להלן 2 פסקי דין בנושא נפילה בגלל מכסה ביוב: ##פסק דין בנושא נפילה בגלל מכסה ביוב שבור / פגום:## 1. התובע יליד 7.12.1948, הגיש תביעה זו נגד הנתבעת עפ"י פקודת הנזיקין (נוסח חדש), עקב תאונה שארעה בתאריך 7.5.96, בעת שירד ממוניתו, ברח' שפירא פינת החלוץ, ולטענתו נתקלה רגלו במכסה ביוב שבור או פגום, אותו לא ראה. כתוצאה מכך מעד התובע ולטענתו סבל מנזקי גוף בידו השמאלית (להלן: "הנפילה בגלל מכסה ביוב ברחוב "). 2. הנתבעת כפרה הן באשר לנסיבות אירוע הנפילה בגלל מכסה ביוב ברחוב ואחריותה. לטענתה אין מדובר במפגע אלא בחריץ קטן "בחוסר בטון קטן, סדק, חריץ..." בלבד. הרחובות אינן משטח סטרילי וכשאר מדובר במאות רבות של קמ' אין מקום להטיל חובה על העיריה לתקן כל סדק קטן אשר גם הציבור לא היה עומד בהוצאות הכרוכות בזה. כמו כן, כופרת הנתבעת בהיקף הנזק הנטען. אחריות: 3. סעיף 235 (2) לפקודת העיריות [נוסח משולב] (להלן: "הפקודה"), מחובתה של העיריה לדאוג "לתקונו, ניקויו של רחוב שאינו רכוש הפרט". כמו כן, מחובתה של העיריה לדאוג להסרת מכשולים (סע' 235(3) לפקודה וכן לקוט "אמצעי זהירות נאותים, נגד תאונות בשעת בנייתם או תיקונם של רחובות (ראה סע' 235(5) לפקודה) קובע בנוגע לרחובות כי העיריה תבצע כדלקמן: "(1) תפקח על השיוור, הרום, הרוחב והבניה של כל רחוב; (2) תדאג לתיקונו, ניקויו, הזלפתו, תאורתו וניקוזו של רחוב שאינו רכוש הפרט; (3) תמנע ותסיר מכשולים והסגת-גבול ברחוב;". סעיף 249 לפקודה מקנה לעיריה סמכויות ובהם: "לסלול כל רחוב שאיננו רכוש הפרט ולדאוג למצבו התקין של כל רחוב כאמור;" וכמו כן: "סלילת מדרכות (12) לסלול מדרכות או לדרוש מבעלי מקרקעין הגובלים רחוב לסלול, סלילה ראשונה, מדרכה לאורך הרחוב הגובל את מקרקעיהם; ניקוי מדרכות (12א) לענין סוגי עסקים הגובלים רחוב - לדרוש מבעליהם או מכל המנהלים אותם למעשה או האחראים להם, לנקות את המדרכה לאורך הרחוב הגובל בהם;". 4. בע.א.343/74 גרובנר נ' עירית חיפה ואח' פ"ד ל(1)141 בעמ' 148 נקבע כי המחןקק לא התכוון בהקניית ה"חובות והסמכויות" שבסעיף 249 לפקודה כי העיריה תחוב בפיצויים בגין "הפרת החובה" הקבועה בסעיף סמכויות זה. נקבע כי הפרת החובה הכלולה בסעיף זה מצויה כולה בתחום המשפט הציבורי ולכן התרופה למקרה של הפרת חובה מן החובות הנ"ל, הינה סנקציה מינהלית לרבות האפשרות לפנות לבג"צ (כפי שהיה המצב המשפט דאז). יחד עם זאת, נקבע כי כי הערכה של מעשיה ומחדליה של הרשות המקומית יבחנו בהתאם לנסיבות העובדתיות והמשפטיות של כל מקרה ומקרה ובמילים אחרות עפ"י עוולת הרשלנות. 