חברת אלדרי טענה כי חברת אינווסט הפרה את תנאי הסכם פשרה - הפרה המקנה להם את הזכות לבטל את ההסכם ואת צו המניעה. קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא ביטול צו מניעה בגין הפרת הסכם פשרה: עד דצמבר 1983 היה מר דרוקר - התובע מס' 4- מועסק ע"י אינווסט אימפקס בע"מ - הנתבעת מס' 1- כפקיד מכירות אצלה, ואילו מר מאיר אלון - התובע מס' 3- אשר גם עבד באינווסט התפטר מעבודתו ב-20.3.84, או בקירוב לתאריכים אלה. אינווסט נחשבת כיבואנית הגדולה בארץ של טמפוני טמפקס, והיא משמשת כסוכנות הבלעדית בישראל של היצרנים של הטמפונים בחו"ל. באפריל 1984, היינו, כשלשה חדשים אחרי שדרוקר התפטר מעבודתו באינווסט וכחדש אחרי שאלון התפטר, כאמור, איגדו אלה את חברת אלדרי יבוא ושיווק בע"מ, שהיא התובעת מס' 1, והחלו באמצעותה לייבא את טמפוני טמפקס. המקור שממנו השיגו את הטמפונים, לא נתגלה, אך ברור ואין על כך כל מחלוקת כי הטמפונים הם של אותם היצרנים המספקים לאינווסט. בהמשך פס"ד זה אתייחס לכל התובעים יחד בשם "אלדרי" ולכל הנתבעים בשם "אינווסט". בסוף אפריל 1985הגישו אינווסט והיצרנים מחול תביעה בת"א 1085/84, להוציא נגד אלדרי צו מניעה, האוסר עליהם לייבא ולשווק בישראל את הטמפונים. בתביעתם למתן צו מניעה פירטה אינווסט כמה עילות, שאין אני צריך להתייחס אליהן עתה, מאחר שהצדדים באותו הליך הגיעו להסכם פשרה, ושעל פיו ניתן צו המניעה כמבוקש בהסכמה, תמורת התחייבויות של אינווסט כלפי אלדרי, כמפורט באותו הסכם פשרה, ושאתייחס להן בהמשך. בתביעה זו מבקשים עתה אלדרי לבטל את הסכם הפשרה וכן את צו המניעה שניתן נגד אלדרי על יסוד אותו הסכם. אלדרי טוענים כי אינווסט הפרה את תנאי הסכם הפשרה - הפרה המקנה להם את הזכות לבטל את ההסכם, ועימו, כאמור, גם את צו המניעה. ע"פ סעיף 1להסכם הפשרה, מסכימים אלדרי כי ינתן: "צו מניעה קבוע האוסר עליהם: לייבא ולהביא לישראל טמפונים הנושאים את השם או הסימן המסחרי טמפקס (להלן - המוצרים) וכן, האוסר לרכוש את המוצרים מגורם אחר זולת [אינווסט], היבואנית הבלעדית לישראל של המוצרים". הוסכם גם כי: "אלדרי לא תשווק את המוצרים לרשתות שווק אשר פורטו באותו הסכם". מאידך, כתמורה להסכמתה של אלדרי להימנע מיבוא ושווק, כאמור, התחייבה אינווסט כי: "תמכור [לאלדרי] את המוצרים במחירים זהים למחירים בהם נמכרים המוצרים ללקוחותיהם באותו סדר גודל של כמויות שנרכשו על-ידם, ובאותם תנאי ומועדי אספקה. מועדי אספקה יהיו קרובים ככל האפשר למועד ההזמנה. התשלומים ע"י הנתבעים [לאינווסט] ייעשו במזומן או בהעברה בנקאית ישירה לחשבון [אינווסט] או באשראי בתנאי אשראי, כמו ללקוחות שאינם רשתות שיווק. המכירה באשראי, אם תהיה כזו, כאמור בסעיף זה, תהיה מותנת במתן ערבות בנקאית או ערבות אחרת לשביעות רצון [אינווסט]". הסכם הפשרה נחתם ב-9.5.85, תקופה שבה היתה אינפלציה ועליית מחירים תלולה, לפרקים תדירים וקרובים, ולפיכך, התחייבה אינווסט כי: "הודעה על שינוי מחירים תיתן [אינווסט] שלושה ימים מראש, זולת במקרה של פיחות העולה על פיחות זוחל". כאמור, טענת אלדרי היא כי אינווסט הפרה כל אחת מהתחיבויותיה. גם לאינווסט טענות נגד אלדרי. לדברי אנווסט, על אף צו המניעה המשיכה אלדרי לייבא טמפוני טמפקס, ובשעתו אינווסט פתחה בהליכי בזיון נגד אלדרי. באותם הליכי בזיון אלדרי הודתה כי ייבאה טמפוני טמפקס, אלא שעשתה זאת לאחר ההפרות ע"י אינווסט, הנטענות בהליך זה, ולאחר שהודעה לאינווסט על ביטול ההסכם בשל הפרות אלה. בהחלטתי בהליך הבזיון קבעתי כי אלדרי לא