ברגל ובאגן. המנוח הועף למרחק רב, כאשר על פי תיאור המתנדב בהודעתו הוא "עף באויר למרחק של כ- 40 מ' ולגובה של 30 מ' ונחת בתעלה בצד ימין" (שורות 17-18 לעמ' 2 להודעתו). הניידת והרכב בו נסעו בני הזוג לא הוזזו ממקומם עד להגעת בוחן התנועה המשטרתי. מהשרטוט שערך בוחן התנועה עולה שבזמן התאונה עמד רכבם של בני הזוג במרחק של כחמישה מטרים ומחצה לפני רכב המשטרה (בין קצהו הקדמי של רכבם לקצה הקדמי של רכב המשטרה נמדד המרחק 9.60 מ', ואף שאורכו של רכב הזסוזוקי בו נסעו בני הזוג לא נרשם נראה כי הוא כארבעה מטרים בקירוב). גופתו של המנוח נמצאה מוטלת בתעלה במרחק של כשלושים מטרים מקצהו הקדמי של רכב בני הזוג, דהינו – מרחק של למעלה מארבעים מטרים מהמקום בו עמדו בני הזוג ושוחחו עם השוטרים (בסמוך לדלת הנהג של הניידת). הגופה התגלגלה לתעלה כך שרגליה נמצאו במרחק של 3.30 מ' ימינה מצדו הימני של שול הדרך (צפונה לשולי הדרך) וראשו רחוק אף יותר מהשוליים. אין בראיות כל זכר לפגיעה של המנוח ברכב בו נהג קודם לכן (להלן: הסוזוקי) בעת שגופו הוטח למרחק זה, ולמעשה לא נטען בסיכומי מי מהצדדים שהסוזוקי היה מעורב פיזית בפגיעה במנוח. כאמור, מעדות המתנדב, שדייק בנוגע למרחק אליו הועף המנוח, עולה שהגופה הוטחה אל על באופן שלא מאפשר כלל מגע בינה ובין הסוזוקי. יצויין שגם מדו"ח הבוחן לא עולה שעל רכבם של בני הזוג נמצאו עקבות לפגיעה כלשהי. מכאן שהתאונה אירעה לאחר שבני הזוג יצאו מרכבם, שוחחו עם השוטרים, הלכו אל צד הניידת, הביטו בצג הממל"ז ושוחחו זמן מה נוסף עם השוטרים. משכו של הארוע כולו הסתכם בדקות מספר. בעוד בני הזוג עומדים בצד הניידת ומשוחחים עם השוטרים, הגיע למקום רכבו של הנתבע 2 ופגע בהם, כשהוא גורם לפגיעה לא קלה לתובעת ולפגיעה רבת עוצמה וקטלנית במנוח. המנוח הועף מעוצמת ההתנגשות למרחק של כארבעים מטרים. לא היה כל מגע בין רכבם של בני הזוג ובין בני הזוג במהלך הארוע, והם אף לא הוטחו אליו. האם נחשבים התובעים "משתמשים" ברכבם? לטענת הנתבעים 1-3 יש לראות את הנפגעים כמשתמשים ברכבם, מאחר והפעילות בה עסקו בעת היפגעם קשורה בטבורה לשימוש ברכבם. לשיטתם יש לראות את ההיענות לאיתות השוטר, ואת כל הפעילות האופפת מתן קנס, כפעילויות הקשורות הדוקות לשימוש ברכב. הנתבעת 4 סבורה שלא ניתן לראות את בני הזוג כמשתמשים ברכבם, מאחר ובעת הארוע עזבו את הרכב ועסקו זה דקות מספר בשיחה עם השוטרים, ללא מגע עם רכבם. הנתבעים 1-3 טענו בכתב הגנתם שיש לראות את רכב התובעים כמעורב בתאונה מאחר וחנה בצדו של כביש מהיר באופן שגרם לסיכון תעבורתי (סעיף 2 לכתב ההגנה), ולפיכך יש לראותו כרכב החונה "במקום שאסור לחנות בו" (לשון החזקה המרבה בהגדרת "תאונת דרכים" בסעיף 1 לחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975; להלן: "החוק"). על טענה זו לא שבו בסיכומיהם, ונראה שלא בכדי. לנוכח המסקנה העובדתית, שאינה שנויה במחלוקת, לפיה לא היה מגע בין הנפגעים ובין רכבם במהלך הפגיעה, אין מקום לבחון את שאלת מעמדו של הרכב כרכב חונה. על הרכב החונה לגרום לסיכון תעבורתי רלוונטי (ע"א 1042/00 מגדל חברה לביטוח בע"מ נ' שושי, פ"ד נו(4) 481 (2002)). אומנם, אין עוד צורך בהוכחה שהסיכון שהתממש בפועל הוא