5. כידוע על מנת לקבוע באם קיימת אחריות אזרחית עפ"י עוולת הרשלנות שבפקודת הנזיקין, מתעוררות שלוש שאלות: א. האם המזיק חב חובת זהירות לניזוק? ב. האם המזיק הפר את חובת הזהירות המוטלת עליו? ג. האם הפרת החובה היא שגרמה לנזק? (לעניין זה ראה ע"א 145/80, ועקנין נ' המועצה המקומית בית שמש ואח', פ"ד ל"ז (1), 113. וכן ע"א 862/80, עירית חדרה נ' אהרן זוהר, פד" ל"ז (3), 757) בו נקבע כי: "חובותיה של הרשות המקומית- העירייה בענייננו- ביחס לצרכים שברשותה מטילות עליה חובות לדאוג שלא יהיו מכשולים. אפילו הבעלות באותה דרך לא עברה לעיריה הרי על פי חובותיה של העיריה ע"פ סע' 235 ביחס לדרכים ציבוריות מוטלות עליה אותן חובות בתור מי אשר דרכים ציבוריות בתחומה, ועל מנת לדאוג לשלומם של הנזקקים לדרכים ציבוריות אלה" (עמ' 761 לפסה"ד). למטה מזה נאמר: "הגוף השלטוני צריך לצפות שהתרשלות מצידו תגרום נזק. הגוף השלטוני והניזוק הם "שכנים" לענין חובת הזהירות המושגית" (עמ' 767 שם). 6. יש לבחון האם חלה על הנתבעת במקרה זה חובת זהירות על שני היבטיה. דהיינו, חובת הזהירות המושגית וחובת הזהירות הקונקרטית. באשר לחובת הזהירות המושגית, נראה לי כי במקרה שבפני קיימת חובת זהירות של הנתבעת ביחס לסיכון המסויים כלפי כלל הציבור וכלפי התובעת (עניין גרובנר, בעמ' 154 ואילך וכן ראה פסק הדין בעניין עירית חדרה הנ"ל מפי כב' הנשיא א. ברק סעיף 9 לפסק הדין). באשר לחובת הזהירות הקונקרטית, לשאלה האם הנתבעת המסויימת חבה חובת זהירות לתובע המסויים בגין הסיכון שבגינו ארעה הנפילה בגלל מכסה ביוב ברחוב והאם הנתבעת היתה צריכה לצפות סיכון זה, יש להשיב לכך בנסיבות המקרה שבפני בחיוב. השווה לפסק הדין בע.א. 646/69, 643/69 זלמן הכטר נ' המועצה המקומית רעננה וערעור שכנגד פ"ד כד (1) עמ' 614 שם נקבע כי המשיבה בתור רשות ציבורית לא דאגה להכין את הכלים הדרושים למילוי תפקידה כדבעי בכך שלא הסירה סחף של חול אשר כיסה כביש אשר עליו התהפך המערער. בית המשפט מפי כב' השופט ברנזון אמר כי: "מפסיקתו של בית משפט זה ברור בתכלית כי כל רשות מקומית בארץ שהיא בעלת דרכים ציבוריות המשמשות את הרבים, נושאת באחריות לתקינותם, והתרשלות עשויה לשמש עילה לתביעת נזיקין לכל משתמש שניזק כתוצאה ממנה" (עמ' 613 מול האות ז'). וכן ראה ע"א 176/59 עירית תל-אביב נ' ישראל ראש חודש וערעור שכנגד פ"ד ט"ז (1) 300 שם נקבע כי ל: "נוכח אופיו של התפקיד האמור (אחריות העיריה להחזיק את הדרכים והמדרכות במצב תקין - י.ו.) מחייב ההגיון לקבוע כי, מקום שקיימים שקע, בור או פגם אחר בכביש ציבורי שבתחומי העירייה אשר מהווים סכנה למשתמשים בו תהא העירייה חייבת כלפיהם לנקוט אמצעי זהירות סבירים, אשר בכוחם להסיר את הסכנה או לפחות להרחיקה וזאת על ידי ביצוע תיקון נאות תוך זמן סביר, גידור המקום, הצבת תמרור אזהרה בו או כיוצא באמצעים אלה" (עמ' 305 רישא לפסה"ד). 