ריבית הסכמית בהתאם להסכם

##מהי "ריבית הסכמית" ?## בפסיקה נקבע כי הריבית ההסכמית מהווה למעשה פיצויים מוסכמים, וגם כאשר הייתה מחלוקת כנה בין הצדדים, אין בה כדי לשלול זכאות זו. הריבית ההסכמית נועדה להחיש את תשלום תגמולי הביטוח לתובע על ידי חברות הביטוח אשר יזכו בהנחה ניכרת (ראו: רע"א 8429/06 הפניקס נ' המל"ל). ביטוי נוסף לגישה הדווקנית ניתן בה"פ (ת"א) 111/06 קרנית קרן לפיצוי נפגעי ת"ד נ' המוסד לביטוח לאומי ויצמן, שם נקבע כי לשון ההסכם מלמדת שהצדדים התכוונו כי חברות הביטוח תשלמנה את הגמלאות ששולמו מיד עם משלוח דרישת התובע ובתמורה תקבלנה הנחה משמעותית, לפיכך הוסכם על ריבית גבוהה -"הצדדים התכוונו לקבוע ריבית מכסימלית כדי לדרבן את חברות הביטוח לפרוע את הדרישה במועדים הקבועים בהסכם, ללא צורך בהתדיינות משפטית". ערעור שהוגש על פסק הדין האמור נדחה ובית המשפט העליון קבע : "לא למותר לחזור ולציין את דבריו של בית המשפט קמא, כי: 'במקרים שבהם אכן תעלה מחלוקת בשאלת חבותה [של קרנית] כלפי הנפגע, תוכל קרנית לשלם תחת הסתייגות, ובמידה ויוכח כי אין לה חבות לגבי אותו מקרה – יוחזרו לה הכספים ע"י המל"ל כאשר הם משוערכים לאותו מועד'. המערערת טוענת כי אפשרות זו איננה תמיד ישימה או מועילה, אך כאמור, המערערת הצטרפה להסכם מבלי שהקפידה לקבוע, לוודא או אף להגיע להסכמה מפורשת לגבי הסייגים שהיא טוענת להם, ובמצב שנוצר פתרון זה – שלפי דברי המשיב נהוג אצל יתר חברות הביטוח – הוא הרלבנטי גם למערערת." (ע"א 5824/07 קרנית נ' המוסד לביטוח לאומי). ביטוי לגישה ביניים, ניתן לראות בפסיקה שקבעה כי על יחסי הצדדים במסגרת הסכם יש להחיל חובת תום לב מוגברת (ראו: ת"א (י"ם) 11481/02 המוסד לביטוח לאומי נ' סהר חברה לביטוח בע"מ, או בהתאם להוראות סעיף 15 חוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), התשל"א-1970, המאפשר לבית המשפט להפחית את שיעור הפיצוי המוסכם. ##להלן פסק דין בנושא תשלום ריבית הסכמית בהתאם להסכם:## האם זכאי התובע לתשלום ריבית הסכמית בהתאם להסכם שהיה בתוקף בין התובע לנתבעת בתקופה הרלוונטית, וזאת על גמלאות בסך של 377,953 ₪ אשר שילמה הנתבעת לתובע ביום 2.4.09, והאם בנסיבות הענין יש לפסוק לתובע שכר טרחת עו"ד ובאם כן, כמה. הרקע לתביעה הינה דרישה ששלח התובע לנתבעת ביום 1.2.09 (להלן: "הדרישה הראשונה") ואשר בה נדרשה הנתבעת לשפות את התובע בגין גמלאות ששילם, משלם וישלם התובע לתלויי ושארי המנוח גי'דאוי עיד (להלן: "הנפגע"), אשר נפגע ונהרג בתאונת דרכים שארעה ביום 28.6.2003 בהיותו נוהג ברכב שהיה מבוטח באותה עת על ידי הנתבעת. דרישת התובע היתה מבוססת על ההסכם שנערך בין הצדדים בשנת 1979 ולפיו זכאי התובע לשיבוב מאת הנתבעת בשיעור של 55% מסך הגמלאות ששילם וישלם התובע לנפגע עקב התאונה. ההסכם