תאונת דרכים התיישנות

##כמה זמן אחרי תאונה אפשר לתבוע ?## תקופת התיישנות להגשת תביעה על פי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים הינה 7 שנים מיום התאונה, כאשר מדובר בקטין תקופת ההתיישנות הינה 7 שנים מיום הגיעו לגיל 18 כלומר עד שהקטין מגיע לגיל 25 חשוב לציין כי לא מומלץ להשתהות ולחכות יותר מדי זמן לפני שפונים לעורך דין תאונות דרכים לייעוץ משפטי. ##להלן 30 סוגיות בנושא התיישנות תאונת דרכים:## ##(1) בבע"א 748/89, רע"א 4619/92, רע"א 4634/92, שפירא ואח' נגד חייט, עורך-דין ואח', ## בפרשו את תקנה 26 (ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, הקובעת כי בעת ש"הוסף או הוחלף בעל דין רואים, לענין התישנות, את ההליכים לגבי בעל הדין החדש כאילו התחילו עם כתב התביעה המתוקן", פסק בית-המשפט: את המילים "כתב-תביעה" יש לקרוא ככוללות גם כתב-תביעה מתוקן שהוגש בתוך המועד החוקי על-יסוד בקשה לצירוף בעל דין, שהוגשה בתוך תקופת ההתיישנות, דהיינו, מועד הגשת הבקשה לתיקון כתב-התביעה, הוא המועד הקובע לעניין ההתיישנות. ##(2) בע"א 4114/96, המאירי נגד "הכשרת הישוב" חברה לביטוח בע"מ, ##התובע היה מעורב בתאונת דרכים שאירעה בחודש ינואר 1980. רק כ-13.5 שנים לאחר מכן, בחודש מאי 1993, הגיש תביעה נגד הנתבעת על-פי חוק הפלת"ד, משהוכח, לדבריו, כי הוא סובל ממחלת הטרשת הנפוצה, שנגרמה כתוצאה מצליפת שוט ו/או טראומה בתאונה הנ"ל. התובע טען כי המחלה פרצה באופן קליני רק במחצית 1988, ורק בשנת 1986, כאשר החל לסבול פיזית מהמחלה, נקבע פוזיטיבית כי הוא סובל ממחלה זו כתוצאה מהתאונה. קודם-לכן הוא אמנם סבל מהפרעות מסויימות בתחושה, שבעטיין פנה למיטב המומחים בארץ בתחום הנוירולוגי והאורטופדי, אולם כולם דחו תלונותיו, בחושבם שהעניין הינו פסיכוסומטי ויחלוף, וכאמור רק בשנת 1989 נקבע פוזיטיבית כי הוא סובל ממחלה זו כתוצאה מהתאונה. בית המשפט קמא קבע כי כבר בשנת 1982, כאשר התובע סבל והתלונן על ההפרעות בתחושה הנ"ל, ניתן לאמר כי הסימפטומים למחלה נתגלו בשלב זה, אם כי עדיין לא נקבעה אבחנה פוזיטיבית מוחלטת. גילוי סימפטומים אלה מהווים את "סף הנזק הידוע לתובע" לצרכי מירוץ מועד ההתיישנות. בית-המשפט העליון, בקבלו את הערעור, קבע כי אמנם התובע היה מודע לאופיה הפוגעני של התאונה וליסוד הנזק כבר בשנת 1982, אולם את מועד תחילת מירוץ ההתיישנות יש לקבוע על-פי "מועד גילוי הזיקה הסיבתית, המתבטא בגילוי בסיס רפואי-מדעי, לקשר בין הנזק לבין תאונת הדרכים" – וזה נקבע, לטענת התובע, רק בשנת 1989. לפיכך, הוחזר הדיון לבית-המשפט קמא, על-מנת שידון וישמע ראיות בשאלה זו. ##(3) בע.א. (עליון) 1577/97 המוסד לביטוח לאומי נ. "אליהו" חב' לביטוח בע"מ ואח',## הוגשה תביעת שיבוב של המל"ל, עפ"י סע' 328 לחוק הב"ל (סע' 150 הקודם) בגין תגמולים שישלם ושילם לנפגע בתאונת דרכים המזכה אותו גם לפיצוי מהמל"ל. התביעה הוגשה כ – 4 חודשים לאחר תום מועד ההתיישנות ממועד התאונה. המבטחת טענה כי תביעת המל"ל התיישנה , המל"ל טוען כי יש למנות את תקופת ההתיישנות מן היום שבו שולמו לנפגע בפועל גימלאות או מהיום שבו הוכרה זכותו לקבל גמלאות מהמל"ל. לחילופין טוען המל"ל כי יש להחיל את סע' 8 לחוק ההתיישנות ("התיישנות שלא מדעת") שכן כל עוד לא פנה הנפגע אל המוסד, לא יכול המוסד לדעת, לטענתו, את העובדות המהוות את עילת התביעה ואת העובדות המקימות את זכות השיבוב שלו, וכיוון שכך, יש להחיל את תקופת ההתיישנות רק מיום בו נודע למל"ל עובדות אלה. ביהמ"ש דחה טענות אלה בקובעו כי הפסיקה קבעה את זכות השיבוב של המל"ל כזכות שבתחלוף (סברוגציה), דהיינו: הוא לא יכול להיפרע מן המזיק למבטחו מעבר לזכותו של הניזוק כלפי המזיק. לפיכך, הגנה דיונית העומדת למזיק והיא המכוונת כנגד זכות כגון התיישנות, תעמוד למזיק גם כנגד המל"ל זאת להבדיל מהגנה דיונית המכוונת כנגד בעל הזכות, שאז נראה כי הזכות עוברת כשהיא משוחררת מאותה הגנה אישית. התביעה לפי חוקי השיקום לחוק הנכים היא תביעה אלטרנטיבית המוציאה מפניה תביעה לפי חוק אחר, בעוד שתביעה לפי חוק הב"ל היא תביעה קונקרטית. התביעה כלפי המל"ל אינה מוציאה בפניה את התביעה כנגד המזיק והמל"ל תובע שיפוי בנעלי הניזוק שתביעתו כאמור שרירה וקיימת. לעומת זאת מקום שפרעה המדינה את התשלומים עפ"י חוקי השיקום או חוק הנכים שוב אין זכות לנפגע כלפי המזיק, שהרי זכותו זו פקעה. עקב הפירעון קמה למדינה לא זכות תחלוף, כי אם זכות עצמאית ואין היא באה בנושא בתנאי הנפגע. המל"ל רשאי לטעון שיהוי כנגד נפגע התובע ממנו גימלאות לאחר 12 חודשים מיום התאונה. לפיכך זמן מוקדם זה מבטיח, בדרך כלל, כי די בתקופת ההתיישנות הכללית כדי למנוע מצב שבו יוודע למל"ל על זכותו של הנפגע לאחר מועד תקופת ההתיישנות הכללית. יתרה מזה, הסדר שיתוף פעולה מצד הנפגע עלול לשלול ממנו את הזכות לגימלאות מהמל"ל. הנפגע חייב להודיע למל"ל על תביעה כנגד המבטח והמל"ל רשאי לזקוף לחובת הנפגע הזכאי לגימלה סכומים מסוימים שהוא קיבל מהמבטח כך שאין לטוען שהמל"ל יפגע מכך שלא נודעו לו העובדות הרלוונטיות מבעוד