זה שצפה המחוקק (רע"א 1953/03 הכשרת הישוב נ' אדרי, פ"ד נח(1) 817, 822ז-823א (2003); לגישה מרחיבה יותר בעניין "רכב חונה" ראו יצחק אנגלרד פיצויים לנפגעי תאונות דרכים (מהדורה שלישית, תשס"ה) 108-109; להלן: אנגלרד). עם זאת, יש להצביע על קשר סיבתי עובדתי בין חניית הרכב ובין התאונה. במקרה דנא לא התקיים כל קשר סיבתי עובדתי בין עצם חניית הרכב לתאונה, שכן זה לא גרם לסטייה או לשינוי בתנועת הרכב הפוגע, ואף לא תרם לפגיעה בנתבעים. לפיכך לא ניתן להיעזר בחזקה המרבה בעניין רכב החונה "במקום שאסור לחנות בו" כדי להביא למסקנה שרכבם של התובעים מעורב בתאונה. טענת הנתבעים 1-3 היא שיש לראות את התובעים כמי שהשתמשו ברכבם בזמן הפגיעה בתאונה. פעולותיהם מחוץ לרכב, אליבא דהנתבעים, מהוות "שימוש לוואי" ברכב, וככאלה עודן קשורות בקשר סיבתי מהותי לשימוש ברכבם (ראו אנגלרד, בעמ' 282; אליעזר ריבלין תאונת דרכים – סדרי דין וחישוב הפיצויים (מהדורה שלישית, תש"ס) 181-182). מסקנות אלה של המלומדים, עליהם מסתמכים הנתבעים, מושתתות על קביעותיו של בית המשפט העליון בפרשת אלרהאב והבאות אחריה. לעניין זה נקבע ש"כל עוד המצאותו של הנהג מחוץ לרכב קשורה בטבורה לשימוש בו, ולמעשה מהווה אותו השימוש, כי אז פגיעה בו תחשב כנגרמת עקב השימוש" (ע"א 554/89 מדינת ישראל נ' אלראהב, פ"ד מה (2) 338, 343 (1991)). בכלל פעולות מעין אלה, שביצוען אינו מנתק את הקשר בין הנוהג לרכבו, נמצאים מעשיו של "נוהג ברכב היורד לשוליים ויוצא מן הרכב על מנת לבדקו, לתקנו וכיוצא בכך, חושף עצמו לסכנות האורבות בדרך כלל למי שמצוי בדרך או בקירבתה, ובתוכן סכנת הפגיעה מרכב חולף" (שם, שם; והשוו רע"א 4620/04 דלק נ איילון, מיום 30.8.04, בפיסקה 4 לפסק-הדין). הלכה זו חזרה ואוששה גם לאחר תיקון מס' 8 (ע"א 3956/97 חברת הביטוח הלאומי בע"מ נ' סולימאן, פ"ד נו (6) 821, 825-826 (2002)). במקרה דנא, בשונה מעובדות הפרשנות שנזכרו לעיל, לא עסק נהג הרכב (המנוח) בתיקון רכבו או בביצוע פעולה העשויה להיחשב כ"טיפול דרך" (על חשיבות העובדה ששאלות אלה דווקא הן שעמדו בבסיס הדיון, ונפקותה המשפטית למקרים אחרים, ראו הדיון בע"א 1675/06 אררט נ' מנורה, מיום 31.10.07, בפיסקה 4 לפסק-הדין). לשאלה אם ניתן לראות בפעולת עריכת דו"ח על כל גרורותיה כהמשך השימוש ברכב נראה שיש ליתן כיום תשובה שלילית, לנוכח קביעתו של בית המשפט העליון ברע"א 9112/06 ביטוח חקלאי נ' המל"ל, מיום 8.11.07, לפיה: "תיקון דרך או טיפול דרך לא היו כאן, ובצדק קבע בית המשפט המחוזי, כי ההנחה העובדתית שהנפגע התכוון להיכנס לרכב אינה נתמכת בחומר הראיות. גם הניסיון לקשור את הימצאותו של הנפגע מחוץ לרכב לשימוש הקודם, של הנסיעה עצמה – בבחינת שימוש לוואי – דינו להיכשל במקרה זה.   ...