כולל הוראה לפיה את הדרישה יש לשלם תוך 45 יום מיום משלוח הדרישה וזאת בהתאם לשינוי שהוחל על סעיף 6 לאותו הסכם החל מיום 1.4.1985 בהתאם להנחיות "אבנר", אחרת הסכום ישא הפרשי ריבית מקסימאלית לפי חוק פסיקת ריבית ועוד 20% מסכום הריבית הנ"ל (להלן: "הריבית ההסכמית"). המחלוקת במקרה דנן, סבה סביב השאלה מהו המועד שבו יש לראות כמועד שבו נשלחה הדרישה לנתבעת כאשר הדרישה שנשלחה ביום 1.2.2009, התקבלה אצל הנתבעת רק ביום 11.2.2009 ולפיכך לטענת הנתבעת, בכל מקרה אין מקום לחשב ריבית מיום משלוח הדרישה אלא מיום קבלתה אצל הנתבעת, ומעבר לכך, טענתה העיקרית של הנתבעת הינה כי הדרישה מיום 1.2.2009 לא יכולה להיחשב כ"דרישה" לצורך חישוב הריבית שכן, ביום 19.3.09 נשלח מכתב של ב"כ התובע המהווה למעשה דרישה חדשה, ומכתב זה התקבל אצל הנתבעת רק ביום 26.3.2009 (להלן תכונה: "הדרישה המעודכנת"). לטענת הנתבעת משהזדרז התובע והגיש תביעתו ביום 24.3.2009 (לשם הדיוק נציין כי התביעה הוגשה ביום 23.3.09) עוד בטרם חלפו 45 יום ממועד הדרישה המעודכנת, דין התביעה ביחס לריבית ההסכמית להידחות על כל רכיביה ובוודאי שאין מקום, גם באם תחויב הנתבעת בריבית הסכמית, לפסוק שכר טרחת עו"ד בגין תביעה זו. על מנת להבהיר את מוקדי המחלוקת בין הצדדים, אציין כי קיימות שתי מחלוקות עיקריות: הראשונה היא המחלוקת העובדתית טהורה בשאלה האם לדרישה הראשונה צרף התובע חוות דעת אקטוארית מלאה ממנה יכלה ללמוד הנתבעת את מלוא פרטי הדרישה ולגבש עמדה לגביה, ולפיכך יש לראות את מועד הדרישה הראשונה כמועד ממנו יש לחשב את מירוץ המועדים, או שמא, כגירסת הנתבעת רק ממועד המצאת הדרישה השניה. המחלוקת השניה, הינה בשאלה מהו המועד שממנו יש למנות את התקופה הקבועה בהסכם לתשלום הדרישה, כאשר לטענת הנתבעת מועד המשלוח על ידי התובע, לא יכול להיחשב כמועד לתחילת מניית אותה תקופה, מקום בו המשלוח לא נעשה בהתאם להנחיית אבנר מיום 6.3.85, לפיה יש לשלוח את הדרישה במונית על מנת להבטיח שתתקבל אצל המבטחת ביום המשלוח. מאחר והתובע לא נהג כך, הרי שיש לראות את המועד לתחילת מניית התקופה של 45 יום, רק מהמועד בו התקבל דבר הדואר אצל הנתבעת, שכן המטרה של קביעת תקופה של 45 יום, הינה לאפשר לנתבעת תקופה מלאה זו לבחון את הדרישה ואין מקום לקצר את התקופה בדרך של הכללת הימים שבהם "טיילה" הדרישה בדואר. גובה הסכום שבמחלוקת קודם לבירור השאלות ה"אמיתיות" שבמחלוקת לטעמי, יש להתיחס ל"מחלוקת זוטא" שהתעוררה בעקבות הגשת סיכומי הצדדים (על בסיס הסדר דיוני שהוגש ביום 11.11.12) באשר לתוכן ההסדר הדיוני. בעוד התובע, בסיכומי תגובה שהתרתי הגשתם (על אף שהוגשו מלכתחילה ללא בקשת רשות) העמיד את הדרישה לתשלום ריבית הסכמית על הסך של 13,301 ₪ נכון ליום 9.4.09, סכום אליו יש להוסיף ריבית הסכמית עד