תאונת דרכים פגע וברח | תאונת פגע וברח | עו"ד רונן פרידמן

##(1) הקדמה:## אדם שנחבל באירוע תאונת דרכים פגע וברח שהסבה לו נזקי גוף רשאי לתבוע את "קרנית" (קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים) על פיצויים כספיים מאחר ומדובר בתאונת "פגע וברח" זהות חברת הביטוח לא ידועה, זאת בהתאם להוראות חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה - 1975. ##(2) איך מוכיחים תאונת דרכים פגע וברח ?## בית המשפט פסק כי אין די בכך שהנפגע - התובע הוא עצמו אינו יודע, בעת הגשת התביעה, מיהו הנוהג האחראי. עליו להראות, ששקד במידה סבירה לאתרו ושהדבר לא עלה בידו. המקור החוקי להוראה זו הוא סעיף 12(א)(1) לחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים ואולם, בית המשפט קבע כי אין מניעה לחייב את קרנית לשאת בפיצוי הנפגע, מקום שזהות הנוהג ברכב הפוגע אינה ידועה בנסיבות של תאונה שאיננה תאונת "פגע וברח". לפיכך, במקום בו מתקשה הנפגע לזהות את האחראי, מתוך קבוצה של נהגים שהיו נוכחים במקום התאונה, אין בכך כדי לשלול את זכותו לקבלת פיצוי, הגם שידוע כי אחד מהנוהגים גרם לתאונה, אך לא נמצאו ראיות מבוררות מי מביניהם אחראי לה. סעיף 12 (א) (1) לחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה-1975 מקים את חבותה של קרנית לפצות נפגע אשר אין בידו לתבוע פיצויים מאת מבטח, מחמת שהנוהג האחראי לתאונה אינו ידוע. לאורך השנים, פירשו בתי המשפט סעיף זה באופן מחמיר הדורש מן התובע להוכיח במאזן הסתברויות, ששקד שקידה סבירה בניסיון לאתר את הנהג הפוגע. ##(3) הנטל המוטל על הנפגע לאתר את הנהג הפוגע:## בית המשפט פסק כי שיקולים של מדיניות משפטית מחייבים להטיל נטל מסוים ולו מינימאלי, על מי שנפגע בתאונת דרכים, בהתחשב בטיבו של האירוע, במידת פגיעותו ויתר נסיבות העניין ולדרוש ממנו, במקרים המתאימים, לנקוט בפעולות הבסיסיות, לאיתור זהותו של נהג הרכב הפוגע. לפיכך, מקום בו נפגע בתאונה שוהה במקום האירוע זמן ממושך ולאחריו, עוזב את המקום מטעמים עסקיים ועל אף כל האמור בוחר שלא לקבל את פרטי נהג הרכב ולמצער, שלא לקבל קבלה בגין התשלום עבור הנסיעה, אין לומר שהתנהגותו מלמדת על "שקידה סבירה" ועל אף התכליות הסוציאליות, העומדות ביסוד החוק, קבלת טענתו, בנסיבות אלו, יש בה כאמור לרוקן מכל תוכן את הוראת הסעיף ועלולה לפתוח פתח רחב לניצול לרעה. ##(4) גישה "מקלה" של בית המשפט:## עם זאת בית המשפט ציין כי על פי תכליתו ומגמתו הכללית של החוק, יש להקל, עד כמה שניתן, עם הנפגע בבירור זהות הנהג הפוגע ואולם, אין לפטור אותו לחלוטין מחובתו לעשות כן, מקום שלכאורה לא היתה כל מניעה לקבל את פרטי נהג הרכב הפוגע וכל שנדרש ממנו, היא מידה סבירה של שקידה לאיתורו. ביום 18.3.08, ניתן פסק דין על ידי בית המשפט המחוזי בעניין ע"א (ת"א) 1344/07 קורן שרה נ' קרנית - קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים, שראה לשוב ולבחון את הדרישה שהשתרשה בפסיקה ל"שקידה סבירה" מצד הנפגע. כב' השופט ד"ר ורדי מציין בפסק הדין, כי הגיעה העת להעמיד דברים על דיוקם, לקבוע גבולות ברורים ואחידים להפעלת המבחן השולל את זכאות הנפגע לפיצוי ביחס לסעיף 12 (א) (1) לחוק, באופן אחר ממבחן השקידה הסבירה, המקל יותר עם הנפגע ומחמיר יותר עם המבקש לשלול את הפיצוי מהנפגע, שיביא לידי ביטוי את מטרת ותכלית החוק תוך העברת הנטל למבקש לשלול את הפיצוי מהנפגע. דהיינו לקרנית, לאחר שהנפגע יוכיח שהנהג שפגע בו אינו ידוע. המטרה הינה שאדם שנפגע בתאונה יאתר את הנהג הפוגע ושלא יתנהג באופן חסר תום לב או מזלזל לאי איתור הנהג הפוגע, שכן הוא יודע שבכל מקרה יפוצה ע"י קרנית ולכן לא ינקוט כל פעולה לאתר את הנהג הפוגע למרות שיכל לעשות כן. יחד עם זאת , אין הצדקה להטיל על הנפגע להוכיח שלא נהג ברשלנות אלא בשקידה סבירה, שזהו