תאונת עבודה של רקדנית - קרע ברצועה הצולבת

1. עסקינן בתביעה לפיצויים בגין נזקי גוף שנגרמו לתובעת, לטענתה, במהלך הדגמת ריקוד. בהתאם להחלטת כב' הש. למלשטרייך לטר מיום 30/10/06 פוצל הדיון באופן שתחילה תדון שאלת החבות. 2. ואלה העובדות שאינן שנויות במחלוקת בין הצדדים: 2.1 התובעת, ילידת 14/11/75, הינה רקדנית במקצועה מזה שנים רבות. 2.2 ביום 17/12/02, עת שהתה התובעת בסטודיו לריקוד לצורך חזרות למופע ריקוד, ביקש ממנה הכוריאוגרף להדגים עימו צעד ריקוד ובמהלכו טענה התובעת לכאב ברגלה הימנית אשר מנע ממנה את ביצוע ההדגמה (להלן "ההדגמה" ולהלן "התאונה" או "האירוע" - בהתאמה). 2.3 ביום 18/12/02 נבדקה התובעת בחדר מיון של בי"ח איכילוב בתל-אביב, שם אובחן, בין היתר, כי היא סובלת מקרע במיניסקוס הפנימי; וביום 5/1/03 עברה התובעת ארתרוסקופיה בה נכרת המיניסקוס הפגוע. 2.4 לתובעת ארעה תאונה קודמת בתאריך 27/1/01 כאשר במהלך ריקוד נקרעה הרצועה הצולבת הקדמית ברגלה הימנית (להלן "התאונה הקודמת"). טענות הצדדים 3. לטענת התובעת (בתמצית): 3.1 התובעת אינה יודעת את הסיבה שגרמה לתאונה. ההדגמה בוצעה על ידי הכוריאוגרף מר עוזר מורג (לעיל ולהלן "הכוריאוגרף") אשר בשליטתה המלאה של הנתבעת מס' 1 ו/או מי מטעמה. עסקינן ב-"דבר מסוכן" ועל כן נטל ההוכחה לאי קיום התרשלות מוטל על כתפי הנתבעות. 3.2 לחלופין, התאונה ארעה עקב רשלנות הנתבעת מס' 1 ו/או מי מעובדיה. 3.3 הכוריאוגרף לא הזהיר אותה כי מדובר "בהדגמה של ממש" והתובעת מצידה סברה כי המדובר בהדגמת תנועות ב"סימון" בלבד. מטעם זה לא היה תיאום בין הכוריאוגרף לבין התובעת ובמהלך ההדגמה הכוריאוגרף משך את רגלה הימנית של התובעת בחוזקה ובחוסר זהירות. 3.4 כתוצאה מכך התובעת נחבלה קשות ברגלה הימנית תוך שהיא סובלת מכאבים עזים בברך ובירך ואינה מסוגלת לדרוך על רגלה. לתובעת נותרה נכות צמיתה בשיעור של 15% לפי חוות דעת המומחה מטעמה. לאחר התאונה הקודמת (מיום 27/1/01) התובעת השתקמה ושבה לעבודה מלאה עד לתאונה נשוא התביעה. 3.5 יש לראות בכוריאוגרף מנהל עבודה כאשר הרקדניות פועלות על פי הנחיותיו והוראותיו. הלכה פסוקה כי ביחסי עובד - מעביד יש אחריות למעביד ומכאן אם היתה חוסר התאמה, האחריות רובצת לפתחו של המעביד. אם הכוריאוגרף חשב כי הפעולה תתבצע באופן אמיתי והתובעת יחד עם עוד שני עדים העידו כי זה היה בסימון בלבד, הרי שהאחריות בגין חוסר התיאום בין השניים וכפועל יוצא לפגיעה מוטלת על המעביד. התאונה ארעה כאשר התובעת במצב סטטי לצורך הדגמה ולא במהלך ריקוד. 3.6 גרסת התובעת בסעיף 3 (א) לכתב התביעה, בתצהירה ובתביעת הנכות למוסד לביטוח הלאומי מפורטת ואחידה. אמנם בטופס דמי הפגיעה ישנה גרסה חלקית אך היא אינה סותרת גרסה זו. 3.7 העדה מטעמה, הגב' נעמה גולן, מעלה גרסה עובדתית זהה לגרסת התובעת וכך גם מר אנג'ל שלא נחקר (תצהיריהם הוגשו וסומנו ת/1 ו-ת/7, בהתאמה). המדובר באירוע שארע לפני קהל של אנשים ולכן ניתן לברר מה היא הגרסה האמיתית. אין בעצם העובדה שהתובעת לא העידה על כך שהגב' גולן עובדת עמה כדי לפגוע במהימנות העדויות מה גם שהיא העידה שהיא מכירה את התובעת מזה שנים רבות. 3.8 בעדות הכוריאוגרף רב הנסתר על הגלוי, הוא אינו זוכר הרבה ואף לא את הפעולה שביצעו לפני התאונה. מכל מקום אף גרסתו אינה סותרת את גרסת התובעת. 3.9 הנתבעת מס' 2 היא המבטחת של האולם אשר בבעלות או בניהול הנתבעת מס' 1 בביטוח צד ג' בפוליסה מספר 63200656-13-02 או כל פוליסה אחרת. 3.10 הטענה שנתבעת מס' 1 אינה אישיות משפטית היא בבחינת הרחבת חזית לה מתנגדת התובעת. בשאלון הודתה הנתבעת מס' 2 כי ביטחה את החברה שהעסיקה את הכוריאוגרף ובישיבת קדם משפט מיום 30/10/06 נאמר על ידי ב"כ הנתבעות: "...הוא [הכוריאוגרף - ב.ש.] הוא לא מבוטח שלי אלא הוא עובד של המבוטחים". מכל מקום השאלה אם הכוריאוגרף עובד של הנתבעת מס' 1 ומה ההגדרה המדויקת של נתבעת מס' 1 היא שאלה טכנית אשר צריך היה להעלותה במפורש בישיבות קדם המשפט ולא בישיבת ההוכחות מכוח חובת תום הלב. הכוריאוגרף הוא עובד של הנתבעת מס' 1 ולכן קיימת יריבות בין הצדדים. 4. לטענת הנתבעות (בתמצית): 4.1 דין התביעה להידחות או להימחק על הסף מחמת העדר עילה או העדר יריבות. 4.2 הנתבעת מס' 1 איננה גוף משפטי כפי שעולה מכתב התביעה ולפיכך לא ניתן לתבעה. לחלופין, לא הוכח הקשר שלה לתאונה - התובעת בסיכומיה מטילה את כל האחריות על הכוריאוגרף אך לא הוכח הקשר שלו לנתבעת מס' 1. הכוריאוגרף אינו מועסק על ידי הנתבעות ואינו קשור משפטית לנתבעות. מעבר לכך התובעת העידה שהכוריאוגרף הוא פרי לנסר והכוריאוגרף עצמו העיד שהוא עוסק עצמאי. כך גם באשר לנתבעת מס' 2: היא נתבעת כמבטחת של האולם בביטוח צד ג' ולא הוכח מה הקשר בין ביטוח האולם לבין התאונה נשוא התביעה ואף לא הובאה כל ראייה שנתבעת מס' 2 אכן בטחה את האולם ולא הוצגה פוליסה. לפיכך, דין התביעה להידחות. 4.3 כל הטענות הועלו כבר בכתב ההגנה וגם בישיבת קדם המשפט ולכן התבקש ניהול התיק תחילה בשאלת החבות (ראה למשל בישיבה מיום 15/11/07). 4.4 לחלופין, לא הוכחה התאונה נשוא התביעה. לא היה כל מאורע תאונתי והכוריאוגרף לא נגע בתובעת. עובדות התאונה הן בידיעתה האישית של התובעת אשר פרטה אותן בתביעה לדמי פגיעה למוסד לביטוח לאומי. בתיאור זה, בסמוך לאירוע, אין טענה לחוסר זהירות של הכוריאוגרף או לאי הבנה שהיתה בינה לבינו. גרסאותיה המאוחרות של התובעת שונות מגרסתה הראשונית בסמוך לאירוע, הן למוסד לביטוח לאומי והן בחדר המיון. הגרסה המקורית אינה מקימה כל אחריות. 