7. במקרה שלפני קיימת מחלוקת בי הצדדים האם מדובר במכשול של ממש המהווה סכנה בלתי רגילה להולכי הרגל או שמא מדובר בחוסר בטון קטן, סדק, חריץ אשר איננו מהווה מכשול כלל ואינו מהווה סכנה בלתי רגילה כטענת הנתבעת. הנתבעת מפנה לכלל העולה מהפסיקה לפיו לא כל סטייה מיושר מתמטי של מפלסי דרכים הינו מפגע. כפי שעולה מהפסיקה ציבור המשתמשים יודע שיושר כזה אינו קיים במציאות ולכן נדרש מינימום זהירות לבל הציבור ינזק מסדק או חריץ של מה בכך. בחלק מפסה"ד נקבע כי רחובות ומדרכות אינן "משטח סטרלי" ואין להתייחס אליהם כאל מקום שבו אין סדקים או בליטות. הבליטות הקיימות בדרכים הן תוצאה של השימוש ההמוני בדרכים בצירוף לאירועי טבע. בנוסף טוענת הנתבעת כי ספק אם הציבור היה מוכן לממן את עלויות ההשגחה, האיתור והתיקון הצפויים לגבי זוטי מפגעים מסוג זה. בהתייחס למקרה שלפניי, טוענת הנתבעת כי יש להתייחס לסדק הנראה בתמונה שצירף התובע (נספח א' לסכומיו), בפרופורציה הראויה, וזאת כפי שניתן לראות בתמונה הכללית של המקום ולא כפי שמנסה התובע להבליט בתמונה ממוקדת, מזוית קרובה ומעוותת של מכסה הביוב. הנתבעת טוענת עוד כי חובת זהירות קונקרטית קמה רק בגין סיכון בלתי סביר ואילו במקרה זה הסיכון היה רגיל ולכן לא קמה חובת זהירות קונקרטית כלפי התובע ויש לדחות את התביעה. 8. שקלתי את טענות הצדדים ונראה כי הדין במקרה זה עם התובע. הנתבעת טענה כי מדובר בליקוי קטן אולם ההתרשמות מעיון בתמונה נספח א' לסכומי התובע מראה כי מדובר בחור משמעותי למדי אשר יכול לגרום למעידתו של אדם. יש להדגיש כי ליקוי קטן מצריך גם תיקון קטן ועצם העובדה כי המכשול אף שאיננו מכשול בעל ממדים גדולים גרם לתאונה, היא הנותנת כי היה מקום מצד הנתבעת באמצעות עובדי התחזוקה לאתר את המקום ולטפל בו במסגרת הרגילה. הנתבעת לא עשתה כן במועד שלפני הנפילה בגלל מכסה ביוב ברחוב , אלא כפי שנטען והדבר לא הוכחש, הנתבעת תיקנה את מכסה הביוב לאחר הנפילה בגלל מכסה ביוב ברחוב דבר המצביע על "סוף מעשה במחשבה תחילה" דהיינו כי הנתבעת היתה מודעת לסכנה הקיימת שבקיומו של המכשול, אך לא טרחה לתקנו אלא רק לאחר שהתובע נפגע. סיכומו של דבר, הנתבעת אשר מחובתה, כפי שהראנו לעיל, לתחזק את הכבישים והמדרכות היתה צריכה לצפות לכך כי בעקבות הבור שנפער בבטון שמסביב למכסה בור הניקוז כפי שנראה בתמונה בנספח א' שצורף לסיכומי התובע, עלול עובר אורח להתקל וליפול (השווה פסק הדין בעניין עירית חדרה הנ"ל סעיף 10 לפסק הדין). בכך הפרה הנתבעת את חובת הזהירות על שני היבטיה. בנסיבות המקרה ולנוכח התיעוד הרפואי, אין מחלוקת כי הפרת החובה היא אשר גרמה לנזק ובכך מתמלאים יסודות עוולת הרשלנות ויש לראות את הנתבעת כאחראית כלפי התובע מכח עוולה זו. אשם תורם: 9. הנתבעת טענת כי יש להטיל