נטל כבד מדי שאינו עולה בקנה אחד עם תכלית ומטרת החוק. בכל הנוגע לנטל ההוכחה - על הנפגע מוטל הנטל להוכיח שאינו יודע מי פגע בו. ##(5) הוכחת הנזק בתאונת דרכים פגע וברח:## במקרים של תאונת דרכים פגע וברח ניתן להגיש,באמצעות עורך דין מומחה בתאונות דרכים, תביעת פיצויים לבית המשפט בצירוף בקשה למינוי מומחה לקביעת נכותו של הנפגע, במידה ובית המשפט מוצא ראשית ראיה לקיומה של נכות (לאחר עיון במסמכים המצורפים לבקשה) רשאי למנות מומחה מטעמו לבדיקת התובע. יש לציין כי עורכי הדין של הצדדים לתביעה יכולים להגיע להסכמה דיונית על מינויו של מומחה מטעם בית המשפט. המומחה יפסק בשאלה האם נותרה לתובע בגין תאונת דרכים פגע וברח נכות צמיתה ואם כן כמה אחוזי נכות נותרו לתובע. ##(6) האם תאונת דרכים פגע וברח תוכר כתאונת עבודה ?## תאונת דרכים פגע וברח כאשר הנפגע היה בדרכו לעבודה או בחזרה ממנה או במהלך העבודה תוכר כתאונת עבודה על ידי המוסד לביטוח לאומי אשר רשאי לפסוק לתובע דרגות נכות זמנית וצמיתה, כמו כן רשאי ביטוח לאומי להעלות את דרגת הנכות הצמיתה במידה והוחמרה עם השנים. ##(7) נטל ההוכחה בתאונת פגע וברח:## בע.א. (ת"א) 1328/03 קרנית נ' יאסין, ביהמ"ש קיבל את ערעורה של קרנית על החלטת ביהמ"ש קמא שקבע שהתובע זכאי לפיצוי מקרנית מאחר והנהג הפוגע לא היה ידוע ופסק: - נטל ההוכחה בדבר התקיימותו של אחד התנאים העומדים בבסיס אחריותה של קרנית, דהיינו שהנוהג אינו יודע או שלנוהג אין ביטוח, חל על הטוען כך. במקרה שלפנינו, התובע, שלא הגיש במסגרת הערעור תיק מוצגים, טען שמשטרת ישראל סגרה את תיק החקירה בעניין תלונתו מהטעם שהנהג אינו ידוע. אולם טענה זו, שאין לפנינו ראיה לנכונותה, אינה יכולה לשמש ראיה אפילו הייתה נכונה. יתר על כן, המשיב עצמו ואף בא כוחו ידעו את פרטי זהותו של הנהג ומכאן שאין מדובר בנהג שאינו ידוע. אמנם ייתכן שאם היה התובע תובע את הנהג היה מתקשה בהוכחת אחריותו, אך ייתכן גם שהנהג לא היה כופר בחבותו ואף היה מציג תעודת ביטוח כחוק. אין ממש בטענה שמפני שהתובע אינו מכיר את הנהג או מתקשה באיתורו (ונזכיר ששמו המלא, כינויו וכתובתו ידועים לתובע) הרי שזהותו של הנהג אינה ידועה. לפיכך יש לקבוע שמלכתחילה לא היה מקום להגיש את התביעה נגד קרנית כנתבעת יחידה ודינה היה להדחות. ##(8) תאונת פגע וברח - פגיעה של קטנוע בהולך רגל:## בת.א. (שלום-ראשל"צ) 2179/02 בן עמי נ. קרנית חב' לביטוח בע"מ, התובעת נפגעה ע"י קטנוע נהוג ע"י נהג פלוני, בחצותה את הכביש. לטענתה זהות נהג הקטנוע, כמו גם מספר הרישוי של הכלי אינם ידועים לה ומכאן תביעתה כנגד קרנית. קרנית טוענת כי בתביעה עפ"י סע' 12(א)1 אין די בכך שהתובעת עצמה אינה יודעת בעת הגשת התביעה מיהו הנהג האחראי, עליה להראות ששקדה במידה סבירה לאתרו והדבר לא על בידה וכי בנסיבות המקרה היא לא עשתה כן . נהג הקטנוע נותר בזירת התאונה לאחר שהתובעת נפגעה, הוא שוחח עם התובעת אשר אישרה בפניו כי "הכל בסדר". התובעת כלל לא ניסתה לברר עם בעלי עסק במקום, אם זוכרים הם את התאונה ופנתה לאחד העדים שנוכחו בתאונה רק כשנתיים לאחר התאונה, משנדרשה "להביא עדים". אף בהגשת תלונתה למשטרה השתהתה התובעת ופנתה רק בחלוף כשלושה חודשים לאחר התאונה ולמותר לציון כי המדובר שיהוי רב, שיהוי, אשר יש בו כשלעצמו, כדי לפגוע ביעילות הבירור הנדרש עד כדי סיכולו. הפנייה למשטרה היתה אך במטרה להסדיר את הזכאות לטיפול רפואי אל מול קופת החולים ולא נועדה לכל תכלית אחרת, לרבות ניסיון כן ואמיתי לאיתור הנהג הפוגע. לא למותר לציין, כי דווקא בנסיבות המעלות חשש לפגיעה גופנית- "נזק גוף" בר פיצוי, אך סביר הוא כי הנפגע יזדעק לתחנת המשטרה בנסיון להתחקות אחר פרטיו האישיים של הנהג הפוגע, והשתהותה של התובעת, לרבות בני משפחה , בעלה וילדיה, נותרה ללא הסבר של ממש. במצב הדברים, כמתואר לעיל, לא עלה בידי התובעת להוכיח כי שקדה "שקידה במידה סבירה" לאיתור פרטיו של נהג הרכב, כמו גם מספר הרישוי של הקטנוע. התכלית המונחת בבסיס הוראת סעיף 12(א)(1) לחוק- הענקת פיצוי למי שנפגע בתאונת "פגע וברח" או בנסיבות בהן חרף מאמצים סבירים שנעשו או מחמת מניעה אובייקטיבית לא נתבררו פרטי הנוהג האחראי והרכב בעת התאונה. לאור האמור, נדחתה תביעת התובעת . ##(9) תאונת שרשרת פגע וברח:## בת.