4.5 יש לראות כמקשה אחת את עדות התובעת ועדות חברתה לצרכי סעיף 54 לפקודת הראיות. האמינות של התובעת מוטלת בספק שכן הגב' גולן נעמי, חברתה, העידה שלתובעת יש היום עסק של הפקות ואיפור וכי היא עובדת אצלה כעוזרת צמודה ואילו התובעת לא אמרה זאת חרף שאלה ספציפית. 4.6 לחלופין, המאורע אינו מקים כל חבות משפטית. מדובר במהלך רגיל טבעי של ריקוד שאין בו כדי להקים אחריות. גם אם היתה אי הבנה כדברי התובעת, שהכוריאוגרף חשב כך והיא אחרת, הרי שהדבר דומה לטעויות הקורות מדי יום כמו במשחקי כדור, במשחקים ספורטיביים או ריקוד ואין בכך כדי להקים אחריות משפטית. 4.7 לחלופין, אם וככל שיש מי שאחראי הרי שהוא הכוריאוגרף שאינו צד לתביעה. הכוריאוגרף דיבר באמינות, הוא אינו זוכר במדויק, אך נראה שאין לו אינטרס באשר הוא אינו צד לתביעה וגם התובעת וגם העד העידו שהם חברים טובים. 4.8 לחלופי חילופין, התאונה ארעה עקב רשלנותה הבלעדית של התובעת ולא ניתן היה למנעה. התובעת אינה רקדנית זוטרית, היא העידה על מעמדה הבכיר וניסיונה הרב, גם הארגוני וגם המקצועי, ולפיכך ניתן לצפות ממנה לפחות לאותה רמה של אחריות לגבי האירוע, לחלופין יש לקבוע כי יש לייחס לתובעת רשלנות תורמת שלא תפחת מ-50%. כל פגיעה של התובעת אם בכלל היא על רקע תחלואיה ובעיותיה הרפואיות בעבר באותה ברך. 5. מטעם התובעת העידו התובעת בעצמה (תצהירה הוגש וסומן ת/2), הגב' נעמי גולן (תצהירה הוגש וסומן ת/1) וכן הוגש תצהירו של מר אנג'ל אלרון (הוצג וסומן ת/7), טופס אשפוז מחדר מיון (הוצג וסומן ת/6), הודעה על פגיעה בעבודה (הוצג וסומן ת/5), תביעה לדרגת נכות מהעבודה (הוצג וסומן ת/4) וחוות דעת רפואית (הוצג וסומן ת/3); ואילו מטעם הנתבעת העיד הכוריאוגרף, מר עוז מורג. דיון 6. לשם הכרעה בשאלת החבות שומה עלינו ליתן מענה לארבע סוגיות: 6.1 העדר יריבות; 6.2 נסיבות האירוע נשוא התובענה; 6.3 האם יש בנסיבות אלה כדי להקים אחריות; 6.4 האם יש לייחס לתובעת רשלנות תורמת. נדון בהן להלן אחת לאחת. 7. העדר יריבות - אכן כטענת הנתבעות, הנתבעת מס' 1 איננה בבחינת אישיות משפטית, השם המופיע בתביעה הינו "חברת דר מולטימדיה". מעבר לכך בכתב התביעה נטען: "הנתבעת 1 הינה הנהלת ו/או הבעלים של חברת דר מולטימדיה (להלן "החברה") ו/או היתה הבעלים ו/או מנהלת החברה בכל הזמנים הרלבנטיים לתביעה זו. הנתבעת 2 חברה לביטוח בע"מ הרשומה כדין בישראל ובכל התאריכים הרלבנטיים לתביעה זו היתה מבטחת של האולם בביטוח צד ג' בפוליסה מס' מספר 63200656-13-02 ו/או בכל פוליסה אחרת". ולמטה משם, בפתח תאור התאונה נאמר כי: "ביום 17.2.02 עת שהתה התובעת בסטודיו לריקוד של הנתבעת 2 לצורך חזרות למופע ריקוד, ביקש מדריך הריקוד מטעם הנתבעת 2 להדגים ריקוד באמצעות התובעת..." [יש להניח כי הכוונה לנתבעת מס' 1 ועסקינן בטעות סופר - ב.ש.] (ולענין זה ראה גם בסעיף 2 לתצהיר התובעת - הוצג וסומן ת/2). משכך, לא נהיר האם התביעה שבפנינו כנגד נתבעת מס' 1 היא מכוח היותה הבעלים של הסטודיו/האולם בו התרחשה התאונה או שמא כמעבידה של הכוריאוגרף; כך גם לא נהיר האם התביעה כנגד נתבעת מס' 2 היא מכוח פוליסת ביטוח צד ג' של האולם בו התרחשה התאונה, או שמא היא נתבעת מכוח פוליסת חבות מעבידים כפי שנטען מאוחר יותר. בסיכומיה זנחה התובעת את הטענה כי הנתבעת מס' 1 נתבעת מכח היותה בעלת האולם ו/או מחזיקתו וכי הנתבעת מס' 2 נתבעת מכוח פוליסת ביטוח צד ג' של האולם, בהדגישה כי לטענתה הכוריאוגרף היה עובד של הנתבעת מס' 1 והנתבעת מס' 2 נתבעת מכח פוליסת חבות מעבידים. אלא מאי? אף העובדות הנחוצות לענין זה לא הוכחו - בהודעת פגיעה בעבודה מיום 6/2/03 (הוצג וסומן ת/5) מצוין כי מעביד התובעת הוא מיקס-ג'וני בגים; ואילו בתביעה לקביעת דרגת נכות מעבודה מיום 9/6/04 (הוצג וסומן ת/4) נאמר כי המעביד במועד התאונה - "להקת מיקס - חברת דר מולטימדיה" (ולעניין זה ראה גם ישיבה מיום 15/11/07). התובעת לא צרפה את הסכם ההפקה ממנו ניתן היה ללמוד על הסטטוס של כל אחד מן המעורבים ובכלל זה בעלי הסטודיו, מפיקי האירוע והיחסים בינם לבין הכוריאוגרף ולבין התובעת. אף לא נטען כי אין בנמצא הסכם מסוג דא. מה גם שהתובעת צרפה לתצהירה הסכמי הפקה המעידים על הנוהג בענף לערכם ובכלל זה - הסכם הפקה מיום 18/4/99 להפקת סדרת צילומים והקלטות קטעים לקראת תחרות האירוויזיון 1999 בימים 29/4/99-25, 11/5/99 ו-29/5/99. בהסכם זה מפורטים, בין היתר, הצהרת בריאות של הרקדן והצהרה בדבר העדר יחסי עובד-מעביד; וכן הסכם הפקה למופע לרגל 50 שנות המדינה בישראל ובגרמניה. דווקא ההסכם הרלבנטי לענייננו נפקד וכשל זה יפעל לחובת התובעת. כך גם התובעת לא הציגה את פוליסת הביטוח מכוחה נתבעת הנתבעת מס' 2 (לא כחלק מכתב התביעה חרף היותו מסמך מהותי וכנדרש בתקנה 75 לתקנות סדר הדין האזרחי התשמ"ד-1984 ואף לא במהלך ההוכחות). התובעת היא בבחינת "המוציא מחברו עליו הראייה" ועליה מוטלת החובה להוכיח את כל רכיבי התביעה (ראה ע"א 78/04, המגן חברה לביטוח בע"מ נ' שלום גרשון הובלות בע"מ, תק-על 2006 (4), 64) ומשכך, כשלים אלה יפעלו לחובתה. הלכה פסוקה כי הימנעות מהבאת ראיה מקימה למעשה לחובתו של הנמנע חזקה שבעובדה, הנעוצה, בהגיון ובנסיון החיים, לפיה דין ההימנעות כדין הודאה בכך שאילו הובאה אותה ראיה, שהיא בהישג ידו ואין לכך הסבר סביר, היתה פועלת לחובת הנמנע. לענין זה ראה למשל בע"א 548/78, שרון נ' לוי, פ"ד לה (1), 736: "כלל הנקוט בידי בתי המשפט מימים מימה, שמעמידים בעל-דין בחזקתו, שלא ימנע מבית המשפט ראיה, שהיא לטובתו, ואם נמנע מהבאת ראיה רלבנטית שהיא בהישג ידו, ואין לו לכך הסבר סביר, ניתן להסיק, שאילו