למועד התשלום בפועל (סעיף 19 לסיכומים). בהתאם לטיעון התובעת סכום הריבית ההסכמית נכון למועד הגשת סיכומי התובע ביום 24.7.12 על סך של 17,532 ₪. טענה הנתבעת בסיכומיה ובסיכומי התגובה שהגישה כי ההסדר הדיוני "קיבע" את הסכום שבמחלוקת ביחס לרכיב הריבית ההסכמית על סך של 13,600 ₪ נכון ליום 11.11.12, ולפיכך אין מקום לחרוג מסכום זה, ואין התובע יכול לבקש כי ייפסק סכום העולה על סכום זה. לטענת התובע אין בנוסחו של ההסדר הדיוני להגביל את פסיקת ביהמ"ש לסכום של 13,600 ₪ שכן ההסדר הדיוני נוקט בלשון: "ריבית הסכמית של כ-13,600 ₪ +/- להיום". לטענת ב"כ התובע, אשר נתמכה בתצהיר מטעמה, נוסח ההסדר הדיוני, שהושג יום לפני מועד ההוכחות, ביום מנוחתה, נוסח כך שנרשם "+/-" ליד סכום הריבית, מאחר ולא יכלה לבדוק את הסכום העדכני באותה העת, ולפיכך הסתמכה על דברי ב"כ הנתבעת כי זה הוא הסכום בקירוב, נכון לאותה העת ולשם הזהירות הוסף "+/-". לטענת התובע אין לראות בהסדר הדיוני משום קיבוע של הסכום או ויתור על טענה בדבר חישוב הריבית ההסכמית עד למועד התשלום, ולא זו היתה כוונת הצדדים בעת עריכת ההסדר הדיוני. הנתבעת מתנגדת בתוקף לעמדת התובע ולנסיון ב"כ, לטעמה, לשנות את ההסדר הדיוני ולחרוג מהוראותיו הברורות. לטענתה ההסדר הדיוני נועד, בין היתר, לקבע את סכום החשיפה המקסימלי של הנתבעת, והעובדה שהסכום הנקוב בהסדר שונה בכתב יד בהסכמה מסך של 13,000 ₪ ל-13,600 ₪ להיום (11.11.12 מועד חתימת ההסכם) והוסף לו "+/-", מעידה על כך שהסכמת הצדדים היתה לתחם את גובה הריבית שיפסוק בית המשפט לסכום המקורב לסך של 13,600 ₪ נכון ליום 11.11.12. לטעמה יש לדחות את נסיון התובע לשנות את הוראות ההסדר הדיוני באמצעות הגשת סיכומי תגובה בחלוף כחצי שנה ממועד הגשת ההסדר לבית המשפט. לאחר שאפשרתי את הגשת סיכומי התגובה ותגובה להם, אני סבורה, כעמדת הנתבעת כי יש ליתן להסדר הדיוני את המשמעות הסבירה של המילים הכלולות בה, דהיינו שהיתה הסכמה כי פסיקת בית המשפט ביחס לריבית ההסכמית לא תעלה על הסך של 13,600 ₪ נכון ליום 11.11.12 או סכום המקורב לסכום זה. דהיינו שבהגשת ההסדר היה משום תיחום גדר המחלוקת, מבחינת סכומו, לסכום זה. אין באפשרותי לשלול את טענת ב"כ התובע כי הסתמכה בענין זה על דברי ב"כ הנתבעת באשר לגובה הריבית ההסכמית לאותו המועד, אולם אין בכך לשלול את תוקפו של ההסדר הדיוני שעל בסיסו כלכלו הצדדים את צעדיהם. צירוף חוות הדעת האקטוארית לדרישה הראשונה בסוגיה זו הגישו הצדדים תצהירים נוגדים כאשר מצד התובע הוגש תצהירה של עורך דין חורי, ב"כ התובע, אשר הצהיר כי משרדו הוא אשר טיפל במועדים הרלוונטים בהוצאת הדרישות ובהתאם לנוהל הטיפול בדרישות אלו, הזמין חוות דעת אקטואר שהתקבלה במשרדו ביום 20.11.08. על בסיס חוות הדעת, בוצע חישוב הדרישה, נערכה