א. (שלום-ראשל"צ) 3311/02 שמעון נ. קרנית, לטענת התובע הוא נפגע "בתאונת שרשרת" בעת שנסע כ"טרמפיסט" ברכב אשר מספר הרישוי שלו וזהות נהגו אינם ידועים לו. לפיכך תבע את קרנית עפ"י סע' 12 (א) (1). קרנית הכחישה את הנטען ע"י התובע באשר לנסיבות פציעתו ולטענתה יש לדחות את התביעה, בין היתר, מן הטעם, כי לא עלה בידו להוכיח כי נתקיימו התנאים המוקדמים, כפי שנתפרשו בפסיקה, לתביעה עפ"י סע' 12 (א) (1), דהיינו: לא "שקד במידה סבירה" לאיתורו של הנהג ברכב בו נסע וכי "שקידתו" בעניין לא נשאה פרי . נפסק: סעיף 12 לחוק הפלת"ד מקפל בחובו את החובה להוכיח כי התובע שקד "שקידה סבירה במידה סבירה" לאיתורו של הנהג, ברכבו נסע ונפגע. לא הייתה כל מניעה מלפני התובע, בין אובייקטיבית ובין סובייקטיבית, מלברר, בזמן אמת, את פרטיו האישיים של הנהג (עמו שוחח לאחר התאונה) ולהעתיק את מספר הרישוי של הרכב בו נסע, אך הוא ברשלנותו, תוך זלזול מופגן מהסיטואציה כולה, בחר לעזוב את המקום ללא כל פרטי זיהוי. לא זו אף זו, התובע, על פי עדותו, שב לאחר התאונה לביתו וכעבור זמן מה, משחש כאבים בצווארו, פנה לחדר מיון בבית החולים . גם בנסיבות אלה, המעלות חשש לפגיעה גופנית- "נזק גוף" בר פיצוי, לא הזדעק התובע לתחנת המשטרה בניסיון להתחקות אחר פרטיו האישיים של הנהג ברכב בו נסע. פנייתו למשטרה לאחר חודש ימיים לאחר התאונה, נעשתה אך ורק כדי לפטור אותו מתשלום לבית-החולים בו טופל. הסברו של התובע כי לא נדרש לפרטי זיהוי הנהג והרכב כי "בזמן אמת" חשב כי לא קרה לו כלום, אינו עומד ביחס לאופן התנהלותו בכל הקשור לפנייתו למשטרה בשיהוי רב, שיהוי, אשר יש בו כשלעצמו, כדי לפגוע ביעילות הבירור הנדרש עד כדי סיכולו. בנסיבות אלה נפסק כי לא עלה בידו התובע להוכיח כי שקד "שקידה במידה סבירה" לאיתור פרטיו של הנהג הרכב, כמו גם מספר הרישוי, ולפיכך נדחה תביעתו. ##(10) סתירות בעדות לגבי תאונת פגע וברח:## בת.א. (שלום -דימונה) 1085/00 אבן ברי נ."קרנית", זוהי תביעה נגד קרנית עפ"י סע' 12 (א) (1) שעילתה "הנהג האחראי לפיצוי אינו ידוע". ב"כ קרנית התכחש לתביעה וטען: א. אין להאמין לגירסתה של התובעת לגבי נסיבות התרחשות התאונה בשל סתירות שנתקבלו בעדותה. ב. התובעת לא פעלה בשקידה סבירה על מנת לאתר את הנהג הפוגע. ביהמ"ש דחה את הטענה הראשונה של קרנית בקובעו שהוא מאמין לגרסתה של התובעת, גם אם נפלו בה מספר סתירות בנושאים לא מהותיים. אולם קיבל את טענתה השניה של קרנית בקובעו שאין די בכך שהתובע אינו יודע בעת הגשת התביעה מיהו הנוהג האחראי, עליו לשכנע את ביהמ"ש ששקד במידה סבירה לאתרו והדבר לא עלה בידו. התובעת מציינת כי רשמה את מס' הרישוי של המונית ביום התאונה, אך לא הצליחה להשיג את שם הנהג היות והוא סרב למסרו, וכי מסרה את מספר הרישוי למשטרה וביקשה לאתרו. פניה חד פעמית למשטרה, בלא שבאה אחריה פניה נוספת לצורך קבלת תוצאות החקירה, אינה מהווה שקידה סבירה. על מנת לקיים מינימום על שקידה היה על התובעת לפנות למשטרה פעם נוספת ולברר האם הנהג אכן אותר. למעשה התובעת לא ניסתה כלל לאתר את הנהג הפוגע והעדיפה לתבוע את קרנית ללא שמסרה לה את מספר הרישוי של המונית. מכל מקום אין זה תפקידה של קרנית לברר את פרטי הנוהג. זהו תפקידה של התובעת. לאור האמור לעיל נדחתה התביעה נגד קרנית מהנימוק שהתובעת לא שקדה במידה סבירה לאתר הנהג הפוגע. ##(11) "מהו "מאמץ סביר" לאתר את נהג הרכב ?