הובאה הראיה, הייתה פועלת נגדו. כלל זה מקובל ומושרש הן במשפטים אזרחיים והן במשפטים פליליים, וככל שהראיה יותר משמעותית, כן רשאי בית המשפט להסיק מאי-הצגתה מסקנות מכריעות יותר וקיצוניות יותר נגד מי שנמנע מהצגתה". (וראה גם: ע"א 55/89, קופל (נהיגה עצמית) בע"מ נ' טלקאר חברה בע"מ, פ"ד מד (4) 602; קדמי, על הראיות, חלק שלישי, עמ' 1648 ואילך, 917; ע"א 465/88, הבנק למימון ולמסחר בע"מ נ' סלימה מתתיהו ואח', פ"ד מה 04) 651; ע"א 2275/90, לימה חברה ישראלית לתעשיות נ' פרץ רוזנברג, פ"ד מז (2), 605; ע"א 595/99, אנטוני פרנסואה נ' אהוד פוזיס, תק-על 2000 (2) 2147; ע"פ 728/84, שמעון חרמון נ' מדינת ישראל, פ"ד מא (3), 617; ע"א 437/82, סלומון אבו נ' מדינת ישראל, פ"ד לז (2), 85; ע"פ (חיפה) 974/06, מדינת ישראל נ' אגבאריה מוסטפא, תק-מח 2006 (4) 9156). אם לכך תצורף העובדה כי התובעת או מי מהעדים מטעמה לא העידו לענין זה ואילו לדברי הכוריאוגרף, שלא נסתרו (שורות 21-24 עמ' 14 לפרוטוקול): "נשכרתי על ידי חברת ההפקות לעשות מופע אומנותי... נתבקשתי להשיג רקדנית ולהביא קבוצת רקדנים. ביקשתי מרונית להיות המתווכת ביני לבין הרקדנים..."; וכי לא הוצג בפני השאלון הנזכר בסיכומי התובעת - הרי שדי בכך על מנת לקבוע כי לא הוכחה בפני יריבות בין התובעת לבין הנתבעות או מי מהן. 8. אך בכך לא סגי. בישיבה מיום 30/10/06 נאמר על ידי ב"כ הנתבעות כי: "על כל פנים, לגבי המצהיר מטעמי הכוריאוגרף לא הסכים לקבל את המכתב עם אישור מסירה, ובנסיבות אלה הוא לא המבוטח שלי אלא עובד של המבוטחים..." [ההדגשה אינה במקור - ב.ש.]. ניתן לראות בדברים אלה משום הודאת בעל דין; ולמצער, גדר המחלוקת אשר על פיה חישבו הצדדים את צעדיהם משלב זה ואילך, היתה כי הכוריאוגרף הוא עובד של הנתבעת מס' 1 והנתבעת מס' 2 נתבעת מכוח פוליסת חבות מעבידים. יוער כי מקרה זה הינו דוגמא לצורך להקפיד על קיום ההוראות הפרוצידוראליות באופן שגדר המחלוקת תהיה נהירה מכתבי הטענות, ..."כי אחרת ייטלטל הדיון עד אין קץ כהיטלטל ספינה בלב ים ללא הגה, ללא עוגן וללא קברניט, ונמצא צורת הדיון, ואתה מידת הדין, לוקה..." (ראה: ע"א 507/64, בטאן נ' זאבי, פד יט (4) 337; וכן ראה: ד"ר י. זוסמן, "סדרי הדין האזרחי", מהדורה שביעית, עמ' 510; רע"א 1249/04, רבאח אדהם נ' רבאח רביע, תק-על 2006 (4) 1370) ובסופו של יום, כבמקרה זה - ימצא כי הבנת הצדדים את פני הדברים שונה היא. יחד עם זאת, נוכח האמור בישיבה מיום 30/10/06, אמשיך ואבחן את הסוגיות הבאות. 9. תאור נסיבות התאונה מפי התובעת אינו עקבי: 9.1 בסיכום האשפוז במרכז הרפואי תל-אביב על שם סוראסקי מיום 18/12/02 (הוצג וסומן ת/6) נכתב [ההדגשה אינה במקור - ב.ש.]: "בת 27, בריאה בד"כ, רקדנית לפני מס' שנים, קריעה של ACL. אתמול ["נפלה ונחבלה" - מילים אלה נמחקו - ב.ש.] בעת שרקדה, סובבה את ברך ימין מאז כאבים עזים והגבלה בתנועה". 9.2 בהודעת פגיעה בעבודה מיום 6/2/03 (הוצג וסומן ת/5) מתוארת הפגיעה על ידי התובעת כדלקמן [ההדגשה אינה במקור - ב.ש.]: "הפציעה נגרמה לי במהלך חזרות ואימונים בסטודיו B, שהינו סטודיו למחול, שם עבדתי על ריקוד להופעה בטלוויזיה, התאמנו על צעד ריקוד שבמהלכו רקדן אמור להרים לי את הרגל ולהרים אותי באוויר ובזמן ההדגמה הסתובבה לי הברך. נפלתי על הריצפה ולא יכולתי להזיז את הרגל או לדרוך עליה יותר. המיניסקוס בברך נקרע". 9.3 תאור תאונה זה, בסמוך למועד האירוע משקף נאמנה את אופן אירוע התאונה, בפרט לאור משקל היתר שיש ליתן לגרסת התובעת כפי שהובאה בסמוך לאחר קרות התאונה (לענין זה ראה י. קדמי "על הראיות" חלק שלישי, עמ' 1247; ע"א 8388/99, הסנה נ' מימי בן ארי, פ"ד נו (4) 689). 9.4 נושא חוסר התיאום ומשיכת הרגל עולה לראשונה בתביעה לקביעת דרגת נכות מעבודה מיום 9/6/04 (הוצג וסומן ת/4) [ההדגשה אינה במקור - ב.ש.]: "במהלך חזרות בסטודיו לריקוד להפקה בטלוויזיה נתבקשתי על ידי הכוריאוגרף להדגים איתו הרמה מול כל הרקדנים. אני חשבתי שהוא מדגים והוא חשב שאני מבצעת באמת כשהרמתי את הרגל שמאל עליו הוא משך אותי ורגל ימין שהיתה תקועה על הריצפה נמשכה והסתובבה. כך נקרע המיניסקוס התברר מאוחר יותר. נפלתי על הריצפה ולא יכולתי ללכת או לדרוך על הרגל". 9.5 ואילו בכתב התביעה הוספה הטענה בדבר העדר אזהרה ונטען למשיכת רגל ימין [ההדגשה אינה במקור - ב.ש.]: "...המדריך לא הזהיר את התובעת כי מדובר "בהדגמה של ממש" בעוד התובעת סברה כי המדריך ידגים התנועות בצורת "סימון" בלבד. לאור האמור לא היה תיאום בין המדריך לתובעת והמדריך משך את רגלה הימנית של התובעת בחוזקה ובחוסר זהירות". 9.6 וכך גם בתצהירה מיום 24/4/06 תוך הוספה כי המשיכה היתה פתאומית (הוצג וסומן ת/2): "...כתוצאה מחוסר התיאום ביני לבין המדריך, הוא משך באופן פתאומי את רגלי הימנית בחוזקה ובחוסר זהירות". 9.7 בחקירתה הנגדית שבה התובעת על גרסתה בתביעה לקביעת דרגת נכות מעבודה (שורות 24-26, עמ' 12 לפרוטוקול): "ת. אני עמדתי במצב סטתי, הייתי אמורה להרים רגל והוא תפס את הרגל כי הוא חשב שאני באה לעשות זאת באופן הדגמתי מלא, הוא משך את הרגל והרגל שעמדה במקום הסתובבה ונפלתי, זה עניין של שניות ומצאתי את עצמה על הרצפה". 9.8 התובעת הסבירה את הסתירה שבין הודעתה בתביעה לדמי פגיעה לבין הגרסאות המאוחרות בכך שהגרסאות המאוחרות יותר הן עם פרטים מדויקים כאשר היא חקרה מה היה שם וניסתה לשחזר אחורנית מה קרה (ראה: שורות 13-16, עמ' 11 לפרוטוקול). אלא שתיקון תאור האירוע בסיכום האשפוז (ת/6 - מחיקת המילים "נפלה ונחבלה" וציון העובדה כי "בעת שרקדה, סובבה את ברך ימין") מעיד כי התובעת עמדה כבר בשלב זה על תאור מדויק של האירוע. 