הדרישה ונשלחה בצירוף המסמכים המפורטים בה, ביום 4.2.09, כפי שעולה מאישור משלוח בדואר רשום שצורף לתצהיר. בין המסמכים המפורטים כמצורפים לדרישה, צוינה גם חוות דעת אקטואר. בתגובה לדרישה זו, התקבל מכתבה של עו"ד פרבדה, מיום 9.3.2009, אשר בו הועלו טענות שונות ביחס למועד שבו התקבלה הדרישה הראשונה, תוך ציון כי לטעמה של הנתבעת יש לחשב את מועד הדרישה מיום 1.2.09 וכי הנתבעת בודקת את הדרישה ותודיע עמדתה לגביה בקרוב (יצוין כי במועד זה, כבר חלפו 39 יום ממועד משלוח הדרישה...). בתגובה נשלח מכתב ב"כ התובע מיום 19.3.09, הדרישה המעודכנת, אשר בו מציין ב"כ התובע כי הוא מקבל את עמדת הנתבעת באשר למועד קבלת הדרישה (על אף שעו"ד פרבדה התיחסה למועד הדרישה, ולא מועד קבלתה....), ומצרף עדכון, כך שהדרישה המתוקנת המתיחסת לתקופה שעד ליום 1.2.09, עומדת על סך הגבוה כ- 7,500 ₪ מהדרישה הראשונה. למכתב זה צורף דו"ח שערוך ביחס לתשלומי העבר ודף היוון גמלאות מעודכן מיום 18.3.09. בתגובה למכתב זה, נשלח על ידי עו"ד פרבדה מכתב נוסף מיום 26.3.09 אשר בו אישרה את קבלת הדרישה העדכנית מיום 19.3.09 ובו צוין לראשונה כי לדרישה הראשונה לא צורף דף ההיוון מהמל"ל ולכן לא ניתן היה כלל לבדוק את הדרישה הראשונה, וכעת פועלת הנתבעת לבדוק את הדרישה. בין לבין כבר הוגשה התביעה שבפני, וביום 2.4.09 נשלחה כאמור המחאת הנתבעת לסילוק הדרישה, כאשר בעקבות השגות שונות של הנתבעת ביחס לשערוך תשלומי העבר, הופחת במעט סכום הדרישה, אולם במכתב זה הביעה הנתבעת סרובה לשלם את הריבית המוסכמת וזאת לטענתה בשל העובדה כי יש לראות את המועד למניית תקופת סילוק הדרישה, החל מיום 26.3.09, מועד בו התקבל דף ההיוון המבוקש, דבר שאיפשר את בדיקת הדרישה על ידי אקטואר מטעם הנתבעת. מהשתלשלות הענינים המפורטת לעיל, ניתן ללמוד כי ככל הנראה, אצל שני הצדדים, המחויבים לפעול בהתאם להסכם, נפלו מחדלים שהביאו לכך שהדרישה שולמה בסופו של יום ב-2.4.09 ולא קודם לכך. ראשית, על אף תצהיר ב"כ התובע בדבר בדיקתו את הכללת דף ההיוון (שהומצא למשרדו עוד בחודש 11/08) יחד עם הדרישה הראשונה, אין באפשרותי לקבוע כי אכן כך נעשה, ולא סביר בעיני כי עוה"ד, העורך את המכתב, הוא זה שמכניס בעצמו את המסמכים למעטפה ומוודא את קיומם של כל המצורפים לדרישה ברגע משלוחה. בוודאי שאין ב"כ התובע יכול לזכור באופן ספציפי תיק זה, והסתמכותו על הנוהג במשרדו, אין די בו כדי להוכיח כי לדרישה הראשונה אכן צורף דף ההיוון. יתירה מכך, עצם העובדה שהתובע נדרש לעדכן את דרישתו הראשונה (בשל העובדה שהדרישה נשלחה יותר מחודשיים לאחר עריכת דו"ח ההיוון הראשון), יש בה, במידה מסוימת משום הצבת דרישה חדשה שכן לכאורה, גם באם היתה מסולקת הדרישה הראשונה במועד, עדיין היתה נותרת מחלוקת בין הצדדים ביחס להפרש (אם כי ברור