היתה רשאית באורח חד-צדדי להפר את צו המניעה, טרם שההסכם בוטל ע"י ביהמ"ש. עתה, טוענת אינווסט, כי אף אם היא הפרה את הסכם הפשרה, היא היתה זכאית לעשות זאת לאור ההפרות של אלדרי. אתייחס לענין זה בהמשך. אחת ההפרות שאלדרי טוענת היא, כי אינווסט מכרה לאחרים במחיר זול יותר מאשר מכרה לאלדרי. אינווסט היתה מוציאה מידי פעם בפעם, ולפרקים תכופים מחירונים, ובהם מפורטים המחירים החדשים שבתקף לאחר תאריך המחירון. המחירים נקבעו לפי הכמויות הנרכשות. ככל שהכמות עולה כך ההנחה מהמחיר הבסיסי גדלה. הנחה נוספת ניתנה לתשלום במזומנים. הוכח כי לגבי לקוחות אחרים אינווסט קבעה את המחיר לפי הכמות המצטברת אשר הלקוח קנה במשך כל חודש. לעומת זאת, לגבי אלדרי, עמדה אינווסט על כך כי גודל ההנחה מהמחיר יקבע לפי הכמות שאלדרי קונים בכל קניה וקניה, מבלי להתחשב בסה"כ הקניות בחודש. כתוצאה מגישה זו מצד אינווסט אלדרי סבלה הפסד, כי המחיר היה תמיד יותר גבוה מזה שאינווסט דרשה מלקוחות אחרים. ב"כ אלדרי הביא ראיות על כמה מקרי הפרה כאלה. לא אתייחס לכולן. די כי אתייחס לחלק מהן בלבד. לפי חשבונית ת/18, שתאריכה 19.5.85, קנה כלבו "יפית" מרמת-גן 22קרטונים. על כמות זו הוא קיבל, כמצוין בתוך החשבונית, הנחה של % .28לעומת זאת, בקרבת אותו תאריך, היינו ב 28.5.85, אלדרי רכשה 25קרטונים וקיבלה הנחה של % 26בלבד (ת/7). כלומר, ב-% 2פחות. אך לא רק בזאת התבטאה ההפליה, אלא שכל-בו יפית לא שילם במזומן בה בשעה שאלדרי חויבה באותה חשבונית ת/ 7לשלם במזומן וצוין בחשבונית "לקבל שיק בנקאי נטו מזומן לנהג", לעומת כל-בו יפית אשר שילם לאחר חדש, ועל מזומן הרי יש תוספת של הנחה של %6, ובזאת הפער עוד גדל, היינו כ-%.8 העד, מר מרדכי ליטווק, שהוא מבעלי כל-בו יפית, אישר זאת בעדותו - "אני חוזר ואומר, לפי חשבונית ת-18, הייתי אמור לשלם ב-4.6, התמקחתי איתם וקיבלתי במקום ה- 14יום חדש. כלומר, שאת המחיר האמור הייתי צריך לשלם ב-19.6". מטעם אינווסט נאמר, כי כל-בו יפית חויב בסוף החדש בתשלום נוסף, מאחר שלא השלים את מכסת הקניות שלו, אשר על-פיה ניתנה לו ההנחה של %28, וכראיה לכך הוצגה חשבונית ת- .20אולם, מר ליטווק הכחיש זאת ואמר כי ת- 20הינו חיוב בעד פיגור נוסף בפרעון המחיר על ידו, ולא בשל כך כי סך כל הקניות שלו באותו חדש היו פחות מהמכסה החודשית, והעד קבע ברורות כי בשל ההפחתה בקניות לא חויב בכל סכום נוסף. נאמנים עלי דבריו של מר ליטווק. מהמקרה של כל-בו יפית ניתן לראות, כי הכל-בו קיבל הנחה גדולה יותר - % 28- בעד כמות קטנה יותר - 22 קרטונים - ותוך מתן אשראי של חודש לתשלום המחיר. זאת לעומת הקניה של אלדרי בהנחה של % 26בלבד, לגבי כמות גדולה יותר בתשלום מזומנים בשיק בנקאי. על כל פנים, צודק ב"כ אלדרי בטענתו, כי בין אם אינווסט חייב את כל-בו יפית בחשבונית ת/ 20בשל הכמות החודשית הקטנה, ובין אם לאו, העובדה כשלעצמה כי ההנחות לאלדרי ניתנו אך ורק "לפי משלוח", ובדרך זו הגדילו את המחיר אשר על אלדרי היה לשלם לעומת לקוחות אחרים - עובדה זו כשלעצמה מהווה הפרה יסודית של הסכם הפשרה, וכל זה קרה כה סמוך לאחר חתימת הסכם הפשרה. בחקירה ניסו אנשי אינווסט להתכחש לעובדה זו, ותשובותיהם היו מתחמקות. תחילה אמר מן שימן, מבעלי אינווסט, כי אלדרי כלל לא ביקשו התחשבנות חודשית, וחזר על כך גם מר רהב, גם הוא מבעלי אינווסט, בעדותו. אולם, מר דרוקר הציג הקלטה משיחה טלפונית ובה נשמע קולו של מר רהב. הוא נשאל באותה שיחה בזו הלשון: "עכשיו תגיד לי, מיקי, אם אקח 90בכל החודש או 100בכל החודש, אז