מעוד. לפיכך, נדחתה תביעת השיבוב של המל"ל מחמת התיישנות . הקביעה כי עפ"י הפסיקה זכות החזרה של המל"ל לפי חוק הביטוח הלאומי הינה זכות שבתחלוף (סברוגציה), ולפיכך מרוץ ההתיישנות מתחיל מיום אירוע התאונה, ואילו תביעת החזרה של משהב"ט, לפי חוקי השיקום וחוק הנכים, הינה תביעה אלטרנטיבית , ולפיכך מרוץ ההתיישנות מתחיל מיום התשלום בפועל לנפגע, נראית מלאכותית וקשה למצוא לה הצדקה עניינית. מדובר בשני גופים ציבוריים המפצים נפגעי תאונות דרכים מכוח "סעיפים עצמאיים" שהעניק להם המחוקק. מדוע שפר חלקו של משהב"ט שמסלול ההתיישנות שלו ארוך בהרבה מזה של המל"ל. מאחר שביהמ"ש העליון לא הצליח לתקן עיוות זה באמצעות חקיקה שיפוטית, נראה לי שדרושה התערבות המחוקק ל"יישר את הקו" בסוגיה זו. ##(4) בע.א. (עליון) 7934/99 רוייזר נ. "מגדל" חב' לביטוח בע"מ, ## התובעת, אלמנתו של המנוח, הגישה את תביעתה כ – 9 שנים לאחר אירוע התאונה ולמעלה מ – 6 שנים לאחר פסק דין שאישר לה תשלום תכוף. המבטחת טענה התיישנות כלפי התובעת, התובעת טענה כי בתשלום התכוף ששולם לה הוא בבחינת "הודאה בקיום הזכות" במובן של סע' 9 לחוק ההתיישנות. ביהמ”ש לא קיבל את טענת התובעת בקובעו כי אין לראות התשלום התכוף משום "הודאה בקיום הזכות", התשלום התכוף הוא מעין סעד זמני המתבסס על הוכחה לכאורה בלבד. החלטת ביהמ”ש בבקשה לתשלום תכוף לא תהווה מעשה בית דין לגבי התביעה העיקרית. יתרה מזו, לפי הוראות סע' 5 ז' (א) לחוק הפלת"ד בשילוב סע' 5ב' (ב) לחוק זה, זכאי המבטח, בנסיבות העניין הנדון, להחזיר התשלום מאת מקבלי התשלום. בכך יש נימוק נוסף למסקנה כי אין לראות בעצם התשלום התכוף משום הודאה כלשהי בקיום הזכות. לפיכך נדחתה תביעת האלמנה תוך המלצה למבטחת כי תיבחן את האפשרות להעניק לה פיצויים על נזקיה לפנים משורת הדין. חוק ההתיישנות קדם להליך של תשלום תכוף שהונהג לראשונה בחוק הפלת"ד. דומה שהרציונל שבסע' 6 לחוק ההתיישנות, הקובע כי מרוץ ההתיישנות נפסק מיום שנולדה עילת התובענה אינו צריך לחול, בנושא ההתיישנות, גם במקרה שבו נולדה התובענה הלכאורית במסגרת תשלום תכוף. ##(5) בע"א 1254/99, אבידור המאירי נ. הכשרת הישוב" חב' לביטוח בע"מ, ## התובע הגיש תביעה כתוצאה מפגיעה בתאונת דרכים שארעה כ-13.5 שנים לפני כן. הנזק לו טוען התובע הוא בגין מחלת הטרשת הנפוצה ממנה הוא סובל אשר לטענתו נגרמה או פרצה כתוצאה מהתאונה. השאלה שהתעוררה היתה מתי אובחנה מחלתו של התובע ומתי נתגלה לתובע בסיס רפואי-מדעי לקיום קשר סיבתי בין התאונה לבין המחלה. ביהמ"ש קבע שכאמור קיימת עוולה שהנזק הוא אחד ממרכיביה – יש להפריד בין הרכיב של גרימת הנזק לבין רכיב הקשר הסיבתי שבין ההפרה לבין הנזק. לגבי גרימת הנזק יחול סעיף 89 לפק' הנזיקין הקובע שמירוץ ההתישנות מתחיל מיום גילוי הנזק אבל לא יותר מ-10 שנים מקרות הנזק. לגבי הקשר הסיבתי יחול סע' 8 לחוק ההתישנות לפיו מירוץ ההתישנות מתחיל מיום, גילוי הקשר הסיבתי, ללא הגבלת זמן ממועד הארוע. ביהמ"ש קובע ש"נזק" – פירושו נזק שאדם סביר היה מגיש תביעה בגינו ולא נזק של "מה בכך" (סע' 4 לפק' הנזיקין). ביהמ"ש קובע גם כי מועד גילוי הקשר הסיבתי הוא מועד גילוי בסיס "רפואי-מדעי" לקשר של הנזק לבין התאונה. לגבי מועד גילוי הנזק משאיר ביהמ"ש פתוחה את השאלה האם יש להחיל את "המבחן הסוביקטיבי" דהיינו, היום שבו נתגלה הנזק לניזוק עצמו, או המבחן האוביקטיבי לפיו הקובע הוא היום שבו נתגלה הנזק ל"עין המדע". עובדתית קבע ביהמ"ש כי מאחר שגירסתו של התובע בדבר גילויו של הקשר הסיבתי העובדתי נסתרה, דהיינו: שהמחלה פרצה באופן קליני רק כ-5 שנים לפני הגשת התביעה ואובחנה פוזיטיבית רק שנה לאחר מכן, יש להחיל את סע' 8 לחוק ההתישנות ולפיכך אין לקבל את טענת ההתישנות ולהחזיר הדיון בתביעה גופה לביהמ"ש קמא. ##התיישנות בשטחים ההלכה## ##(6) בע.א. (עליון) 6860/01 חמאדה נ. "המאגר" (הפול),## התובע נהג ברחובות עזה ברכב שהיה מבוטח בחברת ביטוח ישראלית, הוא נורה ונפגע בראשו ובגבו. לאחר כ – 7 שנים מיום האירוע הגיש תביעה לתשלום פיצוי על נזקי גוף שנגרמו לו מכח צו הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים (אזור חבל עזה) (מס' 544) , תשל"ז – 1976 (להלן: צו הפיצויים). בית – המפשט קמא דחה את תביעתו על הסף מחמת התיישנות. על כך הוגש הערעור. צו הפיצויים הוצא ע"י המושל הצבאי באזור והוא מכיל הסדר כולל, הזהה במהותו להסדר שבחוק הפלת"ד הישראלי וכולל הפנייה בעניינים מסוימים לפקודה המנדטורית, ביניהם סע' 68 שבו נקבע שתקופת ההתיישנות על נזקים אזרחיים הינה שנתיים, בו בזמן שתקופת ההתיישנות בישראל הקבועה בסע' 5 לחוק ההתיישנות היא – שבע שנים. השאלה לדיון בערעור זה היתה: מה הדין החל בענייננו? המקור הנורמטיבי של סמכות המושל הצבאי באזור כפול: הוא נובע הן מהמשפט הבינלאומי המנהגי והן מהמשפט הישראלי בהיות המושל ידו הארוכה של השלטון הישראלי. עפ"י המשפט הבינלאומי המנהגי "כאשר מתנהל משפט בישראל והדין המהותי הוא דין זר המצמיד תקופת התיישנות ספציפית לזכות המעונקת בדין המהותי, יש לראות בהתיישנות הוראה