על התובע רשלנות תורמת בשיעור שלא יפחת מ50%-. לטענתה, התובע הכיר את מקום הנפילה בגלל מכסה ביוב ברחוב שכן מקום הנפילה בגלל מכסה ביוב ברחוב היה בתחנת "החלוץ", התחנה בו עבד התובע במשך 24 שנים, ובה נמצא יום יום. התובע מודה כי לא הסתכל להיכן הוא דורך ואין לו להלין אלא על עצמו ולו היה התובע יותר ערני, טוענת הנתבעת, הרי שהנפילה בגלל מכסה ביוב ברחוב היתה נמנעת. שקלתי את טענות הצדדים. מצד אחד וכך נקבע בע"א 2004/92 עירית קרית אונו נ' מנחם שחם (דינים עליון ל"ט עמ' 239): "אין לצפות כי עוברי אורח בערים יהלכו כשרשיהם מושפלים ועיניהם בקרקע כדי להמנע מהמהמורות ומכשולים ברחובה של עיר. אין זו דרכם של בני אדם ואף הנתבעת אינה רשאית לצפות כי כך ינהגו תושביה". מאידך, כאשר מדובר באדם אשר נמצא במקום מסויים בתקופה של שנים רבות ולכאורה אמור להכיר כל מפגע שנוצר במקום, מצאתי שיש מקום לייחס לתובע רשלנות תורמת שאני אומד אותה בשיעור של 30% לאירוע הנפילה בגלל מכסה ביוב ברחוב וזאת בהבדל משמעותי ממה שנפסק בע"א 73/86, לוי שטרנברג נ' עירית בני ברק, פ"ד מג (3) 343, בעמ' 350 שם נאמר: "על המבחן לקיומו של אשם עצמי תורם אמרנו בע"א 316/75[9] בעמ' 305: "... לענין קיומו של האשם העצמי - התורם עלינו לבחון אם נהגה המערערת - הניזוקה 'כאדם אחראי תוך זהירות סבירה...' או שמא היה בהתנהגותה משום העדר זהירות סבירה בהגנה על עצמה" ". בפסק דין שטרנברג מדובר היה בתלמיד בכולל, אשר נשא טלית ואת ארבעת המינים בדרכו לתפילה. מאחר ששני צידי הכביש ברחוב בבני ברק היו מוצפים במי ביוב, הוא החליט לדלג מעל השלולית בתקווה שרגלו תנחת על אבן בכביש. אולם לא כך קרה והוא מעד ונפגע. בית המשפט המחוזי דחה את התביעה בשל העדר אחריות מצד העיריה, אולם ערעור על פסק דינו של בית משפט המחוזי, התקבל תוך שבית משפט העליון מטיל על התלמיד הנ"ל אשם תורם בשעור של 50% לארוע הנפילה בגלל מכסה ביוב ברחוב . בית משפט העליון קבע כי פעולותיו של התלמיד דומות לריצתו של המשיב בע.א. 417/81 מלון רמאדה שלום נ' אמסלם (פ"ד לח (1) עמ' 72) מכיוון שבשני המקרים הפעולות גרמו להתערערות השליטה והאיזון העצמיים ביציבתו של אדם. העובדה שהתלמיד נשא משקל כששתי ידיו תפוסות, הקטינה את יציבותו. דבר אשר מנע ממנו את היכולת לבלום ולרכך את החבטה במקרה של מעידה. במקרה שלפני, חייב היה התובע לנהוג במשנה זהירות בעת ירידתו מהמונית, מה גם שהכיר היטב את המקום ולא נטען כי מדובר במכשול חדש שהופיע בסמוך לתאונה. לפיכך, נקבעה רשלנותו התורמת של התובע כאמור לעיל. ומכאן להיקף הנזק. הנכות הרפואית: 10. לאחר הנפילה בגלל מכסה ביוב ברחוב נבדק התובע בביה"ח ואובחן כסובל משברים ברדיוס הדיסטלי והאולנה שבכף יד שמאל (שברים בשורש כף