תיתנו לי %30?" ותשובתו היתה: "לא, זה perמשלוח" ש: " perמשלוח"? ת: "כן". וכאשר מר רהב נשאל בעדותו בחקירה הנגדית, אם הוא רוצה לשנות איזו תשובה מהתשובות שנתן באותה הקלטה, ענה מר רהב כי: " perמשלוח, הכוונה, " perעסקה" עסקה... 100קרטונים לחודש, זה המחיר שאנחנו נתנו". תשובה מתחמקת ביותר. אמנם, שיחה נערכה בינואר 1988, לאחר שהוגשה תביעה זו, אולם אין בכך כדי לפגום במסקנתי מהדברים. סופו של דבר מעיד על תחילתו. עמדתה של אינווסט ב- 1988מצביעה כי זו היתה העמדה כלפי אלדרי מתחילה, וכמו בינואר 1988גם במאי .1985 וזו מסקנתי - אינווסט הפלתה לרעה את אלדרי בכך שסרבה לתת לה את ההנחה לפי כמויות חדשיות שהיא תרכוש, כי אם רק לפי כל קניה וקניה, לעומת לקוחות אחרים שלגביהם המחיר נקבע לפי הכמות החודשית. קשה אמנם להבין על שום מה אינווסט נהגה כך לגבי אלדרי, לא היה כל מקום לאינווסט לחשוש לגבי אלדרי יותר מאשר לגבי לקוחות אחרים אם יתמלאו המכסות החדשיות, שעל-פיהן חושבה הנחה כבר שעה שנעשו הקניות הבודדות. עוד לפני חתימתו של הסכם הפשרה אלדרי רכשה מאינווסט כמויות ניכרות. ב- 21.1.85רכשה אלדרי 110קרטונים (ת/25), ועוד כמויות קודם לכן, אין חולק כי לאלדרי כח קניה גדול. על כך העיד מר רהב: "אנחנו ידענו שהם בעלי יכולת למכור כמויות גדולות בשוק, ולכן מראש אמרנו, על כמויות גדולות שאנחנו יודעים או מצפים שאתם תמכרו, תקבלו את המחירים לכמויות הגדולות" (פר' 98). לדברי דרוקר, המחזור השנתי של אלדרי מגיע ל-000,000,2$ לשנה. לדעתו של ב"כ אלדרי, המבוסס על דברי דרוקר, ההסבר לעניין זה הוא, כי אינווסט לא היתה מאושרת מהתרחבותה של אלדרי בענף זה, וכי הסכם הפשרה - לידתו היתה בסכסוך, שלא שכך לאחר חתימתו - זאת גם היתה הנימה שנשמעה מהדברים והתגובות של מר שימן, מר רהב וגם דרוקר בעדותם. הפליה נוספת של אלדרי לעומת אחרים היתה בקשר לתשלום המע"מ על הקניות. המע"מ היה אז מועבר ע"י אינווסט לשלטונות המע"מ אחת לחודשיים ויותר מאוחר אחת לחודש. למען תת הטבה נוספת ללקוחותיה, היתה אינווסט מאפשרת להם לדחות את תשלום סכום המע"מ הכלול במחיר קניותיהם עד סמוך לתאריך בו המע"מ מועבר לשלטונות. בדרך זאת ההטבה ללקוח היתה די ניכרת, אם נזכור כי באותם הימים, היינו ב-1985, האינפלציה היתה בשיאה, וכל שקל שנפרע לאחר חדש - היתה טבועה בו לפעמים הנחה של % 20בערך. כך נהגה אינווסט לגבי הלקוחות שלה, אולם לגבי אלדרי, עמדה אינווסט על כך שתשלם את המע"מ מיד עם הקניה. העיד בענין זה מר רוני רז, מנהל בתי-מרקחת אלבא בירושלים (פר' 15): "בזמן 85היתה אינפלציה גבוהה ואחד התנאים שלי היה להתנות שהמע"מ ישולם ביום תשלום המע"מ, זה היה חלק מההסכם". הסדר זה משתקף אכן בחשבונית שהוצאה לבית-מרקחת אלבא ב-ת/ 16מיום 3.7.85, צוין שם בכתב יד: "המע"מ לתאריך 15.8.85". ואילו, כאמור, לגבי אלדרי, אינווסט הקפידה כי כל הסכום של המחיר, כולל חלק המע"מ שבו, יפרע - כנאמר בחשבונית "שיק בנקאי נטו מזומן לנהג" (ראה ת/6, ת/ 7). ענין אחר שהיתה בו הפרה בולטת של הסכם הפשרה ע"י אינווסט מתייחס להתחייבותה לתת לאלדרי הודעה מראש של שלשה ימים על כל שינוי העומד לחול במחירון, כפי שאמר מר רהב בעדותו, הרי בהתחייבות זו התכוונו הצדדים אף לתת עדיפות לאלדרי לעומת קונים אחרים: "העדיפות שניתנה להם היא לפני עליית מחיר, לקבל סחורות במחירים הישנים. לפני עליית מחיר ליידע אותם שצפויה עליית מחיר, ואז הם יכולים לעשות הזמנה ולהנות ממחיר ישן, דבר שלא נהוג". אולם, אינווסט לא עמדה בהתחייבותה זו כלפי אלדרי. ב- 22.6.85הוציאה אינווסט מחירון חדש (נ/1). לא ניתנה על כך הודעה לאלדרי, לא ב-19.6.85, כמחויבותה לפי הסכם הפשרה, וגם לא לאחר מכן. ב- 24.6.85שיגרה אלדרי מברק לאינווסט בזו הלשון: "האם אתם מתכוונים להעלות מחיר טמפקס בימים הקרובים? ובאיזה אחוז? ניסיתי להשיגכם טלפונית ודחית אותי לכן אני נאלץ במברק לבקשך לקבל הזמנה לטמפקס. נא תגובתך מידית (טלפונית)" חתום: מאיר אלון. למברק זה ניתנה תשובה רק ב-27.6.85, בזו הלשון: "קיבלנו את מברקך כדלקמן:...