כי מחלוקת זו לא היתה מניבה חיוב בריבית הסכמית בשיעור שבמחלוקת). מנגד, העובדה שעו"ד פרבדה לא ציינה במכתבה מיום 9.3.09 (או בכל מועד אחר לפני 26.3.09) את העדרו של דף ההיוון, מעיב על גרסתה בענין זה, ולא סביר בעיני כי ענין מהותי, לטעמה, שהוא צירוף דף ההיוון שלגביו נדרשת בדיקה אקטוארית, לא הועלה על ידה בפנייתה הראשונה בענין, בדיוק כפי שהעלתה על הכתב את עובדת אי התאמת התאריך שנושא המכתב. יתירה מכך, בחינת מכתבה של עו"ד פרבדה מיום 2.4.09 מעלה כי מיד עם קבלת הדרישה הראשונה הועבר הענין לבדיקת אקטואר מטעם הנתבעת, ומשכך, מדוע לא מצאה לנכון הנתבעת, לפנות, קודם לקבלת הדרישה המעודכנת, ולבקש את דף ההיוון באם אכן מדובר בענין מהותי המונע את בדיקת הדרישה על ידה? יתירה מכך, העובדה שבסופו של יום בוצעה הפחתה רק ביחס לשערוך תשלומי העבר, דהיינו שהאקטואר מטעם הנתבעת אישר את הדרישה ביחס לעתיד (אשר רק לגביה רלבנטי דו"ח ההיוון), יש בה להצביע על כך שהעדר דו"ח ההיוון איננו הגורם שהביא לעיכוב בבדיקת הדרישה הראשונה כלל ועיקר, והנתבעת לא שכנעה אותי אחרת. אמנם במכתב עו"ד פרבדה מיום 2.4.09 נטען כי אי צירוף דו"ח ההיוון עיכב את עריכת חוות הדעת האקטוארית, אולם מאותו המכתב גם עולה, כי העברת הדרישה לבדיקת אקטואר נעשתה רק לאחר שהוסכם בין הצדדים "מועד הדרישה", דבר שכמובן לא יכול היה לקרות קודם למשלוח מכתבה הראשון מיום 9.3.09!! מכאן עולה, כי התמהמהות הנתבעת בטיפול בדרישה הראשונה, למעשה עד סמוך מאוד לתום התקופה לסילוק הדרישה (שבהתאם להסכמה כי מועד הדרישה הינו 1.2.09 המועד האחרון לסילוק הדרישה הוא ביום 17.3.09), ואי העלאת הטענה בדבר העדר דף ההיוון באופן מיידי, הם שתרמו תרומה משמעותית לכך שלא היו בידיה מלוא הנתונים לסילוק הדרישה במועד. האם יש לראות בדרישה המעודכנת משום דרישה חדשה שמירוץ המועדים לגביה מתחיל להימנות מחדש? חרף קביעתי שהתנהלות הנתבעת תרמה לעיכוב בתשלום הדרישה, הרי שבנסיבות שנוצרו, ומשהתובע שלח דרישה מעודכנת ביום 19.3.09, כאשר העדכון לדרישה לא נדרש בשל התמהמהות הנתבעת, אלא דווקא בשל אי עדכון הדרישה הראשונה נכון למועד משלוחה לנתבעת בפועל, אני סבורה כי בנסיבות אלו יש לקבל את טענת הנתבעת בדבר המועד ממנו יש למנות את מירוץ המועדים לפי סעיף 6 להסכם. עיון בדרישה הראשונה (אשר עמדה על סך כולל של 375,149 ₪) לעומת הסכום ששולם בסופו של יום בפועל כסכום שאינו שנוי במחלוקת (377,953 ₪) מלמד אותנו, בדיעבד, כי גם באם היתה הנתבעת מסלקת את הדרישה הראשונה (קודם או בלי הדרישה המעודכנת) לא היה בזה להביא לסילוק הדרישה המלאה והעדכנית של התובע, שכן הסכום ששולם עולה על סכום הדרישה הראשונה. דהיינו, שבעצם המצאת הדרישה המעודכנת, יש הודאה של התובע כי הדרישה הראשונה לא היתה נכונה, ולפיכך, הכיצד יכול