היד). בוצע שחזור וקיבוע כל יד שמאל בגבס בהרדמה כללית. לאחר מכן שוחרר התובע לביתו למנוחה ולהמשך מעקב רפואי וכן ביצע טיפולים פיזיותרפיים. לטענת התובע בתקופה ממושכת לאחר הנפילה בגלל מכסה ביוב ברחוב הוא היה בעקב, ביקורת וטיפולים פיזיוטרפים בקופת חולים מכבי. בנוסף טוען התובע כי עד היום הוא מטופל בקופת חולים מכבי, שכן הוא סובל עד היום מכאבים חוזרים ונשנים ביד שמאל מרדימות מנפיחות ומרגישות יתר ביד וככל הנראה, אף ייאלץ לעבור ניתוח יד בעתיד. הנתבעת לעומת זאת טוענת כי פגיעת התובע הייתה קלה וכי לתובע נגרם שבר בשורש כף יד שמאל (ידו הבלתי דוממנטית). לטענתה, כבר ביום 10.5.96 נרשם כי השבר בעמדה סבירה. בצילום רטגן מיום 14.8.97 מצב השבר משביע רצון וקיימת הטייה קלה של קצה הרדיוס. כמו כן נטען כי כיום התובע לא מקבל כל טיפול אורטופדי. בצילום שורשי כפות הידיים מיום 27.1.99 מציין ד"ר גורדון, המומחה מטעם הנתבעת, כי השבר משביע רצון וקיימת סטיה מינימלית. 11. התובע נבדק ע"י ד"ר שטהל, מומחה לכירורגיה אורטופדית וכירורגית יד מטעמו, אשר קבע כי החבלות שסבל התובע בכף ידו השמאלית מיום 7.5.96 הותירהו עם נכות צמיתה בשיעור 20%. כמו כן ד"ר שטהל המליץ להפעיל תקנה 15 ולהעלות את הנכות הכוללת בהתאם דהיינו נכות צמיתה בשיעור של 30%. ד"ר גורדון מטעם הנתבעת קבע כי לתובע נותרה נכות בשיעור 5% מדובר ביד שלא דומיננטית לתובע - יד שמאל. הוועדה הרפואית של המל"ל קבעה ביום 15.4.97 כי התובע מסוגל לחזור לעבודתו כנהג מונית. וועדה רפואית מטעם המוסד לביטוח לאומי קבעה לתובע נכויות כמפורט להלן: מיום 14.9.96 עד ליום 31.12.96 - נכות זמנית בשיעור 20%. מיום 1.1.97 עד 30.4.97 נכות זמנית בשיעור 10%. החל מיום 1.5.97 - נכות צמיתה בשיעור 10%. וועדת הרשות לעניין תקנה 15 קבעה כי תוצאות הפגיעה בתאונה אינן מונעות מהתובע לשוב לעבודתו כנהג מונית. 12. שקלתי את טענות הצדדים ונראה לי כי לנוכח האמור בחוות דעת ומסמכי המל"ל, יש מקום לקבוע נכות רפואית בשיעור של 10% לצמיתות כתוצאה מהנפילה בגלל מכסה ביוב ברחוב . הכלל הוא כי נכות רפואית איננה בהכרח הנכות התפקודית. בעניין זה טוען התובע לנכות תפקודית הגבוהה מהנכות הרפואית ואילו הנתבעת טוענת כי התובע משמש כנהג מונית וכי הגבלתו בעקבות הנפילה בגלל מכסה ביוב ברחוב כאשר מדובר ביד שמאל אין בה משום הגבלה של ממש. בנסיבות העניין לאחר שלא שוכנעתי כי יש מקום להגדיל או להפחית את הנכות התפקודית ביחס לנכות הרפואית, אני קובע כי הנכות התפקודית תהיה בשיעור זהה לנכות הרפואית. הפסד השתכרות לעבר: 13. ממוצע שכרו החודשי של התובע עובר לתאונה נקבע על ידי המל"ל לסך של 3,057 ש"ח. סכום זה משוערך להיום בתוספת הפרשי הצמדה (ללא ריבית) מגיע לסך של 3,877.4 