[העתק נוסח המברק] עלינו להתייחס כדלקמן: .1גם בשיחה הטלפונית וגם במברק לא מסרת לנו כל הזמנה. אנו מבקשים, איפוא, לפרט את ההזמנה, לפי כמויות וסוגים. את הזמנתכם נא להעביר כמקובל, בכתב בהתאם לתנאי ההסכם, שאנו נוהגים לפיו, ושאתם מפרים אותו מלכתחילה. .2נושא שינוי מחירים מובהר בבירור בהסכם ביננו...". אינווסט איננה מכחישה כי לא מסרה הודעה של שלושה ימים מראש, כפי שהיתה חייבת לעשות וגם מוסיפה דרישה נוספת, כי הזמנה יש למסור דווקא בכתב שאינווסט "נוהגים לפיו". לא היה נוהג כזה, על כל פנים, לא הוכח. ויתרה מזו, הסכם הפשרה איננו מחייב בכתב ותוכנו של המכתב כולו משאיר רושם של התחמקות מההתחייבות. ב"כ אלדרי גם העלה את נושא הדרישה של ערבויות בנקאיות ע"י אינווסט, אך לא אתייחס אליהן, מאחר שהעדויות בענין זה לא היו די בהירות. ההפרות של אינווסט, כפי שפורטו כאן, הינן הפרות של תנאי יסוד בהסכם הפשרה, כי הרי ההתחייבות למכור לאלדרי בתנאים, כפי שפורטו בהסכם הפשרה, ולהודיע לה מראש על שינויים, למען העדיף אותה בזאת על פני אחרים, היתה ההתחייבות העיקרית וכמעט היחידה של אינווסט. אם אלה אינן התחייבויות יסוד, כי אז אין התחייבות יסודית בהסכם. כנגד התחייבות זו אלדרי הסכימה להימנע - ואף לקבל על עצמה צו מניעה - לא לייבא ולא לקנות מאחרים, ועוד כמה לאוים שבהסכם הפשרה. מן הראיות מתברר כי לא זו בלבד שלא נתנו לאלדרי כל העדפה, אלא שאינווסט הפלתה אותה לרעה לעומת אחרים, והפרות אלה נעשו מיד לאחר חתימת הסכם הפשרה. מסתבר, כי אנשים שקנו מאינווסט טמפונים, מכרו אותם ללקוחות שלהם במחיר יותר נמוך מאשר המחיר שלפיו מכרה אינווסט לאלדרי. מר דרוקר העיד כי - "שיווק אבישי, שהוא מתחרה גדול שלי, והוא מוכר היום לקיבוצים ב- 1.58שקל באשראי, כשלי עולה 1.63שקל". לא שמעתי הכחשה של עובדה זו. כאמור, גם אינווסט טענה כי אלדרי הפרה מצידה את הסכם הפשרה. ואכן נכון כי אלדרי, לאחר שחתמה על הסכם הפשרה ולאחר שקיבלה על עצמה צו מניעה בהסכמה ייבאה טמפוני טמפקס מחו"ל. אולם, היבוא הראשון שהוכח היה ב- 23.11.86כלומר, שנה וחצי לאחר חתימת הסכם הפשרה, ולאחר שאינווסט הפרה את התחייבויותיה היא, ואף נתנה הודעה לאינווסט על דבר ביטול ההסכם בשל הפרות אלה. אלדרי סבורה היתה כי לאור כל ההפרות של אינווסט עד אז, זכותה לבטל את הסכם הפשרה. אינווסט נקטה בהליכי בזיון נגד אלדרי וכאמור, אלדרי אכן הודתה, אלא שסבורה היתה כי הביטול בתקף. על כל פנים, אין אני רואה קשר בין היבוא האמור של אלדרי לבין ההפרות הקודמות של אינווסט. אף אם שגתה אלדרי בהחליטה כי בטרם בוטל צו המניעה היא רשאית לבטל את ההסכם ולייבא, שגיאתה זו איננה מכשירה ומרפאה את הפרותיה של אינווסט. אין גם כל חשיבות להפרות אלדרי - במידה שהן הפרות - מאחר שאינווסט איננה טוענת כי ברצונה לבטל את הסכם הפשרה בשל הפרות אלה. נהפוך הוא, היא מתנגדת לביטולו של ההסכם. השאלה אם ההתחייבויות עפ"י הסכם הפשרה הן בגדר חיובים מקבילים אם לאו, אין לה שייכות לענין הליך זה. אינווסט