10. התובעת הביאה לתמיכה בעדותה עדה נוספת, הגב' נעמי גולן (גולני). 10.1 בתצהירה (הוצג וסומן ת/1) מתואר האירוע כדלקמן [ההדגשה אינה במקור - ב.ש.]: "...לאחר כשבועיים של חזרות ויום אחד לפני העלאת המופע התקיימה חזרה נוספת. באותה חזרה הייתה הדגשה על 'ניקוי' תנועות.(...וההדגמה בניקוי תנועות נעשית באיטיות כאשר הכוריאוגרף המדגים מבצע כל חלק מפעולה ומסביר תוך כדי כך היכן בדיוק הוא אוחז את החלק בגוף של בן/בת הזוג לריקוד). 3. ביום האחרון לחזרות בזמן שעוז החל להדגים תנועת הרמה ביחד עם רונית היא נפצעה ונפלה". (וראה גם בעמ' 9 שורות 2 - 7 לפרוטוקול). 10.2 הגב' גולן לא פרטה את אופן הפגיעה. יתירה מכך. בחקירתה החוזרת שבה והדגישה כי מיד עם התחלת ההדגמה התובעת "כבר היתה על הרצפה" (ראה שורות 4-7 עמ' 9 לפרוטוקול וראה גם בחקירה נגדית שורות 21-27 עמ' 8 לפרוטוקול). 10.3 הגב' גולן לא זכרה מתי בדיוק אירע האירוע או כמה זמן עבר מתחילת יום החזרות ועד לאירוע. יחד עם זאת העידה הגב' גולן כי לתובעת היה תפקיד סולו, כי האירוע התרחש יום לפני ההופעה וכי כאשר היה צריך להדגים היה זה עם התובעת (ראה: שורה 18 עמ' 7 לפרוטוקול; עמ' 9 שורה 2 לפרוטוקול). 10.4 כן העידה הגב' גולן כי ההפקה היתה אינטנסיבית וכי כלשונה (ראה: עמ' 7 שורות 27-29 עד עמ' 8 שורות 1-2 לפרוטוקול) [ההדגשה אינה במקור - ב.ש.]: "ת. בחזרה הגנרלית עוברים על הדברים הבעייתים, לפעמים זה מהבוקר ועד הערב ולפעמים זה חצי יום, אני זוכרת שההפקה היתה אינטנסיבית. ש. תסכימי איתי שהדגמה של הרמה באוויר של רקדנית, זה דבר שהוא חלק קשה בחזרות? ת. כן. ש. זה מצריך מאמצים משני הצדדים? ת. נכון". 10.5 הגב' גולן העידה עוד כי היא חברתה של התובעת מזה שנים רבות והיא רקדה עם התובעת כשנה וחצי - שנתיים טרם התאונה, כי לאחר התאונה יחסיהם התהדקו וכיום היא עובדת אצל התובעת ועוזרת לה בעסקה (ראה: שורה 10, עמ' 7 לפרוטוקול). 10.6 כשנשאלה העדה בדבר מצבה הבריאותי של התובעת ערב האירוע והאם ידוע לה על בעיות בריאותיות של התובעת קודם לתאונה היא השיבה תחילה כי התובעת רקדה באופן מלא לפני האירוע ולא ידוע לה על בעיות בריאותיות קודם לאירוע. רק כשנשאלה שאלה ספציפית על התאונה הקודמת, השיבה (שורה 10 עמ' 8 לפרוטוקול): "ת. אני יודעת שלרונית היתה תאונה בברך זמן קצר לפני האירוע וחזרה לתפקוד מלא". 11. עוד הוצג מטעם התובעת תצהירו של מר אנג'ל איירון (סרגיי) אשר לא התייצב לחקירה נגדית. תצהירו (הוצג וסומן ת/7) כמעט זהה לתצהיר גב' גולן אך עיון מדוקדק בתצהירם של איירון וגולן מעלה כי תיאור הפגיעה עצמה שונה בשני התצהירים. בתצהירו של מר איירון, שלא התייצב לחקירה נאמר: "3. ביום האחרון לחזרות מיד ברגע שעוז החל להדגים תנועת הרמה ביחד עם רונית הוא משך לה ברגל במהירות והיא צעקה פתאום מכאב ונפלה"; בעוד בתצהירה של הגב' גולן נאמר: "3. ביום האחרון לחזרות בזמן שעוז החל להדגים תנועת הרמה ביחד עם רונית היא נפצעה ונפלה" [ההדגשות אינן במקור - ב.ש.]. ודוק: עסקינן בחברתה הטובה של התובעת, אשר עובדת אצלה והיחידה מבין כל משתתפי המופע אשר היו עדים לתאונה שהובאה לעדות. עם כל רצונה לסייע לתובעת העדה היתה זהירה בדבריה. גם בחקירתה הנגדית של הגב' גולן ואף בחקירתה החוזרת לא טענה הגב' גולן כי הכוריאוגרף משך לתובעת ברגל בכלל או בפתאומיות וכתוצאה מכך אירעה הפגיעה, כל שנאמר על ידה הינו (שורות 21-26, עמ' 8 לפרוטוקול) [ההדגשה אינה במקור - ב.ש.]: "ש. אני אומר לך שבמהלך האימון והחזרות שהיו לתובעת היא התאמנה יחד עם עוז על צעד ריקוד שבמהלכו הוא היה צריך להרים אותה, להרים לה את הרגל ובאוויר ומה שקרה שבזמן ההדגמה הרגל הסתובבה והיא נפלה ונפגעה? ת. זה לא מדוייק. ההדגמה היתה על הרמה, כשאתה מדגים הרמה אתה עומד אחד מול השני. זה לא שעשינו ריקוד. לאחר ששמעתי שוב את השאלה, אני עונה שהתשובה היא כן." וכך גם בחקירה החוזרת (שורות 2 - 7 עמ' 9 לפרוטוקול) [ההדגשה אינה במקור - ב.ש.] : "ש. היא התאמנה יחד עם עוז שבמהלכו הוא היה צריך להרים אותה? תסבירי בדיוק איך זה קרה? ת. כשמדגימים הרמה כולם עומדים ורונית היתה אמורה להדגים עם עוז, כולם אמורים להקשיב ולהסתכל. תוך כדי הדגמה שהיא איטית כמובן, ותוך כדי שאנו מקשיבים, הם החלו את ההדגמה בתחילת ההרמה היא כבר היתה על הרצפה. אנחנו עמדנו, הקשבנו וצריך להסתכל על ההרמה ובתחילת ההרמה היא היתה כבר על הרצפה". עדותה זו של הגב' גולן מתיישבת עם עדות הכוריאוגרף, אשר זומן לעדות על ידי הנתבעים לפיה (ראה: שורות 15 - 10 עמ' 15 לפרוטוקול) [ההדגשות אינן במקור - ב.ש.]: "אני זוכר שעמדנו לעשות משהו, או לסובב אותה או להרים, איני זוכר בדיוק מה זה היה, אני זוכר שכופפנו את הרגליים והיא אמרה לי הי, די לא ייחסנו לכך חשיבות, לא היה לי נראה שזה משהו דרסטי, היא אמרה שגם עם הרגל השנייה היא אינה יכולה והושבתי אותה בצד..." 12. ויודגש. הוכח בפני כי הכוריאוגרף והתובעת הכירו במשך שנים והיו חברים והתובעת אף העידה כי דיברה עם הכוריאוגרף לאחר הגשת התביעה (שורות 7-9, עמ' 13 לפרוטוקול): "ש. את הצגת את עוז כחבר, הוא לא צד לתביעה? ת. אני חושבת שעוז לא זוכר מה קרה שם. עוז התקשר אלי ברגע שנודע לו על התביעה ושאל מה אני רוצה להגיד, אמרתי שיגיד את האמת מה שקרה". במהלך עדותו, ניכר ניסיונו של הכוריאוגרף לסייע בידי התובעת לאור הכרותם ועבודתם המשותפת בהפקות עבר והיותה מעורבת בבחירת הרקדנים בהפקה נשוא התביעה: "...