ש"ח. אינני מקבל את טענת התובע המבקש לחשב בנוגע לשאלת גובה השתכרותו בנוסף גם הכנסות מ"טיפים". עניין זה לא הוכח. התובע היה בתקופות אי כושר כדלקמן: מיום הנפילה בגלל מכסה ביוב ברחוב ועד ליום 13.9.96 היתה נכותו בשיעור של 100% ומיום 17.9.96 ועד ליום 31.12.96 היתה נכותו הזמנית בשיעור של 20% ומיום 1.1.97 ועד ליום 30.4.97 היתה נכותו הזמנית של התובע בשיעור של 10%. מיום 5.96 נקבעה נכותו הצמיתה בשיעור של 10%. הפסד ההשתכרות בגין העבר יקח בחשבון את שיעורי הנכות הנ"ל והחישוב יהיה כדלקמן: א. מיום 7.5.96 ועד ליום 13.9.96: 15,510 ש"ח = 4 X 3,877.4 בצירוף ריבית מאמצע התקופה ועד היום יתווסף סך של 2,482 ש"ח בסה"כ 17,992 ש"ח. ב. מיום 14.9.96 ועד ליום 31.12.96: 2,714 ש"ח = 3.5 X 20% X 3,877.4 בצירוף ריבית מאמצע התקופה ועד היום יתווסף סך של 396 ש"ח בסה"כ 3,110 ש"ח. ג. מיום 1.1.97 ועד היום: 16,285 ש"ח = 42 X 10% X 3,877.4 בצירוף ריבית מאמצע התקופה ועד היום יתווסף סך של 1,173 ש"ח בסה"כ 17,458 ש"ח. סה"כ הפסד ההשתכרות בגין העבר עומד איפוא על סך של 38,560 ש"ח. הפסד השתכרות לעתיד: 14. שכרו החודשי המשוערך של התובע הינו בסך של 3,877.4 ש"ח. התובע יליד 7.12.48 וכנהג מונית עצמאי הוא יכול להשתכר עד גיל 70. החישוב יהיה איפוא כדלקמן: 65,775 ש"ח = 169.6375 X 10% X 3,877.4 . נזק בלתי ממוני (כאב וסבל): 15. התובע טוען כי בהתחשב בנכות התפקודית הגבוהה, הטיפולים שהתובע נאלץ לעבור בעקבות הניתוח, תקופת החלמה ארוכה, מוגבלות וקשיי תפקוד יש לפסוק 40,000 ש"ח כאב וסבל. לאחר ששקלתי את טענות הצדדים בעניין זה, אני פוסק לתובע את הסך של 25,000 ש"ח בגין ראש נזק זה. עזרת צד ג' (עבר ועתיד): 16. התובע טוען כי נעזר על ידי בני משפחתו לאחר הנפילה בגלל מכסה ביוב ברחוב , דהיינו על ידי רעייתו אשר סייעה לו במטלות היום יומיות כגון: רחצה, נסיעות לבדיקות וכדומה. לפיכך, התובע טוען כי הפיצוי בגין נזק זה יערך באופן גלובלי בסך של 10,000 ש"ח. שקלתי את טענות הצדדים ואמנם הכלל הוא כי עזרה על ידי בני משפחה ניתנת להערכה כספית. במקרה זה סבורני כי אומדן גלובלי בגין עזרה זו לעבר תהלום את נסיבות המקרה. הסכום שנראה לי הוא סך של 5,000 ש"ח. הוצאות נסיעה והוצאות רפואיות (עבר ועתיד): 17. באשר להוצאות רפואיות אלה לא הוכחו ועפ"י פסה"ד בעניין אלחדד (ע.