טוענת, עד כמה שהבנתי את טענתה זו, כי ההתחייבויות שלה למכור את הסחורה לפי התנאים שבהסכם הפשרה וההתחייבויות של אלדרי לא ליבא, הינם חיובים שלובים. אין אני סבור כי טענה זו נכונה. חיובים הם מקבילים כאשר "ביצועו של החיוב ע"י צד אחד הוא תנאי, מבחינת השלב והמועד, לביצועו של החיוב ע"י הצד השני והיפוכו של דבר" (ע"א 594/75 גרבי נ' הייבלום [1] בעמ' 680ה' - ו'). החיוב למכור ע"י אינווסט והאיסור לייבא ע"י אלדרי קיומם וביצועם ע"י האחד אינו מותנה "מבחינת השלב המועד", עם קיומם וביצועם ע"י השני. אולם, נראה לי, כי לשאלה זו אין כלל שייכות לעניין שלפנינו, כי הרי אם החיובים האמורים שלובים הם, כל אשר נדרש מאלדרי, שעה שאינווסט הפרה את ההסכם, היה להיות מוכנה לרכוש את הטמפונים מאת אינווסט ולהמנע אותה שעה מלייבאם. ואכן אלדרי, במועדים שבהם אינווסט עשתה את ההפרות האמורות, נמנעה מלייבא והיתה מוכנה לקנות מאת אינווסט. "המבחן אינו יכול להיות, בכל מקרה, בביצוע המקבל ממש, אלא, בפחות מכך. היינו מספיקה הנכונות לביצוע" (שם [1], בעמ' 681א' - ב') אם, מאידך, החיובים האמורים אינם שלובים - ואני סבור כי אכן אינם - "אין בחוק הוראה אשר מגבילה את זכות התביעה של הנפגע, בכל מקרה, בכך שהוא עצמו קיים כבר תחילה את חיובו הוא עפ"י החוזה." (שם [1] בעמ' 680ו' -ז'). מבחינה עובדתית ברור שאינווסט הפרה את הסכם הפשרה זמן רב לפני שאלדרי החליטה לא להימנע עוד מלייבא את הטמפונים מחו"ל והודיעה על ביטול ההסכם. מסקנתי היא, לפיכך, כי הסכם הפשרה הופר ע"י אינווסט, וזכותה של אלדרי לבטל את ההסכם בשל הפרות אלה. כאן עורר ב"כ אינווסט את הטענה כי אף אם אינווסט הפרה את הסכם הפשרה ואף אם הפרות אלה מזכות את הצד הנפגע לבטל את ההסכם, הרי דברים אלה אמורים בהסכם רגיל, אך אין דברים אלה אמורים לגבי הסכם שקיבל תקף של פס"ד. כלומר, הסכם שקיבל תקף של פס"ד - הפרתו ע"י צד אחד, אינה מזכה את ביטולו של פסק הדין, וגם לא של צו המניעה. עפ"י התקדימים, שאביא להלן, אין טענתו של ב"כ אינווסט טענה. עוד בע"א 198/57 שוורץ נ' חנוך [2] נאמר כי: "כבר פסקנו בעבר שפס"ד שבהסכמה, כל אימת שההסכמה ניתנת לביטול גם פסק-הדין עצמו ניתן לביטול. פס"ד כזה, אשר אינו נובע מהכרעת השופט בסכסוך שבין בעליהדין, אלא בהסכם שנעשה ביניהם, כאשר בטל ההסכם, נשאר הפסק תלי על בלימה" (שם, [2] 1882ד'). אלה דברי השופט זוסמן, כתוארו אז, ובפס"ד יותר מאוחר הוא אף הבחין בין פס"ד לצו-מניעה: "פסק-דין בהסכמה שלא כפס"ד אחר, הוא יציר כפיהם של הצדדים, ואינו מושתת אלא על ההסכם שעשו; הסכם כזה אין ביהמ"ש רשאי לבטל או לשנות כל עוד אין פגם בו, ראה בג"צ 389/67. יתכן שקיימים שיקולים מיוחדים לגבי צו-מניעה שניתן בהסכמה. מתן צו-מניעה כסעד מן היושר, מסור, כידוע, לשיקול דעתו של ביהמ"ש, ואפילו הסכימו הצדדים בחוזה, שבמקרה של הפרה ינתן הצו, ביהמ"ש אינו חייב לאכוף את ההסכם" (ע"א 597/69 רייכמן נ' פקיד שומה ת"א [3] בע"מ 830). בפסקי-הדין המתייחסים לשאלה זו, היינו, בטול פס"ד בעקבות ביטול הסכם, הדיון נסוב, בעיקר, בשאלה של ביטול ההסכם עקב פגם בכריתתו, או מחמת טעות, או בשל שינוי נסיבות, בעיקר בענייני מזונות. "ביהמ"ש זה הוסיף וקבע בעבר, כי פס"ד בענייני מזונות אינו יוצר מחסום החלטי בפני התדיינות חוזרת, ולא ניתן לשוב ולפנות לביהמ"ש, אך זאת רק באותם מקרים בהם חל שינוי מהותי בהשוואה למצב שבעבר" הווה אומר, גם משניתן פסק-דין המאשר הסכם, הרי אם הוכח שמאז הינתנו חל שינוי מהותי בנסיבות, וכי יהא זה בלתי צודק