לגבי אחד מהקטעים הייתי צריך בת זוג ובגלל שרונית ואני עובדים הרבה ביחד והיא היתה סוג של עוזרת שלי את הרוב הדגמתי עליה, הכרתי אותה והיינו חברים והיה לי יותר נוחה, להסביר על הרמה מסויימת, שאיני זוכר בדיוק מה שזה היה". (ראה שורות 5 - 2 עמ' 15 לפרוטוקול וראה גם: שורות 21-26, עמ' 14 לפרוטוקול); ואף לאחר שהוגשה לו הודעתו בסמוך לאחר האירוע לחוקר מטעם הנתבעות לשם רענון הזיכרון, טען הכוריאוגרף כי הוא איננו זוכר את מרבית האירוע. עם זאת, הכוריאוגרף היה חד משמעי בכך שהוא לא משך את רגלה של התובעת ולא גרם לה לפגיעה, אלא שהאירוע אירע עוד בטרם הם הגיעו לביצוע הצעד נשוא ההדגמה - כל שהספיקו הוא והתובעת לעשות הוא לכופף את הרגליים. גם כאשר התבקש הכוריאוגרף להתייחס לתצהירו של מר אוריין הוא השיב (שורות 16 -20, עמ' 16 לפרוטוקול) [ההדגשה אינה במקור - ב.ש.]: "ת. אין לי מה לומר. עד כמה שאני זוכר זה לא נכון. אני לא משכתי לה ברגל ואיני זוכר שהיא צעקה מכאב, לא חשבתי לרגע שהיא לא תחזור להופיע באותו יום. אין שום סיכוי שאם היתה צועקת לא הייתי מתעלם מזה. אני זוכר שהיא אמרה הי, הי רק רגע. זה לא עצר אותי ואת כל החזרות. הם כולם ישבו, זה לא היה באמצע ריקוד, זה היה ברמה שעומדים ומדברים, בין זה לצעוק וליפול על הריצפה, אני זוכר משהו אחר". וכך גם בחקירתו הנגדית של הכוריאוגרף (שורות 22 - 29, עמ' 17 עד שורה 1 עמ' 18 לפרוטוקול) הדגיש הכוריאוגרף כי הוא לא זוכר שהתובעת נפלה [ההדגשות אינן במקור - ב.ש.]: "ש. תסכים איתי שממש בתחילת ההדגמה שרונית היתה במצב סטטתי, היא צעקה הי והפסקת את ההדגמה? ת. נכון. ש. האם גם היא נפלה והרמת אותה? ת. לא. ש. אם אני אומר לך שנעמי זוכרת שהרמת אותה? ת. אני לא ממש זוכר שהיא נפלה. ש. אתה לא זוכר האם זו היתה הרמה או משהו אחר? ת. לא. אבל אני ממש לא זוכר שהיא נפלה". (וראה גם בעמ' 18 שורה 10 לפרוטוקול). עדותו זו אף עולה בקנה אחד עם גרסתה הראשונה של התובעת: "ובזמן ההדגמה הסתובבה לי הברך" (ראה ת/5), ללא כל אזכור למשיכה, חוסר התאמה או העדר הכנה. משכך, עדותה של התובעת באשר לפציעה כתוצאה ממשיכת רגלה בפתאומיות על ידי הכוריאוגרף היא בבחינת עדות יחידה בה אנו מצווים בזהירות יתירה בטרם אימוצה וכדברי כב' הש. עמית בת"א (חיפה) 719/92, סלאח דיאב נ' בנק ערבי ישראלי בע"מ, תק-מח 2002(3) 8929: "סעיף 54 הוא מעין אזהרה שהפנה המחוקק לבית המשפט, כי נדרשת דרגה גבוהה יותר של מהימנות ואמון, שעה שבית המשפט מבקש להסתמך על עדותו היחידה של בעל דין". ודוק: מדובר במופע אשר צולם בוידיאו (ראה לעניין זה שורות 11-12, עמ' 15 לפרוטוקול). התובעת לא הביאה את צילום הוידיאו על מנת להראות את הצעד שבמהלך הדגמתו, לטענתה, אירעה הפגיעה והימנעותה מהבאת הראיה תפעל לחובתה. 13. לטענת התובעת התאונה ארעה עקב אי התאמה בינה לבין הכוריאוגרף. כאשר נשאל הכוריאוגרף כיצד רקדן יודע האם עושים הדגמה של סימון או באורח מלא, הוא השיב (שורות 5-10, עמ' 16 לפרוטוקול) [ההדגשות אינן במקור - ב.ש.]: "...ת. אתה מרגיש את זה בעבודה עצמה, תוך כדי עושים מלא או מסמים [צ"ל מסמנים - ב.ש.] ולא ניתן לטעות בזה. ש. אני מדבר שרונית טוענת שאתה עשית הדגמה של ממה והיא חשבה שזה סימון? ת. אני יודע שעמדתי מולה, ברגע שאני נותן הוראות ומסביר מה שצריך לעשות אז עושים הדגמה כמו שצריך בגלל זה אני נותן הערות, אבל זה גם משהו שבין הפרטנרים שמרגישים אם עושים או לא. אני לא זוכר האם אמרנו עכשיו עושים מלא או לא. אני יודע שלא באמת הגענו לעשות זאת, זה קרה עוד לפני". וראה גם בחקירתו הנגדית (שורות 11-16 עמ' 17 לפרוטוקול) [ההדגשה אינה במקור - ב.ש.]: "ש. אתה יצאת מנקודת הנחה שרונית ידעה איזה סוג של הדגמה היא הולכת לבצע? ת. אני מאמין שכן. זה לפי שפת גוף, זה כל מיני קודים שיש בינינו. ש. באופן עקרוני יתכן והיתה אי הבנה באותה סיטואציה? זה יכול לקרות? ת. כן. ש. אם אני אומר לך שהיא חשבה כך, כי גם רקדנים אחרים חשבו כך? ת. יכול להיות מה שאתה אומר, יכול להיות גם הפוך". (וראה גם שורות 1-3 עמ' 16 לפרוטוקול). ואף התובעת עצמה העידה כי (עמ' 12 שורות 15-16 לפרוטוקול): "לכל אורך החזרות תמיד ידעתי כשמדובר בסימון או באמיתי". מה גם שבחקירתה הנגדית אשרה התובעת כי במשך מספר שנים היא הופיעה עם הכוריאוגרף בהרבה הפקות (גם בגרמניה); כי עד לארוע הם הספיקו לעשות מספר רב של חזרות למופע עד לאירוע (וראה גם עדות הגב' גולן לענין זה, שורות 15-18 עמ' 7 לפרוטוקול). עוד העידה התובעת כי היא מכירה את הכוריאוגרף כאדם אחראי ומקצועי (ראה שורות 26-29 עמ' 10, שורה 1-7 עמ' 11 לפרוטוקול), והיא לא רוצה להאשים אותו שהתרשל (ראה שורות 10-11, עמ' 12 לפרוטוקול). לא זו אף זו. התובעת הודתה (עמ/ 12 שורות 16-17 לפרוטוקול) כי [ההדגשה אינה במקור - ב.ש.]: "בדרך כלל הוא אומר בואי נסמן להם, איני זוכרת אם הוא אמר משהו, אבל הוא לא הכין אותי." מכאן, התובעת אף לא זוכרת בבירור אם נאמר לה שמדובר בהדגמה באורח מלא ולא בסימון בלבד אלא היא טוענת להעדר הכנה שאף טיבה לא הובהר די הצורך. משהמדובר בשני אנשי מקצוע מאומנים וברמה גבוהה, כפי שהוכח בפני, אשר בעבר אף רקדו יחדיו במשך כמה שנים ובמהלך כל החזרות השניים הדגימו את כל צעדי הריקוד לשאר הרקדנים, יש להניח כי רמת הקשר וההבנה ביניהם גבוהה ומכל מקום אמינה בעיני לענין זה עדות הכוריאוגרף אשר קיבלה חיזוק בהודאת התובעת - כי דרך כלל רקדנים מבינים את הדברים בלי צורך לומר, קל וחומר להכין את הרקדן השני בצורה מסוימת, שכאמור נותרה עלומה. ודוק: אף לענין העדר הכנה עדותה של התובעת הינה בבחינת עדות יחידה מאחר ואף הגב' גולן העידה על הדגמה אך לא על העדר הכנה; ומנגד עדות הגב' גולן תמכה בעדות הכוריאוגרף באשר למהלך הדברים (ראה: שורות 15 - 10 עמ' 15 לפרוטוקול) [ההדגשות אינן במקור - ב.