א. 5557/95, סהר חב' לביטוח בע"מ נ' אלחדד ואח', פ"ד נא (2) 724), משלא הוכח כי טיפול רפואי לו יזקק התובע אם בכלל, איננו נכלל בסל הבריאות אין מקום לפסוק פיצוי כלשהו בגין ראש נזק זה. כמו כן, יש לציין כי מדובר בתאונת עבודה והתובע זכאי לקבל טיפול רפואי בנוגע לתאונה מהמל"ל ובנוסף היה זכאי לקבל הוצאות נסיעה לצורכי טיפול גם כן מהמל"ל. יחד עם זאת, בהנחה שהתובע נזקק לנסיעות ברכב פרטי הוצאות אלה לא כוסו על ידי המל"ל, אני פוסק לתובע סך של 2,500 ש"ח בגין ראש נזק זה. ניכוי תגמולי המל"ל ואשם תורם: 18. כאמור הנפילה בגלל מכסה ביוב ברחוב הוכרה על ידי המל"ל כתאונת עבודה והתובע קיבל תגמולים בגין הנכות הזמנית ומענק בגין הנכות הצמיתה וסכומים אלה יופחתו מסכומי הפיצויים. החישוב יערך עפ"י פירוט התשלומים המצורף לסיכומי הנתבעת בתיקון אחד שהסכומים ישוערכו בתוספת הצמדה בלבד (ללא ריבית). מהתוצאה לאחר ההפחתה יש להפחית רשלנות תורמת בשיעור של 30% מסכום הפיצויים. 19. אשר על כן, אני מחייב את הנתבעת לשלם לתובע את הסכומים הנקובים בסעיף 13, 14, 15, 16 ו17-, שמהם ינוכו הסכומים ושיעור האשם התורם כאמור בסעיף 18 ועל התוצאה יתווספו 70% מהוצאות המשפט ושכ"ט עו"ד בשיעור של 15%, בצירוף מע"מ ואגרת המשפט. הסכומים ישולמו תוך 30 יום, שאם לא כן ישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד התשלום המלא ובפועל. ##להלן פסק דין בנושא נפילה לבור ביוב עקב מכסה ביוב שנפתח:## פסק דין מבוא: 1. התובע יליד 1/6/37 הגיש תביעה כנגד הנתבעת בגין נזקים שנגרמו לו לטענתו בתאונה שאירעה ביום 15/9/04 (להלן: "התאונה"). 2. הנתבעת הינה רשות מקומית. 3. פסק הדין ניתן לאחר ששמעתי בישיבות יום 8/3/06 ו- 30/4/06 את חקירתו הנגדית של התובע, עיינתי במסמכים שהוגשו על ידי התובע לרבות תצהיר עדותו הראשית ושמעתי את סיכומיהם של ב"כ בעלי הדין בתום ישיבת יום 30/4/06. 4. כל ההדגשות להלן אינן מופיעות במקור אלא אם יצוין אחרת. שאלת החבות: 5. ביום 15/9/04, ערב ראש השנה, הלך התובע על המדרכה ברח' רמות בהרצליה. כאשר דרך התובע על מכסה הביוב שעל המדרכה נפתח לפתע מכסה הביוב בניצב לבור הביוב, פלג גופו התחתון של התובע נכנס למרווח שנותר בין מכסה הביוב לאחד מקצותיו של הבור. התובע נותר תלוי באוויר למשך מספר דקות. המדובר בבור מי שופכין בעומק של מספר מטרים כאשר מספר מטרים מתחת לרגלי התובע זרם זרם חזק של מי שופכין. (עדות התובע בישיבת קדם המשפט שהתקיימה ביום 8/3/06). 6. התובע ניסה לחלץ את עצמו בכוחות עצמו אך בשלב ראשון, ללא הצלחה. התובע זעק לעזרה אך איש לא נחלץ לעזרתו. לאחר זמן מה עלה בידי התובע לחלץ את עצמו מתוך הבור לאחר שאחד מהסנדלים שנעל התובע נפל אל תוך הבור, כמו גם משקפיו וכסף מזומן שהיו בכיסיו של התובע. 7. לאחר שהתובע חילץ את עצמו מהבור שב לבית חבריו, ציפי ומנשה נעים הנמצא בסמוך. ציפי טיפלה וחיטאה את הפצע והשפשופים בשוק רגלו הימנית של התובע. 8. לאחר שהתובע יצא מבית חבריו הבחין בפקח של הנתבעת אשר היה בסיור במקום. התובע הציג את בור הביוב בפני הפקח. "...