מהותית או למצער הוראה המהווה חלק אינטגרלי מהדין הזר אותו יש ליישם כמקשה אחת על התביעה המתבררת, די בכך כדי לקבוע כי ככל שצו הפיצויים הוא דין זר, התיישנה תביעתו של התובע ודינה להידחות". עפ"י המשפט הישראלי, ובהנחה שמדובר בצו של רשות שלטונית ישראלית ומטעם זה, צו הפיצויים, כמוהו כדין ישראלי, יש לפנות לחוק ההתיישנות ובסע' 27 נקבע ש "אין בחוק ההתיישנות כדי לפגוע בתקופת התיישנות הקבועה לענין פלוני, בדין האחר". מכאן שאם ניתן לראות בצו הפיצויים "דין אחר" בו קבועה תקופת ההתיישנות, תחול תקופת ההתיישנות הקבועה בדין האחר, דהיינו: שנתיים ולא תקופת ההתיישנות הישראלית של שבע שנים. ממעמדו הנורמטיבי של המושל ומזיקתו של צו הפיצויים לדין הישראלי ניתן לראות בהם דין ישראלי שעה שבית – משפט ישראלי דן בהם. על אף שמזווית ראיה הבינלאומית סמכויות המושל מעוגנות בכללי המשפט הבינלאומי המינהגי, הרי כאשר דיני המושל מתבררים בפני בית משפט ישראלי, ניתן לראות בהן, לצורך הענין, דין ישראלי. גם אם אין לראות בצו הפיצויים "דין" כמשמעותו בפק' הפרשנות, ניתן לראות בו "דין אחר" כמשמעות מונח זה בסע' 25 לפק' הפרשנות. "צירוף מעמדו של המושל כאורגן שלטוני ישראלי והזיקה הברורה בין צו הפיצויים לחוק הישראלי, מוביל למסקנה כי ניתן לראות את צו הפיצויים ככלול בהגדרת המונח "דין" בפקודת הפרשנות או במונח "דין אחר" בחוק ההתיישנות". לפיכך נפסק שלצורך קביעת תקופת ההתיישנות יש לפנות לצו הפיצויים וזה מעמיד, כאמור, את תקופת ההתיישנות של שנתיים בהתאם לפקודה המנדטורית אליה מפנה הצו. ##(7) בע.א. (עליון) 7805/02 הלפרט נ. אסותא מרכזים רפואיים בע"מ (פסק-דינו של כב' השופט י. טירקל ניתן ב- 2/8/04, ראה עמ' 14318) התובע נולד כשהוא לוקה בשיתוק מוחין שגרם לו פיגור שכלי קשה ביותר ולנזקים נוירולוגיים ופיזיולוגיים חמורים והוגדר כנכה בשיעור של 100% . אמו ובעלה (אביו נפטר בינתיים) מונו לאפטרופסים לפי סע' 33 לחוק הכשרות המשפטית רק בהיותו בן 23 (שכן, רק במועד זה נודעו להם העובדות המהוות לדעתם רשלנות מצד הנתבעים, עד אז הם היו אפוטרופסיו הטבעיים לפי הפרק השני לחוק הכשרות) . והגישו את התביעה 3 שנים לאחר מינויים דהיינו : 26 שנים מאז לידתו. סע' 11 לחוק ההתיישנות קובע: "בחישוב תקופת ההתיישנות לא יבוא במנין הזמן שבו התובע לא היה מסוגל לדאוג לעניניו מחמת ליקוי נפשי או שכלי, זמני או קבוע ולא היה עליו אפוטרופוס ; היה עליו אפוטרופוס, לא יבוא במנין הזמן שבו טרם נודעו לאפוטרופוס העובדות המהוות את עילת התובענה". השאלה לענייננו היתה: מי הוא ה"אפוטרופוס" הנזכר בסע' 11 הנ"ל. האם הדברים אמורים ב"אפוטרופוס הטבעי", לפי הפרק השני לחוק הכשרות, ב"אפוטרופוס על פי מינוי" לפי הפרק השלישי לחוק הכשרות, או ב"אפוטרופוס למעשה" לפי סע' 67 לחוק הכשרות. נפסק: - ההוראה ש"בחישוב תקופת ההתיישנות לא יבוא במנין הזמן שבו התובע לא היה מסוגל לדאוג לענייניו מחמת ליקוי נפשי או שכלי, זמני או קבוע, ולא היה עליו אפוטרופוס" שבסעיף 11 לחוק ההתיישנות, אינה הולמת מי שמשמש בפועל כאפוטרופוס בלי שנתמנה לכך: ומכאן שענינו של סעיף 11 לחוק ההתיישנות באפוטרופוס על פי מינוי דווקא ולא באפוטרופוס אחר. תכליתו של סעיף זה, כמו של סעיף 10 לחוק ההתיישנות, היא להגן על זכויותיהם המשפטיות של הקטין ושל חולה הנפש, לרבות מי שלקוי בשכלו. בתקופת הקטינות, מחלת הנפש, או הליקוי השכלי, אין הקטין, החולה, או הלקוי מסוגל לדאוג לענייניו, אין הוא מבין בטיבן של פעולות משפטיות ואין הוא מסוגל לממש את זכויותיו המשפטיות או להגן עליהן. לפיכך אין מביאים בחשבון תקופת ההתיישנות את פרק הזמן שבו אין לקטין, לחולה הנפש או ללקוי בשכלו מי שדואג לענייניו ועומד על משמר זכויותיו; ואין כזה זולת אפוטרופוס שמינה בית המשפט, אחרי שנמצא ראוי ומתאים לתפקידו. העובדה שיש מי שמשמש בפועל כאפוטרופוס – בין שהוא אפוטרופוס טבעי ובין שהוא אפוטרופוס למעשה – אין בה כשלעצמה כדי להבטיח לקטין או לחסוי הגנה על זכויותיו המשפטיות או להבטיח את מימושן. מכאן שגם בתקופה שבמהלכה משמש אדם בפועל כאפוטרופוס, בלי שבית המשפט מינה אותו, מושעה מירוץ תקופת ההתיישנות. פרשנות זאת נלמדת גם מן ההשוואה בין סעיף 10 לחוק ההתיישנות לבין סעיף 11 לחוק ההתיישנות. כאמור לעיל, לפי סעיף 10 אין להביא במנין תקופת ההתיישנות את הזמן שבו לא מלאו עדיין לתובע שמונה עשרה שנה; אף על פי שבאותו זמן יש לו אפוטרופוסים טבעיים שהם הוריו. מירוץ תקפות ההתיישנות מוסיף, אפוא, להיות מושעה. על דרך של גזירה שווה ניתן ללמוד שגם בתקופה שבה משמש אפוטרופוס למעשה, שבית המשפט לא מינה אותו, מושעה מירוץ תקופת ההתיישנות. לפיכך, האפוטרופוס שבו מדובר בסעיף 11 לחוק ההתיישנות הוא רק אפוטרופוס שמינה בית המשפט. יצוין כי למסקנה זאת הגיעו, לא מכבר, ,בית משפט מחוזיים שדנו בפרשות שבהן עלו שאלות דומות. יש מקום לטענה שפרשנות זאת מאפשרת לאפוטרופוס למעשה לפעול בלי מינוי על ידי בית המשפט ובדרך זאת להשעות את מירוץ תקופת ההתיישנות עד בלי די. אכן, זהו מצב קשה, שניתן להתגבר עליו על ידי קביעת "גבול עליון" להתיישנותן של תובענות, אולם הפתרון הוא בידי המחוקק. לפיכך נתקבלה תביעת התובע ופסק-דינו של ביהמ"ש קמא שדחה את תביעתו יבוטל והוא יחזור וידון ויכריע בתביעה גופה. כאן המדובר בתביעת נזיקין, אולם אין ספק שההלכה תיושם אף בתביעת עפ"י חוק הפלת"ד . ##(8) בת"א (חי') 838/87, רפופורט נגד "קרנית" ואח', ## כאשר מדובר בתיקון כתב-התביעה המתבטא בצירוף נתבעים חדשים, המועד הקובע לחישוב תקופת ההתיישנות הוא מועד הגשת הבקשה לתיקון התביעה, שאליה צורף כתב-התביעה המתוקן, ולא מועד מסירת התביעה לצד השני. ##(9) בת"א (חי') 1397/88, מחמוד קירש נגד "קרנית" ואח', ## התקבלה טענת "קרנית" כי התביעה שהוגשה נגדה לאחר שעברו 7 שנים התיישנה ונפסק: משידע התובע כי יש לו טענה על-פי חוק הפיצויים (מעורבת מלגזה בתאונה) צריך היה לבדוק את שאלת קיומו או העדרו של ביטוח ולעשות לצירופה של "קרנית" במהלך תקופת ההתיישנות. אין זה מקרה בו נעלמו ממנו העובדות המהוות את עילת התובענה כנדרש בסעיף 8 לחוק ההתיישנות. ##(10) בת"א (נצרת) 11/89, יורושימוב נגד "קרנית" ואח', ## בית-המשפט קיבל את טענת "קרנית" לפיה התביעה נגדה התיישנה וכי לא מולאו תנאי סעיף 8 לחוק ההתיישנות המאריכים את התקופה ופסק: "בזהירות סבירה ותוך פרק זמן סביר… אפשר היה לוודא שאין כיסוי ביטוחי… בין בדרך של חקירת העניין בטרם הגשת התובענה, או לאחר הגשת התובענה וקבלת כתבי ההגנה. כל זאת בתנאי שהתובענה לא היתה מוגשת בסמוך מאוד לתום תקופת שבע השנים. לכן גם אם מדובר במחדל שאינו של התובע… אלא במחדל של עורך-הדין שהגיש התובענה המקורית, אין בזה כדי להקהות העוקץ מטענת ההתיישנות". ##(11) בת"א (ת"א) 883/90 בוחבוט ואח' נגד "המאגר" הישראלי לביטוחי רכב "הפול", ## נדחתה טענת התיישנות של קרנית, והרצון העז שימצא גוף שיוכל לפצות את הנפגע, נראה כי מן הצדק לקבוע כי מרוץ ההתיישנות כלפי קרנית יחל מהיום בו מכחישה המבטחת לראשונה את חבותה… יש לזכור כי מדובר בטענת התיישנות דיונית, וככזו יש לפרשה בצמצום, פן תהפוך לסד ממנו לא ניתן להשתחרר. בכל הנוגע לקרנית, כאשר תפקידה משני, מרבית הסיבות לקביעת תקופת ההתיישנות הדיונית אינן חלות. הסוגיות העובדתיות מתלבנות בבית-משפט תוך תקופת ההתיישנות, ועל-כן אין מקום לטענה, כי ראיות נעלמו בשל הזמן הרב שחלף. מן הרגע שיוכרע כי מדובר בתאונת דרכים וכי המבטחת אינה חייבת, קמה חבותה של קרנית (במקרים בהם נקבעה חבותה בחוק) ולא נותר לזו האחרונה מה לטעון. כמו-כן, לא ניתן לדבר על השהייה שפירושה ויתור על הזכות, שעה שמתנהל דיון בבית-המשפט לעניין זכות זו ממש, אלא שהדיון מתנהל כנגד מבטחת, בעוד שיתכן כי בסוף תחוייב קרנית". ##(12) בע"א (ת"א) 205/92, "קרנית" קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים נגד סוכנות מכוניות לים התיכון בע"מ ואח', ## בקבלו את ערעור "קרנית" על פסק-הדין ב-ת"א 34018/90, פסק בית-המשפט: זכות החזרה של "קרנית" על פי סעיף 9 לחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, היא זכות שיפוי ולא שיבוב. זכות השיפוי נוצרת מכוח גורם שאיננו תלוי בניזוק, כגון הוראת חוק, והיא נבדלת מזכות השיבוב הנובעת מהניזוק ומנזקו. יש הבחנה גם לעניין ההתיישנות בין שיפוי לשיבוב. על-פי הלכת "אפריאט" (ע"א 166/59), זכות השיפוי קמה רק מיום התשלום, וכך גם בענייננו, הזכות קמה מיום תשלום הפיצוי לנפגע, ואילו במקרה של שיבוב, הנכות הקיימת למשובב היא אותה זכות שהיתה קיימת למבטוח. ##(13) בת"א (י-ם) 619/93, (המר' 137/94), רפאלי נגד "כלל" חברה לביטוח בע"מ, ## נפסק: 1. סעיף 15 לחוק הקובע כי לא יבוא במניין תקופת ההתיישנות בזמן שבין הגשת התובענה ובין דחייתה חל גם על מקרה של מחיקת תובענה לא רק על דחייתה. הסעיף מדבר בתובענה ש"נדחתה באופן שלא נבצר מן התובע להגיש תובענה חדשה בשל אותה עילה". מחיקת תובענה אינה מונעת מהתובע מלהגיש תובענה חדשה בגין אותה עילה, ולפיכך סעיף 15 חל גם על מחיקת תובענה. 2. סעיף 16 לחוק ההתיישנות, הקובע כי לתקופת העיכוב על-פי סעיף 15 יש להוסיף שנה "מן היום שבו חדל העיכוב", אינו מגדיל את תקופת ההתיישנות ל-8 שנים. כוונת הסעיף היא למנוע מצב שבו תתיישן התביעה בטרם חלפה לפחות שנה מתוך תקופת העיכוב בגין ההתדיינות הקודמת. 3. לא ניתן לראות כהודאה, או ביצוע מקצת הזכות על-פי סעיף 9 לחוק ההתיישנות או, הסכמה מכללא לדחיית תקופת ההתיישנות – לא בהסכמה למינוי מומחים, לא בתשלום עבור חוות-דעת ואף לא בהסכמה שהחומר הקביל ישמש כחומר ראיה בתביעה המחודשת. כל אלה אינם אלא בגדר הסכמות דיוניות גרידא, שאין בהם כדי לגרוע מכפירתן המהותית של הנתבעות באחריותן ובחבותן לפצות את התובע. ##(14) בת"א (חי') 10199/96, המוסד לביטוח לאומי נגד "אליהו" חברה לביטוח בע"מ ואח', ## בדחותו את טענת המל"ל כי לכל תשלום המבוצע על-ידו תקופת התיישנות של 7 שנים, פסק בית-המשפט: מהפסיקה של בית-המשפט העליון עולה ברורות כי המל"ל, אשר זכאי לתבוע מכוח סעיף 328 הן את גמלאות העבר והן את היוון גמלאות העתיד, נמצא בנעלי הנפגע מכל הבחינות העקרוניות, כולל מבחינת מועד