ש.]: "...אני זוכר שעמדתי מולה וכל הרקדנים חלק יושבים וחלק עומדים ונשענים על הרגל, ומקשיבים למה שאני אומר, אני נותן את כל הדברים אחד אחרי השני. קראתי לה להדגמה, אני זוכר שאני עומד ומדבר אל הקבוצה ואומר להם תוך כדי לפני שהתחלנו להדגים. איני זוכר מה הייתי צריך להדגים, אני זוכר שהחזקתי אותה בידיים והיא נעמדה והמשכתי לדבר עם האנשים... 14. לפיכך אני קובעת כי הוכח בפני כי בתחילת הדגמת צעד ריקוד הסתובבה לתובעת רגל ימין (בין אם בעת כיפוף הרגליים עליו העיד הכוריאוגרף עוד בטרם ביצוע הצעד ובין אם בעת הנפת הרגל כטענתה של הנתבעת בהודעה לפגיעה בעבודה - ת/5 וכפי שאושר על ידי הגב' גולן בחקירתה הנגדית - עמ' 12 שורות 21-26 לפרוטוקול). משכך, נשאלת השאלה האם יש בנסיבות אלה כדי להטיל אחריות על הנתבעות. 15. לשם קביעת חבות מכח רשלנות נדרשת הוכחת שלושה: קיומה של חובת זהירות בין המזיק לניזוק, הפרת אותה חובה בהתרשלות וקשר סיבתי בין הפרת החובה לבין הנזק שנגרם (ראה למשל: ע"א 1068/05, עיריית ירושלים נ' עמרם מימוני, תק-על 2006(4), 4084). הנתבעת מס' 1 כמעבידה של הכוריאוגרף (לענין זה מיצינו כי לצרכי תובענה זו יש לראות בכוריאוגרף עובד של הנתבעת מס' 1) ו/או כמארגנת המופע חבה חובת זהירות מושגית למשתתפיה (וראה: בהשוואה לענין יחסי מורה-תלמידה ב-ע"א 310/89, אליהו כהן (קטין) נ' לנטוש, פ"ד מו(1) 402; ע"א 715/79, דניאלי נ' אורט ישראל נתניה, פ"ד לה(2) 764; וראה גם: ת.א. (רמלה) 3415/03, בני (דורון) תשובה נ' המרכזים לקהילה והתחדשות השכונות ברמלה בע"מ מיום 27/8/07; ת.א. (הרצליה) 3892/01, עידית ידידה נ' רונDO בי"ס בינלאומי לאומנויות לחימה, מיום 21/3/06). אלא שעל התובעת מוטל נטל השכנוע להראות כי במקרה ספציפי זה קיימת חובת זהירות קונקרטית של הנתבעות כלפיה אשר הופרה על ידן. כאמור ב- ע"א 145/80, שלמה ועקנין נ' המועצה המקומית, בית שמש, פ"ד לז(1), 113 [ההדגשה אינה במקור - ב.ש.]: "הדין מכיר בקיומה של חובת זהירות מושגית ביחסים שבין הניזוק לבין המזיק. זהו תנאי הכרחי, אך לא מספיק, לקיומה של האחריות בעוולת הרשלנות. עדיין קמה ועומדת השאלה הנוספת, אם בין המזיק הספציפי לבין הניזוק הספציפי, בנסיבותיו המיוחדות של המקרה, קיימת חובת זהירות קונקרטית בגין הנזק הספציפי שהתרחש... במסגרת חובת הזהירות הקונקרטית מתחשב בית המשפט בעובדותיו המיוחדות של המקרה". ויאמר מיד - התובעת כשלה מלהרים את נטל השכנוע הרובץ לפתחה. יפים לענייננו דברי בית המשפט ב-ע"א (חיפה) 1293/03, גרציה ויי נרמן נ' סקאי קלב בע"מ המרכז לצניחה חופשית, תק-מח 2004(1), 6176 [ההדגשות אינן במקור - ב.ש.]: "10. המחלוקת המשפטית היא, אם הוכחה קיומה של חובה קונרקטית אשר הופרה על-ידי המשיבה, כאשר ההנחה היא, שחובת זהירות מושגית, קיימת... ...11. קיומה של חבות לגבי נקיטה בפעולות מוקדמות יותר על-ידי המשיבה, הן ככלל והן במקרה הקונקרטי, לא הוכחו. קיומה של רשלנות, יכול שתוכח כנגד קיומה של חובה, ואלה צריכים ראיה". 16. אין לומר כי חובת הזהירות הקונקרטית, שהיא אחד מיסודות עוולת הרשלנות, הופרה, מקום בו "האדם הסביר" לא צריך היה לצפות את אשר התרחש וכלל הוא כי בבחינת הציפיה יש להבחין בין סיכון "סביר" לבין סיכון "בלתי סביר" ורק בגין סיכון בלתי סביר מוטלת אחריות על מזיק. עמד על כך כב' השופט א' ריבלין ב-ע"א 2510/99, ולעס נ' אגד, פ"ד נה (5) 826: "...חובת הזהירות כוללת, בנוסף לדרישת הצפיות ה'טכנית', גם דרישה לצפיות 'נורמטיבית'. יש, אפוא, 'לסנן' ולברור, מתוך שלל הסיכונים המתקיימים בחיי היום יום, את אותם סיכונים בלתי סבירים הצריכים צפייה, אשר בגינם מוטלת אחריות. 'סינון' זה נעשה במהלך בדיקת חובת הזהירות הקונקרטית (וליתר דיוק - ההיבט הנורמטיבי שלה)". היות הסיכון - סכון טבעי ורגיל אם לאו יבחן על פי הפעילות הרבלנטית - כאמור ב-ע"א 145/80, שלמה ועקנין נ' המועצה המקומית בית שמש, פ"ד לז (1), 113 [ההדגשות אינן במקור - ב.ש.]: "...מי שמשתמש במתקן ספורט - אם כמשתתף ואם כצופה - עשוי להיפגע מסיכונים, הכרוכים בפעילות ספורטיבית. עד כמה שסיכונים אלה טבעיים הם ורגילים לאותה פעילות, אין בגינם אחריות. "מי שלוקח חלק בספורט כזה, מקבל את הסכנות הטמונות בו, במידה שהן ברורות ונחוצות, בדיוק כמו סייף המקבל את הסיכון של דקירה ממתנגדו וצופה במשחק כדור המסתכן במגע עם הכדור"... אני הולך לחזות במשחק כדור-רגל, אני יודע, או צריך לדעת, את הסכנות הרגילות הכרוכות בכך ולוקח על עצמי את הסיכון הזה" (השופט זוסמן בע"א 246/60, בעמ' 286). בפסקי-דין אלה נקטו השופטים לשון "קבלת הסיכון", אך דומה, כי השאלה אינה אם הניזוק קיבל את הסיכון, אלא אם כעניין של מדיניות משפטית, יש להטיל על המזיק חובת זהירות קונקרטית בגין אותו סיכון... ההולך לבית-מרחץ אינו יכול להתלונן על שהרצפה חלקה (ע"א 683/77 הנ"ל), והמתנדנד בנדנדה אינו יכול להתלונן על נזק, הנובע מסיכונים, שהם טבעיים לאותה נדנדה... המשחק עם כלב עשוי להישרט... והרוכב על סוס עשוי ליפול ממנו. אין הדין מטיל חובת זהירות קונקרטית בגין סיכונים סבירים. ...