התובע לעמוד על דרישתו לריבית הסכמית ביחס לדרישה זו? אמנם נכון כי עו"ד פרבדה, במכתבה מיום 9.3.09 הסכימה להעמיד את מועד הדרישה על ה-1.2.09, אולם מכתב זה הוצא קודם להמצאת הדרישה המעודכנת, ולפיכך אינני רואה באמור במכתבה כדי לכבול אותה ולמנוע העלאת טענתה המאוחרת יותר, כי יש לראות בדרישה המעודכנת משום דרישה חדשה. מעבר לכך אציין כי יכול ויטען על ידי התובע כי לאור קביעתי זו יש לחייב את הנתבעת בריבית הסכמית עבור אותו חלק של הדרישה הראשונה שבדיעבד ידוע לנו כי לא היה שנוי במחלוקת, אולם מעבר לכך שלא סופקו לי נתונים המאפשרים אבחנה כזו, הרי שגם התובע, בדרישתו המעודכנת, לא ביקש לערוך אבחנה, ולא המציא דרישה רק ביחס להפרשים, אלא ערך חישוב מחודש של סכום הדרישה, שבגינה הוא עומד על פסיקת ריבית הסכמית "כאילו" נשלחה כבר במועד הדרישה הראשונה. משכך, אני קובעת כי סילוק הדרישה המעודכנת ביום 2.4.09 נעשה במסגרת 45 יום ממועד הדרישה (בין אם המועד יימנה ממועד משלוח הדרישה המעודכנת (19.3.09) או ממועד קבלתה אצל הנתבעת (26.3.09), ואין בסיס לדרישת התובע לתשלום הריבית ההסכמית. לאור קביעתי זו, אין עוד צורך שאדון במחלוקת השניה, דהיינו, מה הוא המועד הנכון לחישוב "מועד הדרישה". זכאות לשכ"ט עו"ד בגין הגשת התביעה ממילא, משקבעתי כי אין זכאות לתשלום הריבית ההסכמית, וכי דרישת התובע סולקה בתוך המועד שנקבע בהסכם בין הצדדים, דין הדרישה לתשלום שכ"ט עו"ד בגין הגשת התביעה להידחות, על אף העובדה שהדרישה סולקה בפועל לאחר הגשתה. מעבר לצורך אוסיף כי לא ברור כלל מדוע במקרה זה הזדרז התובע להגיש תביעתו. משרד ב"כ התובע, שהוא שטיפל בהמצאת הדרישה, הן הראשונה והן המעודכנת, היה מודע היטב להשתלשלות העניינים וממילא, משהוצאה על ידו דרישה מעודכנת ביום 19.3.09, מדוע מצא לנכון להזדרז ולהגיש תביעה 4 ימים מאוחר יותר המבוססת על אותה הדרישה בדיוק? אין כאן מקרה שבשל התיישנות אפשרית ניתן להצדיק הגשת התביעה, ולא מצאתי הסבר מספק אחר לכך מטעם התובע. ממילא ברור שאין מקום לקבוע שהתשלום בוצע בגין הגשת התביעה (דבר שבפני עצמו יתכן והיה מקים זכאות לשכ"ט כלשהו בגין הגשתה), אלא שהוא בוצע בתוך זמן סביר שנדרש לבדיקת הדרישה המעודכנת, ובתוך מסגרת הזמן ההסכמית. לאור כל האמור לעיל, אני דוחה את תביעת התובע בגין הריבית ההסכמית. יחד עם זאת, בהתחשב באמור לעיל ביחס לתרומת הנתבעת לעיכוב בביצוע תשלום הדרישה, אינני מחייבת את התובע בהוצאות הנתבעת במלואן אלא בשיעור מתון של 3,500 ₪. אבקש להעיר במאמר מוסגר, כי על אף שהתובע אמון על כספי הציבור, ראוי שישקול במקרים המתאימים את ההסדרים הדיוניים שמציע בית המשפט. הסדרים שיש בהם לחסוך זמן שיפוטי רב ולאור מקרה זה, גם חסכון בהוצאות שאף הן מוטלות על קופת הציבור בסופו של יום.חוזהריבית הסכמיתריבית