## בת.א. (שלום-הרצליה) 1768/00 וורצלמן נ. "קרנית", התובע נפגע לטענתו בעת שפתח את דלת המונית בה נסע, הניח את כף רגלו הימנית על הכביש, בקרבת המדרכה, ובעודו אוחז בשמאלו את הדלת נכשלה כף רגלו השמאלית בזוית שבין הכביש והמדרכה, והתעקמה באזור הקרסול. נהג המונית שכנראה לא ידע כי התובע נפגע, נסע מן המקום והתובע דידה בקפיצות על רגל ימין עד לביתו. מאוחר יותר ניגש לחדר מיון בביה"ח שם אובחן שבר של עצם הפיבולה. בתעודת חדר המיון לא נרשמו הנסיבות שהביאו לפגיעה. לטענת התובע רק כשבועיים לאחר מכן נודע לו באקראי כי האירוע מוגדר כתאונת-דרכים ולפיכך הגיש עתה את תביעתו נגד קרנית. ביהמ"ש נתן אמון מלא בעדותו של התובע. קרנית טענה כי התובע לא שקד במידה סבירה לאתר את המונית ו/או הנוהג בה ולפיכך אינו זכאי לפיצוי. נפסק:- אחת המטרות בייסוד קרנית היה להביא לידי מצב שלא יהיו (כמעט) מקרים שבהם נפגע תאונת דרכים אינו זוכה בפיצוי על נזקיו. על כן, בנסיבות(נדירות) שבהן לא ניתן לדעת מי היה נהג הרכב, זכאי הנפגע לקבל פיצויים מקרנית. זאת בתנאי, שעשה מאמץ סביר לאתר את הנהג. רעיון זה נכון גם במקרה דנן. משנודע לתובע ולהוריו, כשבועיים-שלושה לאחר התאונה, כי האירוע מהווה תאונת דרכים, וסמוך לאחר מכן אף פנו לעורך דין שייצגם בתביעה, היה עליהם לנסות לאתר את נהג המונית, ולהראות לביהמ"ש כי פעלו בשקידה סבירה על מנת לאתרו. היה עליהם להראות לביהמ"ש מהם הצעדים שעשו בכיוון זה, או להסביר, ולשכנע את ביהמ"ש, מדוע כבר לא ניתן היה, באיחור של שבועיים-שלשה, לאתר את הנהג. אולם התובע העיד כי לא עשה כל ניסיון שהוא לאתר את המונית ו/או את נהגה , וטען (בלא כל הסבר) כי גם לו רצה לאתרו לא הייתה לו דרך לעשות זאת בנסיבות אלה נפסק כי התובע לא עמד בחובה המוטלת עליו כתנאי לתביעה נגד קרנית על פי סע' 12 (א) (1) לחוק הפלת"ד, לפעול בשקידה סבירה לאיתור הנהג. לפיכך נדחה תביעתו. ##(12) תאונת פגע וברח - אי ידיעה על זהותו הספציפית של הנהג הפוגע:## בע"א 502/84, "קרנית" נגד הורוביץ ואח', נפגע זכאי לפיצויים מקרנית גם כאשר ברור כי אחד מבין מספר נהגים ידועים – אחראי לתאונה, אך לא ידועה זהותו הספציפית: "משנקבע עובדתית כי אין לדעת מי מבין ששה נהגים הוא שפגע בנפגע, נשתכללו התנאים לאחריותה של קרנית". שכן זהותו של האחראי לתאונה אינה ידועה. ##(13) החזקה לפיה נהג הרכב הוא בעל הרכב:## בע"א 31/85, בדיר נגד "צור" חברה לביטוח בע"מ ואח', חזקה עובדתית היא כי בהעדר הוכחה סותרת הרי שהנוהג ברכב הוא בעליו או נוהג ברשותו. הלכה זו חלה בין אם מדובר בגוף המחזיק בצי של רכבים ובין אם מדובר ברכב פרטי. היות ובמקרה הנדון דחה השופט שלמטה את גירסת המחזיק כי הרכב נגנב ממנו וקבע כי המחזיק ידע את זהות המשתמש ברכב, הרי שלא גילה את זהותו ולאור החזקה הנ"ל, המסקנה היא כי המחזיק הוא שנהג ברכב ועל כן נדחתה טענת המבטחת לשמוש ללא רשות והמבטחת חוייבה בפיצוי הנפגע. ##(14) הסתרת זהות נהג מלגזה:## בע.א. (ב"ש) 1053/00 ועקנין נ. "קרנית" ואח', התובע הוסע על גבי מלגזה גדולה, בעת ירידתו ממנה החליק ונפגע מן המדרגות עצמן. ביהמ"ש קמא קבע עובדתית כי לא הנתבע הוא זה שנהג במלגזה, אלא נהג אחר שזהותו ידועה לתובע, אלא שמטעמיו בחר להסתיר את זהותו וזאת כדי להבטיח לתובע פיצוי, מבלי שיפגעו בכך אחרים, המעורבים בתאונה. החשד הוא שנהג המלגזה, עובר לתאונה, הינו נהג חסר רשיון נהיגה (חברו של התובע לעבודה), וכי הוא רוצה למנוע מצב שקרנית תחזור אליו בגין כל פיצוי שינתן על ידה לתובע. נפסק: "אין לסבול תוצאה שעל פיה תחויב אישיות משפטית כלשהי בתשלום נזק, אף שאינה חייבת בכך, משום שהתובע במכוון מסתיר עובדות הידועות לו. בשתיקתו ו/או בהעלמת עובדות הידועות לו, יצר התובע עצמו ספק בדבר קיומן של אותן עובדות העשויות להקים עילת תביעה מכוח סע' 