חובת הזהירות הקונקרטית אינה קיימת למניעתו של כל סיכון וסיכון. הדין מבחין בין סיכון סביר לבין סיכון בלתי סביר. רק בגין סיכון בלתי סביר מוטלת חובת זהירות קונקרטית. ומהו סיכון בלתי סביר? הסיכון הבלתי סביר, שבגינו מוטלת חובת זהירות קונקרטית, הוא אותו סיכון, אשר החברה רואה אותו במידת חומרה יתירה, באופן שהיא דורשת כי יינקטו אמצעי זהירות סבירים כדי למנעו". (וראה גם: ת"א (חיפה) 1571/00, ניסים אורן נ' צים חברת השיט הישראלית, תק-מח 2003 (2), 10598; ע"א (ת"א) 1089/01, אירובוט נ' גרשגורין, תק-מח 2003 (1) 229); ע"א (חיפה) 3041/04 שרה בן הרוש נ' מדינת ישראל, תק-מח 2006 (1), 11754). 17. המדובר בחזרות למופע ריקוד, בתובעת שהינה רקדנית מקצועית כאשר כל המופע נבנה על פי יכולותיה (ראה: שורות 4-8, עמ' 18 לפרוטוקול), תובעת אשר היתה שותפה להפקה, לבחירת הרקדנים ואשר כל פעולות ההדגמה במהלך החזרות האינטנסיביות היו עמה בהיותה העוזרת הראשית של הכוריאוגרף במופע זה. התובעת אף היא מגדירה עצמה (ראה סעיף 1 לתצהירה - ת/2) "ובמקצועי אני רקדנית וכוריאוגרפית ומורה למחול". לתצהירה צרפה, בין היתר, גם תעודת אסמכה כמדריכה מביה"ס לאומנות ומדריכים ע"ש הולמן, מכון וינגייט דצמבר 1998 (וראה גם בתביעה לדמי פגיעה - הוצג וסומן ת/5). 18. ניתן להקביל את מצב הדברים לחזרות או אימונים של ספורטאי לקראת אירוע זה או אחר. מטבע הדברים במהלך האימונים עלול הספורטאי ליפול או להיפצע וכאשר מדובר במאמצים פיזיים מסוג זה עסקינן בסיכון טבעי ורגיל אשר למרבה הצער מתממש לעיתים קרובות ואף התובעת בעדותה, בהתייחסה לתאונה הקודמת אמרה (שורות21-25, עמ' 9 לפרוטוקול) [ההדגשה אינה במקור - ב.ש.] : "ש. איך היה מצב בריאותך עד לאירוע הזה? ת. שנתיים לפני האירוע עברתי פציעה במהלך ריקוד שאז לא תבעתי כי זו פציעה במהלך ריקוד וזה תחום שיש בו סיכונים. ש. לא תבעת את הביטוח הלאומי? ת. כן. אבל לא תבעתי את ההפקה במסגרת שעבדתי בה". לענין זה יפים דברי בית המשפט ב-ע"פ 119/93 , ג'ייסון לורנס נ' מדינת ישראל, פ"ד מח (4), 1 שדן ב"משחק" מסוכן בנשק רולטה רוסית [ההדגשות אינן במקור - ב.ש.]: "...פעילות ספורט סטנדרטית היא אמנם פעילות העשויה להיות מסוכנת במידת מה. אולם זוהי פעילות אנושית המסיבה הנאה רבה למשתתפים בה והחברה רואה אותה ככלל בחיוב שכן היא משפרת את כושרם הגופני של המשתתפים בה, תורמת לגיבוש חברתי, ומעודדת תחרותיות בריאה והפניית אנרגיות גופניות לאפיקים חיוביים. ועל כן, איזון האינטרסים בין היתרונות הרבים שיש בפעילות זו, ובין החסרונות המועטים שנלווים לה, מוליד מסקנה שפעילות ספורט סטנדרטית הינה "סיכון סביר"... משחק ספורט "רגיל" - שאת סיכוניו אנו מגדירים כסבירים - הוא כזה שסיכוניו נלוים למטרה העיקרית של המשחק שהיא לכשעצמה אין בה סיכון: הבקעת שער ליריב בכדורגל, נצחון במירוץ סוסים, הטלת כידון למרחק הרב ביותר, לזכות במקום ראשון בריצה וכו'". וכאמור ב-ע"א 4493/05, אייל ירושלמי נ' פולריס יבוא כלים בע"מ, מיום 7/3/07 שדן בפציעה במהלך מרוץ אופנועים [ההדגשות אינן במקור - ב.ש.]: "...העיסוק בפעילות המסוכנת עלול להוביל, בהסתברות ממשית, לנזקים בלתי מבוטלים אשר לא ניתן יהיה להטיל בגינם אחריות נזיקית במסגרת עוולת הרשלנות, שהרי במבט כולל מדובר בפעילות סבירה ואף רצויה". עסקינן, אם כן, בסיכון טבעי ורגיל לריקוד ולפיכך, אין בכך כדי להטיל אחריות בנזיקין אף אם ניתן היה מבחינה טכנית לצפות את התרחשותו. 19. לא הוכח בפני כי במקרה זה היתה פעולה חריגה מעבר לחזרה רגילה על סיכוני הפציעה הכרוכים בה. אין די בעובדת פציעתה של התובעת כדי להקים חבות בנזיקין, אלא מוטל עליה להראות כי היה על הנתבעות ו/או מי מטעמן לנקוט צעדים סבירים כדי להרחיק סכנה צפויה מראש בשל אופי הפעילות וסביבתה. כאמור אף לא הוכח בפני כי הכוריאוגרף משך ברגלה של התובעת ומעבר לכך כי נפלה אי הבנה או היה חוסר תיאום בין השניים. אך גם אם הייתי מוצאת כי כך הם פני דברים (ולא היא) הרי שבנסיבות אלה של חזרות אינטנסיביות, יום לקראת מופע, ניתן היה לראות אף באי הבנה זו בין הכוריאוגרף לבין הרקדנית המובילה של המופע משום אירוע שאינו יוצא מגדר סיכון רגיל וטבעי של המקצוע בו עוסקת התובעת. אין בפני ראיות המצביעות כי אין מדובר בסכנה "טבעית" לאופי העבודה בה עסקה התובעת עת ארעה התאונה אלא עסקינן בסיכון שאינו סביר לפעילות זו בגינו היה ראוי כי הנתבעות תנקוטנה באמצעי זהירות מיוחדים ומשלא ננקטו יש להטיל את האחריות לאירוע התאונה על כתפיה. 20. יתירה מכך. התובעת כשלה מלהצביע על חובה אותה הפרו, כביכול, הנתבעות. כל שנאמר על ידה: "לכל אורך החזרות תמיד ידעתי כשמדובר בסימון או באמיתי. בדרך כלל הוא אומר בואי נסמן להם, איני זוכרת אם הוא אמר משהו, אבל הוא לא הכין אותי" (עמ' 12 שורות 15 - 17). התובעת לא הבהירה מה היתה ההכנה הנדרשת בנסיבות, מה גם שהתובעת הודתה שאינה זוכרת אם לא נאמר לה שמדגימים; וכי דרך כלל, כעדות הכוריאוגרף, היא ידעה מתי המדובר בהדגמה בסימון או בהדגמה באורח מלא. לא זו אף זו. עסקינן בשני רקדנים מקצועיים העובדים משך שנים יחדיו ואף במהלך ימי החזרה האינטנסיביים ביצעו את כל ההדגמות יחדיו. משכך, לא נדרשה אזהרה במקרה הקונקרטי, ולכל היותר לפנינו חוסר תאום שאינו עולה כדי הפרת חובת זהירות קונקרטית ו/או כדי התרשלות. וכאמור בע"א (ת"א) 2618/04, ימית כחלון נ' עירית אשקלון, מיום 28/2/06 (אמנם ביחס לחימום בטרם ריקוד): "מחומר הראיות אף עלה, שהמערערת הייתה מודעת לסיכון הכרוך בריקוד, ולצורך בתרגילי חימום... כשזהו מצב הדברים העובדתי, ממילא לא הייתה נדרשת אזהרה במקרה הקונקרטי" (וראה: ת.א. (ת"א 112340/97, כחלון ימית נ' עיריית אשקלון, מיום 29/4/04). וראה גם ב-ת.