ההתיישנות, ועל-כן תביעתו כתביעת הנפגע מתיישנת 7 שנים לאחר התאונה. אין מקום כיום לשנות הלכה זו, אשר לא רק שהיא תואמת את הדין, אלא גם השתרשה בפסיקה עשרות שנים, והיא פועלת הלכה למעשה. ##(15) בע"א (ת"א) 3059/98, 739, 731 קרנית נ. "מבטחים" מוסד לביטוח סוציאלי של עובדים בע"מ, ## במועד התאונה היה התובע חבר בקרן פנסיה המקיפה "מבטחים". כ-4 שנים לאחר התאונה הוא פנה בבקשה ל"מבטחים" לקבת פנסיה מוקדמת בגין התאונה. כ-6 שנים לאחר מועד התאונה החלה מבטחים לשלם לתובע פנסיה מוקדמת רטרואקטיבית מיום התאונה. כ-8 שנים לאחר התאונה פנתה "מבטחים" לקרנית (לנהג הפוגע לא היה ביטוח תקף) להשבת התשלומים ששילמה לנפגע, דהיינו: בחלוף למעלה מ-7 שנים מיום התאונה. נפסק: תביעת מבטחים הנה עפ"י החוק לדיני נזיקין האזרחיים (הטבת נזקי גוף), תשכ"ד – 1964, תביעה המבוססת על סברוגציה, קרי על המחאה שבדין, לפיה מועברת אל המיטיב, לאחר תשלום ההטבה, זכותו הנזקית של המוטב כלפי המזיק, המיטיב הוא איפוא, חליפו על הניזוק ובא בנעליו לכל דבר ועניין, לרבות בכל הנוגע למרוץ ההתיישנות. במילים אחרות: תביעת מבטחים הינה תביעת תחלוף שמרוץ ההתיישנות לגביה החלה ממועד התרחשות התאונה. מאחר ותביעת מבטחים הוגשה כשנה לאחר ההתיישנות, דין התביעה להדחות מחמת ההתיישנות. ##(16) בת"א (י-ם) 1253/99 "מגדל" חב' לביטוח בע"מ ואח' נ. רייזנר ואח', ## התובעת, אשתו של המנוח שנהרג בתאונת הדרכים ושלושת ילדיה, ביקשו מבית המשפט מתן תוקף של פס"ד לפשרה. בהסדר הפשרה נאמר כי הצדדים הגיעו בתיק זה ל"הסדר בתביעת התלויים במנוח ויורשיו" וכמו כן, נאמר "אין באמור כדי לפגוע בתביעת התובעים בגין נזקי הגוף שלהם, והתביעה בעניין זה תישאר על כנה או שתימחק ותוגש מחדש. ביהמ"ש נעתר לבקשה ונתן תוקף של פס"ד להסכם הפשרה הנ"ל בין התובעים כיורשי המנוח והתלויים בו ובין הנתבעת. כמו כן מחק ביהמ"ש את תביעת התובעים כנפגעים בפני עצמם תוך שמירת זכותם לתבוע נזקיהם בהליך נפרד וחדש. לאחר למעלה מ-7 שנים הגישה התובעת ושלושת ילדיה תביעה חדשה לבית משפט זה בגין אותה תאונה. טענתה היתה שחוק ההתישנות אינו פוגע בזכות מהותית אלא מחסום פרוצדורלי ויש לפרש את חוק ההתישנות על דרך הצמצום. כמו כן טענה כי בהסדר הפשרה הנ"ל יש לראות משום "ביצוע מקצת הזכות" וכי העובדה שהמבטחת שילמה לה תשלומים תכופים, אף היא מפסיקה את מירוץ ההתישנות. ביהמ"ש דחה את תביעת התובעת מהנימוקים הבאים: א. הסדר הפשרה הנ"ל שקיבל תוקף של פס"ד חל על תביעת הנזיקין של התובעת כתלויה וכיורשת בלבד. תביעתה כנפגעת בתאונת דרכים נמחקה בפסק דין במפורש. תוך מתן אפשרות להגיש תביעה חדשה ונפרדת. ב. המבטחת לא הכירה מעולם בזכותה של התובעת כנפגעת ישירה ובאחריות כלפיה. ג. תשלום תכוף אינו ראיה להכרה בחבות אלא הסכמה לשלם תשלום עד שיחליט ביהמ"ש בדבר חבותה של המבטחת לשלם את הנזק אם לאו ובאיזה סכום. לפיכך, תשלום תכוף אינו מפסיק את מירוץ תקופת ההתישנות. ד. העובדה שהתובעת ראתה להגיש את תביעתה השניה רק לאחר למעלה מ-7 שנים מפרה את האיזון שחוק ההתישנות ביקש לקבוע. האיזון מחייב לקבל את הטענה הפרוצדורלית של ההתישנות כפי שנקבעה בחוק ולפיכך יש לדחות את תביעת התובעת. ##(17) בע"א (נצרת) 173/99 ברג'ות נ. "כלל" חב' לביטוח בע"מ, ## התובעת נפגעה בתאונה כאשר הייתה בת שנתיים ותשעה חודשים. במכונית הפוגעת נהג אביה, כאשר התבקש לנסוע לאחור היא נחבלה ואושפזה לצורכי ניתוח בידה. לאחר כ-25 שנה ממועד התאונה הגישה תביעה בגין הפגיעה. טענתה המרכזית הייתה שהיא לא ידעה כי נפגעה בתאונת-דרכים וכי סברה, עד שנודעו לה פרטי האירוע, שמדובר בנכות מלידה, הואיל ובני משפחתה לא גילו לה את דבר התאונה. לא הייתה מחלוקת שאכן התובעת נפגעה בזמנו בתאונת דרכים. השאלה היחידה הייתה האם התביעה התיישנה. התביעה הוגשה כ-5 שבועות לאחר שחלפו 7 שנים מיום הגיעה לגיל 18, דהיינו בחלוף תקופת ההתיישנות, אולם כל זאת בתנאי שהתובעת לא היתה מודעת לאירוע התאונה כל שהוא לאחר הגיעה לגיל 18, שכן אז יש למנות את 7 השנים. נפסק ברוב דעות: כי המבקש להנות מהוראות סע' 8 לחוק ההתיישנות שלא מדעת, מוטלת החובה להוכיח כי קיים את כל תנאי סעיף זה, ובענייננו, "את המועד בו נודע לתובעת על הדריסה כדי קביעה ראייתית – עובדתית". כפי שעולה מקביעת ביהמ"ש השלום, "לא השכילה לכך התובעת, הן בשל שינוי גרסאות בעדותה והן בשל סתירה עם גרסת האב וקביעת המהימנות בביהמ"ש השלום בדין נעשתה". לפיכך נפסק ברוב דעות כי תביעת התובעת התיישנה. דעת המיעוט (כב' השופט ניסים ממן): נטל ההוכחה הראשוני לתחולתו של סע' 8 לחוק ההתיישנות מוטל על התובעת עליה להוכיח נעלמו ממנה העובדות המהוות את עילת התביעה. במקרה זה אנו יודעים זאת מחמת גילה של התובעת בעת התאונה. מכאן נטל ההוכחה מתחלף ועל הנתבעת להוכיח שהתובעת ידעה על נסיבות התאונה במועד מוקדם יותר, ואין די בהעלאת השערה בלבד. טענת ההתיישנות היא טענת הגנה ועל הנתבעת להוכיח פוזיטיבית באיזה יום נודעו לה העובדות. משלא עשתה כן, יצאה התובעת ידי חובת הטיעון לפי סע' 8 לחוק ההתיישנות. ##(18) בע.