הפקח (שמו, כנראה דוד רוסו) הזמין עובדים נוספים ממחלקת הפיקוח, אשר הגיעו מיד למקום והניחו קרשים מתחת למכסה הביוב כדי שלא ייפול. מצ"ב תמונה של מכסה הביוב, לאחר שתוקן." (סעיף 6 לתצהיר התובע). 9. שוכנעתי כי האחריות לתאונה מוטלת על הנתבעת. הנתבעת לא זימנה עדים מטעמה ולא הביאה כל ראיה באשר למהות הפגם שגרם לפתיחת מכסה הביוב. התובע מסר את פרטיו של מי מעובדי הנתבעת, אולם הנתבעת לא הביאה כל ראיה על למנת לסתור טענתו זו של התובע. יתרה מכך, עיון בתמונה שצולמה על ידי התובע לאחר תיקון המכסה מעלה כי בוצע ביטון מסביב למכסה דבר המלמד על כי אכן היה פגם של ממש שגרם לאירוע. 10. הנתבעת לא הביאה כל ראיה כי לא ניתן היה לגלות מבעוד מועד את הפגם שגרם לתאונה שכן לא הביאה כל ראיה מה היה הפגם. 11. התובע העיד בפניי בשתי הזדמנויות שונות, האחת בישיבת קדם המשפט שהתקיימה ביום 8/3/06 וזאת לאחר שב"כ בעלי הדין הודיעו כי אינן מתנגדות להצעתי כי אפנה מספר שאלות לתובע על מנת לנסות ולקדם ההליכים בתיק. התובע לא היה ערוך לשאלות שנשאלו על ידי, הן נענו באופן שוטף וטבעי וכך גם התרשמתי מחקירתו הנגדית של התובע על תצהירו בישיבת יום 30/4/06. גובה הנזק: 12. שוכנעתי כי התובע אכן נתקף בהלה כתוצאה מהנפילה הבלתי צפויה ועקב הסיטואציה לה נקלע כשהוא עומד בפני הסיכון ליפול לתוך הבור שנפער תחתיו ולהישאב אל מי השופכין הזורמים בבור. אלמלא היה מדובר בתובע שבפני, יכול ואדם אחר, במיוחד ילד צר מידות, היה נופל אל תוך הבור ונפגע קשות, אם לא מעבר לכך. 13. לטענת התובע, סנדל בשווי של כ- 300 ₪ נפל מאחת מרגליו, כמו גם משקפיים בשווי של כ- 300 ₪ וכסף מזומן בסך של 200 ₪. התובע לא הציג כל ראיה שבכתב על עלות המשקפיים והסנדל ובנסיבות העניין מצאתי לפסוק לתובע פיצוי בסך של 700 ₪ בגין הוצאותיו לרבות תשלום בסך של 60 ₪ למוקד קופת חולים "מכבי". 14. לטענת התובע, בנוסף לפגיעה ברגלו הימנית הוא נחבל גם בגבו אולם לא הוצגו בפני מסמכים רפואיים באשר לפגיעה זו. מהתיעוד הרפואי שהוצג עולה כי נגרמו לתובע שפשוף ואודם בשוק ימין ורגישות מקומית וכי עוד קודם לתאונה סבל התובע מכאבים קלים ברגלו הימנית אשר החמירו לאחר התאונה. 15. מצאתי כי יהיה זה נכון לפסוק לתובע פיצוי בסך של 7,500 ₪ בגין הכאב והסבל שנגרמו לו ובמיוחד בגין הסיטואציה לה נקלע. סבירה בעיניי טענת התובע כי הוא מתהלך בחשש בחולפו על פני מכסה ביוב. 16. אשר על כן הנני מחייב את הנתבעת לשלם לתובע את הסך של 8,200 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק ממועד מתן פסק הדין ועד לתשלום המלא בפועל ובצירוף שכר טרחת עו"ד בשיעור של 20% בתוספת מע"מ ואגרת בית משפט. זכות ערעור תוך 45 יום לביהמ"ש המחוזי. פיצוייםתאונות נפילהנפילה ברחוב / שטח ציבוריתאונות עקב מכסה ביובנפילהביוב