א. (קרית גת) 261/95, אורלי כחלון נ' מדינת ישראל, מיום 7/5/01, שעניינו הדגמת תרגיל רחיפה מעל "סוס סמיכות" במהלך שעור התעמלות על ידי אחת התלמידות, בו נפסק כי התרגיל תאם את מיומנותה וכושרה הגופני של התלמידה והמורה לא התרשלה בכך שהציבה בפניה את האפשרות לבצעו אלא עסקינן בכשל בביצוע התרגיל (וכן ראה: ת.א. (נתניה) 13128/00, מלכה יוסף נ' מלון כרמל, מיום 14/7/04; ת.א. (הרצליה) 3892/01, עידית ידידה נ' רונדו בי"ס בינלאומי לאומנויות לחימה קארטה דו בע"מ, מיום 21/3/06; ת.א. (ירושלים) 2371/02, אייל רפאל נ' עמותת תורה ומדע, מיום 23/12/04; ת.א. (הרצליה) 5495/00, יערה דולב נ' שידורי קשת בע"מ, מיום 23/5/05). 21. ויושת אל לב כי כאשר אנו באים לקבוע האם היתה התרשלות עלינו להתייחס, בין היתר, לנתוני התובעת, אופי העיסוק והסיכון הנובע ממנו וכיוצא באלה נתונים (ראה בהשוואה: ע"א 310/89, אליהו כהן (קטין) נ' לנטוש, פד מו(1) 402, שעניינו פיקוח על קטין). קרי: האם כאשר מדובר ברקדן מקצועי מוביל אשר הדגים יחד עם הכוריאוגרף את כל הצעדים במהלך החזרות לקראת המופע אי הבנה מסוג זה או ביצוע לא נכון של תנועה אשר הוביל לפגיעה הנטענת הינו בבחינת אירוע חריג אשר בו יהיה כדי להקים אחריות אם לא. סבורני כאמור שלא. 22. מעבר לכך, נשאלת השאלה האם מדיניות שיפוטית ראויה צריכה לראות באי התאמה גרידא בין שניים כעולה לכדי התרשלות. כל מקרה ישקל לפי נסיבותיו, אך נהיר כי אף אם הייתי מקבלת את גרסת התובעת המאוחרת (ולא היא) הרי שבנסיבות מקרה ספציפי זה והנפשות המעורבות בו לא הייתי מוצאת לנכון כי יש בכך כדי לעלות לדרגת התרשלות המחייבת בנזיקין. כאמור ב-ע"א 1068/05, כאמור ב-עיריית ירושלים נ' עמרם מימוני, תק-על 2006 (4), 4084: "בהערכת סבירותה של פעולה מסוימת, "על בית המשפט לאזן בין האינטרס של הפרט הניזוק לביטחונו האישי, לבין האינטרס של המזיק לחופש פעולה, וכל זה על רקע האינטרס הציבורי בהמשכה או בהפסקתה של אותה פעילות" (פרשת ועקנין, עמ' 131). יש לשקול את "ההסתברות להתממשות הסיכון; גובה הנזק הצפוי; עלות האמצעים בזמן ובמאמץ למניעת הנזק; האינטרס הציבורי בפעילות יוצרת הסיכון"... לעיתים ההכרעה ביחס לסבירותה של פעולה מסוימת קשה היא. כזה הוא המצב, למשל, מקום בו העלות (במונחי תועלת) הטמונה בנקיטת אמצעי הזהירות גבוהה, ותוחלת הנזק הצפויה מהפעילות גבוהה אף היא...". וראה גם ב-ע"א 285/73 , לגיל טרמפולין וציוד ספורט נ' אסתר נחמיאס, פ"ד כט(1), 63 [ההדגשה אינה במקור - ב.ש.]: "...אין לך מיתקן שאיזה "שלומיאל" אינו עלול להיפגע בו, ולהלכה, אין לך פגיעה שאין למנעה על-ידי נקיטת אמצעים כלשהם. להלכה, ניתן לדרוש מכל ספק שיעמיד שומר על-יד כל מיתקן, ומכל בעל בריכת שחיה שיעמיד מציל לכל רוחץ. אך דרישות כאלה אינן מעשיות, ועל-כן אין קובעים על-פיהן את מידת הזהירות הסבירה הנדרשת מהספק. ספק שאינו מקיים אמצעי מנע, שהם מעבר להישג ידו של ספק סביר - או שאינו נמנע בשל כך מלתת את השירות בכלל - אינו אדם רשלן, ובלבד שקיים אינטרס ציבורי עדיף במתן השירות אפילו בתנאים שאינם שוללים סכנה של פגיעה". (וראה גם: ע"א (ת"א) 2027/00, מרכז הספורט קנדה נ' גם חנה, מיום 9/12/02). במקרה זה לא הוכח בפני כי היתה דרושה הכנה מסוימת בטרם הדגמה באורח מלא ו/או כי הכנה זו, אשר טיבה לא הובהר די הצורך, לא נעשתה ו/או הקשר הסיבתי שבין העדר הכנה זו לבין הפציעה הנטענת. משכך, ולאור העובדה כי ריקוד מהווה פעילות ברוכה שיש לקדמו, על אף הסכנות הטמונות בו, ובהעדר הצבעה על אפשרות מעשית למניעת פגיעות באופן כליל - אין מקום לקבוע כי הנתבעות התרשלו. משכך, דין התביעה להדחות. 23. אין לנו אלא לשוב לדברי בית המשפט בע"א 371/90, חמוד סובחי נ' רכבת בישראל, פ"ד מז(3), 345 [ההדגשות אינן במקור - ב.ש.]: "...לכל נזק יש שם ברפואה, אך לא לכל נזק יש שם של אחראי במשפט. לא כל נזק שניתן לצפותו (באורח תיאורטי) המשפט מטיל בגינו אחריות נורמטיבית (ע"א 145/80 ועקנין נ' מומ"ק בית שמש, פ"ד לז(126 ,113 (1), ולעיתים מזומנות ניתקל בקיומו של SINE INJURIA DAMNUM...". ודוק: אין עסקינן במפגע באולם או העדר ציוד עזר. התובעת לא טענה כלל וכפועל יוצא לא הוכיחה כי סביבת הפעילות בה רקדה היתה מסוכנת באופן המקים חובת זהירות קונקרטית של הנתבעות כלפיה וכי הנתבעות לא ספקו לה הגנה מפני סכנות אלה. (ראה בהשוואה: ת.א. 4540/99, שוורצשטיין שלמה נ' החברה למתנ"סים ירושלים, מיום 8/8/05; ת.א. (חיפה) 22819/01, וולרו רויטל נ' זגה אידית, מיום 28/5/06; ת.א. (ירושלים) 8174/05, אתי אבוטבול נ' נאות קדומי בע"מ, מיום 5/12/07). 24. התובעת מבקשת להחיל בנסיבות אלה את סעיף 41 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש]. אלא שבנסיבות מקרה זה, התובעת היא היא שחזקה עליה כי היא יודעת את הגורם לנפילה ומכל מקום ידיעת הנתבעות איננה גבוהה מידיעתה. כאמור בע"א 8151/98, ביאטריס שטרנברג נ' ד"ר אהרון צ'צ'יק, פ"ד נו(1), 539: "שלושה הם, כאמור, התנאים להפעלתו של הכלל אצלנו... התנאי הראשון ברור לכאורה עד שאין צורך לפרשו. "כאשר המעשה ידוע", אין תחולה לכלל (עניין פריצקר הנ"ל). כאשר ישנה עדות לעניין הסיבה להתרחשות הנזק ולדרך התרחשותו, תוכרע שאלת הרשלנות המיוחסת לנתבע, על פי אותה עדות, ולא יהא זה ראוי לפנות להוראת סעיף 41 לפקודה". (וראה גם ב-ת"א (חיפה) 12215/03, פרץ נ' ויצ"ו - הסתדרות עולמית לנשים ציוניות (ע"ר), מיום 22/6/06; ת"א (חיפה) 7130/99 , עלי מוהנד (קטין) נ' מ"י, מיום 14/3/07). 25. לאור התוצאה אליה הגעתי אין מקום להתייחס לטענה בדבר רשלנותה התורמת של התובעת. 26. סוף דבר - התביעה נדחית. בנסיבות, אין צו להוצאות. לצדדים נתונה זכות ערעור לבית המשפט המחוזי. רצועה צולבתקרעתאונת עבודה