לדעתי, שימושי לוואי שאינם חלק טבעי ואינטגראלי מהמונח 'נסיעה ברכב', ואשר אינם נזכרים במפורש בחוק, שוב אינם באים בגדרו לאחר תיקון מספר 8. כאלה הם פעולותיו של הנפגע במקרה זה. התאונה הביאה את הנסיעה לקיצה, הנפגע יצא מן הרכב, התרחק ממנו, ושב לקרבתו. שלב נסיעת ההמשך טרם החל. הנה כי-כן, הנפגע לא נפגע במסגרת השימוש של נסיעה או במסגרת שימוש מוכר אחר" (פיסקה 6 לפסק-הדין). כך הם פני הדברים גם במקרה דנא: הנהג ורעיתו יצאו מרכבם והתרחקו ממנו. בעת ארוע התאונה לא ביצעו בני הזוג כל פעולה העשויה להיחשב כשימוש לוואי שהוא חלק "טבעי ואינטגרלי מהמונה 'נסיעה ברכב'" (לא למותר לציין בהקשר זה שהמונח "שימושי לוואי" צומצם עד מאד במסגרת הלכה זו – ראו שם). לא רק ש"שלב נסיעת ההמשך" ברכבם "טרם החל", אלא שבני הזוג אף לא החלו בפעולת השיבה לרכבם. ממילא יש לקבוע שבמצב המשפטי השורר כיום – לא ניתן לשייך את התאונה לרכבם של בני הזוג. לאבחנה שמבקשים הנתבעים 1-3 לעשות בין עובדות המקרה דנא לעובדות שבבסיס המקרה נשוא פרשת הביטוח הלאומי, תוך שהם טוענים כי באותו מקרה לא היתה כלל וודאות שהנפגע ישוב לרכבו וימשיך בנסיעה בשלב כלשהו, אין בסיס עובדתי בראיות שהובאו בפני בית המשפט באותו עניין. מכל מקום – לנוכח לשונו הברורה של בית המשפט העליון, לפיה אין לראות את הנהג כמשתמש ברכבו כל עוד שלב נסיעת ההמשך לא החל וכל עוד לא ביצע פעולה המהווה חלק "טבעי ואינטגרלי מהמונה 'נסיעה ברכב'" (שנראה כי ניתן למצוא לה תימוכין גם באמירות בפרשת אררט נ' מנורה הנ"ל), אין לכך עוד חשיבות במקרה דנא. יתכן שההלכה בפרשת הביטוח הלאומי צימצמה לא רק את קשת שימושי הלוואי, אלא גם את התפרשות הדיבור "משתמש" ברכב, אלא שהיא המשקפת את ההלכה הנוהגת כיום ולאורה יש להלך (נראה שבקביעות שבפרשת הביטוח הלאומי יש גם כדי לאיין את הצורך לדון באבחנתו של פרופ' אנגלרד בעמ' 282-283 לספרו ובעמ' 185, בעיקר בה"ש 28; עניין זה ונפקותו לא הועלו כלל לדיון במקרה דנא, ולפיכך אין צורך להכריע בו). לפיכך יש לקבוע שהמנוח לא נחשב בעת הארוע כ"משתמש" ברכבו. הנתבעים 1-3 לא טענו אלא להשתת מלוא הפיצוי על הנתבעת 4 מכח ההנחה שיש לראות את המנוח כמשתמש ברכבו. מאחר ודין טענה זו להידחות, יש לקבוע שעל הנתבעים 1-3 לפצות את התובעים בגין הנזקים שנגרמו להם עקב מותו של המנוח בתאונה. דברים אלה יפים ביתר שאת ככל שהם נוגעים לפיצוי לו זכאית התובעת עקב פגיעתה בתאונה. התובעת אף היא אינה נחשבת למשתמשת ברכבם של בני הזוג, ולפיכך על הנתבעים 1-3 לפצותה בגין נזקי הגוף שנגרמו לה בתאונה. לנוכח המסקנות דעליל, לא נודעת עוד חשיבות לשאלה אם מקורו של הנזק הנפשי שנגרם לה בעקבות התאונה בפגיעה הפיזית שנגרמה לה או בתוצאות הנפשיות מהפגיעה בבעלה המנוח. מכל מקום, מאחר ואין חולק שנזק נפשי המתבטא בנכות בשיעור 30% בתחום הפסיכיאטרי נכנס לגדריה של הילכת אלסוחה (רע"א 444/87 אלסוחה נ' דהאן, פ"ד מד(3) 397 (1990)), הרי שעל הנתבעים 1-3 לפצות את התובעת גם בגין נזק זה,שעה שגם החבות לתוצאות הפגיעה במנוח רובצת לפתחם של הנתבעים 1-3 לבדם. סוף דבר המסקנה מכל האמור לעיל היא שעל הנתבעים 1-3 לפצות את התובעים בגין כל נזקי הגוף שנגרמו להם בתאונה, ואין להטיל חבות זו על הנתבעת 4. הנתבעים 1-3 ישלמו לתובעת הוצאות בסכום 2,000 ₪ בגין הדיונים הנוגעים לשאלת החבות, וישלמו לנתבעת 4 שכ"ט עו"ד תאונת דרכים בסכום של 5,000 ₪ ומע"מ וכן את הוצאות המשפט בהן נשאה הנתבעת 4. אם לא יוגש הסכם פשרה בעניין הנזק עד ליום 2.110.08 – יקבע מועד לשמיעת הראיות והסיכומים בשאלת הנזק. התיק יובא לעיוני ביום 5.11.08. מקרי מוותתאונת דרכיםמוות בתאונת דרכיםמשטרה