להשאירו על כנו, ניתן לפתוח את הענין מחדש..." (ע"א 442/83 קם נ' קם [4]). גם בע"א 116/82 לבנת נ' טלידאנו [5], שלא התייחס לתביעה למזונות, בוטל פס"ד שניתן בהסכמה "תוך בדיקת הנסיבות החדשות": "(ב) הסכם יש לקיים, ופס"ד יש לכבד, ופס"ד המאשר הסכם דינו מבחינת החיוב שבו - כפס"ד, שניתן על יסוד הכרעה לגוף העניין. (ג) מקובל עלינו, כי פס"ד המאשר הסכם, ממוזגות ומשולבות בו שתי תכונות מצטברות, והן אלו של הסכם ואלו של פס"ד. פסק-הדין ניתן לביטול בשל פגם העשוי לבטל חוזה, יהיה זה בשל טעם המעוגן בעקרונותיהם של דיני חוזים ויהיה זה בשל טעם שבכשרותם של הצדדים לחוזה או בשל טעם אחר היורד לשורש תקפותו של החוזה. אולם יש לזכור היטב, כי כל עוד פסק-הדין שריר וקיים ולא בוטל כדין, אין בפגמים בחוזה, אשר לקיומם טוענים, כדי להפחית כהוא זה תוקפו של פסק-הדין. מי שמבקש לבטל פס"ד, אשר אושר על יסוד הסכמה שאליה הגיעו הצדדים בשל פגם בהסכם, צריך להגיש תביעה לביטול (להבדיל מערעור על פס"ד) ועליו הראיה, שאין דבר בחוזה אחד מן הפגמים, היכולים לשמש עילה לביטולו. בתביעה יתבקש ביטולם של ההסכם ושל פסק הדין שניתן על יסודו. ב. לצד העילות לביטולו של הסכם שאושר בפס"ד, שעניינו דיני החוזים או כשרות הצדדים, כאמור לעיל, מכיר החוק גם בעילה לביטולו של הסכם שאושר, המעוגנת בשינוי מהותי בנסיבות" (שם, [5] עמ' 732, 733). ואכן, בספרו של דר' זוסמן, סדרי הדין האזרחי, (מהדורה רביעית, תשל"ד - 1973) [10], צוינו האפשרויות לביטול פס"ד שבהסכמה רק לגבי פגם, טעות או רמאות: ".446 פס"ד שבהסכמה ממוזגות בו שתי תכונות, של הסכם ושל פס"ד. לפיכך ניתן פס"ד לביטול מחמת כל פגם העשוי לבטל הסכם, כגון שהעניין חורג מגדר כוחותיה של חברה בע"מ או שאדם טעה או רומה או שההסכם נוגד את החוק" (שם [10] עמ' 422). בענייננו הביטול המבוקש איננו בשל פגם בכריתת חוזה או טעות או רמאות. הביטול המבוקש הוא בשל הפרת ההסכם. אינני רואה על שום מה יהיה דינו של פס"ד בהסכמה, כאשר הופר ההסכם, שונה מדינו של פס"ד בהסכמה, כאשר ההסכם בוטל מחמת טעות או רמאות. לפי הסברה הפשוטה, מתן תקף של פס"ד להסכם הופך את ההסכם, אמנם, לצו של בימ"ש אשר ניתן לביצוע והוצאה לפועל כמו כל פס"ד אחר. אולם, הצו איננו עומד בפני עצמו. הוא ניצב על ההסכם. הופר ההסכם ובוטל בשל כך - בטל הצו עימו. אם לא תאמר כן, הרי התוצאה תהיה, כי אינווסט רשאית להפר את ההסכם ולהשאיר את אלדרי כבולה לצו המניעה וליתר ההתחיבויות בהסכם - מצב דברים שאיננו עומד בפני ההגיון. ואכן, בע"א 442/83 [4] הנ"ל התעוררה גם שאלת ביטול פס"ד שבהסכמה מחמת הפרה יסודית של ההסכם. באותו עניין חתמו בני הזוג על הסכם ממוני, ובין היתר התחייבה האישה "לבטל את כל ההליכים שהתחילה בקשר למכירת הדירה... בכפוף לכך שצו המניעה האוסר על (הבעל) להיכנס ולגור בדירה יהפוך לצו מניעה קבוע". תוך הפרת התחייבות זו, הגישה האישה תביעה מחודשת למכירת הדירה, ובשל כך תבע הבעל כי ההסכם יבוטל, ואיתו גם פסק הדין שאישר את ההסכם, ובענין זה נאמר בפסה"ד: "אומד דעתם של הצדדים לחוזה מחייב קביעה, שהמערער לא היה מסכים לקבל עליו את החיוב הנזכר במזונות, אלא במסגרת ההסכם הממוני הכלול בהסכם לרבות התניה הכלולה בסעיף 4שבו, ויש להניח שהמערער לא היה מתקשר בהסכם, אילו ראה מראש את הפרתו ע"י המשיבה בהגשת תביעה חדשה לפירוק השיתוף ותוצאותיה, כאמור בסעיף 6לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה). לפיכך, נראה לי, כי בהפרה יסודית כאן עסקינן והוראותיו של ההסכם אינן ניתנות