12(1) לחוק הפיצויים -היות הנהג בלתי ידוע. לפיכך, נדחה הערעור. ##(15) אחריות קרנית כאשר הנהג אינו ידוע:## בת"א (ב"ש) 570/90, אבו חמדי נגד "קרנית" קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים, בהתייחסו לאחריות קרנית כאשר הנהג אינו ידוע, פסק בית-המשפט: "לפי הנוסח המילולי חלה אחריות קרנית כאשר הנהג אינו ידוע ולא מצויין בסע' משנה (1) שהמדובר במקרה שהרכב או גם הרכב או המבטח אינם ידועים, אך סע' משנה (1) אינו עומד בפני עצמו והוא מהווה המשך לפתיחת הסע' שבה נאמר כי תפקידה של קרנית, כלומר אחריותה, הוא לפצות נפגע הזכאי לפיצויים כשאין בידו לתבוע 'פיצויים מאת מבטח' מחמת הסיבות שפורטו בסעיפי המשנה. כלומר, מדובר בתנאים מצטברים ולא בתנאים העומדים כל אחד בפני עצמו ולכן על מנת שתחול אחריות קרנית לא די שהנהג אינו ידוע אלא צריך גם להתקיים התנאי שאי אפשר לתבוע פיצויים מאת מבטח. במסגרת זו לא תחול אחריות קרנית למשל כשתאונה נגרמת ע"י נהג בלתי ידוע שנוהג באוטובוס של חברת אוטובוסים או שנוהג ברכב של צה"ל… שאז לפי סע' 2 (ב) לחוק, אם השימוש היה על פי היתר מאת בעל הרכב או המחזיק בו, חלה האחריות גם על מי שהתיר את השימוש, כלומר על חברת האוטובוסים או צה"ל ועל-פי אחריותם אפשר לתבוע את המבטח גם אם הנוהג אינו ידוע ולכן במקרים אלה לא חלה אחריות קרנית לפי סע' 12 לחוק." כפי שכבר נקבע על-ידי בית-המשפט העליון ב-ע"א 31/85, במקרה שבעל הרכב ידוע, חלה החזקה שהשימוש על-ידי הנוהג נעשה ברשות ובאופן שהביטוח חל עליו, והטוען שהדבר לא היה כך – עליו נטל הראיה. ##(16) אחריות קרנית במקרה של אי ידיעת זהות חברת הביטוח:## בת"א (ח') 4194/96, "קרנית" קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים נגד טרביה, הנהג הפוגע שכנע את בית-המשפט קמא, שאכן היה לו ביטוח תקף, הגם שאינו זוכר את זהות המבטחת. בית-המשפט חייב את קרנית ומעבידו של הנהג הדדית לפצות את הנפגע. עד למועד שמיעת ערעורה של קרנית נמצאו ראיות נוספות כמפורט להלן. בערעור התקבלה טענת קרנית, ונפסק: 1. לשון סעיף 12 (א) (1) ברורה, והכוונה בו היא ל"נוהג" בלתי-ידוע (תאונות פגע וברח), ואין לייחס למחוקק להכליל בסעיף זה גם מבטח שאינו ידוע. נוסח הסעיף ברור ואין מקום להוסיף או לגרוע הימנו ואין להרחיב את משמעותו הברורה בלשון בני-אדם מעבר להוראות החוק. (השופטים סלוצקי ו-נאמן). 2. הראיות הנוספות שהציגה קרנית בערעור זה, שהן כתב קבלה, ויתור ושחרור של "אבנר" ושל חברת "איילון" בחתימת הוריו של הקטין, וכן דו"ח מחשב של "אבנר" לגבי תיק התביעה הנזכר בכתב הקבלה, הינן למעשה הראיות הרלוונטיות ביותר למשפט זה. משהסתבר, לכאורה, שראיות נוספות אלה עשויות להביא לשינוי משמעותי בממצאים העובדתיים שבתיק, מן הראוי לאפשר החזרת הדיון לבית-המשפט קמא כדי לאפשר לצדדים להתייחס אליהן ולהביא במידת הצורך ראיות נוספות ולהשלים את טיעוניהם. (השופטים גריל ו-נאמן). ##(17) אחריות קרנית במקרה של אי ידיעת זהות נהג מונית:## בת"א (שלום-ת"א) 19213/78, מלכי נגד "קרנית", התובע טען כי הוא נסע במונית ונמנם בה כאשר לפתע הרגיש שהמכונית מתהפכת ואיבד את הכרתו… לדבריו הוא התעורר בבית-החולים כשאינו יודע כיצד הגיע למקום. בית-המשפט פסק כי "גירסתו של התובע מוזרה ומפוקפקת… ועדותו ביחס לנסיבות פציעתו אינה אמינה וזאת גם בלא להתחשב בעובדה שעדותו נשארה, בעצם, בגדר עדות יחיד בלא סיוע" ולפיכך נדחתה התביעה. ##(18) נטל נשכנוע שאדם לא נהג ברכב בזמן תאונת דרכים:## בת"א (שלום-הרצליה) 700/86, עטארי נגד אוחיון ו-"קרנית", רשיונו של התובע נשלל ממנו אדמיניסטרטיבית כשבועיים לפני התאונה. ביום התאונה היה במכונית אדם נוסף בשם חיון שביום התאונה לא היה לו עדיין רשיון נהיגה. במשטרה טענו כי עובר לתאונה התובע הוא שנהג ברכב, אולם לאחר-מכן שינו גירסתם וטענו שברכב