א (מחוזי – ת"א) 2834/00 אבו סמאחה סלימאן ואח נגד המאגר הישראלי לביטוח רכב,"הפול", ## הוגש ערעור על פסק הדין בת.א. (שלום-ת"א ) 42271/99 שדחה, מחמת התיישנות, תביעות של 30 תושבי השטחים שנפגעו בתאונות דרכים ע"י כלי רכב שאינם ישראליים. השאלה לדיון הייתה, האם צו מפקד האזור בדבר פיצויים לנפגעי תאונות דרכים (רצועת עזה) (מס' 544), תשל"ז 1976 (להלן: הצו), המפנה, בין השאר, לתקנת 68 לפקודת הנזיקין האזרחיים הקובע תקופת התיישנות בת שנתיים – הינו בבחינת דין זר, או דין מקומי שאינו דורש הוכחה ולכן יש להחיל את תקופת ההתיישנות של שנתיים. נפסק: (דעת הרוב סג"נ יהושוע גרוס) יש להתייחס אל צו המושל הצבאי, כאל חקיקת משנה פנימית של מדינת ישראל,שנחקקה לצורך "יישום הדין הנוגע לתאונות דרכים בשטחים ,על פי, ובהתאם לתכליתו של הצו. "יש לראות את כל הוראותיו של הצו כחקיקת משנה של מדינת ישראל, אין מקום לאבחן את הוראת ההתיישנות שבצו כהוראה דיונית שבדין זר, שאין להחיל אותה על דיון במדינת ישראל. כל הוראה שבדין יש לבחון ע"פ טיבה, הקשרה ותכליתה. יש להבחין בין תקנות סדרי דין, למשל, בין הוראת התיישנות מיוחדת כבענייננו, שהיא מהותית לצורך תביעת מי שנפגע בתאונת דרכים בשטחים. אין זה הגיוני ליצור בקשר לכך דיסהרמוניה, בין נפגע בשטחים המגיש תביעתו בישראל, לבין נפגע בשטחים המגיש תביעתו בשטחים, הכל כמובן כשמדובר בנפגע בתאונת דרכים בשטחים שאינו תושב, אזרח ישראלי או תושב חוץ או תייר בה. בית משפט ישראלי, לא יחיל על עצמו תקנות סדרי דין מן השטחים, אולם, הוא יתחשב, כבדין מהותי, בהוראת התיישנות מיוחדת, החלה על תביעת פיצויים המיוסדת על צו, שיש לראותו כחקיקה ישראלית, הקוצב גם תקופת התיישנות כתנאי למימוש זכות הנפגע". ביהמ"ש מצא שתקופת ההתיישנות הקבועה בצו הינה סבירה בהתחשב בכך שבחוק חוזה הביטוח נקבעה תקופת ההתיישנות של 3 שנים במקום 7 שנים שנהגו קודם לכן מכוח חוק ההתיישנות. גם שיקולי מדיניות הצדיקו תקופת התיישנות קצרה יחסית של תביעות מבוטחים תושבי השטחים, כנגד חברות הביטוח. הצו הינו כורח המציאות מאחר שתקופת ההתיישנות הרגילה של 7 שנים באזור עזה מקשה על התובעים והנתבעים עד כמעט בלתי אפשרי להתחקות אחר מסמכים ועדויות להוכחת התובע או הגנת הנתבעים. כמו כן דחה ביהמ"ש את טענת ההשתק, והעדר תום-לב מצד המבטחת. דעת המיעוט: ( השופטת אסתר קובו) תחיקת הביטחון באזור אינה חלק של החקיקה הישראלית הפנימית ואינה מהווה דין כמשמעותו בפק' הפרשנות הישראלית. הצו הנו בבחינת דין זר וככזה יש להחילו רק לגבי עניינים שבמהות להבדיל מסדרי דין. טענת ההתיישנות מסווגת בדין הישראלי כטענה דיונית הן במישור המשפטי הפנימי, והן במסגרת המשפט הבינלאומי הפרטי. לפיכך יש לקבוע כי טענת ההתיישנות במקרה דנן, הינה בתחום סדרי הדין וממילא לעניין זה, יש להחיל את הוראות דין-הפורום , קרי-הוראות חוק ההתיישנות הישראלית של 7 שנים. לפיכך הוחלט בדעת רוב לדחות את הערעור. בע.א. 6860/01 נפסק שתקופת ההתיישנות היא שנתיים. ##(19) בע.א. (מחוזי–חי') 2147/02 בושנאק נ. "הפול", ## התובע נפגע בתאונת דרכים שארעה בשטחים בהיותו קטין בן 4 שנים. בתאונה היה מעורב רכב שאינו ישראלי והנהג והנפגע היו תושבים מקומיים שאינם ישראלים או תיירי חוץ. התביעה הוגשה לביהמ"ש בישראל 17 שנים לאחר התאונה בהיות התובע בן 21, ביהמ"ש קמא דחה את התביעה מחמת התיישנות ומכאן הערעור. על התביעה חל הדין בשטחים. דין זה כולל צווים שהוציא המושל הצבאי ובהם צו מס' 67 שבסע' 4(א) שבו נקבע שעל זכותו של נפגע נזק גוף יחולו, בין היתר, הוראות סע' 68 לפק' הנזיקין האזרחיים, 1944. בסע' 68 לפק' הנזיקין – 1994, נקבע שלא תוגש תביעה בנזיקין, אלא אם הוגשה תוך שנתיים לאחר האירוע. במקרה דנן, גם אם נתחשב בשנים שחלפו מאז הגיע התובע לבגרות, מדובר בתקופה העולה על שנתיים. ב"כ הנפגע טען כי יש להחיל על התביעה את תקופת ההתיישנות הנוהגת בישראל, דהיינו: 7 שנים מהנימוק שהצו החל על המקרה, הוא בבחינת דין זר וככזה יש להחילו רק לגבי עניינים שבמהות להבדיל מסדרי-דין ואילו התיישנות היא טענה דיונית ולא מהותית. ביהמ"ש דחה טענה זו ופסק בדעת רוב:- יש להתייחס אל צו הממשל הצבאי, כאל חקיקת מישנה פנימית של המדינה, חקיקה שנחקקה לצורך יישום הדין הנוגע לתאונות דרכים בשטחים על פי המסגרת, ובהתאם לתכליתו של הצו. דין תחיקת הביטחון באזור הוא כדין חקיקה ישראלית שאינה צריכה ראיה. המחוקק באיזור הינו זרוע של הרשות המבצעת הישראלית והיותו ממלא מקום של ה"ריבון" באיזור, אינה נוטלת ממעשי החקיקה שלו את "אופיים" הישראלי. "יש לראות את כל הוראותיו של הצו כחקיקת משנה של מדינת ישראל, אין מקום לאבחן את הוראת ההתיישנות שבצו כהוראה דיונית שבדין זר, שאין להחיל אותה על דיון בישראל. כל הוראה שבדין יש לבחון על פי טיבה, הקשרה ותכליתה. יש להבדיל בין תקנות סדרי דין , למשל, לבין הוראת התיישנות מיוחדת כבענייננו, שהיא מהותית לצורך תביעת הנפגע בתאונת דרכים בשטחים. אין זה הגיוני ליצור בקשר לכך דיסהרמוניה, בין נפגע בשטחים המגיש את תביעתו בישראל, לבין נפגע בשטחים