להפרדה זו מזו" (שם [4] עמ' 777א' - ז'). וכן בב"ש 715/83 ספטי נ' ספטי [6] נאמר, אמנם כאימרת אגב: "אין הבדל, איפוא, מה העילה לפיה יבקש המבקש את ביטול פסק הדין, בין אם יבקש ביטול עקב פגם בכריתת ההסכם או יבקש לבטל את ההסכם עקב ההפרה". נראה לי, כי בעקבות פסקי דין אלה, הוסיף עורך המהדורה החמישית של ספרו של ד"ר זוסמן [10] גם את העילה של הפרת ההסכם כמאפשרת ביטול פס"ד שבהסכמה: "פסק דין שבהסכמה, ממוזגות בו שתי תכונות, של הסכם ושל פסק-דין. לפיכך ניתן פסק-הדין לביטול מחמת כל פגם העשוי לבטל הסכם, כגון שאדם טעה או הוטעה או שההסכם נוגד את החוק, או מחמת הפרתו, או בגלל שינוי מהות בנסיבות". לאור האמור, סבור אני כי גם פסק-דין שניתן בהסכמה, הרי כשהופר ההסכם הפרה יסודית- ניתן ההסכם עם פסק הדין לביטול. בהקשר זה אעיר עוד הערה אחת. ב"כ אינווסט טען כי ההפרות של אלדרי החלו עוד לפני 23.11.86, כלומר, כי עוד לפני אותו תאריך יבאה אלדרי טמפוני טמפקס. כראיה לכך, הוא הביא חשבונית מכירה של אלדרי, אשר סך כל הכמויות על פיהן, עולות, באותה תקופה, על סך כל הקניות שלה מאת אינווסט. ומכאן הוא מסיק כי המקור לעודף המכירות היה יבוא. אין הדברים מוכחים. אם עלו המכירות על הקניות בתקופה שלפני 11/86 הוכח ע"י אלדרי כי הקניות שלה מאת אינווסט לפני הסכם הפשרה הותירו אצלה מלאי שממנו מכרו לאחר הסכם הפשרה. טענה נוספת שהועלתה ע"י ב"כ אלדרי, אמנם ביזמת ביהמ"ש, מחייבת התייחסות אליה, והיא, כי הסכם הפשרה נוגד את טובת הציבור, בזאת שהוא מגביל את חופש העיסוק של אלדרי, וההגבלה אינה סבירה. נראה לי, כי אכן דבר זה נכון. אין צורך להביא אסמכתאות על כך כי אדם זכאי לעסוק בכל עסק חוקי ובכל מקצוע, בכל שעה ומקום, כאוות נפשו. החוק מגן על זכות זו אף תוך התעלמות מקדושת החוזים. אין לאדם זכות, כי רק הוא ולא אחר יעסוק בעסק כלשהו. הסכם הפשרה מהווה הגבלה כוללת על עיסוקה של אלדרי ביבוא טמפוני טמפקס מחו"ל. השאלה היא אם ההגבלה רחבה מידי, אם היא סבירה ואם היא באה להגן על אינטרסים לגיטימים של אינווסט. מאידך, יש לשקול אם היא נוגדת, ובאיזו מידה היא נוגדת את האינטרס הציבורי. לדעתי, ההגבלה שבהסכם הפשרה אינה סבירה. היא אינה מוגבלת לא בזמן ולא במקום, ואיננה מגנה על טובת הציבור. בעניין דומה נאמר בע"א 312/74 החברה לכבלים נ' קריסטיאנפולר [7]: "אכן, השאלה המרכזית היתה, אם לאחר האמור לעיל, ההגבלה הנדונה על התעסקותו של המשיב תופסת בדין לאור התקדימים בענין זה בארץ ובאנגליה. אין כל ספק לגבי התשובה שיש לתת לשאלה זו. ההגבלה רחבה מידי בהרבה מובנים, ואינה סבירה, לא לצרך הגנה על האינטרסים הלגיטימיים של המערערת, ולא להגנת אינטרס ציבורי כלשהו. להיפך, טובת הציבור דורשת שבד"כ, ידע כללי ומיומנות מקצועית שנרכשו ע"י עובד בעבודתו, ישתמשו בהם ללא הגבלה, כי שימוש כזה הוא לברכה לפרט ולכלל גם יחד". אמת, כי מר דרוקר ומר אלון היו עובדיה של אינווסט עד 1984, וכשעזבו את עבודתם איגדו את אלדרי. אף אילו היה מקום להגבילם בעיסוק כלשהו, הרי שלכל היותר, ניתן היה לראות הגבלה למשך תקופה זו או אחרת כהגבלה סבירה, אך לא לעולם. ב"כ אינווסט הוא שהיפנה אותי להסכם קיבוצי אשר חל על דרוקר ואלון בעת עבודתם באינווסט, ובאותו הסכם קיבוצי נקבעה הוראה בדבר הגבלת חופש העיסוק לשנה. גם זה מראה כי הצדדים ראו כי הגבלה לשנה היא הגבלה סבירה, ותו לא. דרוקר ואלון הוגבלו עד כה כבר הרבה מעל לתקופה זו, בצווי המניעה שהוצאו נגדם. אינווסט גם לא הראתה כל "אינטרס לגיטימי", כדברי השופט