נהג אוחיון ולפיכך זכאי התובע לפיצוי מקרנית. נפסק כי: "התובע הוא שנושא בנטל השכנוע והוא זה שחייב להוכיח כי לא נהג ברכב וכי לכן הוא ראוי וזכאי לפיצויים" מאחר ועדותם של התובע ואוחיון בבית-המשפט לא נתקבלו כעדויות מהימנות נפסק כי התובע לא הרים את הנטל המוטל עליו כי היה זה אוחיון שנהג ברכב ולכן נדחתה התביעה כליל. ##(19) תאונת פגע וברח שקרית - ניסיון לרמות את קרנית:## בת"פ (שלום-נתניה) 383/88, מדינת ישראל נגד שם-טוב, ניסיון להוצאת כספים במרמה מקרנית בטענה שקרית של "פגע וברח" נסתיים בהרשעה פלילית על נסיון להוצאת כספים במרמה. העונש ההולם בנסיבות אלה הוא הכאה בכיסו של התובע. לפיכך הוחלט על קנס בסך 40,000 ש' ולימוד לקח והרתעה על-ידי מאסר על תנאי (3 חודשים) שמא יכשל שנית. ##(20) אי ידיעת זהות נהג האוטובוס:## בת"א (שלום-ת"א) 21321/88, שיף נגד "דן" אגודה שתופית לתחבורה ציבורית בע"מ, הנפגעת נחבלה במהלך ירידה מאוטובוס של חברת "דן", אשר נהגו המשיך בנסיעה לפני שהנפגעת הספיקה לרשום את מספר הרשוי של האוטובוס ולברר את זהות הנהג. בתביעה שהגישה הנפגעת נגד חברת "דן" ומבטחיה עתרה החברה למחיקה על הסף הואיל ולא צורף נהג האוטובוס כנתבע. בדחותו את טענת החברה פסק בית-המשפט: א. סעיף 19 לפקודת ביטוח המתייחס לזכות הניזוק להפרע מן המבטח, מחייב פסק-דין נגד המבוטח כתנאי לחיוב המבטח, ולאו דוקא נגד הנהג. ב. "חזקה היא כי בהעדר הוכחה סותרת, הנוהג ברכב נוהג ברשותו של הבעלים וחזקה זו בעלת יתר תוקף באותם מקרים בהם נטען כי הנהג הפוגע שייך לגוף אשר בבעלותו כלי רכב ונהגים רבים… יהיה זה, איפוא, מנוגד למדיניות משפטית ראויה ולעקרונות חיי המעשה וכללי השכל הישר, בנוסף לחוסר ביסוס משפטי… לדרוש מנפגע… לקבל פס"ד נגד מי שבפועל נהג ברכב כתנאי לחבותו של המבטח, בנוסף או במקום פס"ד נגד המבטח בלבד". ##(21) שיהוי בהגשת תביעה על תאונת פגע וברח:## בת"א (שלום-הרצליה) 2650/94, זרקו נגד "קרנית" קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים, התובע שהיה כבן 4 בעת האירוע, תבע את קרנית עם הגיעו לבגרות, בטענה כי אין לו כיום את פרטי הנהג הפוגע. בדחותו את התביעה נגד קרנית, פסק בית-המשפט: 1. "לא יכול להיות ספק כי אי-ידיעת הנהג הפוגע צריכה להתייחס לעת התאונה ולא למועד הגשת התביעה… נסיונו של בא-כוח התובע לייחס הידיעה למועד הגשת התביעה תחייב מסקנה כי כל תובע בכל עת כשאין בידיו פרטי התאונה, יוכל לתבוע את קרנית, מסקנה המעוותת תכלית החוק". 2. במקרה הנדון פרטי הנהג והחברה המבטחת היו ידועים להורי התובע בעת התאונה, והם חתמו על מסמכים המתייחסים לתאונה. הידיעה בדבר זהות הנהג צריכה להיות ידיעת התובע עצמו, ואולם ידיעת ההורים כידיעתו שלו. 3. עול ההוכחה כי מולאו שני התנאים המצטברים שבסעיף 12 (א) לגבי חבותה של קרנית הינה על התובע. ##(22) תאונת פגע וברח על סמך עדות יחידה של ילד:## בת"א (שלום-חי') 17845/95, זקנון נגד "קרנית" קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים ואח', התובע, קטין בן עשר וחצי שנים, טען כי נפגע על-ידי רכב. הוא היה העד היחידי לתאונה, ועל-פי סעיף 54 לפקודת הראיות, על בית-המשפט לפרט בהחלטתו מה הניע אותו להסתפק בעדותו של הקטין. בהעדר עדות מסייעת כלשהי לא התרשם בית-המשפט כי הקטין זוכר פרטים מהתאונה וכי יד הדמיון גוברת על המציאות בעדותו. מאחר ונטל ההוכחה רובץ על התובע, במקרה הנוכחי לא רק שהנטל לא הוכח, אלא התרשמות בית-המשפט היתה היפוכו של דבר. אשר-על-כן התביעה נדחית. ##(23) אי רישום פרטי הרכב המעורב בתאונה:## בת.