מועד ההתיישנות נקבע בסעיף 5 לחוק ההתיישנות תשי"ח-1958 הקובע כי התקופה שבה מתיישנת התביעה שלא הוגשה עליה תובענה היא, בשאינו מקרקעין - שבע שנים. מקרים שבהם יתכן שתקופת ההתיישנות תהיה ארוכה יותר : גילוי מאוחר של הנזק, גילוי מאוחר של הקשר הסיבתי העובדתי בין הנזק לבין האשם של נותן הטיפול הרפואי, גילוי מאוחר של הנפגע באשר לעצם זכותו לתבוע בעילת רשלנות רפואית, השגה באיחור של הראיות או המסמכים הרפואיים הנדרשים להוכחת התביעה, גילוי מאוחר של הזהות של המטפל שהתרשל בטיפול הרפואי. בסעיף 6 לחוק ההתיישנות נקבע, כי תקופת ההתיישנות מתחילה ביום שבו נולדה עילת התובענה. המונח "עילת תובענה" נבחן בהקשר לדיני ההתיישנות. הנטייה הרווחת בפסיקה הינה לפרש את הוראות ההתיישנות בצמצום, בדרך שלא תגרום לסגירת שערי בתי המשפט בפני בעל דין התובע את זכויותיו (ע"א 244/81 פתאל נ' קופת חולים פ"ד לח 678 ,673 (3); ע"א 242/66 יעקובסון נ' גז, פ"ד כא 85 (1) ) וכדברי הש' ע' ארבל ב- רע"א 3266/07 ‏ ‏ פלוני נ' הראל חברה לביטוח בע"מ, : "... יש להעדיף את הערך של בירור האמת על החסינות שבעל דין יכול לרכוש לעצמו שלא להידרש לתובענה"). איתור המועד הנכון להתגבשותה של עילת תביעה לצורך בחינת תחילת מרוץ ההתיישנות נגזר מהמגמות שמוסד ההתיישנות ביקש להשיג תוך ניסיון לאזן ביניהם. רפואהתביעות רשלנות רפואיתהתיישנות