ברנזון בע"א 312/74 הנ"ל - שזקוק להגנה. ההגבלה שבהסכם הפשרה אינה באה, אלא לאפשר לאינווסט להיות המפיצה היחידה של טמפוני טמפקס בשוק הישראלי. מניעת יבוא מקביל ע"י אחר, איננה אינטרס לגיטימי שלה. אין לה זכות למנוע זאת מאחר. העובדה כי אינווסט מונתה כסוכנות בלעדית של יתר הנתבעים, שהם היצרנים, איננה מקנה לה כל זכות למנוע מאדם אחר לקנות את אותם הטמפונים ממקור אחר, לא מהיצרנים, ולמכרם. לא נטען כאן כי אלדרי מייבאת את טמפוני טמפקס תוך גרימת הפרת הסכם של מישהו אחר. אלדרי מיבאת את המוצרים ממקורות אחרים לגמרי, היינו לא היצרנים, כי אם מכלי שני או שלישי. ובאשר לענין הציבורי - טובת הציבור בביטול ההגבלה במקרה דנן בולטת. הישארותה של אינווסט כיבואנית יחידה מביאה ליקור המוצר. העיד על כך בעל בית מרקחת אלבא: "אני לא עושה כרגע עסקים בנושא טמפקס עם אינווסט אימפקס. מצאתי בשוק סחורה זולה יותר, כשערכתי קניות, והייתי מודע לאפשרות שיקרה מצב כזה. ביקשתי מהם שאהיה מפוצה, ניסיתי לשמור אמונים לחברה, אך הגעתי למסקנה שהתוצאה היא, בד"כ, שאני הניזוק. ברגע שמגיע מקור אספקה נוסף, אז סביר להניח שהמחירים ירדו". לאור האמור, ברור כי גם מבחינת טובת הציבור היבוא המקביל הוא, "לברכה לפרט ולכלל גם יחד", כדברי השופט ברנזון, ועל כן, הסרת ההגבלה היא לטובת הכלל. אני, על כן, מקבל את התביעה. צו המניעה שניתן בת"א 1085/74 בטל. תביעה זו הוגשה נגד אינווסט ונגד שני הנתבעים האחרים, שהם היצרנים מחו"ל. כתב התביעה הומצא לעו"ד סמט. ב"כ אינווסט טוען כי המצאת כתב התביעה לעו"ד סמט איננה המצאה. עו"ד סמט גם הודיע לב"כ אלדרי, לאחר שקיבל את כתב התביעה, כי הוא מנער את חוצנו מיצוג הנתבעות. שתי הנתבעות הזרות, יחד עם אינווסט, נקטו בהליכי הבזיון נגד אלדרי, דרוקר ואלון, והן יוצגו ע"י עו"ד סמט באותם הליכי בזיון, אשר, כאמור, ננקטו עקב הטענה כי אלדרי הפרה את צו המניעה. התביעה הנוכחית לביטול ההסכם אינה אלא המשך של אישור ההסכם, מתן צו המניעה, והחלטה בהליכי הבזיון. העובדה שניתנו מספרים שונים לתיקים אלה איננה מפסיקה את הרציפות העניינית בהשתלשלות הדברים. שעה שניתנה ההחלטה בהליכי הבזיון נקבע כי, בשל מצב הדברים שנוצר יש להקדים את שמיעת ההוכחות בתיק זה, ועו"ד סמט היה צד להליך שבו ניתנה החלטה זו, היינו, הליכי הבזיון. העובדות כאן דומות לאלה שבע"א 23/83 יוחימק נ' קדם [8]. עורכי דין סמט ושות' פעלו בנושא הסכם הפשרה כעורכי-דין של המערערת, ואף אם אקבל את דבריו של עו"ד סמט במכתבו לאלדרי, כי הוא אינו מייצג את הנתבעות בהליך זה, הרי "פעולתו של עו"ד אינה מתמצה ביצוג לקוחו בבימ"ש, היא משתרעת גם על פעולות בעלות אופי משפטי אחר (ראה סעיף 20של חוק לשכת עורכי דין). כפי שכבר צוין, די לצורך תקנה 439שמקבל ההמצאה יהיה עורך-הדין של הנמען ואין התקנה דורשת, שיהיה מוסמך לייצג את מרשו בביהמ"ש דווקא." (שם [8], 315ד'-ה'). אני, על-כן, סבור כי ההמצאה היתה כדין, ומאחר שנתבעות אלה לא הגישו כל כתב-הגנה הרי שפסק דין זה מחייב גם אותן. אינווסט העלתה טענות נוספות להצדקת צו המניעה - טענות אשר בשטח החוק המינהלי, כגון חוק הגנת הצרכן [9], חוקי מכס ויבוא, הוראות משרד הבריאות ועוד כיוצ"ב. אין בכך כל ממש, אם היבוא של אלדרי יבוצע תוך הפרת הוראה כלשהי מחוקים אלה יהיה זה עניינם של השלטונות לאכוף את החוקים, ואין זו עילה לאינווסט להצדיק הגבלה על זכותה של אלדרי בעיסוקה. אינווסט תשלם לאלדרי הוצאות בסך של 000, 4ש"ח בתוספת מע"מ. הפרת חוזהחוזהצוויםצו מניעההסכם פשרהפשרה