א. (שלום – כ"ס) 2120/95 טרמופורוש נ. "קרנית" ואח', במסגרת עבודתו של התובע כסדרן-נהג בחניון השייך למעבידו. הוא נכנס לרכב שחנה בחניון, ואשר המפתחות הושארו בו ע"י בעליו, על מנת להזיזו ממקומו. כאשר ניסה להכניס את מוט ההילוכים לרוורס לצורך נסיעת הרכב לאחור נותק לפתע החלק העליון (בצורת כדור) בידית ההילוכים ופגעה בעוצמה רבה בידו הימנית. הוסכם ע"י הצדדים כי מדובר בתאונת – דרכים במובן חוק הפלת"ד. התובע לא רשם את מספר הרכב שהיה בין הרכבים שחנו באותה עת בחניון, ומכאן לא ידע את זהות בעליו של הרכב ופרטי הביטוח שלו. נדחתה טענת התובע שהוא לא היה הנהג האחראי לפיצויים עפ"י סע' 12(א) (1), ומשכך כאשר הנוהג האחראי לפיצויים אינו יודע, על קרנית לפצותו. נפסק כי אין כל ספק שהתובע הוא הנהג ברכב וכי התאונה ארעה לו בעת נהיגתו ברכב ובתור שכזה אינו זכאי לפיצוי מקרנית. בדרך כלל כאשר זהות הרכב אינה ידועה גם הנהג האחראי לפיצוי אינו ידוע, והנפגע זכאי לקבל פיצוי "מקרנית". אולם כאשר התובע הינו הנהג בעצמו אין כל מקום להחיל את הוראת סע' 12 (א) (1) ע"י פירוש מרחיב של הסעיף גם למקרה שהמבטח אינו ידוע. אין זה סביר להרחיב את מעגל הזכאים לפיצוי גם לנפגעים הנוהגים ברכבם ואשר לא טרחו לרשום או לזכור את מספר הרכב בו נהגו. שונה הדבר כאשר מספר הרכב ידוע והוברר כי אין ביטוח תקף לרכב, שאז תבחן זכותם של הנוהגים עפ"י הוראות סע' 7 א' לחוק המתייחס לאי ידיעת הנהג על העדר ביטוח וסבירותה של אי הידיעה זו. במקרה דנן מחדלו של התובע ברישום זהות הרכב מנע מלכתחילה ברור האם היה לרכב ביטוח. מדובר בתובע שהיה במלוא חושיו לאחר התאונה. גם אם מחדלו של התובע באי רישום מספר הרכב היה בתום לב אין בכך כדי להקים לו זכות תביעה מקרנית. גם ניסיונו של התובע לראות במעבידו כ"מחזיק" ברכב שהתיר לתובע את השימוש בו מאחר והוא פעל על פי הוראות מעבידו בעת החניית הרכב, ומכאן חבותו עפ"י סע' 2 (ב) לחוק-נכשל. נפסק שאין לראות במעביד "מחזיק" או "מתיר השימוש". אין לראות במי שמסר רכב לצורך החניית הרכב, או הזזתו ע"י עובדי החניון לצורך פעולת החניה הנ"ל, כמי שמחזיק ברכב במשמעות המתבקשת בהתייחס להוראות החוק. מי שהתיר לתובע את השימוש ברכב היה הבעלים של הרכב והמחזיק בו, שהתיר את השימוש ע"י השארת המפתחות ברכב. רק לבעלים של הרכב יש השליטה והפיקוח על הסעת הרכב. אין זה סביר לקבוע כי התובע אינו זכאי לפיצוי מקרנית מאחר והתרשל ולא רשם את פרטי הרכב בו נהג בחניון ובעת ובעונה אחת לראות במעביד בעל החניון כאחראי עפ"י החוק מכוח קיומם של שליטה ופיקוח על עבודתו של התובע. יתרה מזו, סעיף 2(ב) לחוק אינו קובע אחריות בין מתיר השימוש (המעביד) למשתמש (התובע) אלא מטיל אחריות נוספת לאחריותו של המשתמש גם על מתיר השימוש כלפי צד ג' בלבד. גם התביעה כנגד המעביד ומבטחו בעילת רשלנות עפ"י פק' הנזיקין מחמת שיטת עבודה לקויה שהונהגה ע"י המעביד-נדחתה, שכן התובע נפגע מפעולת נהיגה פשוטה ביותר אשר כל בעל רשיון נהיגה, והתובע בכללם, צריך לבצע בלא כל הנחיות של המעביד. לאור האמור נדחתה תביעת הנפגע נגד כל הנתבעים. ##(24) תאונת פגע וברח - פגיעה ברוכב אופניים:## בת"א (שלום-י-ם) 22269/95, לוי נגד "קרנית" קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים, התובע נער כבן 14 בעת התאונה, טען כי שעה שרכב על אופניו חשש שרכב אלמוני שנסע מולו במהירות יפגע בו ועל כן סטה מהכביש וכתוצאה מכך התהפך. בדחותו את תביעת הנפגע פסק בית-המשפט: 1. המושג תאונת דרכים בהגדרתו אינו כולל מגע בין הרכב והנפגע ועל-כן אילו היתה מוכחת טענתו העובדתית של הנפגע בדבר ארוע התאונה היתה זו תאונת דרכים. 2. העובדה שהמקרה תועד במגן דוד אדום כתאונת דרכים כמשמעותה בחוק הפלת"ד. בה במידה שאין להסיק מסקנות כנגד התובע מכך שבתעודת חדר מיון לא צויין שזו תאונת דרכים אלא "נפל בעת רכיבה על אופניים". 3. הכלל הוא שאין לייחס לכל מכונית המצויה בזירת התאונה אחריות למאורע, בגלל עצם העובדה שהיא היתה הגורם ההכרחי (שבלעדיו אין) להתרחשות. במקרה הנדון אין ראיות גם אם היתה מכונית היא היתה גורם הכרחי להתרחשות. 