המגיש תביעתו בשטחים, הכל כמובן כשמדובר בנפגע בתאונת דרכים בשטחים שאינו תושב או אזרחי ישראלי או תושב חוץ בה או תייר בה. אין זה חריג שמחילים על תביעתו של נפגע, הוראה הקוצבת זמן למימוש תביעתו. בית משפט ישראלי, לא יחיל על עצמו תקנות סדרי דין מהשטחים, אולם, הוא יתחשב, כבדין מהותי, בהוראת התיישנות מיוחדת,החלה על תביעת פיצויים המיוסדת על הצו, שיש לראותו כחקיקה ישראלית, הקוצב גם תקופת התיישנות כתנאי למימוש זכות הנפגע". דעת המיעוט (כב' השופט ר. ג'רג'ורה): "מדובר בהוראה דיונית שלפי כללי המשפט הבינלאומי הפרטי צריך לדון בה לפי דין הפורום, הוא המשפט הישראלי הקובע כי תקופת ההתיישנות היא 7 שנים. ס' 68 לפקודה שהוכנס לצו הוכנס כהוראת התיישנות דיונית ולא הוראת התיישנות מהותית, כך גם עולה מלשון ס' 68 לפקודה". כעקרון אין זה ראוי שחקיקה של ממשל צבאי, יהיה נאור כאשר יהיה, תהווה חלק מחקיקת משנה במדינה שהיא מדינת חוק. לאור האמור נפסק בדעת רוב לדחות את הערעור ואת תביעת הנפגע מחמת התיישנות. בע.א. 6860/01 נפסק שתקופת ההתיישנות היא שנתיים. ##תוקפו של שטר קבלה שלא נחתם ע"י הנפגע## ##(20) בבר"ע (מחוזי – ב"ש) 631/02 "סהר" חב' לביטוח בע"מ נ. צרפתי, ## התובעת היתה מעורבת בתאונת – דרכים, התביעה הוגשה לביהמ"ש מעל 7 שנים מאז התרחשה התאונה. ביהמ"ש לתביעות קטנות דחה את טענת המבטחת כי התביעה התיישנה. הפניה הראשונה של התובעת למבטחת נעשתה בטרם חלף מרוץ ההתיישנות. בעקבות אותה פניה נוהל מו"מ טלפוני בין הצדדים והמבטחת הסכימה לפצות את התובעת בסך של 3,000 ₪ -בכך מצא ביהמ"ש יש משום "הודאה במקצת הזכות" אשר עפ"י סע' 9 לחוק ההתיישנות המאריכה את תקופת ההתיישנות, שלא לדבר על כך כי המבטחת שלחה לתובעת כתב סילוק הנחשב, לכל דבר וענין, כביצוע ולו חלקי של הזכות. התובעת לא חתמה על כתב הסילוק ולאחר מו"מ נוסף בין הצדדים נשלח מאת המבטחת כתב סילוק נוסף לפיו הסכימה המבטחת לשלם לתובעת 4,000 ₪ עליו חתמה התובעת ובכך נאותה לסיים את ההתדיינות. אלא שאז טענה המבטחת את טענת ההתיישנות ולטענתה אין היא חייבת לשלם לתובעת עפ"י כתב הסילוק הנ"ל. ביהמ"ש לתביעות קטנות סבר כאמור כי המו"מ שהתנהל בין הצדדים, שטרי הסילוק שנשלחו ע"י המבטחת מעידים על כך שהמבטחת הכירה בזכותה של התובעת. גם מבחינת דיני החוזים שטר הסילוק שנשלח ע"י המבטחת הוא בבחינת הצעה כמשמעותה בחוק – החוזים-חלק כללי, וחתימת התובעת על שטר הסילוק הוא בבחינת קיבול מרצון וע"י כך נשתכלל החוזה. בימ"ש זה אימץ את נימוקי ביהמ"ש קמא בקובעו שהתביעה לא התיישנה הן בשל הוראת סע' 9 לחוק ההתיישנות הנ"ל, והן בשל עילת התביעה עפ"י ההסכם בשטר הסילוק. לפיכך נדחה הערעור ונפסק שהתביעה לא התיישנה. ##(21) בע.א. (מחוזי-ב"ש) 1003/04 גברין נ' כדורי אריה וחברת הביטוח הישראלית.## התביעה הוגשה 26 חודשים לאחר מועד התאונה. עפ"י צו פיצויים לנפגעי תאונת דרכים שהוצא ע"י מפקד האיזור החל על האזור (להלן: הצו), טענת ההתישנות החלה על המקרה הינה שנתיים וכי יש להעלות את טענת ההתיישנות בהזדמנות הראשונה כתנאי דיוני לבירור הטענה. ביהמ"ש קמא את התביעה מחמת ההתישנות. השאלה העומדת לדיון והכרעה היתה: האם בתביעה עפ"י הצו חייבת חברת ביטוח ישראלית להעלות את טענת ההתיישנות בהזדמנות הראשונה. כתנאי דיוני לבירור הטענה. ביהמ"ש בדחותו את הערעור פסק:-. צו שהובא על ידי המפקד הצבאי מאופיין בדואליות – אין הוא דומה לדין ישראלי רגיל, אך גם לא לדין של מדינה זרה. מקור סמכותו נובע הן מהמשפט הבינלאומי והן מהמשפט הישראלי, הואיל והמושל אינו אלא ידו הארוכה של השלטון הישראלי. מצב זה מחייב בדיקה כפולה – מבעד לעדשת הדין הזר ומבעד לעדשת הדין הפנימי. באשר לדין הזר, הכלל של המשפט הבינלאומי קובע כי הוראה דיונית תידון על פי דין הפורום, ואילו הוראת מהותית תידון על פי הדין הזר. בנסיבות העניין, הן על פי בדיקת כללי המשפט הבינלאומי והן על פי בדיקת משפט הפנימי, עולה כי אין לדרוש מנתבע בתביעה לפי הצו להעלות את טענת ההתיישנות בהזדמנות הראשונה, בהיותה טענה מהותית. לפיכך, צדק ביהמ"ש קמא בקובעו שדין התביעה להידחות מחמת ההתיישנות. אף שאין תמיד אהדה לתוצאה של דחיית תביעה בשל האיחור בהגשתה, על ביהמ"ש לכבד את הכללים של הדין הזר ושל הדין האחר, משהסמיכה המדינה את הגורם בצה"ל להסדיר את הדין באיזור, יש לפסוק בהתאם. התובע תושב חברון, היה מעורב בתאונת דרכים בשכם. הוא הגיש תביעה נגד הנהג המעורב ##(22) בת"א (שלום-עכו) 3293/85, עאדל נגד "ציון", "קרנית" ואח', ## עילת התביעה של קרנית בתביעות השיבוב נולדת לא ביום אירוע התאונה אלא לכל המוקדם ביום בו נתבעה לראשונה לשלם לתובע בגין הפגיעות. אפשר אולי לאמר כי עילת התביעה נולדת רק בד בבד עם חיוב קרנית לפצות את התובע. ##(23) בת"א (שלום-ת"א) 45600/88, 50609/90, עוזרי נגד "קרנית" ## כ-8 שנים לאחר התאונה פנתה קרן "מיבטחים" לקרנית להשבת התשלומים ששילמה לנפגע, דהיינו בחלוף למעלה מ-7 שנים מיום קרות התאונה. נפסק: תביעת מיבטחים להשבת התשלומים ששילמה לתובע הינה לפי חוק הטבת נזקי גוף והיא מתבססת על