4. הספיקות לגבי ההתרחשות הנטענת על-ידי התובע שקולה כנגד הגרסה של התובע ולכן לא עמד התובע בנטל הטיית מאזן ההסתברות ודין תביעתו להידחות. הכרה בארוע הנטען על-פי הראיות השטחיות שהוכחו יוביל לכך שתהיה הרחבה משמעותית של הטוענים לפיצויים על-פי חוק הפלת"ד ללא יכולת לשלוט על זרם התובעים. ##(25) טרמפיסט שנפגע בתאונת דרכים שלא ידע את זהות הנהג:## בת.א. (שלום-כ"ס) 7376/03 טוקוב נ. קרנית, התובע, טרמפיסט ברכב היה מעורב בתאונת-דרכים. הרכב בו נסע עצר לפני רמזור ורכב אחר התנגש בו מאחור. התובע חש במכה חזקה מאחור ויצא מהרכב יחד עם נהג אחר לראות מה קרה וראה את הפגוש פגוע, הנהג שאל את התובע אם הוא בסדר והלה השיב בחיוב. התובע עזב את המקום. לתובע לא ידועים פרטי הרכב בו נסע היות ולא חש בכאבים בשעה שירד מהרכב ועזב את המקום. הכאבים בצוואר הופיעו רק בהמשך היום ואז נסע לביה"ח . בביה"ח אובחנה פגיעה מסוג "צליפת שוט" בעמוד שדרה צווארי. תביעת התובע נגד קרנית נדחתה מהנימוק שחבות קרנית קמה רק לפי סעיף 12(א) לחוק הפלת"ד. בהתאם לחלופה הרלוונטית לתיק זה, על התובע להוכיח ש"אין בידו לתובע פיצויים מאת המבטח, מחמת" ש"(1) הנוהג האחראי לפיצויים אינו ידוע". לשון סעיף 12(א) (1) היא ברורה וכוונתה היא ל'נוהג' שאינו ידוע. נוסח זה הוא ברור ואין מקום להוסיף או לגרוע הימנו ואין להרחיב את משמעותו הברורה בלשון בני אדם מעבר להוראות החוק. "מגמת סעיף זה הוא לכסות אחריות של תאונת "פגע וברח" שבהם הנוהג האחראי לפיצויים אינו ידוע, ואין חולק כי תכלית החוק היא שלא להותיר נפגע בתאונה שכזו ללא פיצויים על נזקו. אין לייחס למחוקק כוונה להכיל בסעיף זה גם מבטח שאינו ידוע כוונה זו באה לידי ביטוי בחוק עצמו ואין להכלילה בו בדרך של פרשנות מקום שנוסח החוק הוא ברור ואינו משתמע לשתי פנים". מעבר לתאונות "פגע וברח", הפרשנות התכליתית מאפשרת להחיל את הסעיף על נסיבות מיוחדות, בהן על אף שהתובע עשה מאמצים סבירים בהתחשב בנסיבות לאיתור הנוהג האחראי, נסיבות חיצוניות מנעו בירור זה, או שלא ניתן היה להגיע למסקנה בוודאות מספקת. דוגמאות למקרים מיוחדים כאלה הן כאשר ביהמ"ש קבע שלמרות המאמצים שנעשו והראיות שהובאו, לא ניתן להגיע למסקנה, איזה מכלי הרכב המעורבים הוא האחראי לתאונה או כאשר התובע היה מנוע מלברר את פרטי הנוהג האחראי והרכב בעת התאונה או סמוך לאחריה עקב מצבו הגופני, השכלי, הנפשי או היותר קטין. פתיחת הפתח בפני מקרים של רשלנות ברורה בנטילת פרטי הנוהג והרכב, כמו המקרה הנדון, תהיה בגדר "פריצה הקוראת לגנב, כלפי כל אותם נפגעים שיש להם אינטרס שלא למסור את פרטיו הנכונים של הנהג, או של הרכב הפוגע. לפיכך נדחתה כאמור תביעתו של התובע מחמת התרשלותו הברורה בנטילת פרטי הנוהג. ##(26) תאונת פגע וברח - פגיעה בנהג שיצא מהרכב:## בת"א (שלום-הרצליה) 1542/93, שמואלי נ. "קרנית" קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים ואח', התובע נמצא מוטל ליד רכבו בשולי כביש מהיר. התובע לא זכר את פרטי התאונה ועל מה ולמה יצא מרכבו, אך לא היתה מחלוקת בין הצדדים כי רכב אלמוני פגע ברכבו של התובע. נפסק: כי התובע נותר בגדר משתמש ברכבו אף אם יצא ממנו והוא זכאי לפיצוי ממבטחו, וזאת לאור הלכת ע"א 595/80, מרי בן איון נ. "צור", לפיה אין לקבוע דין שונה לנהג שנמצא מחוץ לרכבו מאשר לנהג הנמצא בתוך רכבו, כל עוד הוא בחזקת "נוהג" שרכבו מעורב בתאונה. אף אם יש לראותו כהולך-רגל, "קרנית" פטורה מפיצויו, שכן כפי שכבר נפסק ב-ת"א 2295/80, בגר נ. "רותם", משיש לתובע זכות תביעה מאת מבטחו, אין לו עילה כנגד "קרנית", ובמקרה הנדון יש לנפגע תביעה כנגד מבטחו, שכן היה מגע בין רכבו והרכב האלמוני ובין האלמוני והנפגע. (פורסם בספרו של עו"ד מיכאל צלטנר "חבות לפיצוי נפגעי תאונות דרכים) תאונת פגע וברח / הפקרהתאונת דרכיםמשפט תעבורה