סוברוגציה. הכלל בתביעת שיבוב המבוססת על סברוגציה הוא כי התביעה מתיישנת במועד בו מתיישנת תביעת הניזוק מירוץ ההתישנות של תביעת הניזוק ושל תביעת בעל התחלוף מתחיל "ביום שבו נולדה עילת התובענה" (סע' 6 לחוק ההתיישנות). הכלל מתבסס על סעיף 18 לחוק ההתישנות, לפיו בעל התחלוף הוא בבחינת חליפו של הזכאי המקורי: "לענין חישוב תקופת ההתיישנות אין נפקא מינה אם הזכות נתבעת ע"י הזכאי המקורי או ע"י חליפו". בהעדר הוראה לסתור בחוק הטבת נזקי גוף יש לראות את מבטחים כעומדת בנעלי הנפגע בתאונה – ועל כן תקופה ההתיישנות של תביעתה זהה לזו של הנפגע. הדעה נותנת שזכות המיטיב לא תהא טובה מזכות הניזוק המוטב, שאם לא תאמר כן, ימצא המזיק מקופח. השוואת תקופת ההתיישנות של המיטיב לזו של הניזוק מגשימה את תכלית החוק. לאור העובדה "שמיבטחים" הגישה תביעתה לאחר חלוף 7 שנים מיום קרות התאונה, תביעתה התיישנה ודינה להידחות. הערעור נדחה ב-ע"א (ת"א) 731/98 ##(24) בת"א (שלום-חי') 13837/88, "קרנית" נגד בורהאן, ## בתביעת חזרה שהגישה הקרן נגד נהג פוגע לאחר שפצתה את הנפגע על נזקיו טען הנתבע כי עברה תקופת ההתישנות שבין התאונה לבין תביעת החזרה. בדחותו את הטענת הנתבע פסק בית-המשפט: "אינני מסכים לטענה שזכותה של התובע נובעת מזכות הסברוגציה. חובתה של התובעת לשלם לנפגע הינה חובה סטטוטורית. היא נובעת מחוק הפיצויים לנפגעי ת"ד, תשל"ה – 1975 ואינה פועל יוצא מעצם קרות התאונה. אני מסכים עם ב"כ התובעת שלאחר שבדקה ומצאה שהמקרה עמד בקריטריונים על-פי החוק לקבלת פיצויים ולאחר ששלמה לנפגע, קמה לה זכות החזרה כי רק אז התגבשה העילה". ##(25) בת"א (שלום-חי') 16142/89, "קרנית" קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים נגד אזנקוט מאיר (החלטת כב' השופט י' כהן מה-2.6.91, ראה עמ' 798(א)).## כל תשלום ששילמה "קרנית" מקנה לה זכות חזרה עצמאית לגבי אותו תשלום. ##(26) בת"א (שלום-ת"א) 34018/90, "קרנית" נגד סוכנויות מכוניות לים התיכון בע"מ, ## נפסק: תביעת החזרה של הקרן היא תביעת שיבוב ולא שיפוי. לפיכך, להבדיל מתביעת שיפוי לגביה מתחיל מרוץ תקופת ההתיישנות עם התשלום, בתביעת שיבוב אין לתובע אלא מה שיש לניזוק. על-כן העילה של הקרן נולדה במועד התאונה ולא בעת התשלומים שביצעה לנפגע. הערעור התקבל -ע"א (ת"א) 205/92. ##(27) בת"א (שלום-ת"א) 22715/91, קרנית נגד שמריה יוסף (החלטת כב' השופטת סימון מה-13.12.92, ראה עמ' 798 (ד) 5).## תקופת ההתיישנות בתביעת השיבוב של הקרן מתחילה רק לאחר ששולמו על-ידה כספי הפיצויים וכל תשלום יוצר עילת תביעה נפרדת. ##(28) בת"א (שלום-ת"א) 19460/91, יוסף נסאר נגד "קרנית" קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים (החלטת כב' הרשמת פלאוט מה-2.8.92, ראה עמ' 798 (ד) 1).## העילה של תביעת השיפוי של "קרנית" נוצרת בעת תשלום הפיצוי לנפגע ולא בעת ארוע התאונה. ##(29) בת"א (שלום-י-ם) 20310/93, יוסף מושל ואח' נגד "קרנית" קרן לפיצוי נפגעי תאונות ואח', ## נפסק: 1. כאשר הנתבע מודה בזכות בתקופה בה תביעה תלויה ועומדת בבית-המשפט ואחר-כך נמחקת התביעה, מצב ההתיישנות הוא כדלקמן: 7 שנים מאז ההודאה בתוספת התקופה שעברה מאז ההודאה ועד למחיקת התביעה, שכן על-פי סעיף 15, יש להאריך את תקנות ההתיישנות בתקופה בה היתה התביעה תלויה ועומדת. במקרה זה התקופה הוארכה לא במלוא הזמן שהתביעה היתה תלויה ועומדת, אלא רק בתקופה מאז ההודאה בזכות, שכן מהודאה זו מתחילה תקופת ההתיישנות החדשה. 2. במקרה בו היה עיכוב בתקופת ההתיישנות עקב היות התביעה תלויה ועומדת בבית-המשפט, הרי שלפי סעיף 16 לחוק ההתיישנות יש להעניק לתובע שנה מלאה מהמועד שחדל העיכוב, כלומר, מהמועד שנמחקה התביעה. ##(30) בע"א (ת"א) 520/97, צוברה נגד "כלל" חברה לביטוח בע"מ, ## התביעה הוגשה לאחר 7 שנים ויום אחד ממועד אירוע התאונה. טענת הנפגע היתה שהמבטחת הודתה בקיום זכותו של התובע וכראיה לכך תעיד העובדה שהיא שילמה לו תשלום תכוף, סילקה חובות שונים למוסדות רפואיים שטיפלו בו וכן ניהלה משא ומתן לגבי בדיקתו על ידי מומחים רפואיים, ולכן, על פי סעיף 9 לחוק ההתיישנות, מתחילה תקופת ההתיישנות מיום ההודאה, ועל פי מועד זה, לכל הדעות, התביעה טרם התיישנה. בית המשפט לא קיבל טענת הנפגע ופסק כי על פי סעיף 89 לחוק ההתיישנות, מועד ההתיישנות הוא מהיום שבו אירעה התאונה, או מהיום שבו נתגלה הנזק. ניהול משא ומתן מבלי שהוגשה תביעה לבית המשפט אינו מהווה הודאה או ביצוע מקצת הזכות, שכמוה כהודאה. תשלום תכוף מטרתו ומהותו הוא תשלום להקלה מיידית של תוצאות התאונה. הכוונה היא לתקופת ביניים שאינה באה במקום הכרעה לגופו של עניין, ולכן אינו גם מהווה, על פי סעיף 5 ג' לחוק – מעשה בית דין. העולה מן האמור מלמד כי תשלום תכוף אינו ביצוע זכות או הודאה בקיומה של זכות לכאורה. הוא הדין לגבי הסכמה למינוי מומחה רפואי, שהינה חלק מהסכמה דיונית במסגרת משא ומתן שאין בה כדי לגרוע מכפירה מהותית של תובעת באחריותה. לפיכך הוחלט שהתביעה התיישנה. (פורסם במיכאל צלטנר חבות לפיצוי נפגעי תאונות דרכים.) התיישנותתאונת דרכים